פסוק ד:שמע ישראל וגו' בפ"ק דברכות אמרינן אמר ר"י מנין שהקב"ה מניה תפילין וכו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע וכו' ואני אעשה אתכם וכו'. נראה להבין כוונת חז"ל ע"פ פשוט כי אנחנו המניחין תפילין בארבע פרשיות נגד הלב ונגד המוח. היות שבאלו הארבע פרשיות הם עיקרים לתורה. ובלעדם יפול התורה בכלל. כי בפ' שמ נזכר אמונת אלהות ואחדותו הפשוט ופרשה והי' אם שמוע קבלת עול של כל התורה והמצות. ופרשת קדש הוא זכרון יציאת מצרים אשר כל המצות הם זכרון ליציאת מצרים כי אז קנה אותנו לעבדים לו יתברך ונשתעבדו לשמור חוקיו וגם גאולת מצרים הוא סיבה לכל הגאולות. כמ"ש בפירושי להגדה בפיסקא דעבדים היינו והוא אמונת כי חלק ה' עמו – ובפרשה והי' כי יביאך הוא מה שמשה הזכיר לישראל הריגת בכורים כי מזה הכירו ישראל כי הקב"ה משגיח עליהם בלי שום אמצעי. כי הכאת בכורים לא הי' ע"י שליח רק הקב"ה בכבודו ובעצמו כי הוא המבחין בין טפה של בכור וכשאינו מאמין בזה חשוב כעובד ע"ז שזהו ע"ז של דור אניש שנתנו כבוד לאמצעיים כמ"ש המהרש"א. ולכן אנחנו קושרים הד' פרשיות נגד הלב והמוח כלומר שאינם סרין ממוחינו ולבנו העיקרים הנ"ל שהן עיקרים לתורה כולה כי בלעדם יפול התורה בכלל ולזה אמרו חז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין. כלומר מנין שחביבותו של ישראל קשורה במחשבתו תמיד ומשים אותנו כחותם על לבו להשגיח עלינו להחזיק אותנו באמונתינו ושיהי' אמונת אלהית וכל האמונות הנ"ל קשורה בלבבינו ולא יסורו מאתנו בכדי לשמור מצותיו וחוקיו ממילא דהתפילין שאנו מניחים כאילו הוא הוא המניח כמו שאמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. נמצא התפילין שאנו מניחין להורות שהאמונות הנ"ל קשורה בלבבינו והקב"ה הוא הוא הקושר אותם על לבבינו כי הוא המחזיק אמונתינו בו יתברך בלבבינו כמ"ש לא ירפך היינו שלא יתן לך רפיון ולומד ממקרא דנשבע בימינו ובזרוע קדשו וענין שבועה כבר פרשתיו שהוא דבר שא"א להשתנות והיינו שימינו שהיא התורה וזרוע הפשוטה היינו ההשגחה להטיב עמנו בזרוע נגד המקטריגים על ישראל והי' קיים. ולזה מביא הכתובין המעידין ע"ז וזה שאמר בתפילין דמרי עלמא מה כתיב כלומר איזה ראי' יש מהכתובים בתורה שהוא העוזר והמחזיק בלבבינו אמונות הללו. וזה שמביא הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים ומוכח מקרא זה שהקב"ה מבטיח לכלל ישראל שלא תשכח מפי זרעו ולעולם לא יוצא גוי גדול כזה אשר לו אלהים קרובים אליו ואשר לו חוקים וגם מה שאמר הכתוב בפרשה שני' אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וזהו הבטחה שני' אשר אנחנו לא נושענו רק בשם ה' ולא ע"י אמצעי ואנחנו חקוקים על לבו לקיים אותנו באמונה זו שהישראל יהי' רק לעם נושע בה'. וכשאנחנו חוטאים והננו בגלות חקוק על לבו זמן הגאולה וגאולת מצרים סיבה לזה כמ"ש בפירושי על הגדה בפיסקא דעבדים היינו עיי' באלשיך בפי' הכתוב דאו הנסה אלהים דמגאולת מצרים איכא הוכחה על הגאולה העתידה דאטו הנסים והנפלאות לא הי' בחירת נסיון אצל השי"ת. ומלבד הטובות האלה ביקש משה שלא ישרה השכינה על או"ה רק עלינו והנה וודאי אין הבקשה על בלתי ראוים וגם על הראוים לא שייך לבקש שלא יעשה השי"ת מה שראוי להם רק ענין הבקשה הוא דדרך משל הוא אם החמה בתוקפה אין הכוכבים נראין כלל ואינן ראוין כלל. וכיון שהקב"ה מסייע לישראל שיהיו מוכנים הרבה מאד ממילא שאר אומות אינם נראין ואינם ראוין כלל. וזהו שאמר הכתוב ולתתך עליון והנה ידוע שיש מדות אשר לכל אתת יש פעולה מיוחדת ולכך חולקין בדרך מליצה לארבע פרשיות לד' בתים. ומדה אחרונה הנקרא זרוע הוא כלולה מכולם ולכן סיים ואמר וכולן כתובין באדרעי':לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו' והוא תמוה. דמהיכי תיתי תיסק אדעתי' דמחמת ריבוי חשקו ובחר ה' בהם. ונראה דהנה איתא בש"ס דהקב"ה חזר עם התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה כי לא יכלו לעמוד בלא תרצח וישמעאל בלא תנאף והנה לא מצינו מי שהי' שליח אל האומות רק הכוונה שסובב בשכלו על כל האומות ובכל אומה מצא דבר אחד שלא יהיו יכולין לעמוד בדבר אחד אף שאם הי' משגיח על כולם ביחד הי' אפשר למצוא קיום כל התורה ולכך חילק אותם במחשבתו אבל בישראל השגיח על כללותם. וזהו שאמר לא מרובכם כלומר שבכם מצא הרוב הראויין לקבל ולקיים כל התורה כי אתם המעט מכל העמים. כלומר כנגד כל העמים בכללות אתם המעט רק מאהבת ה' אתכם עושה מכל כלל ובאומות חילק אותן: