א וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃ ב יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃ ג לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃ ד פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ ה אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃ ו אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃ ז לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃ ח לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃ ט לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ י וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו (מִצְוֺתָֽי׃) יא לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ יב שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ יג שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ יד וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃ טו וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃ טז כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ יז לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃ וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃ יח וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ יט אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃ כ וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ כא וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ כב וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ כג כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ כד קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ כה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ כו מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ כז לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ כח וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כט וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃ ל בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויקרא משה אל כל ישראל, קרא להם להשמיעם עשרת דברות שניות. לעיל אמר ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות וגו', וכאן אמר שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם ולמדתם אותם. אלא משה עשה כמו שעושין לתינוק כשמכניסים אותו לבית הספר מלמדין אותו ואומרים על מנת שאתן לך כך וכך ומלמדו הפרשה כגירסתה, אחר שלמד מקרא אח"כ מוסרין לו ראשי פרקים ואין אומרים לו על מנת כדי שלא יהיה עובד לרבו על מנת לקבל פרס. כן עשה משה, בתחילה אמר אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם וגו' אבל אח"כ שלמדם וידעו שאין לעבוד ה' על מנת לקבל פרס לא אמר להם למען תחיו. ואמר אשר אנכי דובר באזניכם, לא כמו שאמר לעיל אשר אנכי מלמד אתכם, לומר שעתה אינו מלמד אותם כי אם עשרת דברות וכל המצות כלולים בה, לזה אמר להם ולמדתם, אני איני צריך שאלמד לכם אלא למסור לכם ראשי פרקים לבד ואתם תלמדו מעצמכם. ואמר ושמרתם לעשותם לומר שיש הרבה מצות שאינם נוהגים עד בואם לארץ ויש מצות שאינן נוהגין עד שיבא המשיח כגון המצות התלויות ביובל, ובבית שני לא היה היובל נוהג, לזה אמר להם תקבלום על עצמכם כשיבאו תקיימום, זהו ושמרתם לעשותם, כמו ואביו שמר את הדבר:
פסוק ב:
ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב וגו'. בא להודיעם שזה הברית אינו לעקור הברית הראשון כי אותו ברית לא את אבותינו כי אם אותנו וכדי שלא יחשבו שאמר אתנו על משה ואהרן, לזה ביאר דבריו ואמר אלה פה היום כלנו, ואמר חיים לומר שהחיים שהן בו עתה הוא מחמת אותו מעמד כי באור פני מלך חיים, והוא דבר עמכם פנים בפנים הוא מביט בכם ואתם מביטים בו, ואומר כי לא יראני האדם וחי, ואתם כלכם חיים היום:
פסוק ג:
עוד אמר לא את אבותינו. בא לומר להם שלא יעלה בלבם לומר שזה הברית הוא ברית בשר ודם אינו כמו בריתו, של מקום, לזה הודיעם שהברית הראשון שהוא בריתו של מקום עדיין הוא קיים כי אע"פ ששמעתם הדברים מפי לא הייתי אלא שליח, זהו שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד להם את דבר ה', כמו שאמר רבי ברכיה כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין מוכר לקונה אלא המוכר בעצמו המדבר עמכם:
פסוק ה:
ולא עליתם בהר לאמר, מאי לאמר, אלא אמר משה אילו לא הייתי תורגמן בדברות ראשונות לא הייתי יכול לומר דברות שניות כי מי הוא שיבא אחרי המלך, אבל לפי שאנכי עומד להגיד לכם דבר ה' בזה יש לי כח לאמר לכם עשרת הדברות אנכי ה' וגו':
פסוק ה:
ובמדרש פנים בפנים בדמיונות הרבה נדמה הב"ה לישראל לזה נראה עומד ולזה נראה יושב ולזה נראה כבחור ולזה נראה כזקן שנאמר וביד הנביאים אדמה, על ים סוף כבחור ערוך למלחמה שנאמר ה' איש מלחמה, על הר סיני כזקן יושב בישיבה, שאין תורה אלא מפי זקן שנאמר מזקנים אתבונן:
פסוק ה:
ובמסכת סופרים תניא רבי חנינא בר פפא אימר פנים תרי בפנים תרי הא ארבע, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לגמרא, פנים מסבירות לאגדה. ד"א פנים בפנים בנוהג שבעולם רב רוצה ללמד ותלמיד אינו רוצה ללמוד תלמיד רוצה ללמוד ורב אינו רוצה ללמד, ברם הכא רב רוצה ללמד ותלמיד רוצה ללמוד ע"כ. עם מה שאמר זה המאמר נבין לאמר אנכי ה' אלהיך, כלומר הואיל ודבר ה' לכל אחד כפי פנים שלו לזה היה הדבור אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד:
פסוק ה:
עוד נאמר בלשון יחיד כמו שאמר במדרש ז"ל. ברוך הוא שבחר בישראל מכל באי עולם ומכל מעשה ידיו וקנה אותם קנין גמור וקראם בנים ועבדים פעמים שהוא מדבר עמהם כשהוא מדבר עם רבים באהבה שאהב אותם, פעמים שהוא מדבר עמהם כשהוא מדבר עם יחיד, לפיכך חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב מעשים טובים ותלמוד תורה, לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ע"כ. א"כ לזה היה בלשון יחיד כדי שיאמר האדם כמו שדבר הקב"ה עם האבות כך דבר עמי א"כ צריך אני להגיע מעשי למעשיהם שכמו שדבר עם האבות דבר עמי, לאברהם אמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, וליצחק אמר אנכי אלהי אברהם אביך, וליעקב אמר אני אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, א"כ צריך לערוך מעשי למעשיהם, וכן כדי שיאמר בשבילי נברא העולם, א"כ כשתעיין שאני מדבר כאחד שמדבר עם בנו באהבה ודאי שלא יהיה לך אלהים אחרים, מאחר שאתה מעריך שתמיד דבורי עמך פנים בפנים, זהו על פני:
פסוק ה:
ובמדרש דבר אחר אנכי ה' אלהיך, קיימתם אותו אני אמרתי אלהים אתם, עברתם עליו אכן כאדם תמותון, לא יהיה לך קיימתם אותו ופניתי אליכם, עברתם עליו ונתתי פני בכם. א"כ פירוש על פני שלא יחולו עליך פנים של זעם, ובפרשת יתרו שם כתבתי ענין אחר, וכן לא תעשה לך פסל שהכל יהיו פסולים בעיניך, ובזה לא תשחחוה להם ולא תעבדם וגו', ומזה גם כן לא תבא לישבע בשמו לשוא כי ייקר בעיניך:
פסוק יב:
שמור את יום השבת, בדברות ראשונות שהם דבריו של הקב"ה שאין שכחה לפניו אמר זכור, אבל כאן שהם דבריו של משה אמר שמור, שמור כלומר המתין כמו ואביו שמר את הדבר כלומר המתין לביאת שבת כאדם שממתין לביאת המלך ומכין מה שצריך ממאכל ומשתה ומלבוש, וכן אז"ל מחד בשבא לשביך, פי' מיום ראשון יכין לצמצם ולשמור לשבת. וכדי שלא תאמר מאחר שה' אמר זכור איך ישנה משה ויאמר שמור, לזה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, לומר שה' שמור גם כן אמר, שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו:
פסוק יב:
עוד אמר זכור את יום השבת, אמר להם לישראל זכור את יום השבת הידוע שהוא עוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה, כן אתם לא תמשכו אחרי אכילה ושתיה, ואיך תזכרו דבר זה מהמן שלא היה יורד ביום השבת, מכאן תדעו שאין בו אכילה ושתיה, זהו לקדשו כי ממיעוט אכילה ושתיה יבא לידי פרישות וקדושה, אבל משה שראה שהלכו אחר התאוה שנאמר התאוו תאוה והוציאו לעז על המן והם ממתינין ליכנס לארץ לאכול מפריה, לזה אמר שמור שישמרו עצמן מרבוי האכילה, כי במדבר היו שומרים אותו בעל כרחם שלא היה שם לא גנות ולא פרדסים, הרי היו אנשים שיצאו ללקוט ולא מצאו, לא כן בארץ, לזה אמר שמור שישמרו עצמן:
פסוק יב:
ובמדרש שמור את יום השפת לקדשו, במה אתה מקדשו במקרא במשנה במאכל במשתה וכסות נקיה אע"פ שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות יקח אדם מעט בשר ואל ירבה ביין שנאמר אל תהיה בסובאי יין, לא זכה אדם לתורה שיכנסו בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס בתוך מעיו, שנאמר צרפתיך ולא בכסף בחנתיך בכור עוני מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הוא שורפן ומפסידן כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן בו כל אכילות שבעולם הוא מפסידן, מכאן אמרו ג' קדושות הן קדושת שמו של הקב"ה שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקדושת שבת שנאמר ושמרתם את השבת וגו', וקדושתן של ישראל שנאמר קודש ישראל לה' ע"כ. הרי שהשוה קדושת ישראל לקדושת השבת וקדושת השבת לקדושת המקום, ואמר שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, שכביכול יושב וממתין לתהלתן של ישראל, ואם היא תהיה בכרס מלאה ודאי שלא תהיה מקובלת. וכבר כתבתי בפרשת פנחס שלא נזכר יין בכל הקרבנות כי אם במוסף של ר"ח לפי שנתמעטה וצריך להחזיק' ולתמכה, אבל בכל שאר המועדים לא אמר אלא ונסכו, וכן אמר בחול ונסכו רביעית ההין ונסכו בגי' קולו, שהיו הלוים מגביהים קולן בשיר כשהיו מנסכין היין, כן צריך להרים קולן בתושבחות ובלימוד התורה, כמו שאז"ל שאמרה תורה לפני הקב"ה עכשיו יכנסו לארץ וכל אחד ואחד יתעסק בשדהו ובכרמו תורה מה תהא עליה, אמר לה בתי נתתי כבר להם שבתות ויו"ט שיתעסקו בתורה, לזה אמר המאמר ואל ירבה ביין שהיין מביא כל רעה שבעולם. לזה אמר שמור:
פסוק יד:
ואמר שורך וחמורך, ובדברות ראשונות לא אמר לא שור ולא חמור, לפי שבדברות ראשונות היו במדבר אין להם צורך לא בחמור ולא בשור שבותים ועומדים הם, לזה לא נזכרו. אבל בכניסתם לארץ יש להם צורך שור לחרישה וחמור לטעינת התבואה, לזה הזהירם עליהם:
פסוק טו:
ואמר וזכרת כי עבד היית, ובדברות ראשונות אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו', אלא דור המדבר דור דעה והיו מאמינים בחדוש העולם לזה הביא להם ראיה מחדוש העולם, אבל דורות אחרים לא יאמינו ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו, לזה אמר משה איני מביא לכם ראיה אלא ממה שראית בעיניך לזה אמר וזכרת כי עבד היית וגו':
פסוק טו:
עוד טעם אחר למה שינה כאן משה ואמר וזכרת כי עבד היית ולא אמר כמו שאמר פרשת יתרו כי ששת ימים, לפי שמשה נתן עצה לפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע כדי לנוח בו כדי שיוכלו לעשות מלאכה בשאר ימים ויסבלו השעבוד ונתן להם יום שבת, זהו ישמח משה במתנת חלקו, ולזה כאן אמר להם לישראל ראוי הוא עליכם לקיים זה הדבור, שאלולא זה לא הייתם יכולים לסבול העול, ולפי שאמר משה מפי עצמו אמר להם כן, אבל דברות ראשונות שהם מפי הגבורה אמר כי ששת ימים. ומה שאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כבר אמר אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך למה חזר ואמרן. ולא אמר שורך וחמורך ושאר הבהמות, יש מי שכתב ששני הגופים הראשונים נקראים עבד ואמה לפי שהן משועבדין לג' אם יתקן אם לאו, בערך זה נקראים עבד ואמה ויש להם מנוח ומרגוע ע"י תיקון הג', אבל הג' נקרא בן, ולזה אמר כבד את אביך שהוא הראשון ואת אמך שהוא השני, ובראשונות לא אמר כן לפי שלא היו צריכין לגלגול, אבל אחר שחטאו הוצרכו לגלגול כאז"ל:
פסוק טז:
כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך. אמר כן זה יובן ממה שאז"ל על פסוק ראש דברך אמת אז"ל (קדושין ל"א) ראש דברך ולא סוף דברך, אלא כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך אמרו האומות לעצמו הוא דורש כשאמר כבד את אביך ואת אמך אמרו אמת הוא אומר זהו מסוף דברך נתאמת ראש דברך, זהו אומרו כאן כאשר צוך ה' אלהיך וגו', שבצווי זה נתאמת דבורו של מקום:
פסוק טז:
למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בדברות ראשונות לא אמר. ייטב לך, אלא לפי ששכר כבוד אב ואם הוא אריכות ימים ואם יעשה שאר עבירות כמו ע"א יתקצרו ימיו כמו שאמר פן תשחיתון וכו' לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון וכו', לזה יארכון כתיב שלא יהיה לו כ"כ אריכות ימים, ומה שכרו של כבוד אב ייטב לך ייטב הוא בעולם שכולו טוב, שהוא לעוה"ב, אבל אם עבד ע"א יהיה עונשו בעוה"ז, לזה אמר ייטב לך על האדמה ולא לעוה"ב, ואמר למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ב"פ ולמען, מצאתי כתוב שאדם מתגלגל ג"פ זאח"ז לתיקון ר ל אחר שנתקן, והראשון נקרא אב והשני נקרא אם, שעדיין לא הגיע למעלה עליונה, ועל זה מזהיר לשלישי שיכבד האב שהוא הראשון והאם שהוא השני כי שניהם מקוים לו, ולזה ב"פ למען, למען יאריכון ימיך הוא על השני, ולמען ייטב לך על הראשון, ולזה אמר על האדמה שבראשון קונה לו מקום בג"ע הארציי כנזכר בזוהר חקת (דף קפ"ב) ע"ש, ומה שלא אמר כן בדברות הראשונות לפי שהיו בני חורין ממלאך המות ולא היו צריכין לכך חבל אחר שחטאו באו למדה זו, והבן:
פסוק יז:
לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב וכו', אמר ולא בתוספת ווי"ן, ובדברות ראשונות לא נאמר בהם ולא בוא"ו וכאן אמר בתוספת ווי"ן, לפי שבדברות הראשונות נאמרו כולם מפי הגבורה בדבור אחד מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, לזה לא נאמר ולא בתוספת וא"ו, אבל כאן הוא דבור משה שהוא בשר ודם אינו יכול לדבר אם לא יתן פיסוק וריוח לדבריו, לכך באו הווי"ן בסיפור דבריו ולא ולא וגו':
פסוק יז:
ובזוהר אמר ליה רב יוסי אמאי לא כתיב ולא תרצח כהני אחריני, א"ל בגין דרגא דדיינא בגבורה תליא ולא באתר דרחמי ובגין דבעין ה' ווי"ן איתוסף וא"ו ולא תתאוה דהא בלא תרצח לא בעי למשרי וי"ו ואיתוסף הכא ע"כ. ומה שאמר בגין דבעיין ה' ווי"ן הוא מפני שמשנה תורה מפי עצמו אמרו, ופי' מפי עצמו הוא פי ה' שהיא ה' אחרונה, והבן היכן רומז פי והיכן רומז עצמו, ובזה תבין ה' ווי"ן. וכאן אמר לא תתאוה ובדברות ראשונות לא אמר, לפי שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמת החמדה של ונחמד העץ להשכיל לזה לא תחמוד כלו' לא יש חמדה שכבר פסקה הזוהמא, ופי' לא תחמוד אשת רעך כמו שעשתה אשת רעך שהיא חוה, ולזה על לא תחמוד בדברות ראשונות שני גרישין ועל לא תחמוד כאן טרחא. לומר שלא תחמוד אינו חוזר לאשת רעך אלא לא תחמוד סתם כמו שעשת אשת רעך אבל אחר שהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ויבכו גם בני ישראל והמשיכו עליהן גם כן הזוהמא לזה הוצרך משה לפסקן ואמר לא תחמוד ולא תתאוה, וכאן אמר שדהו ובראשונות לא אמר לפי ששם היו במדבר ולא היה להם לא שדות ולא כרמים אבל כאן הם נכנסים לארץ:
פסוק יט:
את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם לומר שלא יעלה בדעתכם לומר הואיל ויש שנוי בין דברות ראשונות לאלו אני הוספתי מדעתי, לזה אמר את הדברים האלה בלי שום תוספת ובלי מגרעת דבר ה' והיה קול גדול ולא יסף, היה קול גדול שכל הדברות והתוספת שתמצא כאן הכל היו כלולים בו לזה לא הוצרך להוסיף ולומר, כמו זכור שם היה כלול שמור וכולם בדבור אחד נאמרו לזה לא הוסיף לומר לך שמור שכלול היה בזכור, וכן כל השאר:
פסוק כ:
ויהי בשמעכם את הקול מתוך החושך. במדרש אמר למה השמיע הקב"ה את קולו מתוך החושך ולא מתוך האור, למה הדבר דומה למלך שהיה משיא את בנו ותלה בחופת בנו מסכות שחורות אמר להם יודע אני שאין בני ממתין עם אשתו מ' יום שלא תאמרו למחר המלך היה אסתרוגלוס ולא היה יודע מה שאירע לבנו, כך המלך זה הקב"ה והבן אלו ישראל והכלה זו התורה והקב"ה יודע שאין ישראל ממתינין בדברים אלא מ' יום לפיכך השמיע קולו מתוך החושך, ע"כ:
פסוק כא:
ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים, היא הבינה כמו שאומר אחר כך השמע עם קול אלהים חיים כמונו ויחי, אמרו כיון שקדם בידיעתו ית' שעתידין לחטוא כמו שאמר מתוך החושך כאילו חטאו והיה מן הראוי שנמות ואנו רואין שדבר עמנו ולא מתנו לפי שהוא פעם ראשונה אבל אם יוספים אנחנו לשמוע ומתנו לזה קרב אתה ושמע וגו'. ואת תדבר אלינו רצו שאדבר עמהם מאתרא דנוקבא, לפי שאינו דומה עובר על דברי מלך לעובר על דברי הסרסור:
פסוק כא:
או יאמר אם יוספים לשמוע, אחר שדבור שני הוא לא יהיה לך אלהים אחרים, והיה ראוי שמי שעבר על דברי מלך והמרה את פיהו שימות ולמה לא מת, לפי שאנכי ולא יהיה לך כולם בדבור אחד נאמרו אילו היה נאמר דבור לא יהיה לך בדבור בפני עצמו היינו מתים מאחר שאמר הדבור ושנה עליו:
פסוק כד:
ובזוהר ואת תדבר אלינו, אמרו לא בעינא בתוקפא עילאה דלעילא אלא מאתר דנוקבא ולא יתיר, ואת תדבר דייקא, אמר משה חלישתון חילא דילי חלישתון חילא אחרא, דאלמלא לא אתרחקו ישראל ואשמעון כל ההוא קלא כד בקדמיתא לא הוה יכיל עלמא למיהוי חריב ואינון הוו קיימין לדרי דרין דהא בשעתא קדמיתא מיתו מ"ט בגין דהכי אצטריך פי' להעביר זוהמת הנחש לבתר דחיו וקמו וקא סגו ובעא קוב"ה לאעלא לון לאילנא דחיו דקאים על ההוא אילנא דמותא בגין למהוי קיימין לעלמין אתרחקו ולא בעון כדין איתחלש חילא דמשה עליהו ואתחליש חילא אחרא אמר הקב"ה אנא בעינא לקיימא לכו באתר עילאה ולאדבקא בחיים אתון בעיתון אתר דנוקבא שריא, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כל חד יהך לנוקבא ויתיחד בה, ועם כל דא כיון דישראל לא עבדו אלא בדחילו עילאה דהוה עלייהו לא אתמר עליהו אלא מי יתן והיה לבבם זה להם, מכאן אוליפנא כל מאן דעביד מלה ולביה ורעותיה לא הוה לסטרא בישא אע"ג דאיהו ביש הואיל ולא עביד ברעותיה עונשא לא שריא עליה ולא כבר נש אחרא, וקב"ה לא דאין ליה לביש. ע"כ:
פסוק כה:
הטיבו כל אשר דברו, לא אמר טוב דברו אלא הטיבו הטיבו לאחרים למאן לכ"י שהם נתרצו בה כמו שאמרו ואת תדבר אלינו, א"כ צריך שירד לה השפע ואחר כך היא תשפיע לכם, ואתה פה עמוד עמדי דאסתלק מנוקבא ואתדבק באתר דדכורא. והשלים הענין ארץ זבת חלב ודבש וסמיך שמע ישראל לומר שהמתיקות היא עבודת הבורא וייחודו: