א וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ב לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת־כָּל־חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֺתָיו֮ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י מְצַוֶּךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן־בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ׃ ג וְשָׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃ ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּזֹ֥ת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ י וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣ ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃ יא וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ יג אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ יד לֹ֣א תֵֽלְכ֔וּן אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים מֵאֱלֹהֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבוֹתֵיכֶֽם׃ טו כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּן־יֶ֠חֱרֶה אַף־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ טז לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר נִסִּיתֶ֖ם בַּמַּסָּֽה׃ יז שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יט לַהֲדֹ֥ף אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ כ כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃ כא וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כב וַיִּתֵּ֣ן יְהוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים ׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ׃ כג וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ כד וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כה וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"וזאת המצוה החקים והמשפטים" וגו'. קשה לי: (א) לכאורה היה צריך לומר: "ואלה", לשון רבים? (ב) למה אין - ככל שידוע לי - מאמר חז"ל המבחין בין "זאת" ולבין "וזאת", כמו שיש לגבי "אלה" ו"ואלה", ראה למעלה (א, א), ומה שכתבתי שם. (פ' ואתחנן תש"ס) באשר לשאלה (א) ראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק ד:
רש"י ד"ה ה' אלהינו ה' אחד, ה' שהוא אלהינו עתה... הוא עתיד להיות וכו'. ואילו בספרי (סוף פיסקא לא), שהוא בוודאי מקורו של רש"י, בא לשון: "בעולם הזה... בעולם הבא". ואף כי כבר ראיתי, כמדומני, שחז"ל משתמשים בביטוי "עולם הבא" במקום "לעתיד לבוא", קצת קשה, למה שינה רש"י לשונם, אף כי לשונו מעוררת יותר תקוה. (פ' ואתחנן תשמ"ט)
פסוק ד:
מעניין שכשהגמרא (ברכות יג ע"ב) מדברת על הכוונה הנדרשת ב"קריאת שמע", לגבי הפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", אין התייחסות מלבד הכוונה הנדרשת בזמן שמאריכים באות דל"ת, וכדברי רש"י שם (ד"ה ובדל"ת): שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה. ע"כ. ואגב, בהקשר זה, שמעתי הערה נוקבת בשם הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל, שהן אמת שאין אנו מתעצלים להמליך ה' יתברך על כל השבעה רקיעים והארץ וארבע רוחותיה, אבל על עצמנו - לקבלו למלך, שיהיו אברינו נשמעים לקבל עליהם עול מלכותו יתברך, כמה פעמים שוכחים דבר זה לגמרי (ראה "שם עולם" ל"חפץ חיים" ח"א סוף פרק יב). (פ' בהר בחוקותי תש"ן) וראה תוספות (ברכות יב ע"ב ד"ה בקשו) שכתבו בשם הירושלמי, שאותן שלוש פרשיות שתקנו ב"קריאת שמע", תוקנו לפי שרמוזים בהן עשרת הדברות. על כן צריך האדם לכוון בהן באמירת "קריאת שמע" - ב"ה' אלהינו" יקבל דיבור "אנכי ה' אלהיך", וב"ה' אחד" יקבל דיבור "לא יהיה לך" וכו'.
פסוק ד:
בעל "תורה תמימה" (אות יח) מביא כאן מירושלמי מסכת ברכות (פ"א, הל"ה): תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום? אמר רבי לוי, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן וכו'. ולכאורה חייבים לשאול על דבריו, מדוע אפוא אין אומרין עשרת הדברות במקום קריאת שמע? ולפי שעה אין לי תשובה. (פ' ואתחנן תשנ"ז, קדומים, ברית־מילה של שילה שלמה שי') הערת הרב איתן שנדורפי שי': המשנה במסכת תמיד (לב ע"ב) מספרת מה היה סדר תפילת הכהנים בבואם ללשכת הגזית לקרוא את שמע ולהתפלל. תחילה היו מברכים אחת מברכות קריאת שמע, לאחר מכן קראו עשרת הדברות, קראו שלוש פרשיות של קריאת שמע ולבסוף ברכו את העם שלוש ברכות. הגמרא במסכת ברכות (יב ע"א) דנה בעניין קריאת עשרת הדברות מחוץ לבית המקדש ומספרת כי בתחילה בקשו לקרוא עשרת הדברות גם בשאר מקומות, אך חכמים לא הניחו להמשיך בכך "מפני תרעומת המינים", שלא יאמרו המינים לעמי הארץ, ששאר התורה חוץ מעשרת הדברות, אינה אמת, ויביאו ראיה לדבר מכך שבסמוך לקריאת שמע אין קוראים אלא את עשרת הדברות, לפי שהם נאמרו על־ידי הקב"ה בעצמו (ראה רש"י שם).
פסוק ד:
משחיפשתי בפוסקים, לא מצאתי עד ל"משנה ברורה" ניסוח הכוונה הרצויה בשעת אמירת הפסוק הראשון של "קריאת שמע", ושם כתוב (סימן ס סקי"א): "...רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו יתברך". ומה שבעל "משנה ברורה" נוקט שניים - עול מלכות שמים ואחדותו יתברך, ראה אצל רש"ר הירש הטוען כי "האמונה היהודית באחדות ה' היא קבלת עול מלכות שמים: שעבוד כל גורלנו ומעשינו לאל אחד", ויש בזה הגיון רב, ולמה לחלק עניין זה לשניים? (פ' ואתחנן תשמ"ח) וראה דברים שנאמרו בסעודת בר המצוה של שילה שלמה שי' (בסוף הפרשה).
פסוק ד:
ברית מילה
פסוק ד:
זכות גדולה היא להיות שותף בסעודת ברית מילה שכן "גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב ע"א). ואם בשְקולים עסקינן, הרי לנו דברי חז"ל ב"ילקוט שמעוני" (רמז תתס): "וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ אזכר" - מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים - שארץ ישראל שקולה כנגד המילה - כשם שמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת. ועוד: שהיא שקולה כנגד כל מה שנברא בששת ימי בראשית. ע"כ.
פסוק ד:
ומכיוון שיש עניין בכבוד אכסניה - ואכסניה זו עוסקת במילה רק באורח ארעי ובמצוות ארץ ישראל באופן קבוע, ומכיוון שיש לי מה לומר להם בנידון, משום כך אדבר כמה מילים על אודות מצוות ארץ ישראל, אך קודם לכן אצא ידי חובת עניין המאורע בדבר נפלא של אבודרהם (דיני קריאת שמע).
פסוק ד:
בשעת המילה אמרנו "שמע ישראל", והנה הוא אומר: "שמע" - נוטריקון או מרום עיניכם" (ישעיה מ, כו). למי? ש־די מלך עליון. אימתי? שחרית מנחה ערבית. ואם תעשה כן, תקבל עליך עול מלכות שמים, שהוא "שמע" למפרע. ע"כ. וזה טוב לזכור בשעת מילה ובכל שעה!
פסוק ד:
אכסניה זו, במיקומה ובעצם עמידתה ניצבת כנגד "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד). ויחד עם זאת - שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על־ידי ייסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא (ברכות ה ע"א).
פסוק ד:
בימינו התרחב העיסוק במדידת שיעורי המצוות - כזית, כביצה, רביעית וכיוצא בזה. ולואי ויקבעו גם שיעוריהם של הייסורים.
פסוק ד:
יהי רצון שבזכות מצוות יישוב ארץ ישראל שלכם, תשרה שכינה ביישובכם, בביתכם ובכל מעשה ידיכם.
פסוק ה:
"ואהבת את ה' אלהיך" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (ד, ד). (פ' ואתחנן תשנ"ז)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ואהבת, עשה דבריו מאהבה. ע"כ. מסתבר שרש"י מבקש ללמדנו, כיצד לבטא אהבה זו הנדרשת כאן, אף כי אין זה פשוט. וראה דבריו בד"ה והיו הדברים (להלן פסוק ו). (פ' ואתחנן תשנ"ח)
פסוק ה:
שם. ...העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו. ע"כ. והנה עבודת ה' מיראה גם היא מעלה גבוהה מאוד, והלוואי ונגיע אליה כראוי. (פ' ואתחנן תשמ"ח)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ובכל מאדך, בכל ממונך. יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך. דבר אחר, ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך וכו'. מדברי רש"י להלן (יא, יג ד"ה בכל לבבכם ובכל נפשכם) ראיה שהפירוש הראשון הוא הנכון, ולא "דבר אחר" המובא אחריו. ותמוה שאין רש"י מזכיר זאת. וכך העירו (הערה 70 להלן שם) בחומש "תורת חיים": בזה יתיישב אמאי לא כתיב הכא "בכל מאדכם" כדלעיל, משום דלעיל מצינו למימר, יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, אבל גבי ציבור אינו מצוי כלל שכל הציבור או רוב יהא ממונן חביב עליהן יותר מגופן. (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק ו:
רש"י ד"ה אשר אנכי מצוך היום, לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה וכו'. מקורו בספרי (לג). דהיינו, כבר אז רווח הזלזול בישן והשגרתי והגירוי שבחדש. הקושי שהביא את רש"י לצטט מדברי חז"ל אלו הוא מילת "היום", הלא זה ארבעים שנה שכבר נצטוו על התורה?
פסוק ז:
רש"י ד"ה ושננתם, לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך וכו'. ד"ה לבניך, אלו התלמידים וכו'. ולהלן (יא, יט ד"ה לדבר בם) כתב: משעה שהבן יודע לדבר, למדהו "תורה צוה" וכו'. וביקש הרב דוד סמסון שי' לומר, במסיבת סיום "תלמוד תורה מורשה" של חזי שי', כי "ושננתם" הוא ציווי למלמד, ואילו "ולמדתם" הוא ציווי לאב, ואכן זה הולם יפה את מלות המקראות, אבל קשה לקבל שהציווי הראשון יהיה מופנה לרב־למלמד, בשעה שגם מבחינה עניינית "למדהו תורה צוה לנו" מתחיל בגיל חינוך וזה ודאי קודם לשינון. ועוד: היכן הציווי על הלומד עצמו? כל העניין צריך עיון. (פ' מסעי תשנ"ה) באשר לציווי על הלומד עצמו ראה מאמרו של הרב ש"י זווין "תלמוד תורה וידיעתה" ב"לאור ההלכה" (עמ' רמא) שכתב: חמישה פסוקים עיקריים נאמרו במצוות תלמוד תורה, וכל אחד מהם מורה על חלק מיוחד מהמצוה. ואלה הפסוקים "ולמדתם אֹתם את בניכם"; "ושננתם"; "ודברת בם" (שלושתם בפרשיות קריאת שמע); "ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשׂתם" (דברים ה, א); "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ע"כ. לאחר מכן מבאר הרב זווין מהו הציווי הפרטי העולה מכל אחד מהפסוקים האמורים. וכך סדר הדברים:
פסוק ז:
(א) "ולמדתם אתם את בניכם" - נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה "'ולמדתם... את בניכם' - ולא את בנותיכם" (קידושין כט ע"ב), מכל מקום חייבות ללמוד אותם דינים שהן חייבות בהם (רמ"א, יורה דעה רמו, ו בשם סמ"ג ואגור).
פסוק ז:
(ב) "ושננתם" - מורה על הידיעה, וכך אמרו "'ושננתם' - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך..." (קידושין כט ע"ב), ואף על פי שעיקרו של "ושננתם" נאמר "לבניך", מכל מקום מ"ושננתם" למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו ("יראים השלם" רנח).
פסוק ז:
(ג) "ודברת בם" - מורה על חיוב התמידי ללמוד תורה יומם ולילה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". וכך אמרו: "'ודברת בם' - עשה אותם קבע ואל תעשם עראי" ו"השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: 'ודברת בם' - בם ולא בדברים אחרים" (יומא יט ע"ב. וראה "שולחן ערוך הרב" הלכות תלמוד תורה ג, ה).
פסוק ז:
(ד) "ולמדתם אתם ושמרתם לעשׂתם" - זוהי מצוות כל אדם מישראל ללמוד בעצמו (ראה רש"י קידושין כט ע"ב ד"ה דכתיב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג ו"יראים השלם" תד).
פסוק ז:
(ה) "והגית בו יומם ולילה" - אפילו אם הוא טרוד הרבה בפרנסתו ואינו יכול ללמוד תדיר, מכל מקום חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (ראה מנחות צט ע"ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ח ו"שולחן ערוך הרב" הלכות תלמוד תורה ג, ד).
פסוק ז:
ובאשר לאיחור הציווי על הלומד עצמו לאחר הציווי ללמד לאחרים ראה מאמרו של הרב אליעזר ולדמן "מהותה של מצוות תלמוד תורה" ("באר מים חיים" - זכרון לרב חיים יעקב גולדוויכט עמ' 56) שכתב: מתוך הסוגיה במסכת קידושין (כט ע"א וע"ב) מתברר, שמצוות תלמוד תורה מוגדרת כמצוה 'ללמד' תורה, ולא מופיע לכתחילה המושג 'ללמוד' ביחס לתורה... גם מוני המצוות וגם הפוסקים הולכים בעקבות חז"ל ומגדירים את המצוה 'ללמד' בתחילה, ורק אחר כך 'ללמוד' (ראה ספר המצוות לרמב"ם מצוה יא ו"משנה תורה" הלכות תלמוד תורה א, א-ג והלכה ח; ספר יראים לרבי אליעזר ממיץ סימן רכה וסימן רנד; סמ"ג לרבי משה מקוצי עשה יב; ומנגד סמ"ק סימנים כה-כו). ביחס להגדרה היסודית 'ללמד', הסביר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כי מצוות תלמוד תורה היא במהותה המשכת התורה במשך הדורות, מאב לבנו ומרב לתלמידו עד סוף כל הדורות. הדבר הזה נעשה על־ידי לימוד התורה בכל הצורות. ליתר בירור נביא מדבריהם של חז"ל באותה סוגיה בקידושין: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". דברים אלו של חז"ל מבטאים נכונה את ערכה המהותי של המצוה, שהוא המשכת התורה מקבלתה בהר סיני ומסירתה במשך כל הדורות. יש תמיד מקבל ויש תמיד נותן ולכן המצוה היא 'ללמד'. ע"כ.
פסוק ז:
רש"י ד"ה לבניך, אלו התלמידים... שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" (יד, א), ...שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" וכו'. קשה לי: לשם מה חוזר רש"י על לימוד זה, באותו המשפט עצמו, ומה גם שהיחס בין ישראל לאביהם שבשמים לפחות בראייה ראשונה אינו מצטייר כיחס בין תלמידים לרבם. (פ' ואתחנן תשמ"ח) לגבי החזרה על הפסוק "בנים אתם...", אכן בדפוסים רבים ליתא. ובאשר ליחס שבין ישראל לאביהם שבשמים כתב רבי דוד פארדו בביאורו "ספרי דבי רב" על הספרי (לד) שה' יתברך נדמה כרב על שלימד תורתו בסיני.
פסוק ח:
"וקשרתם לאות על ידך והיו לטֹטפֹת בין עיניך". צריך לבדוק, אם יש הבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שכן לפי הכתוב בתפילה של יד המצוה היא בקשירה, ובתפילה של ראש - בעצם היותה "בין עיניך", אפילו בלא קשירה. (פ' ואתחנן תשמ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': אכן כך מסקנת התוספות במסכת מנחות (לה ע"ב ד"ה משעת). לעומת דעת ר"ת שם, שיש צורך בקשר של קיימא (שאיננו נקשר מחדש בכל יום) הן בתפילין של יד הן בתפילין של ראש, שיטת רבנו אליהו היא, שצריך לקשור בכל יום מחדש, הן את של יד הן את של ראש. תוספות ממשיכים (לו ע"א) ואומרים: "ומסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד, דכתיב בשל יד: 'וקשרתם לאות על ידך', דמשמע דכל שעה שמניח צריך לקשירה".
פסוק ח:
"...לטֹטפֹת". מתרגם אונקלוס "לִתְפִלִּין", לשון רבים, אף על פי שהכתוב מתייחס רק לתפילה של יד. והרי זו שאלה לר' רפאל בנימין פוזן שי', אם אספיק למצוא אותו לפני נסיעתנו לאנגליה. (פ' ואתחנן תשנ"ב) וראה תשובתו להלן (יא, יח).
פסוק ח:
וייתכן שכאן המקור לשימוש בלשון רבים לתפילה יחידה - תפילין של יד, של ראש. כך בלשון ההלכה וכך בלשון העם, ולא כמו במנחות (לח ע"א), שם נאמר: "תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש". (פ' ואתחנן תש"ס)
פסוק ח:
רש"י ד"ה והיו לטֹטפֹת בין עיניך, ...טט בכתפי שתיים, פת באפריקי שתיים. ע"כ. תמיד תמהתי על נסיונותיו של רש"י (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: גמרא היא במסכת מנחות לד ע"ב) לבאר מילים קשות במקרא בעזרת לשונות זרות (השווה למעלה ב, ו), וכאילו התורה קלטה לשונות זרות. רק עתה ראיתי את דברי בעל "דבק טוב" (מובא בהערה 57 בחומש "תורת חיים"): כשברא הקב"ה עולמו, היה רק לשון הקודש, וכשבלל הקב"ה הלשונות בדור הפלגה, בא לשון הקודש גם בשאר הלשונות. אם כן ממילא הוא לשון הקודש שבא בלשון אחר גם כן. ע"כ. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק ח:
והשווה דברי רש"י להלן (יג, א ד"ה לא תֹסף עליו) "חמשה טטפות בתפילין", וראה מה שכתבתי שם. (פ' ראה תש"ס)
פסוק ט:
רש"י ד"ה מזֻזות ביתך, מזוזת כתיב, שאין צריך אלא אחת. ע"כ. זה שלא כגירסה שלנו בתורה, שהיא "מזזות". וראה ר' אברהם ברלינר בליקוטים, בסוף, ועיין "מנחת שי" לספר שמות (יב, ז). ולכאורה דבריו שלא כדברי הגמרא (מנחות לד ע"א). ועל כל פנים קשה: למה רש"י "פוסק" כאן שלא כמקובל, ראה רמב"ם הלכות מזוזה (ו, א) ומרן המחבר בחלק יורה דעה (רפז, א) המתנים את חיוב המזוזה בקיומן של שתי מזוזות בפתח. כלומר אם הדלת נסגרת על קרן זווית, ואין שום מחיצה נמשכת לאחריה - אין חובת מזוזה. (פ' ואתחנן תש"ן)
פסוק ט:
ושמא רש"י משתמש בדבריו במילה מזוזה במשמעה המאוחר, כלומר הפרשה הכתובה על גבי קלף, וכמו רמב"ם ומרן בכותרות הלכותיהם, ולא במשמע חלק המיבנה (כלומר, לדבריו, יש לקבוע מזוזה אחת בכל פתח ולא שתי מזוזות בשני צידי הפתח), אף כי אין זה משמעה בכתוב שעליו נסובים דבריו. (פ' ואתחנן תשנ"ט)
פסוק טז:
"...כאשר נסיתם במסה". הבי"ת פתוחה, וזה תמוה. ואולי לזה מתכוון רש"י בפירושו: כשיצאו ממצרים, שניסוהו במים וכו'. כלומר המסה הידועה, שכשיצאו ממצרים חנו באחת מחניותיהם ברפידים, וראו שם המקום 'מסה', על שם שנסוהו במים, כמו שנאמר: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'... ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסֹּתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ב-ז). (פ' ואתחנן תשנ"ט)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ועשית הישר והטוב, זו פשרה לפנים משורת הדין. ע"כ. לא תיתכן גירסה זו, שהרי פשרה היא לפנים משורת הדין רק לצד אחד, בעוד שהצד האחר מרוויח. ואכן הגירסה בדפו"ר היא "זו פשרה ולפנים משורת הדין", כלומר או זה או זה, וכך גם מובא ברמב"ן (וכן במקראות גדולות "הכתר"), ודבריו של רמב"ן בסוף הדיבור הם עיקר גדול, נביאם כמעט בשלמותם: ועשית הישר והטוב - על דרך הפשט יאמר: תשמרו מצוות ה' ועדותיו וחוקותיו (כאמור בפסוק הקודם), ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד (ולא על מנת לקבל פרס). ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי ה' מטיב לטובים ולישרים בלבותם.
פסוק יח:
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר: גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.
פסוק יח:
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה... חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא מציעא קח ע"א), ואפילו מה שאמרו פרקו נאה (תענית טז ע"ב) ודבורו בנחת עם הבריות (יומא פו ע"א), עד שיקרא בכל ענין תם וישר. ע"כ. (פ' ואתחנן תשכ"ו)
פסוק יח:
ועתה נראה שאפשר לגרוס כגירסה השכיחה בחומשים ופירושה - פשרה מצד היודע שהוא צודק ומוותר, אף על פי שיש לו ראיות, כי מצדו זה לפנים משורת הדין. (פ' ואתחנן תשנ"ג)
פסוק יח:
וראה מה שכתבתי בסוף הפרשה (דברים שנאמרו בשמחה משפחתית) ולהלן (כא, ט). (פ' שופטים תשס"א)
פסוק יח:
עוד חמש פעמים בא לשון "ישר" בספרנו, והרי הן: (א) יב, ח - "איש כל הישר בעיניו", בלא הערה מרש"י; (ב) שם, כה - "כי תעשה הישר בעיני ה'", בלא הערה; (ג) שם, כח - "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך", הטוב בעיני שמים, והישר בעיני אדם; (ד) יג, יט - "לעשות הישר בעיני ה' אלהיך", בלא הערה; (ה) כא, ט - "כי תעשה הישר בעיני ה'", ביעור דם נקי הוא זה. נראה מכאן שיש לרש"י עניין רק להבחין בין "טוב" ולבין "ישר", אבל אין לו עניין להגדיר "ישר" כאשר מילה זו מופיעה בנפרד. שאלה היא אפוא, מדוע אינו מבאר "הטוב בעיני שמים, והישר בעיני אדם", כבר כאן. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק כ:
"כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העֵדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם". מה כוונת הבן החכם בשאלתו זו? לפי אבן עזרא (בפסוק כ) שאלתו היא: "הטעם, למה זה העול עלינו בינות בני אדם?". כלומר: מדוע יש צורך בעול קיום מצוות? רמב"ן (שם) מבאר שאלה זו באופן אחר: "וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות - שישאל תחילה, על מה יעידו אלה המצוות הנקראים 'עדות' בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה. ומה החקים, כי נעלם טעמם בתורה. והמשפטים, ישאל מה המשפטים שנעשה במצוות האלה, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה את הארבעים לזורע כלאים. כי משפטי ישוב המדינות, בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון". כלומר: מהו טעמן של מצוות? - מה עניינן של ה"עדות" - המצוות הבאות להזכיר לנו נפלאות הבורא עמנו? מה עניינם של החוקים שנעלם טעמם, ומה טעם המשפטים הנוהגים בין אדם לחבירו?
פסוק כ:
ומהי תשובת האב? לפי אבן עזרא (בפסוק כא): "ואמרת - כי ה' פדנו מבית עבדים, והנה עשה לנו זאת הטובה, והנה חייבים אנחנו ליראה את שמו, כי כבר הכרנו, כי הוא הטיב לנו, ועוד ייטיב לנו להחיותנו, כי מצוותיו חיים הם למוצאיהם". כלומר: קיום המצוות הוא ביטוי להכרת הטובה שלנו כלפי ה' שגאלנו מבית עבדים וממשיך להחיותנו במצוותיו. בדומה לראב"ע מבאר רבנו בחיי (דברים ו, כ, כד), אלא שמוסיף בתשובת האב תוספת חשובה, וזו לשונו: "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים - כלומר, למה נצטוינו על מצוות רבות מאד בשלשה חלקים אלו? ואמרת לבנך: 'עבדים היינו לפרעה במצרים', ומתוך הענוי והשעבוד הוציאנו הקב"ה משם ועשה עמנו נסים מפורסמים, לכך אנו חייבים לו הרבה ועלינו לקבל עול מצוותיו. ותשובה זו לשאלה זו תורה כי זכרון יציאת מצרים שורש התורה ועיקר גדול ויסוד לכל המצוות כולן". רבנו בחיי מוסיף ומבאר כי המצוות הרבות אינן רק חוב של הכרת הטוב כלפי הבורא, אלא "לטוב לנו", וכה לשונו: "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו - באר בכאן שכר המצוות, ואמר: כי העיקר והכוונה שנצטווינו בכל החקים האלה הוא יראת השם, והוא יסוד לכל המצוות. וכשאמר: 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', באר כי המצוות יש בהן תועלת לגוף ולנפש. 'לטוב לנו כל הימים', זה תועלת הנפש לעולם הבא, כי הם הם הנקראים 'ימים'... והנה נתבאר בכאן בפירוש שכר העולם הבא, והוא סיום התשובה וחתימתה לשאלת הבנים לדורות למען יאמינו וישכילו וידעו כי יש במעשה המצות גמול ושכר גופני ונפשיי: גופני, הוא שאמר: 'לתת לנו את הארץ', שהיא כוללת כל טובת העולם הזה ושלותו בהיותה 'ארץ זבת חלב ודבש', נפשיי, הוא שאמר: 'לטוב לנו כל הימים, וצדקה תהיה לנו, לפני ה' אלהינו', והנה זה עיקר גדול תזכור אותו תמיד". ולפי רמב"ן (שם) "העדות" באות להזכיר את חסד ה' עמנו כדי שניתן כבוד לשמו. ו"החקים והמשפטים" באו להיטיב עמנו, שיהיו מעשינו טובים וכן כדי שנקבל שכר טוב על עשייתן. עיין שם.
פסוק כ:
מדוע ייחסו חז"ל שאלה זו דווקא לבן החכם? על שאלה זו השבנו כבר בדברינו על הבן הרשע (ראה שמות יב, כו-כז והגדת "ברכת אשר" עמ' 20). שם מנינו מספר טעמים שהביאו את חז"ל לייחס שאלה זו לבן החכם: (א) הבחנת בן זה בין "העדת החקים והמשפטים" מראה שמדובר בבן המדקדק בטעם המצוות. (ב) במה שאמר "אתכם" לא הוציא עצמו מן הכלל, כיון שאמר גם "ה' אלהינו" ובכך קיבל עליו עול מלכות שמים (ומה שאמר "אתכם", זה רק משום שלא נולד בשעת הצווי). (ג) החכם שואל כדי להבין יותר, ולכן נאמר: "כי ישאלך בנך מחר"; ואילו הרשע שואל כדי להתריס ולא כדי לקבל מענה, לכן לגביו נאמר: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם".
פסוק כ:
לבסוף יש לשאול: מדוע שינה בעל ההגדה מלשון התורה ולא השיב לבן החכם מה שהשיבה לו התורה?
פסוק כ:
על שאלה זו משיב ר"י אברבנאל בפירושו להגדה של פסח "זבח פסח", וזו לשונו: "ואמנם מאמר המגיד: 'אף אתה אמור לו כהלכות הפסח' וכו', אין עניינו שלא יתן את הבן החכם אותה התשובה המספקת שנתנה התורה". כלומר אין כוונת בעל ההגדה אלא להוסיף על תשובת האב שבתורה.