פסוק יג:לשון הרמב״ן ובשמו תשבע אינו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר על כן כתוב לא תלכו אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו שלא תראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא אמרו ובשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו ענין לשבועות הדיינין דנפקא לי׳ משבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם תנהו ענין לשבועי דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא לי׳ מן ובו תדבקון תנהו ענין לשבועה דחול וכו׳ עכ״ל. הנוסחא שהיה לפני הרמב״ן ליתא לפנינו לגמרי אלא בתמורה דף ג׳: כך איתא המקלל חבירו בשם מנלן אמר ר״א אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור וכו׳ אומר אפילו שבועת אמת (דקא מזהיר קרא דאפי׳ שבועת אמת לא ליעבד בשם שמי׳ ואי עביד והפלא ה׳ את מכותיך שיטול מלקות. רש״י) בהדיא כתיב (דשרי למיעבד. רש״י) שבועה ה׳ תהיה בין שניהם אימר הני מילי לפייס את חבירו (שלא יהא תובעו ממון. רש״י) אבל מילקא לילקי (הואיל ומביא עצמו לידי שבועה. רש״י) לא מצית אמרת דהכתיב ובשמו תשבע (דשבועת אמת שריא למיעבד. רש״י) ההוא מיבעי׳ לי׳ לכדרב דאמר רב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה (כדי שלא יוכל לחזור בו. רש״י) שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (ואהכי איצטרך האי קרא ובשמו תשבע לאשמועינן בנשבע לקיים את המצוה מותר. רש״י) הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו תשבע (דתרי קראי כתיבי חד בואתחנן וחד בוהי׳ עקב חד מיבעי לי׳ דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת. רש״י). ואולי לא שמר הרמב״ן המלות אלא הטעם והמכוון שיוצא מן הסוגיא אבל מתוך הסוגיא שהעתקתי תבין כוונת הרמב״ן ושיש חסרון בסוף דבריו שכתב דנפקא לי׳ ״מן ״ובו ״תדבקון. וצ״ל בו תדבק ובשמו תשבע (דברים י כ׳). ומה דאיכא למידק דכפי מסקנת הש״ס תרי קראי כתיבי חד דשריא שבועת אמת ואידך שנשבעין לקיים את המצוה א״כ רב גידל דאמר מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה (תהלים קי״ט) למה לא אמר שנאמר ובשמו תשבע. ולכאורה יש לומר דמקרא ובשמו תשבע היינו שאין איסור בדבר אבל אינו מצוה שישבע לקיים את המצוה ולפיכך מייתי רב גידל אמר רב מקרא דאמר דוד נשבעתי ואקיימה דמצוה הוא ממה דמשתבח דוד נפשו בהכי. אמנם משמעות הש״ס בנדרים דף ח׳. קצת מתנגד לזה דאמר התם אהך דרב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני אלא הא קמ״לן דשרי לי׳ לאינש לזרוזי נפשי׳: הרי לא נקט הש״ס אלא דשרי לי׳ וכו׳ אבל לא נקט דבמצוה הוא. וכן הוא לשון הטור יורה דעה סי׳ ר״ג תניא לעולם אל תהי רגיל בנדרים וכו׳ כל הנודר אע״פ שמקיימו נקרא רשע וכו׳ כל הנודר כאלו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאלו הקריב עלי׳ קרבן וכו׳ על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים שלא ידור שום דבר עד שיעשנו ואפי׳ צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהי׳ לו ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ומיהו אם מצוה דגופיה ומיחייב בי׳ ורמו עליה כההיא דאומר אשנה פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר שרי לי׳ למינדר לזרוזי נפשי׳ דאמר רב גידל מנין שנשבעין לקיי׳ המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה וכ״ש היכא דרגיל דמשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום המצות עשה דשרי לי׳ למינדר ולאשתבועי להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצוה ועל זה אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאוד עכ״ל. והנה הטור דכתב לשון דשרי ולא כתב מצוה ה״ל ללמוד הא דשרי מכח קרא שנאמ׳ ובשמו תשבע ולא צריך להא דרב גידל ואולי מהאי טעמא כתב המחבר סעיף ו׳ מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו. וכדאמרן מטעמא דרב גידל:
פסוק יג:שוב ראיתי בפירוש הר״ן בד״ה והלא מושבע וכו׳ אלא הא קמ״ל דשרי לי׳ לזרוזי נפשי׳ כלומר וכו׳ אלא הכא קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי׳ כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך שנאמר נשבעתי ואקימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן עכ״ל. ודי בזה לחכימא ברמיזא. הנוגע לענין זה: אולם העתקתי כל דברי הטור הנ״ל מפני הנוסחא שבמחזורים אחר קריאת ההפטורה ביום הכפורים וכן בשארי רגלים בהזכרת נשמות יזכור אלהים את נשמת וכו׳ בעבור שאני נודר צדקה בעד הזכרת נשמתו וכו׳. וכבר כתבתי בגליון המחזור לא ידעתי אם בנוסח הזה בעבור שאני נודר צדקה וכו׳ מר בר רב אשי חתם עלי׳ הלא מבואר במשנה דנדרים דף ט׳. ובגמרא וכן שם דף כ״ב. ובכמה דוכתי ובטור וש״ע י״ד סימן ר״ג דאסור לידור. ומה טוב לומר בעבור שבלי נדר אתן צדקה כמ״ש הטור וש״ע כנ״ל ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלי נדר וכו׳ ומה גם הנוסח צדקה בעדו ובשכר זה וכו׳ קצת אין לו מובן שאינו אומר אם פרוטה או דינר או פחות או יותר שיהיה לצדקה ומכיון שאומר צדקה סתם לא ידענו מה הי׳ לו בלב ואם דברים שבלב כזה הוו דברים. מיהו בזה קצת יש לומר דעדיפא לפסוק סתם ע״פ מה שכתב רמ״א בהגהת ש״ע א״ח סימן ש״ו סעיף ו׳ דאסור בשבת לפסוק כמה יתן וכתב המגן אברהם ת״ק י״ד אלא יאמר סתם עשה לי מי שברך אמנם כבר סיים שם הרמ״א והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה: והוי יודע דמה דאמרו בגמרא שבת דף ק״נ. וכתבוהו ג״כ כל הפוסקים וטור וש״ע א״ח סי׳ ש״ו סעיף ו׳ חפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת לפסוק צדקה וכו׳. דברי תורה עניי׳ במקום זה ועשירה במקום אחר דסמכו מה דאיתמר כבר דמצד דאסור לידור שיאמר בלא נדר וכמ״ש בי״ד סי׳ ר״ג. והכא דבשבת איירי עוסק רק במה שהוא מותר מצד דיבור שהוא חפצי שמים (ואני תמה קצת שלא כתבו האחרונים המג״א והט״ז שהם מפקחים על עסקי רבים להורות להעם עמק סודות הדינים שלא זכרו דבר זה שיאמר בלא נדר ולאו כולי עלמא דינא גמירי): ולכן לדעתי הקלושה טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר אלא יפריש מערב י״ט או מערב יה״כ כפי מה שידבנו לבו ובי״ט בשעת הזכרת הנשמות יאמר בעבור שאני נודר מעות שהפרשתי לצדקה (או לחלק לעניים) בעדו ובשכר זה וכו׳ ואז יהיה כנדבת כשרים. ודובר מישרים. בהרי זו כנודע לבעלי מדע:
פסוק יג:וגם מה שנתפשט להזכיר הנוסחה של הזכרת נשמות בי״ט אחרון של פסח ובי״ט שני של עצרת ובשמיני של חג. דע ז״ל הרוקח [דף כ״ט ע״ב בדפוס קרימונא] מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים ולא בי״ט יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת ואתה תצוה וכו׳. וז״ל הב״י א״ח סוף סימן תרכ״א כתב המרדכי מה שהורגלו לידור צדקה ביו״הכ עבור המתים יש להביא ראי׳ מספרי דתניא בפרשת עגלה ערופה כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה וכתב הרוקח מה שפוסקים צדקה עבור המתים ביה״כ יש להם אסמכתא שכתב בסוף פרשה תצוה הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך לי׳ ונתנו איש כפר נפשו לה׳ ומה מועיל למת שהאי נותן צדקה עבורו אלא הבוחן לבות החיים והמתי׳ אם אותו המת בחיים הי׳ נותן צדקה וכו׳: ובד״מ וכתב בזה״ל וכתב מה״רי דלכך נקטה יום כפורים בלשון רבים לחיים ולמתים. וכל בו כתב מה שאנו נוהגין לזכור מתים משום דזכירתם משבר ומכניע לבו של אדם עכ״ל: הנה כל הגאונים הנ״ל מתנבאים בסגנון אחד דביה״כ מזכירין אבל לא בימים טובים וכ״כ המחבר סי׳ תרנ״א סעיף ו׳ נהגו לידור צדקה ביה״כ בעד המתים וכתב הרמ״א ומזכירין נשמותיהן דהמתים ג״כ יש להם כפרה ביה״כ עכ״ל משמעות לשונם דוקא ביה״כ אבל לא בי״ט וכמו שכתב הרוקח להדיא מה שפוסקין וכו׳ ביה״כ ולא בי״ט וכו׳ (וראיתי בט״ז ס״ק ד׳ כתב. ב״י הביא שיש במדרש שאף המתים צריכין כפרה וכו׳ ע״ש ולא מצאתי זכרון המדרש בכל דברי ב״י בזה אלא שכתב זה בשם הספרי דתניא וכו׳. ודע כי קצת כזה יש ג״כ במשמעות הגמרא כריתות דף כ״ו. ויותר מפורש בשום שכל בהוריות דף ו׳. דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ראוי׳ כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית (וכיון שתכפר על יוצאי מצרים ויוצאי מצרים מתים נינהו. רש״י) וכו׳ מגו דמכפרא אחיים מכפרא נמי אמתים וכו׳. ע״ש) ומ״ש הב״י א״ח סימן רפ״ד בשם הר׳ בנימן לפי שהשבת הוא יום מנוחה דוגמת לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונים ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם וכן מברכין על העוסקים בצרכי צבור באמונה וכו׳ ומה שנהגו להזכיר נשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם מצאתי בשם הר׳ שניאור שמעתי שיש בדרש כפר לעמך ישראל וכו׳ והר׳ אביגדור אומר שאין טעם על מה סמכו ומה שאומר בדרש כפר לעמך ישראל וכו׳ דוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמעינן מידי עכ״ל ומפני כך לא כתב המחבר בשולחנו הטהור כלום מזה וגם הרמ״א בהגהה סימן רפ״ד סעיף ז׳ לא כתב אלא ונהגו להזכיר בשבת אחר קריאת התורה נשמות המתים ולברך העוסקים וכו׳ אבל לא כתב לפסוק צדקה: דרך כלל לא מצאתי בש״ע רמז להזכיר נשמות המתים ולפסוק צדקה בימים טובים בעד הזכרה. ואולי נמשך זה הדבר בדור הזה יצא מן הלבוש א״ח סימן ת״צ סוף סעיף ט׳ כתב בזה״ל ומה שמזכירין נשמות ביום אחרון של פסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה מפני שקורין בו פ׳ כל הבכור שכתובה בו איש כמתנת ידו וגו׳ וכיון שפסקו צדקה נהגוהו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור ובי״כ מזכירים מפני שהוא יום הדין אע״פ שאין קורין בו כל הבכור עכ״ל. עכ״פ נראה דמ״ש המחבר נהגו לידור צדקה ביה״כ וכי לאו דוקא נקט לידור דהא כבר כתבתי וידוע דאסור לידור אלא הכוונה על דרך שמותר והא ראי׳ דהא מעיד עליו בעליו הוא הרוקח שממנו הוציא המחבר דברים אלו והרוקח עצמו לא כתב אלא שפוסקין צדקה וכו׳ אבל חלילה ע״י נדר. אלא מוטב לעשותו ע״י סיג וגדר. ולמשנה זו יש סדר: ומידי דברי בעניני דנוסחאי המחזור אודיע כי בסדר התקיעות אחר סדר תשר״ת ואחר סדר תש״ת נדפס יהי רצון מלפניך וכו׳ ברוך אהה ה׳ בעל הרחמים וכתבתי על הגליון בזה״ל כתבו תוס׳ ברכות דף כ״ט. ד״ה מפני ע״ש וכן בט״ז א״ח סוף סימן קל״א ס״ק ט״ו דיש למחות בהאומרים תחנות שמסיימין ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. אלא מלמדין אותן שיאמרו ברוך שומע תפלה ע״ש. ובכן מצוה למחות גם הכא ולהורות לעם שיאמרו ברוך בעל הרחמים. והנה עוד תקנתי כמה תקנות כשרים וראוים לכתבן בס״ד בגליון המחזור אשר לי אולם פה אין מקומן של זבחים:
פסוק יג:ומן המחזור אל הענין דמעיקרא אחזור. ולומר דהרמב״ן הי׳ לו גרסא אחרת בגמרא בתמורה ואתחייב בזה להעתיק דברי הרמב״ן בספר המצות עשה ז׳ (על שכתב הרמב״ם שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע וכו׳ כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה וכו׳ וכבר אמרו בתחלת תמורה מנין שנשבעין לקיים המצוה דכתי׳ ובשמו תשבע עכ״ל) כתב הרמב״ן וז״ל כתב הרב (הרמב״ם) והמצוה שביעית היא שנצטוינו להשבע בשמו והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע וכבר אמרו בפרק ראשון מתמורה מניין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר ובשמו תשבע ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמרת תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא שהיו חוקרים אם נאסור שבועת אמת בשמו יתברך ויתעלה מפסוק ליראה את השם הנכבד והנורא אמרו ואימור בי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב שבועת ה׳ תהיה בין שניהם עוד חקרו אימא להפיס דעתו של בעל הבית אבל מילקא לקי כלומר שתהיה שבועת השומרי׳ מותרת להפיס דעתו של בעל הבית אבל ילקה על שבועות ביטוי והשיבו כתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע והמחקר הזה הקשה עוד ההוא לכדרב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך והשיבו ההוא מבו תדבק נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי׳ משבועת ה׳ תנהו ענין לשבועת דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצוה דנפקא מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב וכו׳ עכ״ל הרמב״ן:
פסוק יג:אבל הרב בעל מגלת אסתר כתב ונ״ל שהנכון כדברי הרב שהשבועה בשמו בעת הצורך היא מצוה וכו׳ והסוגיא שהביא הרמב״ן מתמורה דמשמע משם שהפסוק הזה לא בא רק להתירה לנו נ״ל כי חלוק גרסאות יש כאן ובילקוט פרשת ואתחנן הביא שתיהן וגרסת הרמב״ם בגמרא שלו לא היתה כאותה שהבאתי לעיל בשם הרמב״ם רק כמו שמצאתי בגמרות שלנו וכו׳ וחזר השואל אימא ה״מ לפייס את חברו פירוש גם כי הורשה בזה הפסוק להשבע לא היתה רק להפס את חבירו על טענתו אבל מילקא לילקי והשיב שזה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פירוש וממשמעותו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך א״כ מאחר שהיא מצוה אינה לוקה עליה ואין לפרש שכשמשיב הכתו׳ ובשמו תשבע שרצונו שיהיה מותר בלבד שא״כ הדרא קושיא לדוכתא לפי שבוודאי יש לנו לומר שגם כשהותר מזה הפסוק לישבע לא הותר רק לעת הצורך או לפייס חבירו או לשאר צרכיו שיצטרך להשבע עליהם וא״כ גם שם יש מקו׳ לשאל ואימ׳ הני מילי לפייס את חבירו או לשאר צרכיו אבל מילקא לילקי לכן יש לנו לומר שמצוה היא להשבע בשמו אמנם גרסת הרמב״ן נראה בעיני שאינה נכונה וזה כי איך אומר על ובשמו תשבע אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי׳ משבועות ה׳ תנהו ענין לשבועות דעלמא דהא על כורחיך איצטריך פסוק זה לשבועת הדיינין לומר שאינו לוקה דסד״א דמה שהתירתו התורה להשבע הוא רק לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי והפירוש שפירוש הרמב״ן בו ואימא לפייס את חבירו אבל מילקא לילקי שאמר דמיבעיא דוקא בשבועו׳ השומרין כדי לפייס את חבירו אבל הנשבע מעצמו שבועת ביטוי ילקה איננו נכון שא״כ לא הוה לי׳ למימר בזה הלשון רק ואימא דוקא בשבוע׳ השומרי׳ או ה״מ בשבועות השומרי׳ אבל שבוע׳ אחרת לא וכו׳ ומה שהביא עוד מדרש תנחומ׳ שמשמע ממנו שאינו מצוה רק רשות ועם כל התנאים ההמה נ״ל דהיינו דוקא כשאין כל כך צורך להשבע שנשבע הוא לחבירו לעשות דבר אחד והוא אינו מבקש ממנו שישבע וזה שסמך למדרש הזה במדבר רבה פ׳ מטות מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכולן נחרבו על שבועת אמת כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך כו׳ אבל בהיות עת הצורך להשבע מצוה יש בה ואל תשיבני ממה שאמרו ריש פרק שבועות הדיינין ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שנראה מכאן שאינו מצוה להשבע אפילו בעת הצורך ששם היא עת הצורך בב״ד דיש לומר שמיראתם פן ישבע לשקר היו אומרי׳ כך. גם אל תטעה במה שאמר שם אח״כ בגמרא על זה שאמרנו שהיו אומרים סורו נא וגו׳ דקאמר בשלמא וכו׳ גרסת רבינו נסים היא בשלמא האי דקא משתבע בשיקרא קאי באיסורה עכ״ל מגלת אסתר: ואילולי דברי בעל מגלת אסתר ה״א דפירושו של הרמב״ן מוכח דאלו לפי׳ רש״י ולפירושו קשה למאוד היאך יעלה על דעת המקשין דהתורה צותה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם כדי לפייס ואח״כ מלקין אותו משל אומרים טול כור שעורין ונחתוך את ראשך ומי האיש אשר יחפוץ בכך הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו וכבר אמרו בכתובות דף ל״ג: דלמא מלקות חמורה ממיתה דאמר רב אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזרי׳ פלחו לצלמא וכו׳ ונודע דרחמנא חס עלן ודרכיה דרכי נועם. אמנם לפירוש הרמב״ן אתי שפיר למאוד ובשביל דקדוק הלשון שהשיג בעל מגלת אסתר דהוה לי׳ להמקשין לומר ואימא דוקא בשבועת השומרין וכו׳ יש לישב על נכון לפי מה דמצינו יומא דף כ״ח: ומשנה קדושין דף פ״ב. דאברהם קיים כל התורה והיה נשבע לאבימלך ומשביע לאליעזר ודומה לו. וגם לפי מה דקיי״ל דאבות כולם קיימו כל התורה ומצינו שהיו נשבעים. אין זה אלא כדי לפייס את חבירו. ולפיכך לא מצי המקשן לומר ואימא דוקא שבועות השומרין ובחר לשון ערומים לפייס את חבירו. אמור מעתה כי נכון פירש הרמב״ן. א״כ כל ההוכחות שכתב בעל מגלת אסתר. לדעת הרמב״ן ולפירושו אין בו כדי לסתור: ולכאור׳ ראי׳ ברורה לדעת הרמב״ן שאין מצוה בשבועת אמת אלא רשות מהא דאמר בשבועות דף ל״ב: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה (מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעידו וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב״ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול. רש״י) דחשיד מאן אילימא דחשיד לזה דאמר ליה מלוה אי אתית אסהדית לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא לי׳ מי יימר דמשתבעת ע״ש:
פסוק יג:הנה ברור לדעת הרמב״ן שהשבועה על האמת הוא רשות ושפיר קאמר מי יימר דמשתבעת. אכן לדעת האומרים שהיא מצוה ואם לא נשבע עובר על עשה ובשמו תשבע (כמשמעות לשון הרמב״ם וכ״כ בספר החנוך מצוה תל״ג להשבע בשמו בה׳ בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר וכו׳ משרשי המצוה כי בהיותנו מקיימי׳ דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו וזה דבר ברור ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר על זה ולא רצה לישבע בשמו בעת הצורך נטל מצות עשה לדעת הרמב״ם וכו׳ עכ״ל (וכ״כ הרמב״ם ריש פרק י״א מהל׳ שבועות) איכא למידק מאי קפריך ולימא לי׳ מי יימר דקמשתבעת הלא אין ספק בזה דוודאי הי׳ נשבע לקיים עשה ובשמו תשבע וניחא לי׳ למיעבד מצוה בממוני׳ להציל ולישבע בעת הצורך. אבל לדעת הרמב״ן שגם בשבועת אמת היא רשות (וגם יש מצוה במניעה מהשבועה כענין שאמרו במדרש ר׳ תנחומא אמר להם הקב״ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי׳ באמת אא״כ יהיו בך כל המדות האלו וכו׳ ע׳ ברמב״ן ובס׳ החנוך הנ״ל). אתי הכל שפיר וצלולה כנופך וספיר:
