א וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ב לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת־כָּל־חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֺתָיו֮ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י מְצַוֶּךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן־בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ׃ ג וְשָׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃ ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּזֹ֥ת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ י וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣ ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃ יא וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ יג אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ יד לֹ֣א תֵֽלְכ֔וּן אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים מֵאֱלֹהֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבוֹתֵיכֶֽם׃ טו כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּן־יֶ֠חֱרֶה אַף־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ טז לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר נִסִּיתֶ֖ם בַּמַּסָּֽה׃ יז שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יט לַהֲדֹ֥ף אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃ כ כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃ כא וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כב וַיִּתֵּ֣ן יְהוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים ׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ׃ כג וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ כד וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כה וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ד:
או יאמר דבאמת אם ישראל מבטלין הדיבור היוצא מפי הקב"ה אז עונשין אותו יותר בכפלים מאשר יעבור דיבור היוצא מפי איש אעפ"י שהוא ג"כ מפי הקב"ה שצוה לאיש ההוא שיאמר לאחרים והקדוש ב"ה ידע דישראל לא יהיו יראים ושלמים בכל עת ולכך ואותי צוה ה' לעשותכם אותם בארץ ולכך והזהרתי אתכם לבל תשנו את תפקידם ממצות התלויות בארץ ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש דידוע דכל דיבור אשר יצא מפי הקב"ה נעשה רושם שע"י כן ישראל חוזרים למוטב או שנברא מלאך מלהב היוצא מפיו ולא נעשה רושם אחר ובמ"ת לא היה מלאך כנ"ל וז"ש ונשמרתם מאד לנפשתיכם לעשות פעולת הדיבור שיצא מפי הקב"ה שעושה רושם דאין לומר דנברא מלאך ולכך אמר ולא ראיתם כל תמונה:
פסוק ד:
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ביאורו הוא כך דאי' שאל האי מין אתין דאמריתון כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא יש אמר ליה אמשול לך משל הלא אודית לי דחמה אחת יש בעולם ובכל חדר וזויות הוא משפיע ומאיר כך כביכול בעצמו כל בי עשרה שכינתא שריא ויש להבין מה שאל האי מין ונראה דכן שאלתו דהא בתפלה דהוא רחמים השכינה שורה ובמקום הדיינים שהוא דן ג"כ השכינה שורה וזהו שאלתו אם השכינה הוא רחמים או דין והשיב לו דנראה בהבחנת פעולת החמה דאם אדם הוא בעל חוזק הראות ורואה בחמה אזי יותר טוב נזדכך ראייתו ואם הוא חלש הראות ורואה בחמה אז נתקלקל ראייתו ביותר דכל השפעה הוא לפי המקבל כך הקב"ה אם המקבל הוא טוב אזי הש"י בא במידת הרחמים וכן להיפך וזהו שמע ישראל דגם באה"ע הקב"ה מתנהג במדת הרחמים ע"י. שם העצם וע"י אלקים מתנהג עמהם במדת הדין אבל יעקב התפלל שאפילו אם יתנהג עם ישראל במדת הדין יהיה הכל בשם העצם ובמדת הרחמים וזהו אמרו והיה ה' לי לאלקים וזהו סגולה בישראל לבד וזהו שמע ישראל כי בישראל כל בי עשרה שכינתא שריא א"כ תחשוב כי יש כאן פירוד וקיצוץ בנטיעות ח"ו וזהו שמע ישראל אומה הישראלית ה' אלקינו השם הויה הוא אלקינו שמייסר אותנו בדין הוא ה' אחד ולא בעכו"ם דלרחמים שם אחר ולדין שם אחר אבל אצלנו הכל אחד:
פסוק ד:
גם יש לפרש דכבר תמהו איך שייך בה' שהוא סיבה לכל הסיבות אשר אין לו ערך כלל עם אצילות לשון אחד דלשון אחד אינו שייך רק אם במנינו בא לאחריו שנים שלשה אבל בדבר שאין במדריגתו כלום ואין לו דמיון כלל אינו שייך לשון אחד וכבר גזרו ואמרו לא כאחד המנוי אבל נראה דנאמר בזוהר בשאלת המין בכל חכמי הגוים מאין כמוך הא בחכמי ישראל יש כמוך והשיב אמת כי הם עושים ניסים כמו האל יתברך ובאמת אמרו כי הצדיקים נקראים בשם הויה כי הם חלק אלוה ממעל וחלק ה' עמו וא"כ הם ג"כ בערך האחדות ולכך אף הם מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וא' כמה שנקרא ה' אחד הוא בערך ישראל שהם ג"כ אחדים אבל אינו כמו האל יתברך וכמ"ש והתקדשתם יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה וכן הענין כי אחדותו הוא למעלה מאחדותנו אבל מ"מ יתכן בו שם אחד דעלינו חל ג"כ שם הויה ולכך קרא ליעקב אל כמ"ש במדרש אני אל בעליונים ואתה אל בתחתונים וזהו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אבל לאה"ע לא יתכן קריאת שם אחד כלל להקב"ה אבל בערכנו נקרא אחד והבן ולכך נאמר שמע ישראל ישראל דייקא כי הוא אל בתחתונים כי הם חלק אלוה ממעל ולמעלה ממלאך:
פסוק ד:
גם תדע כי לעתיד לבוא יהיה השם אחריתו כתחילתו היינו יהיה בסוף ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולכך אנו אומרים יהא שמיה רבא שיתגדל השם ויהיה סופו כתחילתו י"ה בסופו אבל תדע שגם עכשיו השם שלם כי שורש כל הוא נקודה עלאי טמירא הוא הסיבה כל הסיבות רק נקודה כנקודה במרכז והוא אחד בתכלית וכשמתפשט ממנו אצילות הוא ג"כ אחד כי מאחד יבוא אחד אבל להיות שהתפשטות הזאת הוא מאתו יתברך ונאצל הוא כמו בריבוי והוא עשרה כי עשרה ג"כ אחד רק שבא לפניו איזה דבר כנודע במספר ולכך הויתו הוא קודם א"כ התפשטות והאצילות הוא כמו עשרה שכך היא עשרה ואחד זהו עשר ספירות שהם אחד רק היותו הוא על גבם הרי כאן במספר עשרה ולכך נקראו עשר ספירות כי הוא כפי המספר ולכך לפני אחד מה אתה סופר והבן ולכך היא יו"ד שהיא ג"כ עשרה ומתפשט מנקודה י' ראשונה ולכך הוא ד"ו בלשון דו פרצופין שנים ושני עשירות הם עשרים במ"ק שנים והוא כלול ביו"ד ראשונה והנה בשם הויה ה' ראשונה הוא דלית וי"ו כזה ה הוא עם י' ראשונה יוד שהוא כולל הכולל וה' אחרונה דלית יוד כזה ה' א"כ עם וי"ו הוא ג"כ יו"ד וא"כ י"ה בשם ו"ה שקולין זה יוד וזה יוד והכל אחד ומזה למדו כאשר היו רוצים לכתוב את השם כתבו תרין יודי"ן כזה י"י והוא כי י"ה ו"ה הכל מורה על יו"ד והם תרין יודי"ן לכך לעתיד לבוא לא יבוא אות חדש שיהיה להשם יהיה דא"כ וי"ו להיכן הלך אבל יהיה לה' אחרונה ג"כ דלית וי"ו כי יוד שבה' יבוא לתוך התיבה ואות ד' שבתיבה יבוא תחת דלית שבה' ויהיה ה' ויהי' השם יהיה והכל אחד יתעלה שמו והדברים עתיקים וזהו שלמד אותנו משה כי ה' אחד שאין הפרש בין י"ה לו"ה כי הכל אחד וזהו ג"כ אחד כי השם בכולל הוא אחדות גמור הוא א ומספר שם הויה הוא ך"ו במ"ק ח' הוא ח' וי"ה הוא תרין פעמים יוד וכן ו"ה הוא תרין פעמים יו"ד כמ"ש שהוא ארבעים וארבעים במ"ק הוא ד' זהו א' והבן:
פסוק ד:
ויעקב אמר בשכמל"ו הפשוט הוא כי אחד הוא שלימות והקב"ה הוא בתכלית השלימות לכך נאמר בו אחד ומי שאינו בתכלית השלימות לא יתאמת בו שם אחד כי צריך לזולתו וא"כ הרי אינו אחד והרי הוא מצורף לזולתו אבל מי שאינו צריך לזולתו הוא אחד באמת אבל א"כ קשה קושיות הפילוסופים מה צורך לבריות עולם כיון שאין צריך לשלימות והאר"י כתב למען יקרא מלך כי אין מלך בלא עם ולזה נאמר מלכותך מלכות כל עולמים וזהו שאנו משיבים כשאומרים אחד לבל יקשה מה צורך לבריאת עולם בשכמל"ו הרצון לכבוד מלכות שיהיה לעולם ויהי' מלך בעם והבן. ובגמ' אית' היכי נעביד נימריה יש לנו גנאי דלא אמרה משה לא נימרי' יש לנו צער דאמרה יעקב והענין הוא כך כי כתיב וכבוד ה' נראה כי כביכול אין שם הויה מתגלה בעצמו כי אין העולם כדאי רק מתלבש בשם של אדני ור"י קרי למנא מכבדותא הרי לבוש נקרא כבוד וזהו כבוד ה' היינו לבושו כי מתלבש בלבוש שלו שהוא אדני ועולמות עליונים בשם של הויה ותחתונים בשם של אדני אבל לעתיד לבוא יתנהג גם בתחתונים בשם הויה וזהו מה שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי עכשיו אינו מלך בתחתונים ולכך אין הוא ושמו אחד ואדני אחד מלביש לשם הויה כי הלבוש הוא מקיף לג' צדדין סוף תוך ראש ג' פעמים הויה הוא ע"ח והוא מספר אדני אחד גם א הוא תרין יודין ו' באמצע הוא כ"ו מספר שם הויה שהוא א' ראשון ואחרון ואדני הוא לבוש ונדן הוה לשון נרתיק וא"כ אדני הוא בהיפוך אתוון נדן א' שהוא נרתיק לא' ודע כי אדני ושדי הכל אחד כי עיקר א' הוא כך א והוא תרין עינין וחוטם של אדם ופיו של אדם ופיו הם דלית וכל היקף הגולגלת מפדחתו סובב והולך עד הגרון הוא ם והוא אדם וא"כ אם תהפך הנון ותשים מלמטה כזה ש ונעשה מן א' נון ש' ונשאר די באדני והוא שדי ולכך באבות נראה הקב"ה במלכות שדי כמ"ש וארא אל אבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי שהיה למלבוש וכבוד ה' נראה להם וזהו כבוד מלכותו לבוש ולכך בזמן יעקב שהיה השם מלובש באדני ושדי אמר בשכמ"לו משא"כ משה שכתב התורה לעולמי עד אשר נראה השם בלי לבוש כדכתיב והיה ה' אחד וגו' לא כתב בשכמל"ו לכך אמרו חז"ל לא נימריה יש לנו צער כי בעו"ה עדיין לא זכינו לאור השם בלי לבוש נימריה יש לנו גנאי כי לא זכינו לאור השם הנכבד ולכך תקנו בחשאי והבן. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי סגולת אהבה להיות נפש קשור בנפש והיה לאחד כמ"ש בדוד ויונתן וכן אנו שאוהבים להקדוש ב"ה מורה דביקות והתאחדות ב"ה והיינו לאחד כביכול ואהבה הוא מספר אחד כי אהבה מורה ומעורר אחדות ודביקות. בכל לבבך אמרו חז"ל בשני יצריך יצה"ר ויצ"ט היינו כי זה תעורר לך אהבה כי לא הכביד עליך שום עול והתיר לך אכילה ושתיה ולישא אשה וכהנה כל תאוות יצה"ר ואדרבה ע"י תזכה לעה"ב לישא אשה היא מצוה לאכול ולשתות בחגים מצוה לאכול לחזק גופך לעבודת ה' מצוה ולא עבודת כוכבים ומזלות עובדיהם מסוגפים ומעונים ואומרים שע"י כן יזכו לשלימות וא"כ איך לא יוסיף אהבה לה' שמרשהו בכל דבר ומזכהו לשלימות ולכך צוח הנביא עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי גם מדת אדם אם אוהבו עושה לו דבר שעי"כ גורם לו מכשול הלא יהפוך לו לאויב אבל החכם השלם ישפוט בשכלו הלא אוהבי הוא ואיך יגרום לי מכשול אין ספק שיש לו טעם מה שאינו נודע לי לפי שעה והנה הקב"ה ברא יצה"ר והוא אבן נגף לבני אדם וקרא אומר אנכי בראתי משחית לחבל ולכאורה יבעט אדם בהקב"ה כי הוא לו סיבה לצרותיו כי ברא לו מכשול אמנם אוהב השלם יחשוב בלי ספק שטעמו ונימוקו עמו ולטובתי עשה אף כי נעלם ממני הטעם לשעה וזהו לאהוב אותו בשני יצריך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך הענין הוא כי מחכמי אוה"ע יש שאמרו לי פה בעירנו ונתנו משל לגדר אהבה להקב"ה כאלו חכם אחד דבר עם הבורא ושאל הבורא לו עד כמה עזה אהבתך אלי וסוף דבריו אלו אני הבורא ואתה אדם כמוני מ"מ הייתי אוהב אותך כאלו אני אדם ואתה הבורא ובאמת לא טוב אשר דבר כי גדר אהבה יש בו ב' אופנים אוהב אחד שיש בו טעם אם לפי שהטיב עמו או לרוב יופיו ועוצם מעלתו וכדומה. ואופן השני הוא אהבת שוטים ומשוגעים שיאהבו חתול ועכבר דברים מאוסים וכדומה אהבה בלי טעם כללו של דבר אהבה בלי טעם הוא אהבה של שטות ורעות רוח ורעה חולי כי לכל דבר צריך להיות טעם שדבר שהוא בלתי טעם אין בו ממש וחפץ ולכן אנו אוהבים לה' להיותו בורא ולמי ראוי יותר אהבה ממנו משא"כ אלו היה ח"ו אדם ואני הבורא ואני אוהב אותו כמו הבורא זהו אהבה של שטות דא"כ אני עושה אהבת המקום אהבה בלי טעם. וגם משוה אהבת המקום לאהבת אדם כי יאמר אף שיהיה אדם יאהב אותו כמו המקום ולכן דברים אלו אין בהם ממש ולכן צווח התורה ואהבת את ה' אלהיך הרצון דאהבה יהיה היות ה' ואלהי אשר בראני ולא להיות אהבה בלי טעם ומבלי להבחין אם הוא ה' או אדם וא"כ כל אפי שווין רק האהבה תהיה מיוחד היותו ה' ולכך אני אוהבו בתכלית אהבה אמנם גדר אהבה כך הוא אף שיצויר אם אעשה רצונו אמות ואירש גיהנם ואם אעבור רצונו אהיה חי ואירש ג"ע מ"מ אעשה רצון הבורא כי אני אוהבו והוא אשר בראני יעבור עלי מה לא אזוז מאהבתו ואעשה רצונו כרצון אוהבי וזהו ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך הרצון אף שיצויר שעשות רצונו יגרום לך מיתה ולכך נאמר בכל נפשך להורות על חיי הזמן וחיי נצחי ובכל מאודך אפי' יצויר שעי"כ תאבד כל מעותיך ואמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וכבר אמר איוב על יסורין שלו שבחר במיתה תמיד כי אמר למה תתן חיים וגו' ומ"מ אמר כי כל זה בחרתי מעוני הרי שחפץ במיתה ולא בעוני ואם כן פשיטא שיותר יצר לו לאדם אם ירד מנכסיו משימות רק יש הבדל מי שהוא אדם בינוני אין לו כ"כ צער אם ירד מנכסיו אבל מי שהוא עשיר גדול מופלג ואח"כ ירד לתכלית עניות עד שיסבב פתחים כזה ודאי יבחר לו מות מחיים ולכך איוב שהיה משופע בנכסים כנודע פשיטא שבחר הכל מעוני ולכך אמרה התורה בכל מאדך ר"ל ריבוי מעות מאוד מאוד והוא לשון מאדך וא"כ נבחר לך מות משתרד לעוני מ"מ תאהב השם יתעלה כהנ"ל:
פסוק ו:
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. פירש רש"י כאלו היום נתנה הטעם כי בעו"ה כל מצות אנשים מלומדים המה כפי מנהג אבותיהם ואם יבוא אדם להוכיח אותם ולא ישמעו לקולו כי יאמרו כה נהגו אבותינו אף אנו נהוג כך ואם המצוה אצלו חדשה כניתנה מהיום א"א לעשות לו מחמת מנהג אבותיו כי הלא חדש הוא וצריך כונה כדי לשמור מצות ה' ולא יכול לדחות קול מוכיח כי כך נהגו אבותיו כי הלא ראה זה חדש הוא:
פסוק ז:
ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו'. הנה מפרש בגמרא אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם שליש במקרא שליש במשנה ושליש בגמרא והענין הוא כי ע"י תורה שבכתב א"א להבין עניני מצות כלל דרך משל תפילין לא נודע לנו בתורה שבכתב כמה פרשיות יש בתפילין ומשנה שהוא שורש התורה שבע"פ הודיע לנו עניני הדבר שיהיה ד' פרשיות אך לפי"ז נחלק התורה לשני תורות ח"ו אבל הגמרא שהוא פלפול חכמים קבעו בה מסמורות לעשות האהל אחד ודרשו טט שתים פת שתים וזהו לחבר שלא יהיה תורה שבע"פ נפרד מתורה שבכתב והנה אמרו ושננתם שיהיו דברי תורה שנונים בפיך רק איך יהיו שנונים הלא כל דברי תורה סתומים הם ואם נאמר משנה שהוא תורה שבע"פ הלא הוא ענין נפרד מתורה שבכתב ומה שינון יש בזה התורה שבכתב אבל בגמרא הם מבררי' את הדברים ליתן של זה בזה ולכך אמרו אל תקרי ושננתם כי בעצמו אין כאן שינון רק ושלשתם מקרא שהוא תורה שבכתב ומשנה שהוא תורה שבע"פ ובגמרא לחברן ולבררן הדברים ואז תהיה משוננים וכן הענין ושננתם לשון שני דהיינו בכתב ובע"פ שני תורות זה תלמוד תחילה עם בניך ואח"כ ודברת בם להיות נושא ונותן בהם לחברן ולשלב הדברים אשה אל אחותה והרי כאן שילוש הלימוד והוי שפיר ושלשתם והבן:
פסוק ז:
ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי בתורה שבע"פ בנגלה שהוא דבר עיוני תלמוד בשבתך בביתך אבל תורה שבכתב ודבר שאינו צריך עיון תלמוד בלכתך בדרך כדאמרו חז"ל דבר עיוני אין ללמוד בדרך דאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך אל תעסקו בדבר הלכה וכן בשכבך ובקומך תורה שבכתב יום ותורה שבע"פ לילה כנודע במדרש דבזה ידע משה כשעלה למרום אימת יום ואימת לילה:
פסוק ח:
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. ידוע כי תפילין של יד הוא כדי לעורר לכשרון המעשים ופעולות שהוא ביד ותפילין של ראש לעורר עיוני ולימודי הטוב לשם שמים ודבר מחשבות המוח אמנם מי שעוסק במצות ומעשים טובים לשמה ממילא זוכה לעיוני ומצות ה' ברה מאירת עינים ואינו צריך לזכרון בין עיניכם כלל כי המצוה מאירה עינינו ומביאו לתורת אמת וא"כ אז ענין תפילין של ראש רק לתכשיט ופאר כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליך וזהו מאמר הפסוק וקשרתם לאות על ידך. כשתעשה כך והיו רק לתכשיט בעלמא לטוטפות בין עיניך בלי שצריך להעירך ולהאיר מחשבתך לטוב:
פסוק ט:
וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. כבר נאמר בפי' בפרשת והיה אם שמוע ועיין מש"כ לפרשת נגע צרעת כי סטרא אחרא הוא רשות הרבים ורוח צפון פרוץ אמנם סטרא דקדושה צנועה רשות היחיד צנועה מוקף מחיצות כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה והם רוצים להרים הדלת והשער ולכך שאי' יוכת שער ולכך צותה התורה מזוזה לגרש לץ ושאיה מפתח השער וליתן שם מזוזות:
פסוק י:
והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. הענין הוא כי תכלית נס גאולת מצרים כי הוצרכו להיות מ' שנים במדבר טרם בואם לא"י כי לא נשלם עדיין עון האמורים ועילה נמצא בשביל חטא מרגלים וקשה למה נגאלו אז ממצרים קודם זמן זה הלא כפי ברית בין הבתרים היה הבטחה שיגאלו כאשר יהיה נשלם עון אמורי וצ"ל הטעם כי היו ח"ו משוקעים בטומאה ביותר וא"כ פשיטא שיש לזכור את הנס וחסד ה' שדילג על הקץ למען לא נשקע ח"ו בטומאה אמנם אמרו במדרש טעם אחר כי האמורים החריבו א"י למען כי יבואו ישראל לא"י ימצאו הארץ חריבה וכאשר ראו כי נתעכבו במדבר זמן רב חזרו ובנו אותו כמקדם ונחלו ישראל כל טוב ולפי זה יש לומר דהיה זמן לגאול ממצרים א"כ אין כל כך נס כי כך היה הבטחה לאברהם אבינו וזהו מאמר הכתוב כי תמצאו בתים מלאים כל טוב וגו' אשר יהיה הכל במלואו וטובו אם כן תחשוב בשביל כך נתעכבת במדבר כמ"ש במדרש אבל זמן הגאולה היה לכך הכתוב מזהיר השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים קודם הזמן למען שלא תשקע בטומאת מצרים:
פסוק י:
ועוד יש לומר כי אצל השוטים נקראים מצות ה' עבודה קשה אבל באמת אצל המשכילים אינו נקרא עבודה כלל והנה אם נודע טעם המצות דרך משל אכילת חזיר כי הוא רע לגוף וכהנה עריות לבל יהיה מרבה בנשים וסופו מר א"כ הלא הוא דבר נאות לגוף ולנפשו איך יקרא עבודה כי תאמר לאיש להשמר מנזק לבל יפול באחת הפחתים או מבלי לשתות סם המות הכזה יקרא עבודה אבל אם אין בו טעם רק הוא רצון אלהי לזו יקרא עבודה כיון שהוא טוב לגוף ואפ"ה חובה עלינו כמבואר במדרש אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר שהוא רע ונפשו קצה בו רק כך צוה האל ולאות על זה התירה לנו התורה ז' שנים שכבשו וז' שחלקו כל דבר איסור כמ"ש בתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי ובורות מים של עובדי כוכבים ומזלות כמ"ש הרמב"ן לתורה ואילנות ערלה וכלאי הכרם הכל התירה התורה וזו לאות כי אין בעצמותן רע כי א"כ האיך יהיו מותרים בי"ד שנים הללו רק ברצון ה' והפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ יקרא עבודה וא"כ יחול שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם רצונו מה הועיל לנו שיצאנו מעבדות פרעה ובאנו לעבודת אחר לקבל עול תורה ומצות משא כבד יותר מכל עבודת מצרים ובאמת טועה הוא כי הוא חיינו וגו' וזהו מאמר הכתוב בתים מלאי' כל טוב שהתורה התירה לאכול כל דבר איסור בי"ד שנים הנ"ל א"כ תפשוט מזה כי אין עצמות המצות רע וחזיר אינו מזיק לגוף רק מצות ה' ועבודתו היא א"כ השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך ממצרים כשאלת הרשע הנ"ל והבן:
פסוק יג:
את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. הנה כבר דרש בזהר זובח לאלקים יחרם היינו שמקריב קרבן לשם אלקים והכוונה בדרך נגלה שלא תעשה העבודה לבל יבואו עליך פורענות ולהגן ממדת הדין כי אין זה העבודה לשמה רק צריך לעבוד למדת הרחמים שהוא בלא"ה בעל הרחמים ומכל מקום תירא מחמת גודל רוממותו ולא תעשה העבודה ולא יהיה יראה מחמת עונש וזהו אמרו את ה' אלהיך שהוא שם הוי"ה בעל הרחמים אותו תירא ואין זה מחמת עונש רק מגודל רוממותו יתעלה שמו ואותו תעבוד בעבודה לשמה ולא מדת הדין שם אלקים שלא יקרך פורענות וכהנה עונשים וכן השבועה לא תהיה בשם אלקים שהוא אם תעבור השבועה יענש אותך רק בשם הויה כי לגודל רוממות כבודו לא תשנה השבועה:
פסוק יד:
לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם כי אל קנא ה' אלקיך בקרבך פן יחרה אף ה' אלקיך בך והשמידך מעל פני האדמה. הרצון כי תאמרו בא"י א"א לעבוד עבודת כוכבים ומזלות כי השכינה שם וכתיב על פני וגם א"י אינו תחת ממשלת שרים וכוכבים אבל בח"ל שאין השכינה שם והוא חלק לשרי וכוכבי מעלה וכמ"ש הרמב"ן הותר הדבר ולכך אלך אחריהם כעמים אשר סביבותי סמוך לא"י ושם אעבוד ולכך בא הכתוב להזהיר ואמר כי אל קנא ה' אלקיך בקרבך שהשכינה שורה בקרבך וא"כ בכ"מ קרוי על פני כי תמיד השכינה בקרבך וקאמר מדה כנגד מדה כי אתה תחשוב לעבוד עבודת כוכבים ומזלות בח"ל ע"כ יהיה עונשך להשמידך מעל פני האדמה:
פסוק טז:
לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה. כי שם היה הנסיון אם יש ה' בקרבנו אם אין ומפרש במדרש אם יודע הרהור לבנו נעבדוהו ואם לאו לא נעבדוהו ולכאורה הוא מרי גדול אם חשבו כן נגד ה' אבל הענין הוא כי ישראל ראו דכבוד ה' חונה במלאך כמ"ש במשה וירא מלאך ה' בלבת אש וכן ויסע מלאך ה' וגו' ונסתפקו ישראל אם השכינה וכבוד ה' שורה בתוכו והוא רק לבוש או הוא רק מלאך וא"כ לא יתכן לעבדהו כי ח"ו לעבוד למלאך ואפילו למט"ט ח"ו למיפלח ליה ולכך אמרו ישראל אם יודע מה שבלבנו זהו לאות כי ה' בקרבו כי אין מלאכי השרת יודעים מחשבות עמוקות שבלב אדם כמ"ש הזהר ולכך ונעבדהו ואם לאו הוא אות שהוא רק מלאך בעלמא וח"ו לעבדהו ואמרה התורה שמכאן והלאה אין לספק כי תמיד ה' שוכן בתוך המלאך ההולך לפני מחנה ישראל ואין צריך לנסיון כלל:
פסוק יח:
ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך וגו'. והיינו אם אתה מתנהג לפנים משורת הדין אף הקדוש ברוך הוא יתנהג עמך לפנים משורת הדין וזהו לאות כי ה' בקרבך ואין הנהגתך ע"י מלאך כי המלאך אינו יכול לעשות לפנים משורת הדין כי אין רשות לשליח לשנות מדעת משלחו להוסיף ולגרוע ולכך כתיב השמר בו כי לא ישא לפשעכם ולכך ביקש משה שהקדוש ב"ה בעצמו ילך כי הוא רחום וחנון וילך לפניהם:
פסוק יט:
להדוף את כל אויביך מפניך כאשר דיבר ה'. והיינו כי אף שהקב"ה הולך לפנים משורת הדין ע"מ ח"ו לו לעות משפט רק שהדבר כך הוא כי אלו בא לדון אותנו אם אנו כדאים לא"י הלא ימצא בנו עונות רבות ובחסדו דן רק עובדי כוכבים ומזלות אם עונם גרמה לגרש אותם מא"י וימצאו כן וא"כ ממילא זכו ישראל לא"י וזה לפנים משורת הדין שלא דן אותנו רק העמים:
פסוק כ:
כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות החוקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. הרצון שבן החכם יאמר באמת לי אין שאלה וספק רק כל חפצי לידע להשיב חורפי דבר אשר ישאלו דברים כאלה וזהו לאמר ולכך אין קפידא במה שאמר אתכם כמו ברשע שאמרו לכם ולא לו הוציא את עצמו מן הכלל כי שם לא נזכר לאמר ושואל לעצמו אבל כאן נאמר לאמר ואם כן מלת אתכם מדבר בעד השואלים שהם יאמרו בלשון הזה:
פסוק כא:
ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וגו' ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. והנה טוען החכם טענות כי אם הוא זכר ליציאת מצרים היה לנו לעשותו כמו בארץ מצרים שהיה רק יום א' פסח ולמה נאכל לדורות מצה ז' ימים ואין זה זכר לראשונים אם אנו מוסיפין, שנית הלא עיקר הגאולה היה ביום ולמה עשינו כל זאת בלילה, שלישית הלא עיקר שירה י"ל על נס שבא"י וזהו בח"ל, והתשובה כי באמת הוא התחלת גאולה ותוקף הנס היה ביום ט"ו אבל עדיין לא מתו רק הבכורים ולא היה יד החזקה כי לא לקו רק באצבע כנודע ולא ראינו הנס כי נצטוו לבל יצאו מדלת הבית חוצה אבל גמר הנס היה בקריעת ים סוף ששם נהרגו כולם והיה יד חזקה כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה ובקריעת ים סוף היו האותות לעינינו ולכך נאמר ויתן ה' אותות אחר ויוציאנו ה' ממצרים ואלו הכוונה על נס מצרים הוי ליה להקדימו בפסוק אבל קאי על נס קריעת ים סוף ולכך נאמר מאוחר וזהו היה לעין כל רואה וזהו היה בכ"א בניסן ולכך צוה הקב"ה שיתמיד אכילת מצה ויהיה זכר לנס עד עבור ך"א בניסן ועל הקושיא השניה קאמר דלכך בלילה הוא כי עיקר הגאולה כדי לזכות לא"י כי זהו תכלית עבודת מצרים לזכות לא"י ומבואר שהיה נשואים על כנפי נשרים בליל פסח ממצרים לא"י ושם בא"י אכלו פסח ואם כן ראוי לקבוע אז זכר הנס וגם הוא מנס א"י כי היה כן כדי שאח"כ יוכלו לכבוש א"י בקל כיון שהיו כבר בתוכו וזהו אמרו ואותנו הוציא וגו' למען הביא:
פסוק כד:
ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה וגו' לחיותנו כיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'. כאמרם והיה כי יביאך עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ לחיותנו כיום הזה רצונו תמיד שיפסח אף שהם חייבים ח"ו כלייה רק איך אפשר לעשות המצות בשביל כך הא אסור לעשות ע"מ לקבל שכר ובפרט שכר עה"ז אמנם בצדקה מותר לנסות כמבואר במסכת תענית בחנוני נא בזאת וכו' זהו מאמר הפסוק וצדקה תהיה לנו וגו' הרצון שמותר לעשותו ע"מ כמו צדקה והבן: