פסוק ד:שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. בפרשה זו תמצא שאמר משה ג"פ שמע, ועתה ישראל שמע אל החוקים, ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל אל החקים ואל המשפטים, ופסוק זה שמע ישראל ה' וגו', לפי שיש עובדים לאור היום כשמתחיל להאיר כמו שאמר בזוהר פרשת תשא (דף קפ"ח) רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא אדהוו אזלי רמש ליליא יתבו אדהוו יתבי נהיר יממא אמרו נקום וניהך קמו ואזלו שריאת צפרא לאנהרא א"ר חייא חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרי אמר השתא כל בני מדינחא דטורי נהורא סגדין לגבי האי נהורא ופלחין ליה עד לא יפוק שמשא דהא כיון דנפיק שמשא כמה אינון דפלחין לשמשא ואילין אינון דקא פלחין לנהורא דא וקא קראן להאי נהורא דנהיר באתר שמשא עד לא יפוק לה דמרגלא דנהיר ואומאה דילהון באלה דמרגלא דנהיר ואי תימא דדא פלחנא למגנא הוה מיומין עתיקין קדמאין חכמתא ידעו ביה ע"כ. ויש עובדים לירח ויש עובדים לכוכבים ומזלות, לזה ישראל מקדימין לאור הבוקר ומכחישים אותם ואומרים כל ברואי מעלה ומטה יעידון ויגידו כולם כאחד ה' אחד ושמו אחד. ולפי שאלו הם מעט שיש להם עבודה זו לא תקנו לומר אחריו בשכמל"ו, ויש שעובדים לשמש שכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם מעל ראשיהם ומשתחוים לה, לזה תקנו רז"ל זמן ק"ש של שחרית קודם זריחת השמש, כמו שאמרה המשנה ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם הנץ החמה יעלה ואם לאו יתכסה במים ויקרא, כל זה למה מקמי דליפוש רוגזא, דכיון שרואה הקב"ה כן הוא כועס ואומר בטובה שעשיתי להם בה הם מכעיסים אותי, לזה ישראל מקדימין ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כיון שרואה הקב"ה כן כביכול יש לו נחת רוח ואומר די לי שישראל מיחדים אותי שבשבילם בראתי העולם והאור והשמש והירח, ורז"ל מרוב יראתם שלא תצא השמש וליפוש רוגזא תיקנו לומר קודם הקרבנות פסוק שמע כו' ואומרים אחריו בשכמל"ו, שאומרים אשרינו מה טוב חלקנו שאנו משכימין ומעריבין ואומרים שמע ישראל וגו'. והג שמע ישראל, כל אחד יש לו כונה בפני עצמו, של אור היום שאומר ה' אחד ושמו אחד, הוא נגד עשר דאצילות, ולזה אין אומרים בשכמל"ו, לפי שאין מאריכין בהם שהם כולם אחד ואין אתה יכול לומר משל לבת מלך שהריחה וכו'. שמע דלעולם יהא אדם ירא שמים הוא רמז לעשר דבריאה, ואע"פ שאומר בשכמל"ו עכ"ז כולם נבראו כאחד שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וק"ש של יחוד הוא רמז לעשר דיצירה, ומאריכין בה לחבר עמה עשר דעשיה שכאן יש אריכות ומשל לבת מלך., והבן כל זה, ואשאל מחילה וסליחה וכפרה שלא אהיה הולך רכיל מגלה סוד, שמ"ע שי"ן מ"ם עי"ן סודם עשר, שצריך לכוון בכל העשר. שמע אז"ל נוטריקון שדי מלך עולם, שחרית מנחה ערבית, שאו מרום עיניכם, לפי שבאלו הג' זמנים הם עת רצון. שהאבות בחרו אותם והתפללו בהם, אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה יצחק ויצא יצחק לשוח בשדה בשיחה נאה, לפנות ערב לפנות הערב והברכה לבניו לבטל הדין שלא ישלטו בעולם ולא יעשו שמד, לשוח בגימ' שמד, בשדה לבעל השדה שהוא עשו יודע ציד איש שדה, כי נטו צללי ערב נטו על העולם לשלוט על הבריות, ויצחק שהוא אב רחמן בגבורתו עומד כנגדן, יעקב נאמר ויפגע וילן ואין פגיעה אלא תפלה, ואלו הג' זמנים הם עת חסד, שחרית יומם יצוה ה' חסדו, מנחה לרוח היום תרגום למנח יומא, שכל עוד שהשמש עולה יש קצף בעולם מכובדי השמש לומר שאלהיהם הוא בעלוי, ואילולא השכמתו של אברהם היה נחרב העולם אלא שהוא מנהג עולמו בחסד, ולעת המנחה יש נחת רוח, לפי שהשמש היא בירידה והתחילה להראות חסרונה וגריעותה, ולעת ערב יש להם לבריות נחת רוח מעמלם וטרחם כי הם ישנים ונחים מיגיעם וטרחם, שנאמר ישנתי אז ינוח לי, ושכבת וערבה שנתך, זהו לשון עריבות שאז יש עריבות בשינה מה שאין כן בשינת היום כי אדרבא היא מזקת, לזה שאו מרום עיניכם באלו הג' זמנים שהם עת רצון. ואע"פ שעת ערב הוא זמן ששולט סטרא אחרא שנ' בו תרמוש כל חיתו יער עכ"ז המאור הגדול שהוא השמש כבה נכבה שהיא הע"א הגדול שהרוב עובדים לה יותר מהירח לפי שרואין שהירח מתמעטת והולכת והלקות שלה הוא יותר מלקות השמש לזה עובדיה מעטים, ויעקב כיבה השמש שנ' וילן שם כי בא השמש, ואחז בעקבו שנאמר וידו אוחזת בעקב עשו א"כ היא עת רצון, ומלת שמע כולל לשון שמיעה ולשון הבנה, שצריך שישמיע לאזניו ולעורר הכונה, ויחשוב עצמו כאילו עומד לפני מלך כי אז הוא מכוון בדבריו, כ"ש ביחודו ית' שצריך לכוון כמו שאמר בגמרא שאם אמר שמע שמע משתקין אותו, ומקשה ודילמא לא כוין דעתיה ולבסוף כוין דעתיה ואמר חברותא וכו', פירש"י ז"ל מדבר עם הקב"ה כמו שמדבר עם חבירו פעמים בכונה ופעמים שלא בכונה אי לא כוין מחינא ליה במרזופא דנפחא עד דמכוין, ולכך תמצא עי"ן של שמע רבתי וד' של אחד, לומר שהוא עד עליו אם כיון ואם פיו ולבו שוין ולא יזכירנו בשפתיו ולבו רחק ממנו:
פסוק ד:וכתב הר' בחיי ז"ל ומפני זה בפ' בראשית י"ג פ' גן ובפ' זו י"ג פ' אש להודיע כי כל המכוון באחד מחשבונות י"ג מדות נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן וכל מעלותיו שהן י"ג כמו שא"ל ר' יהושע בן לוי ז"ל אשכחי' לרשב"י ז"ל דהוה יתיב אתליסר תכתקי כו' והכונה על מעלות גן עדן ע"כ. ובענין הכונה הוא להרים שפע וברכה מהמקור העליון על דרך המעלות למקום אחד ולחברם יחד בלב אחד, ל"ב אח"ד בגימ' יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואחר כך להעלותה ולחברה לאימא עילאה, שמע הוא מלשון קבוץ כמו וישמע שאול, שצריך לקבצם כולם להרים בכ"י זהו ישראל שר"ת הספירות עולה ישראל, כזה, כח"ב גג"ת נהי"מ מיחדי' כולם כאחד שמע שי"ן מ"ם עי"ן בגי' עשר. ועל דרך הפשט שמע ישראל אבינו ה' אלהינו כמו שאתה תיחד שמו כן אנחנו יוצאי חלציך ניחד, ובזה מתעלה יעקב אבינו כי הוא ייחד שמו בראותו י"ב בנים סביבו והוא עמהם הרי י"ג כמנין אחד לזה ייחד שמו שידע שממנו יבאו עם שמיחדים שמו:
פסוק ד:וכן כתב בזוהר פרשת ויצא (דף קמ"ח) ז"ל ת"ח בשעתא דייחדו בנוי ייחוד דלעילא ואמרי שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד דא הוא שלימו עילאה אתיחדא ביחודא חד, כדון אתחבר יעקב אבהן ונטיל ביתיה ויתיב ביה בחבורא חדא עם אבהן לאתחברא כו' שמע ישראל האי קרא תינח בשעתא דאמרו בנוי דיעקב לאבוהון או משה לישראל אבל השתא דכולי עלמא קא אמרי שמע ישראל למאן קא אמרי אלא הא תנינא יעקב לא מית וקב"ה חתים ליה גו כורסא דיקריה למהוי תדיר סהדא על בנוי דקא מיחדי שמיה בכל יומא תרין זמנין וכד אינון מיחדי שמיה דקב"ה ואמרי שמע ישראל הוא סהיד עלון דאינון מיחדי שמיה דקב"ה כדקא חזי בההיא שעתא נטלי ליה ליעקב בד' גדפין פרישן לד' סטרי עלמא וסלקי ליה לקמי דקב"ה ומברך ליה בז' ברכאן פתחי כלהו ואמרי זכאה איהו אבא דזרעא דא אוליד בארעא זכאין אינון בנין דקא מעטרו לאבוהון הכי, בההיא שעתא קול קרי שמיא פתח ואמר בשכמל"ו ויעקב מתעטר בי"ג נהרי אפרסמונא דכיא וקאי תדיר כקרתא דמקפא שור על בנוי קמי קב"ה ולא שביק דינא תקיפא לשלטאה עלייהו וכל בני עלמא לא יכלי לשיצאה לון דכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו':
פסוק ד:ובכוונת היחוד לרב המנונא סבא פ' ויקהל (דף רי"ו) א"ל רזא דיחודא איצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי ליחדא שמא דקב"ה וליחדא שיפין ודרגין עילאה כלהו באתר דאיצטריך קשרא ודא הוא רזא דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ורזא דשמע שם דסליק לע' שמהן ודא הוא כללא חד ישראל ישראל סבא בגין דאית זוטרא דכתיב כי נער ישראל וגו' ודא איהו ישראל סבא רזא חדא בכללא חדא ולבתר אתכלילו דא בדא בכללא חדא כדין אצטריכו ליחודא שיפין ולחברא תרין משכנין כחדא וכלהו שייפין ברעו דלהא לאסתלקא בדביקותא דאין סוף לאדבקא כולא כחדא למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי ורזא דא יהיה כד"א יהיה ה' אחד ברזא דיהיה י' ליחדא ולאדבקא ביה דאיהו היכלא פנימאה לאתר גניזו דהאי נקודה עילאה דאיהו י' ודא הוא רזא ה' אלהינו אילין תרין אתוון דאינון י"ה לאכללא כל שיפין בההוא, אתר דנפקא מינה דאיהו היכלא פנימאה לאתבא מלין לאתרא לעקרא ויסודא ושורשא דילהון עד ההוא אתר דשרשא דברית ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין דאיהו י"ה ליחדא ולדבקא י' בה"א איהו רזא דברית קדישא והא ה' איהי היכלא לאתר גניזו דהא רזא דברית קדישא איהו ואע"ג דאיהו וא"ו תנינא אבל י' רזא דיליה ליחדא לון כחדא, אחד ליחדא מתמן ולעילא כולא כחדא ולסלקא רעותא לאתקשרא כולא מתתא לעילא בקשורא חד ולסלקא רעותיה בשלימו ברחימו ודחילו לעילא לעילא דלא אשתבק ריעותא דכל אינון דרגין ושייפין אלא בכלהו יסתלק לאדבקא לון ולמהוי כלא בקשורא חדא באין סוף ודא הוא ייחודא דרב המנונא סבא דאוליף מאבוי ואבוי מרביה עד פומיה דאליהו' ושפיר איהו יחודא בתקוניה ע"כ. כונתו בשם הראשון לייחד יו"ד עם ה"א ראשונה ולהמשיך להם מהמקור זהו ה' אלהינו עד היסוד והסימן יהיה י' עם ה"א ויו"ד שהיא הברית עם ה"א אחרונה, אחד לקשר הדל"ת עם ח' מדות ולקשרם כולם באל"ף באין סוף ולעשותם כולם קשר אחד כמו שהיו כי לצורך העולם נאצלו, והבן מעילא לתתא:
פסוק ד:ובפרשת תרומה דף קס"ב ביחוד ר' יוסי מתתא לעילא ז"ל פתח רבי יוסי במלין דק"ש ואמר כתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כלא לאכללא עילא ותתא כחדא בייחודא חדא, שמע שם ע', הכא אתכליל האי שם באינון ע' שמהן עילאין דהאי שם אתברכא מנייהו ואתכליל בהו ואיצטריך לאכללא לון כחדא בייחודא חד ולשויא רעותיה בהו, דהא ודאי ע' שמהן אינון ברתיכא עילאה ומהאי רתיכא אתברכא האי שם ואתכלילת בגויהו ולבתר ישראל בכלל, אבל הא תנינן דא ישראל סבא למהוי ישראל בכללא חדא ההוא אתר דביקותא דכולא, ועל דא שמע ישראל, השתא אדבקת אתתא בבעלה והוי כלא בכללא חדא. ישראל קא מיחד ג' סטרין ה' אלהינו ה' למהוי כלא חדא, ודא רזא דיחודא בג' סטרין כמא דאוקמיה בוצינא קדישא ואתער ביה בכמה דוכתי ולית לן רשו לאתערא ביה יתיר, ודאי בר נש דקא מיחד שמא דקב"ה עילא ותתא כדקא יאות שכינתא אתיא ושריא על רישיה ומברך ליה בז' ברכאן וקרי עליה עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ע"כ. כונתו שמע שם שהיא כנסת ישראל מתברכא מע' שמהן שהן אברהם יצחק ויעקב, בסוד ויסע ויבא ויט, על ידי ישראל, ה' אלהינו ה', לכלול ג' עליונות זהו ממטה למעלה, ובדף קס"ב תמצא יחודו של רבי יוסי ז"ל יחודא איהו בגונא דתפלין דרישא ותפלין דדרועא בתפלין דרישא ד' פרשיין והא אתמר והכא ג' שמהן אינון, התם ד' פרשיין כל חד וחד בלחודוי והכא ג' שמהן וכו' מה בין האי להאי אלא אינון ד' פרשיין והא אתערו להו חד נקודא קדמאה עילאה והיא קדש לי כל בכור וחד רזא דעלמא דאתי והיא והיה כי יביאך וחד ימינא שמע וחד שמאלא והי' אם שמע וכו', לאילין רזא דתפלין דרישא והכא רזא דיחודא דא ג' שמהן ואינון בגונא דאינון ד' פרשיין, ה' קדמאה דא נקודא עילאה ראשיתא דכולא, אלהינו רזא דעלמא דאתי, ה' בתראה כללא דימינא ושמאלא כחדא בכללא חדא, ואלין אינון תפלין דרישא, ודא איהו יחודא קדמאה תפלין דדרועא כללא דכל הני כחדא ודא איהו רזא בשכמל"ו הכא כללא דאינון תפלין דרישא דאתכלילו גו תפלין דדרועא ועל דא אינון בחד ביתא, ורזא דא ברוך דא רזא דנקודא עילאה דאיהו ברוך דכל ברכאן נבעין מתמן, ואי תימא עלמא דאתי, אקרי ברוך לאו הכי דהא, נקודא עילאה איהו דכר עלמא דאתי נוקבא איהו ברוך ואיהי ברכה, ברוך דכר ברכה נוקבא, ועל דא ברוך איהו נקודא עילאה, שם דא עלמא דאתי דאיהו שם גדול כד"א ומה תעשה לשמך הגדול, כבוד דא כבוד עילאה דאיהו ימינא ושמאלא וכולהו כלילן בהאי תפלה של יד דאיהו מלכותו ונטיל כולא בגויה ובהאי מלכותו אתכלילן ביה עלמין כלהו למיזן לון ולספקא בכל מה דאצטריכו ודא איהו יחודא דתפלין דרישא ותפלין דדרועא, כגונא דרזא דיחודא דתפלין הכי הוא יחודא דכולא ודא איהו ברירא דמלה והא שדרנא יחודא דא קמיה דר' שמעון בוצינא קדישא ואמר לי דהא בד' גוונין אסתדר יחודא ודא ברירא מכלהו והכי הוה ודאי וכלהו רזא דיחודא ע"כ. הרי כונתו בשם הראשון דא נקודא עילאה שהיא החכמה עם הקוץ, אלהינו בבינה, ה' כולל ימינא ושמאלא, אחד דא כ"י דאיהי תפלה דדרועא, והכונה בברוך שם כבוד מלכותו, ברוך רזא דכל ברכאן נבעין מתמן שהיא החכמה, שם הוא הבינה, כבוד כבדו כ"ב ד"ו תורה שבכתב ושבע"פ דא ימינא ושמאלא מלכותו היא המלכות מלמעלה למטה בין בשמע בין בברוך שם כבוד:
פסוק ד:ובפרשת פנחס פתח ר"ש ואמר שמע ישראל ה' וכו' ע' רברבא אוף הכי ד' וסימנא עד, היינו דכתיב עד ה' בכם אשתאר אתוון ש"ה, וא"ח, אתוון אשמח, וסי' אנכי אשמח בה' דזמינא ליה שמחה וחדוה מלעילא ע"כ. וכן יהיה לו יד ושם שכן ה' אלהינו ה' אותיותיו י"ד וכן אותיות ברוך שם וכו' יהיה לו ב' ידות לכן בארצם משנה יירשו, י"ד י"ד הם כ"ח שכביכול נותן כח למעלה שנאמר ועתה יגדל נא כ"ח אדני, ויהיה לו כח שנאמר צדיק מושל יראת אלהים שהקב"ה גוזר גזירה והוא בכחו מבטלה, ויש בפסוק שמע כ"ה אותיות ובפסוק ברוך שם כ"ד אותיות הם מ"ט, לומר שכל האומר שמע ישראל בכונה כאילו למד כל התורה שהיא במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מ"ט מ"ט הם מ"ט של שחרית ומ"ט של ערבית, כן כתב בעל באר מים חיים. ואמר בתיקונים על פסוק ויפן כה וכה שראה שלא קרא ק"ש דאית בה כ"ה אתוון וב' פעמים מ"ט הם צ"ח, דודי צ"ח ואדום, שדוחה מעליו מדת הדין, ויש בפ' שמע ו' תיבות וכן בברוך שם, כנגד י"ב צרופי הוי"ה:
פסוק ד:ובזוהר פרשת בראשית דף י"ב זה לשונו, פקודא תליתאה למנדע דאית מלכא רברבא עילאה ושליטא בעלמא ליחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות באינון שית סטרין עילאין ולמעבד לון יחודא חדא בשית תיבין דשמע ישראל ולכוונה רעותא לעילא בהדייהו, ועל דא אחד איצטריך לארכא ליה כשית תיבין, ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, יתכנסון דרגין דתחום שמיא לאתאחדא ביה למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות, ועם כל דא בההוא יחודא איצטריך לקשרא ביה יראה ואצטריך לארכא בדל"ת דאחד ולדא דל"ת דאחד גדולה והיינו דכתיב ותראה היבשה דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהי יבשה בההוא יחודא, ולבתר דאתקשרא תמן לעילא איצטריך לה לתתא באוכלוסהא בשית סטרין אחרנין דלתתא בשכמל"ו דאית בה שית תיבין אחרנין דיחודא כדין מה דהות יבשת אחעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ. בההוא יחודא דלתתא ארעא רעוא שלים כדקא יאות ועל דא כי טוב כי טוב תרי זמני חדי יחודא עילאה וחד יחודא תתאה כיון דאתאחיד בתרין סטרין מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא אתתקנא למעבד פירין ואיבין כדקא יאות ע"כ. ולזה יקוו המים תרין ווי"ן שית דיחודא עילאה ושית דיחודא תתאה שית ושית. אל מקום אחד היינו אחד וצריך ליחדא לון בלב אחד גי' מ"ה שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ויקבל עליו עול מלכות שמים מלמטה למעלה בזאת יבא אהרן אל הקדש, בזאת בגימ' שמע כי משם עולין ובה מסיימין. וכן בספר הזוהר ר' אלעזר שאיל לר' שמעון אבוי אמר סימנא לזווגא דייחודא מנין א"ל ברי אע"ג דאוקימנא מלין לכל סטר וסטר ואתבדרו הכא מלה והכא מלה סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סימנא דמדבחא דתנן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית וכו, רבי יהודה חייט ז"ל האריך בפי' זה עיין שם בלשכת השמות דף ל"א, וכתב גם כן בדף ר"ז ז"ל, והכונה באופן הזה כי אחר שכיון במלת שמע מה שאמרתי ראוי שיעלה דרך השם הראשון אשר בתפארת עם האחרונות, ובאלהינו יכוין אל הזרועות הפחד והגדולה ויקבע אז כונתו בצד ימין יותר, ובשם הג' יכוין אל הבינה עם השתים שעליה שהיא כלולה מהם ביחוד אמתי, וכשהוא למעלה במזרח שהיא החכמה למעלה מן הכתר אזי היא בכונתו בא' של אחד צריך לזרוק משם כוונתו ולירד דרך המעלות אשר עלה, ויכוין בח' לח' ספירות עד היסוד, ויקבע כוונתו בירידה לצד צפון יותר מצד דרום, ומהצפון שהיא הפחד יביאנה אל הדל"ת של אחד שהיא המערב בדרך רצוא ושוב שיחזור אח"כ הכונה למעלה עד הדרום שכבר הזהירונו חז"ל כל פינות שאדם פונה יהיו לצד דרום ורמזו לזה ושם יניחנה ע"כ:
פסוק ד:וכתב בעל באר מים חיים וז"ל, פסוק זה נעוץ סופו בתחלתו ויהיה שמע אחד בשתי מלות אלו נרמז שהמייחד ש"ש כתקנה נצול מאש של גיהנם כמו שניצולו דניאל חנניה מישאל ועזריה, כי ר"ת שמע אחד א"ש וכשנוציא מתיבת שמע השי"ן נשארו מ"ע והם ר"ת מישאל עזריה, וכשנוציא מתיבת אחד א' נשארו ח"ד חנניה דניאל, ונרמז פה שלפי שייחדו ש"ש נצולו מהאש, וכן כל מי שמייחד השם כראוי, וכמו שרמוז בספר הזוהר, ע"כ:
פסוק ד:וכתב רקנאטי ז"ל. ודע כי מג' שמות הנזכרים בזה הפסוק יוצא שם בן י"ד אותיות בהתחלף כל אות לאות שלאחריה, והנה ה' בחלופו הוא כוז"ו והוא בגימ' ט"ל בגי' ה' אחד, ונזכר ב"פ שחרית וערבית, ב"פ ט"ל הם ע"ח שהוא בגי' היה והוה ויהיה. ותיקנו רז"ל לומר בק"ש בשכמל"ו לפי שאמרו יעקב אבינו, ותיקנו לאמרו בלחש לפי שלא אמרו משה ואמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי ודבריהם דברי אלהים חיים ועליהם נאמר להבין משל ומליצה, בת מלך היא השכינה שהרגישה שישראל מיחדים שם שמים בלב אחד, ולשון ציקי קדרה מלשון כי לה' מצוקי ארץ, וכשלא היה לה זכר באותו יחוד כביכול היתה מצטערת שלא נתיחד כבודה בכבוד שמים, שכשם שהוא אחד כך היא יחידה שאין יחודו וכבודו נכר אלא בה, ואם היתה אומרת שבח עצמה בפיה יש לה גנאי, אבל ישראל שהם עבדיה והם עיקר החיבה הזכירו שם המיוחד לה בחשאי שלא יהא לה גנאי. ויש מפרשים תאמר יש לה גנאי, אם תשאל השפע כדומה שיש בה חוסר דבר וזהו גנאי, לא תאמר יש לה צער כי היא תאיבה לשפע עליון וצריכה לברכת ה' כ"ל וחבורו ואם אין לה יש לה צער, התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי, ומביאין ר"ל לכוין להביא הטובה והברכה והחיים עד העולם ע"כ:
פסוק ד:ובזוהר פרשת תרומה (דף קל"ד) אמר בשעתא דקא מיחדי ישראל יחודא דרזא דשמע ברעותא שלים כדין נפיק מגו סתימו דעלמא עילאה חד נהירו וההוא נהירו בטש גו בוצינא דקרדינותא ואתפליג לע' נהורין ואינון ע' להטין בע' ענפין דאילנא דחיי כדין ההוא אילנא סליק ריחין ובוסמין וכל אילני דגינתא דעדן כלהון סלקין ריחין ומשבחין למריהון דהא כדין אתקנת מטרוניתא לאעלא לחופה בהדי בעלה, כל אינון שייפין עילאין כלהו מתחברן בתיאבותא חדא וברעותא חד למהוי חד בלא פרודא כלל וכדין בעלה אתתקן לגבהא לאעלא לה לחופה בייחודא חד לאתיחדא במטרוניתא ועל דא אנן מתערי לה ואמרי לה שמע ישראל אתקין גרמיך הא בעליך ייתי לגביך בתקונוי זמין לקבליך. ה' אלהינו ה' אחד ביחודא חדא ברעותא חדא בלא פרודא דכל אינון שייפין כלהון מתעבדן חד ועיילין בחד תיאובתא. כיון דאמרין ישראל ה' אחד באתערותא דשית סטרין כדין כל אינון שית סטרין אתעבידו חד ורזא דא ו' חד פשיטו בלחוד בלא דביקותא אחרא לגביה אלא איהו בלחודוי פשיט מכלא ואיהו חד. בההיא שעתא מטרוניתא מתקננא ומתקשטא ועיילין לה שמשהא בלחישו סגי לגבי בעלה ואומרים בשכמל"ו דא איהו בלחישו דהכי איצטריך לאעלא לה לגבי בעלה, זכאה עמא דידעי דא ומסדרי סדורא עילאה דמהימנותא וכו', ולקמיה אמר כדין עיילין לה בלחישו לגבי בעלה אמאי בלחישו בגין דלא יתערב זר בההוא חדוה כד"א ובשמחתו לא יתערב זר, ובגין דלא תשלוט עין הרע אנן מחלפי אתוון דלא אמרינן אחד באתגליא בגין דהשתא סטרא אחרא אתדבק בהדה לאו איהי אחד אלא דאנן מיחדי לה בלחישו ברזא דאתוון אחרנין ואמרי ועד, אבל בזמנא דאתי דאתפרש ההוא סטרא ואתעבר מינה כדין יתקרי אחד ודאי דלא יהא בהדה שותפו ודביקו אחרא כד"א ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד באתגליא בהדי' ולאכרזא ולא בלחישו ולא ברזא ועל דא אנן מיחדי לה מההוא סטרא אחרא כמאן דזמין לאחרא למהוי סהיד דיליה בגין דדא איהו סהיד דילן וסטרא אחרא לאו איהו סהדא לגבן בגין דא איהי אתפרשת מההוא סטרא כיון דאתת אנן מעלין לה לחופה לגבי בעלה מלכא עילאה בכל רעותא וכונה דליבא וע"ד איהו אחד, בשעתא דאיהי אתת ועולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפריש מינה כד"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, פוקו למחמי כאן, כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא בלחישו ברזא, דאלמלא לאו הכי לא אתפריש מנה ההוא סטרא אחרא ויתערבב חדוותא, אבל בזמנא דאתי דאיתפרש מנה ההוא סטרא אחרא כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כיון דעאלת לחופה ואיהי בהדי מלכא בחדוא כדון אנן מתערי חדוא דימינא ושמאלא, כד"א ואהבת את ה' אלהיך בכל וגו' והיה אם שמוע וגו' בלא דחילו כלל דהא סטרא אחרא לא אתקרב תמן ולית ליה רשו ע"כ. הסתכל בזה המאמר שאמר שטעם בלחישו דהכי אצטריך לאעלא לה לגבי בעלה, ועוד אמר בלחישו דלא יתערב זר בההוא חדוא, ועוד אמר בגין דלא תשלוט עין הרע, ועוד אמר דבזמנא דאתדבק סטרא אחרא בהדה לאו איהו אחד, פירוש שיש ע"ז בעולם אלא דאנן מיחדין ליה בלחישו דאתוון אחרנין ואמרין ועד, עוד אמר בשעתא דאיהי אתת ועולמתהא ובעית לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא כדון סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא בלחישו, הרי ה' טעמים למה בלחישו. עוד שמעתי על סדר היחוד על סדר אבי"ע שמע שי"ן בתלת ראשין, בשבת אצילות בריאה יצירה עם עשייה, לפי שבשבת הם בזווג, ובחול בריאה יצירה עשייה, ואומר שמע ישראל עולה מלמטה למעלה, שמע מלשון וישמע שאול שהוא מלשון קבוץ, שמקבץ הכל בכנסת ישראל דרך השער, ישראל היינו ישראל סבא דעשיה ודיצירה ודבריאה ודאצילות, ביום שבת אומרים לו שמע ישראל לפי שצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד כמו שאכתוב בעז"ה על פסוק כי חלק ה' עמו בפרשת האזינו, יעקב חבל נחלתו לשון חבל הוא כמו אם חבול תחבול שהוא לשון משכון שלקחו הקב"ה ליעקב אבינו משכון על בניו שלא יאמירוהו באל אחר, ואומרים לו שמע ישראל אבינו, לא יעקב שהוא לשון עקבה ומרמה. וכשהקב"ה שומע כן אומר לו ליעקב בניך לא אמרו יעקב אלא ישראל אשר בך אתפאר, ה' היינו חכמה דאצילות עם קוץ היו"ד דהיינו כתר, אלהינו היינו בינה דאצילות, ה' היינו ג' אבות, כי באצילות כולם אחדות אחד שהם עשר הויות ושכינת האצילות שהוא כתר הבריאה שהיא ה' אחרונה של הוי"ה עשירית, האצילות היא כתר הבריאה לזה מיחד ג"כ עשר דבריאה בא', א היינו כתר דבריאה, ח ח' מדות דבריאה, ד היא שכינה דבריאה, ושכינה היא כתר היצירה לזה מיחד עשר דיצירה עם עשר דעשייה, דבשבת הם מזדווגים ואומר ברוך היינו כתר היצירה עם כתר דעשייה, ומכוון לחכמה במלת ברוך, שם היינו בינה דיצירה ודעשייה, כד"א ומה תעשה לשמך הגדול, כבוד היינו התפארת עם הזרועות, מלכותו היינו מלכות דיצירה ודעשייה לעולם היינו שאר המדות, ועד בגי' פ', אבי"ע עשר לכל חד וחד הם ארבעים וחוזר ומסלקן למעלה היינו פ'. זהו בשבת, ובחול מתחיל מהבריאה בשמע ובאחד מכווין לי' דיצירה. א' כתר, ח' מדות, ד' היינו מלכות, ובברוך שם מכוון לעשר דעשייה, ומלת ועד חוזר ומסלק ומעלה אותן עד עשר האצילות, ע"כ:
פסוק ה:ואהבת את ה' אלהיך וגו', אחר שהזכיר היחוד פתח בואהבת, כי כשהאדם מיחד ה' בלב שלם ובכוונה שלימה אז נקשרת נפש המיחד באהבתו של הקב"ה לא תהיה אהבה מיראת העונשים שירא שלא יענישנו אלא אהבה עזה לפי שהוא אלוה גדול ונורא, ויאהבהו על הבריות, כמו שאז"ל ואהבת האהבהו על בריותיו, לזה סמך את ה' אלהיך דיינך בכל מה שדנך, כי בזה תוכר האהבה שהוא דיינך ואתה אוהבו, לא בעת שייטיב לך כי נקראת אותה אהבה תלויה בדבר, ולזה אלהיך, לפי דכל העולם בהשקט ושלוה ואתה בצרה כי צרת רבים אינה צרה, עכ"ז שם תוכר האהבה כי אולי הם ייסורין של אהבה שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח, או באו לו על צד הנסיון, או לנקותו, ובהיות אלו הבחינות מגמתו אז תתוסף אהבה על אהבתו. וענין האהבה הוא שיתבונן בתורתו ובמצותיו, ובפרט אם זכהו ה' יתברך והאיר עיניו בסודי התורה והמצות ודאי שיתוסף לו אהבה רבה, לזה סמך והיו הדברים האלה על לבבך, פירוש בכוונה כשידע כוונת כל מצוה ומצוה ויתבונן בה יבא לידי כונה ומהכונה יבא לידי ייחודו ית' כונה בגי' אחד ומיוחד, ויבא למסור נפשו לאהבתו כמו אברהם אבינו שמסר בנו יחידו לשחיטה, וכמו רבי עקיבא שקבל על עצמו הייסורין של מסרקות של ברזל וקבלם באהבה וחיבה עזה, ומהאהבה בא לידי ייחוד, כי אהבה בגי' אחד:
פסוק ה:וכתב ספר באר מים חיים שמצא כתוב שלא נברא העולם אלא לעובד מאהבה, אהבה בגי' י"ג, בראשית במ"ק י"ג, והאהבה היא כמו האדם שחשק אשה ונגעה אהבתה בלבו והוא שוגה בה בין בשכבו בין בקומו בין באכילתו בין בשתייתו בין בהליכתו כאילו היא מגמת פניו כן תהיה אהבתו ית':
פסוק ה:ובספר הזוהר ואהבת את ה' אלהיך, דבעי בר נש לאתקשרא ברחימותא דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקב"ה דיפלח ברחימו דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקב"ה, ר"א אמר הני מלי כללא דאוריתא אינון בגין דעשר אמירן דאוריתא הכא אתכלילן והא אוקמוה, ות"ח לית לך מלה חביבותא קמיה דקב"ה כמאן דרחים ליה כדקא יאות, ומה הוא כמה דכתי' בכל לבבך בכל מאי קא מיירי, בלבבך בנפשך במאדך מבעי ליה, מהו בכל, אלא לאכללא תרין לבן, חד טב וחד ביש, ובכל נפשך חד טב וחד ביש, ובכל מאדך דא לא אתיא לדרשא, א"ר אלעזר אף דא לדרשא הוא מ"ט בין דנפל ליה ממוניה מירותא ומסטרא אחרא בין דאיהו רווח ליה בטרחא יתירא, ועל דא כתיב ובכל מאדך, א"ר אבא אהדרנא לקרא ואהבת מאן דרחים לקב"ה אתעטר בחסד בכל סטרין ועביד חסד בכלא ולא חייס על גופיה ועל ממוניה, מנא לן מאברהם כמא דאתאמר דהא לא חס ברחימותא דמאריה על לביה דאיהו יצריה ועל נפשיה ועל ממוניה, ועל לביה לא אשגח על רעותא דיליה בגין רחימותא דמאריה, ועל נפשיה ועל בריה ועל אתתיה בגין רחימותא דמארי, על ממוניה דהוה קאי בפרשת דרכים ואתקין מזונא לכל עלמא, בגין כך אתעטר בעטרא דחסד כמא דכתיב חסד לאברהם, ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה זכי להאי, ולא עוד אלא דעלמין כלהו מתברכאן בגיניה, הה"ד וחסידיך יברכוכה, זכאה חולקהון דאינון ברחימותא, דמריהון מתדבק בהו, לאילין לית להו שיעורא לחולקהון בההוא עלמא. א"ר אלעזר כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקיא בההוא עלמא ומדורא עלאה בכלא אינון ברחימותא אתקשר בהו דהא מדוריהון סליק על כלא מ"ט בגין דקב"ה בהאי אתעטר, ת"ח היכלא דא אהבה אתקרי ובגין אהבה קיימא כלא כמא דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכלא ברחימותא קיימא דהא שמא קדישא הכי אשתכח והכי אוקמוה. יו"ד לא אתפרש קוצא דלעילא מנה לעלמין דהא ברחימותא שרי עלה ולא מתפריש מנה לעלמין. ה' אוקמוה דלא מתפרש מן יו"ד ואשתכחו בחדא בחביבותא דלא אתפרשן דא מן דא כמא דכתיב ונהר יוצא מעדן, יוצא לעלמין בחביבותא אתדבק דא בדא, ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דא רחימו בחביבותא, וכל מאן דרחים למלכא הא אתקשר בההוא אהבה, ובגין כך ואהבת את ה' ע"כ. ויהיה פירוש ואהבת אם אתה תאהב להקב"ה תתקשר ותדבק עם ה', את ה' אלהיך, ולזה ואהבת מוטעם בזקף קטן, ומה שאמר המאמר דעשר אמירן דאוריתא הכא אתכלילו ואלו הן, א' קבלת עול מלכות שמים שנאמר ה' אלהינו. ב' יחוד ה' שנאמר ה' אחד. ג' אהבת ה' שנאמר ואהבת את ה', ד' תלמוד תורה שנאמר ודברת בם, ה' למוד בנים שנאמר ושננתם לבניך, ו' ז' לקרא ק"ש שחרית וערבית שנאמר ובשכבך ובקומך, ח"ט תפילין של יד ותפלין של ראש שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. י' מזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך:
פסוק ה:וכתב בספר באר מים חיים ז"ל, עוד תמצא ראש איברי הגוף נזכרים בפרשה זו, שמע לאזנים, טוטפות לעינים, ודברת ללשון, ושננתם לשנים, וקשרתם וכתבתם לידים ימין ושמאל, ובלכתך לרגלים, והלב והנפש שנאמר בכל לבבך ובכל נפשך, ובכלל הנפש האף שבו משיב הרוח, ואזהרה מיצר הרע שנאמר בביתך ולא בבית רעך, הרי בפרשה רמוזים ג' מצות במחשבה, קבלת עול מלכות שמים, יחוד, ואהבת ה', וג' מצות בדבור, תלמוד תורה, למוד בנים, קריאת שמע שחרית וערבית, וג' מצות במעשה, תפלין של יד, ושל ראש, ושל מזוזה., ואלה כוללות כל האמונה כמו שמבואר ליודע קבלתם וסודם. ובירושלמי ר' לוי אמר מפני שעשר דברות כלולים בהם. אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו, לא יהיה לך אלהים אחרים, ה' אחד. לא תשא, ואהבת את ה', כי מאן דרחים מלכא לא לשתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת, למען תזכרו, דאמרו זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם מצות וחוקים ותורה צוית להם, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך, למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם, א"ר לוי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה כד"א תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר הקב"ה אי יהבת לי עינך ולבך אנא ידע דאת דילי, לא תגנוב ואספת דגנך ולא תגנוב של חבירך, לא תענה ברעך, אני ה' אלהיכם, וכתיב וה' אלהים אמת. מהו אמת א"ר אבין שהוא אלהים חיים ומלך עולם, א"ר לוי אמר הקב"ה אם העידות לחבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאילו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמד בית רעך, וכתבתם על מזוזות ביתך, ביתך ולא בית חבירך, ע"כ, לזה נכתבה פרשה זו אחר עשרת הדברות:
פסוק ה:וכתב עוד שיש בפרשה זו ה' פסוקים מתחילין בוא"ו ומסיימין בכ"ף היינו כ"ו כמנין שם הוי"ה כ"ו. וחמשה פעמים כ"ו עולה ק"ל, וזהו סיד מה שאמר רבי שמעון ז"ל, פתח רבי שמעון ואמר סיני דא סלם דאיהו ק"ל, ורזא דמלה הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל, ע"ב דא יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ועוד י' י"ה יה"ו יהו"ה. ק"ל, יו"ד, יו"ד ה"א יו"ד, ה"א וא"ו, יוד ה"א וא"ו ה"א, אתוון קדמאין סלקין ע"ב, ועם אתוון תולדין כלהון סלקין ק"ל. ע"ב ק"ל בחשבון ב"ר. ואנת רעיא מהימנא עלך אתמר נשקו ב"ר ואנת רב לעילא ולתתא רבן של ישראל רבן דמלאכי השרת בר לעילא ברא דקב"ה ושכינתיה, חסר ג"ם לאשלמא רמ"ה עלייהו אתמר לגבי משיח בן יוסף גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, בהאי ג"ם אתכפר דוד, והאי איהו שיעורא דחלה מ"ג ביצים, ותוספת חומש ביצה רמוז וחמישיתו יוסף עליו ע"כ. רמ"ה היינו הר"ם לפי שעלה למטה ונתעלה ונתבטלה ממנו אבר המשגל ותרי ביעי לזה חסר מרמ"ח ג', ולזה נאמר סרו מהר היינו רמ"ה דק"ש, לפי שכפרו ביחודו ית', זהו סוד פרשה זו שראשי וסופי פסוקיה ה' פעמים כ"ו העולה ק"ל, המכוין בזה הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל ובא מצרים לכרות כל כחות הטומאה המצירים לאדם:
פסוק ה:עוד צריך לכוון שיש בפרשת שמע עד ובשעריך מ"ב תיבות, והם כנגד שם הגבורה שם של מ"ב שבו נבראו שמים וארץ, והכונה הזאת היא לכלול השמאל בימין למעלה תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת היא הימין ומנין תיבותיה שהם מ"ב כשם הגבורה הוא השמאל, ונמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר במנין התיבות, ולכן המדקדקים בשעת קריאת פרשת ואהבת משימין יד שמאל תוך יד ימין לרמוז כי הימין שולטת על השמאל, והרחמים כובשים את הכעס שעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה, וכונה זו נמצאת בספר הזוהר בכמה מקומות:
פסוק ה:עוד כתב בשם רבי אהרן הלוי ז"ל שני עקרים יש בק"ש, אחת להודיע אחדות השי"ת, שנית להודיע שהשגחתו ומלכותו והנהגתו דבקה בנו יותר משאר אומות ולכך אנו אומרים אלהינו, וכן אמרו בספרי עלינו הוטל שמו ביותר. וכלל בפרשת ואהבת כל המצות, מצות האמונה היינו בכל לבבך, איסור מאכלות וביאות אסורות שהנפש מתפעלת בהם ומחמדתן, היינו בכל נפשך, מצות התלויות בממון, היינו בכל מאדך. ואמר ואהבת את ה' אלהיך בלשון יחיד לומר שהוא לכל אחד ואחד מישראל למעלתו ולשמירתו ולהנהגתו, ועל ענין זה נקרא אלהי אברהם ע"כ לשון הרב ר' אהרן הלוי ז"ל ומה. שאמר בכל לבבך ולא אמר בלבבך לרמוז ולכלול ב' יצרים יצר טוב ויצה"ר ולרמוז על זה כתב בכל לבבך בשני ביתי"ן ולא כתב לבך בבי"ת אחת כי בי"ת מתחלפת, בשי"ן באלפא ביתא דא"ת ב"ש ושי"ן בגי' יצר הרי ב"פ בי"ת בי"ת הם שני שיני"ן ושני פעמים שי"ן שי"ן הם שני יצרים, ושני פעמים יצר יצר עולה שש מאות ושש מאות בגימ' שקר, ואמת החתומים ביצירתו של אדם בשני יצרים, רמוזים בשני יודי"ן של וייצר ה' אלהים את האדם שבשניהם צריך האדם לעבוד בוראו ולאהוב אותו ולהודות לפניו ית':
פסוק ה:וכתב בספר לבנת הספיר פרשת צו ז"ל, כי שני יצרים אלה רמז הכתוב במאמרו זבח תורה יכבדנני בשני נוני"ן לרמוז לשני יצרים יצר טוב ויצר הרע שהם נרמזים בקרבן תודה כי התודה היתה בא מעשרים עשרונים י' חמץ ועשרה עשרונים מצה, מעשרה עשרונים של חמץ היו עושין עשרה חלות סולת, וי' עשרונים של מצה היו עושים שלשים חלות, י' מאפה תנור וי' מעשה מרחשת וי' מורבכת, החמץ כנגד יצר הרע, והמצה כנגד יצר הטוב והלחמים של מצה היו שלשים להורות כי כ השלשים כנוין של חסד המבוארים בספר האורה כולם מליצים עליו טובה, כיון שמשלים יצה"ר עם יצה"ט וזבח תודה על דרך זבחי אלהים רוח נשברה, ע"כ:
פסוק ה:ובזוהר פתח ההוא ינוקא ואמר עמי מה עשית לך ומה הלאיתוך ענה בי, קב"ה בחביבותא דאית ליה עם ישראל קרא לון עמי מה עשיתי, למה עשית לך מ"ה אלא דתזלון לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ותסהידו בי דאנא אחד, הה"ד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, תסהידו בי דאנא חד ומתעלה על שמא דמ"ב תיבין דאינון בפ' קרית שמע מן ואהבת עד והיה אם שמע ותעבידו לי חד עלייהו ואיהו שמא דא בדוגמא שמא דמ"ב שמהן ובשמא דע"ב תיבין דאית בפ' ק"ש מן והיה אם שמוע שמוע עד ושמתם את דברי אלה ובשמא דחמשין תיבין כחושבן חמשין שערי בינה ובשמא דע"ב מן ויאמר עד סוף הפרשה, ואינון ד' פרשיין עם י"ב תיבין דאית בק"ש עילאין אתעבידו כלהון מאתן וארבעין ותמניא כחושבן רמ"ח איברים, וכל אנש דקארי ק"ש כדקא יאות כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר דיליה, וכל אנש דלא קרי קריאת שמע ביממא ובליליא כל אבר ואבר דיליה יתמלי מרוח רע ומכל מרעין בישין דעלמא. אמר ינוקא ג' תיבין אינון חסרין מן ק"ש מן רמ"ח תיבין אמר ובמה אשתלמו א"ל שמענא מאבא עם ה' אלהיכם אמת, פירוש מ"ה עשיתי לך מ"ב תיבות שבפרשה וג' שמות ה' אלהינו ה' הם מ"ה. מ"ה עשיתי לך ומ"ה הלאיתיך, שתלך בכל יום לקרוא ק"ש וליחד שמי ה' אלהינו ה', על מ"ב תיבות שבפרשה, לכן ענה בי תעיד בי בכל יום שאני אחד ומיוחד על מ"ב שהוא רמז לשם מ"ב, ע"כ:
פסוק ה:ואמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, לפי שהאדם יש לו ג' זמנים, זמן העליה, וזמן ההעמדה, וזמן הירידה. על זמן העליה שהם עשרים שנה הראשונים שאז הוא זמן החמימות והדם רותח והיצר גובר לזה אמר בכל לבבך בב' ביתי"ן, כלומר תתגבר עליו, וכנגד זמן ההעמדה שהם עשרים שניים אמר ובכל נפשך, כלומר רצונך כמו אם יש את נפשכם, כלו' שיש בידך לכופו שהוא תחת רצונך שאינו חם כל כך, ובכל מאודך הוא על זמן הירידה שאז רואה עצמו שאין בו כח והוא חס על ממונו שחושב שמא יאריך ימים ולא יהיה לו מה יאכל והוא חס על ממונו, לזה אמר ובכל מאדך מלשון מאד. ויש מי שפירש בכל לבבך כנגד אברהם שעבד להקב"ה בכל לבבו, ולפי שהיתה עבודתו בלב לזה המשיך הלבבות לעבודתו ית' כמו שיוצאים הדברים מלב כן עשו פועל בלב, ובכל נפשך נגד יצחק שמסר נפשו לאהבתו ית' כן אתם כי ימוד עצמו כי אילו אמר לו למסור עצמו על קדושת השם שימסור לקיים כי עליך הורגנו כל היום, ובכל מאדך נגד יעקב שהפריש מעשר מכל ממונו ואפילו מן הבנים, והיו הדברים האלה על לבבך כלו' כל מה שאני מצוך הוא על היום, וזהו אשר אנכי מצוך היום, על דרך מה שאז"ל ישוב יום אחד לפני מיתתו וכו', על לבבך פירוש הקב"ה נקרא לב שנאמר צור לבבי וחלקי, ועליו אני מצוך, ופירוש שישים מגמתו יום המיתה ומי שהוא שוכן בתוך לבו:
פסוק ה:ובזוהר הדברים האלה על לבבך, בעי בר נש לשואה מילין דאוריתא עליה בגין דיהא תבירא לביה דלית לך מקטרגא ליצר הרע בר מילי דאוריתא ועל דא כתיב והיו הדברים האלה על לבבך על תרין יצריך יצר הטוב אתעטר בהו ויצר הרע אתכנע בהו ע"כ. עוד על לבבך ולא אמר בלבבך לומר שלא יהיו צפונים אלא כתובים מבחוץ על לוח לבך, ושננתם לבניך שנון תם, שילמדם הדברים בפירושיהם ובטעמיהם כדי שלא יחשוב כי התורה ספורים בעלמא. ובזוהר ושננתם כד"א חציך שנונים, דבעי בר נש לחדדא מילי דאוריתא לבריה כחרבא דאיהו שננא בתרין סטרין, ולזה ב' נוני"ן בגין דיעול לחדדא באוריתא ולא ישתכח לביה בטפשותא, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, פירוש בין שאתה ביישוב בשובה ונחת בין כשאתה בדוחק כמו העני שהוא הולך נע ונד לבקש מזונו, עם כל זה אין לך לפטור עצמך מדברי תורה, בין שאתה בנחת בין שאתה בדוחק. עוד אמר בשבתך הוא על זמן ההעמדה דהיינו מעשרים ומעלה, שכבר נתיישב ונשא אשה, כמו שאז"ל תורת ה' תמימה יראת ה' טהורה איזו תורה טהורה היא שישא אשה ואחר כך ילמוד, אלא אם בטל ממנו היצר וחשקה נפשו בתורה כמו בן עזאי ובן זומא, ובלכתך בדרך הוא על זמן הירידה שהוא זמן הזקנה שהוא הולך לבית עולמו, ובשכבך בקבר אם אתה מלמד תלמידך שנון תם בפירושיה ובטעמיה, כשהם לומדים ואומר כך פירש לנו רבינו כך למדנו רבינו שפתותיו דובבות בקבר, א"כ כאלו אתה לומד בקבר, כמו שאז"ל כל מי שאומרים דבר הלכה על שמו שפתותיו דובבות בקבר, ובקומך על יום התחיה, על דרך מה שאז"ל על פסוק בהתהלכך תנחה אותך וגו', וכל זה לומר שאין לפטור עצמו מד"ת עד יום המיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות וגו', ודברת בם כל זמן שיש לך דבור לא יהיה אלא בם מתחלת הדבור, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות תלמוד תורה מאימתי אביו מלמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו פסוק תורה צוה לנו וגו' ופסוק שמע ישראל, זהו מתחלת הדבור עד סוף הדבור היינו יום המיתה לא יהיה אלא בם, וכן אז"ל לא נברא הדבור אלא לדברי תורה מכאן אנו מוזהרים על שיחה בטילה:
פסוק ה:ובזוהר פירש ודברת בם מלשון הנהגה, ז"ל ודברת בם ותדבר בם מבעי ליה אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו ולאנהגא גרמיה דלא יסטי לימינא ושמאלא, בשבתך בביתך לאנהגא גרמיה בביתיה באורח מישר ובאורח קשוט דילפון מיניה בני ביתיה לאנהגא גרמיה בנחת ובחידו דלא יטיל דחילו על בני ביתיה יתיר וכל עובדוי בביתיה באורח תיקונא, ובלכתך בדרך לאנהגא גרמיה במלי דאוריתא לתקנא גרמיה בהו כמה דאצטריך ולתברא גרמיה באוריתא, ומאי איהי כמא דיעקב, לדורון לתפלה ולקרבא, דורון היא קריאת הקרבנות, קרבא הם הזמירות דקא עביד בהו קרבא לאינון מקטרגי ושיצי לון ועילא מנהון מלי אוריתא, ובשכבך לתברא גרמיה בדחילו דמאריה בקדושא בענוה דלא ישתכח חציף לקבליה דמאריה, פירוש תשמיש המטה, ובקומך למיהב תושבחן למאריה דאתיב נשמתיה דהא כמה חובין אשתכח קמי מאריה וקב"ה עביד עמיה חסד ואתיב לה לגופיה ע"כ:
פסוק ח:וקשרתם לאות. רצה הקב"ה שיהיה קשור ואדוק כביכול עם ישראל לזה צוה להם שיניחו תפילין שיש בהם מ"ב שמות שבהם נבראו שמים וארץ והם אדוקים וקשורים עמו שבשבילם נבראו שמים וארץ ולהם נתנה. התורה זהו וקשרתם קשר ת"ם, תורה שנתנה למ' יום. וכדי להראות לכל העולם שהם עמו ובחר בהם והכתירם בכתרו כי יש שי"ן מימין וש' משמאל שני שיני"ן ת"ר, ויש בשי"ן של ימין ד' ראשים יתר אחד הוא צורת זיי"ן ויו"ד שבקשר של יד הרי י"ז ושני בתים וקשר של ראש שהוא נחשב לבדו שנאמר וראית את אחורי אז"ל זה קשר של תפלין הרי כ' עם ת"ר הרי כת"ר, וכן אמר בזוהר דמכרזי קמיה ואמרי הבו יקר לכתרא דמלכא ובעי בר נש לאתעטרא בהו בגין דאיהו שמא קדישא עילאה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וכל מאן. דאתעטר בעטרא דמלכא קדישא קא אקרי מלך בארעא וקב"ה מלך ברקיעא, הה"ד מלך אסור ברהטים, כמא דקב"ה מלך לעילא הכי נמי הוא מלך לתתא ע"כ. שם ה' נקרא ר"ת שי"ן, והוי"ה בחלוף עולה מצפ"ץ היינו ש':
פסוק ח:וברעיא מהימנא דפרשת פינחס ז"ל, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ואוקמוה מאי שם ה' דא שי"ן תרין שיני"ן שית מאה ש' ש', שית דרגין ושבע אנפין דתרין שיני"ן הא תרי"ג ולית לך פקודא דלא איהי שקילא ככל אוריתא ע"כ. ויש עוד רמז בשי"ן ששלש מאות יום בשנה מניחין תפלין וס"ה יום הם שבתות ויו"ט. וכתב הרב רבינו יונה ז"ל יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא המוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעט הנאותיו ע"כ. וכן יכוין שעשר ספירות הם עליו, שבראש יש ארבע פרשיות, פרשה ראשונה קדש לי ליו"ד עם הקוץ, שנית והיה כי יביאך היא כנגד ה' ראשונה שבשם שהיא הוציאה אותם ממצרים, ג' שמע, ואהבת היא כנגד גדולה, תפארת הוא המניח. ובשל יד קדש לי כל בכור תפארת, והיה כי יביאך נצח, שמע הוד, והיה אם שמע יסו"ד והמניח הוא המלכות, כן אמר בזוהר. והשי"ן באלב"ם מתחלפת ביו"ד לומר שכל העשר כלולים בהם. והיו"ד של קשר היד צריך שתהיה על הבית לא למטה, כן קבלתי, לפי שהוא רמז ליחוד והבית רמז למלכות וקרא מסייען והיה לאות שהיא היו"ד שהיא אות קטנה, על ידך על הבית של יד, כן נראה בפירוש בזוהר פרשת פינחס דף רל"ו ז"ל שתיק ר' שמעון בכה וחייך אמר אימא דהא רעוא אשתכח ולית בדרא דא עד דייתי מלכא משיחא דיהא רשו לון לגלאה, תרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא רזא דתרין ירכין דהא א"ח דנביאי קשוט אחידן בהו דהא מלעילא נפקין תרין דרועין מימינא ושמאלא ודל"ת אתאחדת בהו לבתר נחתו ואתפשטו ירכין לתתא כיון דהיא אתאחדת לעילא כדקא יאות נחתא לאתאחדא באכלוסהא וכד איהי אתאחדת אחידת בשיפולי ירכין ורשימי דיו"ד ברית קדישא עלה מלעילא בגין איהי אתאחדת ביחודא דיו"ד איהי רזא דברית ועל דא כל מאן דנטר ברית אישתזיב לעילא ואשתזיב לתתא מנא לן מפינחס בדין דאיהו קני על ברית אשתזיב מדינא עילאה ומדינא דלתתא, ובגין כך אתרשים יו"ד דא בגויה הה"ד פינחס בן אלעזר וגו', יו"ד דא אצטריך דלא יעדי כלל מגו תפלה דיד דלא יעביד פרודא וכל חדוה דילה בהאי איהו יו"ד דדכורא איהו ולא נוקבא ובגין כך אתקריבת, בהדה ומאן דרחיק ליה מאתר דא רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי בדכורא איהו צדיק ואיהי צדק בלא יו"ד איהו איש ואיהי אשה בלא יו"ד ובגין כך חדוה דילה לאתקרבא בה ולאתעדנא בהדה ומאן דרחיק עדונא דא ירחקון ליה מעדונא דלעילא ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד ע"כ. הרי אמר ורשימי דיו"ד ברית קדישא עלה מלעילא וכן אמר יו"ד דדכורא איהו צדיק ואיהי צדק איהו איש ביו"ד ואיהי אשה בלא יו"ד, מכל זה נראה שצריך להיות היו"ד על הבית מלעיל. ובענין הכריכות שנוהגים לכרוך על הזרוע ו' או ז' וג' על אצבע שנקראת אמה שתי כריכות על קשר תחתון וכריכה אחת על קשר אמצעי נגד חכמה ובינה והעליון נגד הכתר ומחזיר הרצועה וכורכה על הזרוע לרמוז על הנהר היוצא מעדן:
פסוק ח:וקשרתם לאות על ידך. ד' מלות נגד ד' פרשיות וכן והיו לטוטפות בין עיניך כנגד ד' פרשיותיו, וקשרתם לאות על ידך ר"ת למפרע יעלו וס"ת למפרע כלתם, רמז שעולים ישראל על ידה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. צוה הקב"ה לכתוב ב' פרשיות שמע והיה אם שמוע על המזוזה כדי שיהיה שמור מהימין שהוא נגד ואהבת ומהשמאל שהוא כנגד והיה אם שמוע ולזה היא בימין לכניסה שאין צריך כל כך שמירה, ובשמאל ליציאה שצריך יותר שמירה, וכן אמר הכתוב ה' ישמור צאתך ובואך, הזכיר היציאה קודם. ובזוהר רס"ו א"ר אבא כתיב ה' ישמור צאתך ובואך ישמור צאתך תינח אלא ובואך מאי קא מיירי דהא מאן דעאל לביתיה לא מסתפי, אלא האי בר נש דשוי רשימא קדישא לביתיה במלין דשמא עילאה האי אתנטיר מכולא כד נפיק ההוא דמדורא לתרעא דביתיה זקיף וחמי רשימא קדישא ועייל בפתחיה כד נפיק בר נש הוא אוזיף ליה ונטיר ליה כד עייל לביתיה, ואכריז קמיה אזדהרו ביקרא דדיוקנא דמלכא קדישא וכל דא בגין ההוא רשימו קדישא דאתרשים בתרעיה, ולא די זה אלא דאתנטיר כמא דכתיב ה' ישמור צאתך ובואך, קב"ה נטיר ליה כד עייל וכד נפיק, אמר קב"ה כמא מקטרגין זמינין לקבלייהו אשתדלו בפולחני ואנא אהא נטיר לכו לבר ואתון תהון זמינין בבתיכון מלגו וניימי בערסיכון ואנא אהא נטיר לכון סחרני ערסיכון, ות"ח בשעתא דאינון זינין בישין קרבין לפתחא דבר נש זקפן רישא ומסתכלן ברשימא קדישא דאתחזי לבר דאיהו שד"י דמתעטר בעיטורי שמא דאשתלים על כלהו מני דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש, אמר ליה ר' יצחק אי הכי לרשום בר נש האי שמא דא בפתחא ולא יתיר אמאי כל פרשתא, אמר ליה שפיר הוא דהא שמא דא לא אתעטר אלא באינון אתוון כלהו רשימין ברשימא דמלכא, וכד אכתוב כל פרשתא כדון שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי כדון דחלי מיניה וקא ערקין מקמיה, א"ר אלעזר כל דא בעי קב"ה לנטרא לישראל ואתקין שמא קדישא לעילא דאיהו אורייתא ואורייתא כולא שמא קדישא איהו מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמיה, ת"ח בעי בר נש בפתחא דביתא לרשמא שמא קדישא דאיהו מהימנותא דכלא דהא בכל אתר דשמא קדישא אשתכח זינין בישין לא משתכחי תמן ולא יכלי לקטרגא ליה לבר נש כמא דכתיב לא תאונה אליך רעה וגו', מזוזה אקרי אתר דפתחא דביתא שריא כגונא דלעילא אתר דפתחא דביתא עילאה שריא מזוזה אקרי דהוא תקונא דביתא ופתחא דביתא מההיא מזוזה ערקין מארי נמוסין מארי דדינין קמיה לא משתכחין וקבל דא לתתא כד בר נש אתקין מזוזה לפתחא דביתא דאיהו שמא קדישא רשים באתווי והא בר נש אתעטר בעטרוי דמאריה ולא קרבין לפתחא דביתיה זינין בישין ולא משתכחי תמן ע"כ. ומה שאמר מזוזה אקרי אתר דפתחא דביתא כגונא דא וכו', פי' מזוזה בגי' ה"ס שהוא שם הכנוי, והוא פתח האהל, וכמו שמאותו פתח ערקן מארי דדינין ולא משתכחי תמן, לקבל דא לתתא, וצריך שיכתוב שדי מבחוץ כנגד והיה שבפנים, והיה שהוא שם כ"ו שומרו מבפנים ושדי שומרו מבחוץ, ופיר' והיה שדי בצריך. זהו ובשעריך ב' שערים שער עליון ושער תחתון הגשמי, ולזה שני שמות שדי כ"ו בגימ' ש"ה. בשכמל"ו, ולזה לא קרבין לפתחא זינין בישין, מזוזת זז מות, וכן תמצא בפרשה זו יש י"ז פעמים ך' שעולה ש"ם. ויש י"ג ווי"ן בתחילת התיבה בגימ' הי"ה והו"ה ויהי"ה ב"ה. ויש בפרשה זו ששה פסוקים אחר עשרת הדברות, ויש בפרשת העגל אחר עשרת הדברות ששה פסוקים מתחילין בוא"ו לפי שחטאו בוא"ו שהוא בגי' אחד, זהו כי בשש משה שחטאו בשש. והששה פסוקים הם וירא העם כי בשש משה. ויאמר אליהם אהרן, ויתפרקו כל העם, ויקח מידם. וירא אהרן, וישכימו ממחרת. לזה כנגדם כתב משה פרשת היחוד אחר עשרת הדברות בששה פסוקים. פסוק שמע ישראל כנגד וירא העם כי בשש משה שחטאו בוא"ו שהוא אח"ד, לזה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שיש בו ששה תיבות. וששה בברוך שם כבוד מלכותו, ולזה פסוק וירא מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו לא ידענו מה היה לו. ופסוק שני ויאמר אליהם אהרן פרקו שפרקו לבן מאהבתו ית' נגד ואהבת, פסוק ג' ויתפרקו כל העם נגד פסוק והיו הדברים האלה על לבבך וגו' ולא יבאו לפרוק עולו מעליהם, פסוק רביעי ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויאמרו אלה אלהיך ישראל כנגד ושננתם לבניך, מקטנותם יהיה יחוד ה' שגור בפיהם כדי שלא יסיתם שום אדם כמו שהסיתו ישראל. פסוק חמישי וירא אהרן ויבן מזבח כנגד וקשרתם לאות על ידך שהוא קישור ושיעבוד לבו ונשמתו שדרה במוח להקב"ה, ויבן מהזבוח שנזבח על המזבח שהוא יצחק אבינו, פסוק וישכימו ממחרת וגו' ויקומו לצחק נגד וכתבתם על מזוזות ביתך, שתהא מזכרת אותם בצאתם ובבואם ולהכביד ראשם שלא יבאו לצחק:
פסוק י:והיה כי יביאך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב וגו' כרמים וזיתים וגו' השמר לך וגו' אמר אם תראה שאותם הגוים היו יושבים בשלוה ובהשקט ובבנינים טובים ובעדונים ובכרמים וזיתים ויין ושמן, לא יעלה על דעתך לומר אם הם היו עובדים ע"א איך היו בשלוה זו ומזה תבא לשכוח את ה' אלהיך ותשכח העבדות שהיית בו, שלא יעלה בדעתך שהקב"ה נתנם לך מאחר שלא עמלת בהם וגדלתם, מזה תבא לשכחת הבורא ית' ותבא לידי ע"א, לזה אמר השמר לך פן תשכח וכו' לא תלכו אחרי אלהים אחרים. ומה שאמר אשר לא בנית וגו' פשיטא שהוא לא בנה ולא מלא ולא נטע, מזה אז"ל אשר לא מלאת אפי' כותלי דחזירי, לזה אמר אשר לא מלאת, ולזה כיון הגאון שפירש לא מלאת שאינך רשאי למלאותם שהוא דבר אסור, וכן פי' אשר לא בנית שאין לך רשות לבנותה, לפי שכשהיו בונים מדינה היו בונים חומותיה על שם ע"א וביסודות משימין ע"א ובונין עליה לומר שהיא מקיימת הבנין ועושין צורה על פתח המדינה, לזה אמר ערים גדולות וטובות גדלת וטבת חסרים לומר שאין בהם שום טובה, וכן כרמים נטועים כלאים וזיתים של ערלה או אילנות של אשרה, לזה אמר אשר לא נטעת שאין לך רשות ליטע כמותם ואסורים לך בהנאה שנא' בכלאים פן תקדש, ודרשו ז"ל תוקד אש לומר שהם אסורים בהנאה, וכן באשירה ואשריהם תשרפון באש, וכל העומד לישרף כשרוף דמי, ועכ"ז התירם להם מאחר שראו אותם וחשקה בהם נפשם, וכן אמר בורות חצובים אשר לא חצבת, כגון שחצבם לע"א אפילו שקרקע עולם אינו נאסר כמו שאז"ל את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל העושה בהם מעשה אסרם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות ע"א ז"ל, המשתחוה לקרקע עולם, לא אסרו, חפר בו שיחין ומערות לשם ע"א אסרו, לזה אמר אשר לא חצבת שאסור לך לעשות כן עכ"ז מותרים לך מאחר שנראה בעיניך שהוא נאה וקשה בעיניך להשחית, ומה שאמר בתים מלאים אשר לא מלאת והיה לו לומר אשר לא בנית כמו שאמר לא חצבת וגו', אלא לפי שעתידין ליהרס על ידי נגעים כמו שאמר פרשת מצורע שהן נבנו לשם ע"א ואולי אותו שר שבנו לשמו יזיקם אם לא יעבדוהו ויהיו קצים בדירה ובנתינת הארץ לזה אמר ונתתי נגע צרעת כדי שיהרסנו ואח"כ יבננו לשם קדושה, לזה לא ייפה הבנין בעיניהם כדי שלא יקשה בעיניהם הריסתם ואמר ברת חצבים חסר, לפי שארץ ישראל נאמר למטר השמים תשתה מים ששותים מים המכונסים בבורות:
פסוק י:עוד אשר לא בנית אשר לא נטעת, לומר שלא תכלה זמנך בבנין בתים ובנטיעת כרמים, וראה בעיניך כי בנו ונטעו לאחרים, אתה לא תכלה זמנך אלא בעבודת השי"ת והוא יזמין לך בתים בנויים וכרמים נטועים, ולמד מיעקב אבינו שאמר ולמקנהו עשה סכות כי ימותינו כימי הסוכה שנאמר בסכות תשבו שבעת ימים וימי שנותינו שבעים שנה:
פסוק י:ספרי אבותינו באו לארץ באת ברכה לרגלם שנאמר ובתים מלאים כל טוב, רשב"י אומר הרי הוא אומר אשר לא מלאת והלא ידוע שלא מלאת שעכשיו באו לארץ אלא זכותך היא שגרמה, וכן אתה מוצא שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו הכנענים בונים בתים וזורעים שדות וחופרים בורות שיחין ומערות ונוטעים כרמים וכל עץ מאכל כדי שיבאו אבותינו לארץ וימצאו אותה מלא ברכה, יכול לפי שברכה זו היא עליהם יכול יהיו אוכלין ושבעים ת"ל ואכלת ושבעת וברכת אתה אוכל ושבע והן מונעין את עצמן ונשיהן ובניהן ובנותיהם כדי שיבאו אבותינו לארץ וימצאו מלאה, וברכת, הברכה לך מצוייה ולא להם ע"כ. ת"ק דייק שלא אמר מכל טוב אלא אמר כי יביאך ה' אלהיך וכו' מיד ובתים מלאים כל טוב וגי', בביאתך הבית ימלא כל טוב, אם היה אומר. מכל טוב היה במשמע שהטוב מלא הבית אבל, באומרו מלאים כל טוב משמע שהבית מלא הטוב במה בביאתם לארץ באת ברכה לרגלם, רשב"י דייק מאשר לא מלאת בידוע הוא שלא מלאת אלא הם ודאי מלאום ואיך ימלאום והם יודעים שיבאו ישראל ויקחו הכל ועכ"ז ימלאום ולא השליטם הקב"ה שיאכלו מהם לא הם ולא נשותיהם ולא בניהם ולא בנותיהם ודאי זכותך גרמה:
פסוק יג:את ה' אלהיך תירא, איך יצוה משה שיעבדו את ה' ביראה והלא העובד ה' מיראה אין עבודתו רצויה כל כך, כי כל עוד שהיא מיראה בטלה יראה בטלה העבודה, אלא משה הקדים ואהבת את ה' אלהיך, א"כ היראה היא מחמת אהבה כי מרוב אהבה שיודע גדולתו ונוראותיו נכנסה האהבה בלב והיראה בחוץ להראות לעולם כי לו ראוי לעבוד ולא לזולתו מחמת נוראותיו, כמו באברהם שאמר עתה ידעתי ואז"ל ידעתי לעולם כי ירא אלהים אתה, ומזה תהיה העבודה שלימה, זהו ואותו תעבוד, תשתעבד עצמך כעבד לאהבתו ית', ובשמו תשבע מרוב אהבה הוא נשבע בשמו, כמו אדם שיש לו בן ושמו יצחק מרוב חבתו ולהזכיר שמו שחביב עליו הוא אומר חי יצחק וזה אינו אלא מרוב אהבה וחיבה:
פסוק יד:לא תלכון אחר אלהים אחריה מאלהי העמים אשר סביבותיכם, יאמר מאלהי הארץ איני מפחד שיעבדו אלהיהם כי כבר ראו עיניכם מה שעשיתם להם שהרגתום והורשתם אותם וישבתם בבתיהם ובעריהם, אבל כשהראו הגוים אשר סביבותיכם שיראתם ואלהיהם הוא קשה מאחר שלא השמדתי אותם ואני הנחתי אותם סביב לך כמו גדר, שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, זהו אש"ר סביבותיכם, באושר וביושר ובכונה מכוונת הם סביבותיהם, ואם ח"ו תלכו אחרי ע"א אל קנא ילבש קנאה לומר בטובה שעשה לכם בה אתם מחרון אפו, זהו פן יחרה אף ה' וגו'. לא תנסו את ה' אלהיכם וגו', יזהיר האדם שלא יעבוד הקב"ה לשום פנייה לומר אם אצליח ואם לא אצליח כי אינו יודע דרכיו של הקב"ה והכתוב צווח כי לא דרכי דרכיכם, כי אולי לא הצליח לפי שראה הקב"ה שמצד העושר היה בועט בהקב"ה שנאמר וישמן ישורן ויבעט, או אם היה נותן לו עושר היה בא לו רעה בסבת אותו עושר שהיו באים עליו לסטים והרגוהו, כמו שנאמר עושר שמור לבעליו לרעתו, יאמר זה העושר שהוא ביד זה אינו בידו אלא כמו שומר, זהו שמור לבעליו לא לזה, ומי הביאו ליד זה לרעתו, שום רעה עשה עד שגזרה חכמתו ית' שיתן לו עושר כדי שיקנאו בו ויהיה תמיד נרדף והוא כל היותו מפחד עליו ונע ונד ממקום למקום והוא דואג עליו ולבו בל עמו שמא יאבד כדין השומר, נמצא שהוא שמור לבעליו, שסופו ליקח אותו שהוא בעליו, ונפל ביד זה לרעתו, כי פעמים נהרג על ידו. לזה אמר לא תנסו את ה' אלהיכם., הוא דייניכם, הוא דן אתכם ברחמים, אלא תלכו עמו בתמימות שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך, והאמינו כי תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, ואמר כאשר נסיתם במסה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין זו אסור, אבל בענין הצדקה מותר שנאמר ובחנוני נא בזאת, ולמה בצדקה מותר לפי שמוכרח הוא שימצא חיים צדקה וכבוד, לפי שכשהוא פותח ידו לתת, נפתחה בסבתו היד העליונה שנאמר פתוח תפתח, לזה אמר ובחנוני, אע"פ שתהיה על דרך המבחן הואיל ועל ידו באה הברכה למעלה להריק לכל העולמות:
פסוק יז:שמור תשמרון. קרי ביה תישמרון, כלומר אתם תהיו נשמרים כמו שאז"ל על פסוק השמר לך ושמור נפשך. רבי יוחנן ור' אלעזר אמרי תרווייהו התורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה במ' יום אם אתה משמר התורה נשמתך נשמרת ואם לאו אין נשמתך נשמרת. ואמר אשר צוך לומר אפילו שלא יהיה כדי שתהא נשמתכם נשמרת, ראוי לכם שתשמרו מצותיו לפי שהוא צוה בהם, ובזה תעשה הישר והטוב בעיני ה', ובזה ייטב לך, כי כשתעשה המצוה בלא שום פנייה אלא לאהבתו כביכול יש לך עליו וצריך שישלם לך כפי ערכו לא כפי ערך עושה המצוה אלא כפי ערך העושה בשבילו לזה אז"ל ייטב לך בעולם שכולו טוב כי כפי ערכו ית' אין לו קץ ולא תכלית. ואמר ייטב בב' יודי"ן לומר שיש טובה אחרת והיא נעלמת לפי שאינה טובה אמתית והיא שאוכל פירותיהם בעולם הזה לרמוז על זה באו ב' יודי"ן. ובאת וירשת את הארץ הטובה, להדוף וגו' אלו הן מן הפירות:
פסוק כ:כי ישאלך בנך מחר, שהוא מאמין כמותך זה הוא בנך כי הבן שאינו דומה לאביו באמונה אינו בנו, מחר לאחר זמן והוא לא ראה ולא ידע ביציאת מצרים לאמר, לא שח"ו הוא אינו מאמין הואיל והוא שאל, לזה אמר לאמר, אמירה בעלמא לא כמו הרשע שאמר מה זאת לכם לכם ולא לו, ושואל ואומר מה העדות, למה נחלקו המצות על ג' חלקים, כי יש מצות שהן עדות על ייחודו של מקום ולהורות על מהותו כמו ק"ש ועבודה ותפלה ומעשה הקרבנות וי"ג עקרים, ויש מצות שהן חוקים שאין להם טעם כמו כלאים ופרה אדומה וציצית ותפלין ולולב ופסח וכיוצא בהן, ויש מצות שהשכל מחייב אותם כמו דיני גזל ושאלה ופקדון והלואה ומכירה וכבוד אב ואם ודיני שבת שנאמר כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי, וראוי לנוח ביום שנח המלך, למה כ"כ מצות מה שלא צוה כן לשום אומה, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וגו', כנגד מה שאמרת מה העדות על המצות שהן מורין על ייחודו, לזה אמר עבדים היינו לפרעה וגו' ויוציאנו, שיציאת מצרים היא מורה על היחוד שנשתכח יחודו של מקום ושדד המערכות והוציאם, לזה הם העדות, ועל החוקים אמר ויתן ה' אותות, ומופתים מופלאים לזה הם החוקים שאין להם טעם ונראים כפלא ותימה בעיני המון העם, ועל המשפטים אמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו, כי מן הדין היא לנו כשחלק נח האקלימין לבניו נתן אקלים הארץ לשם, וגם נשבע לאבותינו. ויצונו ה', יאמר בשלמא העדות שהוא זכרון יציאת מצרים בהרבה מצות שהוא מורה על יחודו ית', גם המשפטים שיש לה טעם כנגד מה שהוציאנו משם ונתן לנו את הארץ לומר שבדין נתנה לנו, אבל החוקים שאמר שהם כנגד המכות המופלאים מה תועלת יש לנו בהם. מזה אמר ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' לטוב לנו כל הימים לחיותנו, ואמר שהמצות שיש להם טעם וסברא בעשייתם אין בהם הכר למוראו של הקב"ה, אבל החוקים שעושה אותם בלא טעם אלא לפי שהן גזרת מלך אלו מורין על יראתו ועושין אותם לשמה לפי שהוא צוה בהם, זהו אומרו ויצונו ה' לעשות את כל החוקים ליראה את ה', אלו מורים על היראה ואין להם שום פנייה לומר שעושין אותם בשביל שים טעם כמו שאר המצות שיש להם טעם אלא לשמם שצוה בהם, על אלו הוא השכר לעולם הבא ולעולם התחיה, זהו לטוב לנו כל הימים לחיותנו, בעשותנו החוקים אנו מודים שהוא מצוי וגזר עלינו גזירות והוא אלהינו ואנו מקיימין גזרותיו, ויש לנו שכר בעוה"ב כמו שאמר לטוב לנו כל הימים, ושכר ג"כ בעוה"ז זהו שאמר לחיותנו כיום הזה שמא תאמר שיחסר לנו משכר עוה"ב בשביל הפירות שבעוה"ז, לזה אמר וצדקה תהיה לנו, לומר שלא די שהמצות הם לתועלתנו אלא שכביכול חושבה הקב"ה כאילו עשינו כביכול עמו צדקה, לפני ה' אלהינו לומר שהכל גנוז לעוה"ב, שכפי הנראה אין שום מצוה בעולם שלא יש בה עזר וסיוע מן השמים על דרך מי הקדימני ואשלם, אמר הקב"ה. אע"פ שאם סייעתיך בעשיית המצות ואלולא אותו סיוע לא היתה נעשית עכ"ז אני חושב אותו כמו הצדקה, כלומר שאתה יש לך עלי כביכול וכבר כתבנו במקום אחר שאין נקראת צדקה גמורה אלא הצדקה שהקב"ה עושה, אבל מה שבן אדם אחר שנתן לו הקב"ה ק' מנה הוא עושה ממנה צדקה ונותן אחד או שתים ממה שנתן לו, אם כן אינה אלא בושה, זהו לך ה' הצדקה וגו', זהו וצדקה תהיה לנו, שיחשוב לנו הקב"ה שהוא לא נתנה לנו אלא כאילו עיקרה משלנו: