א וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃ ב יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃ ג לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃ ד פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ ה אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃ ו אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃ ז לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃ ח לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃ ט לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ י וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו (מִצְוֺתָֽי׃) יא לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ יב שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ יג שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ יד וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃ טו וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃ טז כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ יז לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃ וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃ יח וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ יט אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃ כ וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ כא וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ כב וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ כג כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ כד קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ כה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ כו מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ כז לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ כח וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כט וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃ ל בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק טז:
למען ייטב לך על האדמה. בש"ס (ב"ק דף נ"ד) שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן כי טוב ובדברות האחרונות נאמר בהן כי טוב ופרש"י גבי כיבוד אב דכתיב למען ייטב לך. א"ל עד שאתה שאלני למה נאמר בהן טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהי' רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהי' בקי באגדה אזיל לגבי' א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך א"ל שמואל בר נחום הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חם ושלום פסקה טובה מישראל עכ"ל והוא תמוה הרבה, א) דגברא רבא כר' חייא בר אבא לא ידע מה מקרא כתב. ב) א"כ פסקה חס ושלום האריכות ימים מישראל. ג) מפני מה לא אמר כלשון המקרא לא נאמר למען ייטב לך. גם תמוה כל השינויים שבדברות הראשונות לאחרונות ולהבין מה שאמר שמואל ששמור וזכור בדבור אחד נאמרו והאבן עזרא בפ' שמות עמד כבר בזה ויישב בדוחק עיי"ש. וליישב זה נראה דמה ששאל לו מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר טוב שקשה מפני מה לא אמר כלשון הכתוב מפני מה לא נאמר למען ייטב לזה נראה דהנה ידוע המחלוקת דחכמים אומרים שכל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו שמפרשים למען ייטב לך בעוה"ז ור' יעקב פליג וסובר דלמען יטב לך לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך והיינו לעולם הבא שהעולם הבא נקרא טוב. ולזה הקשה לו שהסוברים כר"י מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר טוב כלומר מפני מה בדברות השניות קורא עוה"ב עולם טוב. ובדברות הראשונות אינו קורא בלשון טוב וזה תמוה גדולה והשיב לו שאינו יודע אם נאמר טוב שא"י אם הפירוש דלמען ייטב נאמר על עולם הבא ואפשר דהלכה כרבנן דייטב לך כפשוטו ואז לא יקשה כמו שאבאר והלך אצל רתב"ח וא"ל שסופן להשתבר. דהנה אם נפרש כפשוטו למען יטב לך בעוה"ז לא קשה מידי דבע"ז (דף ה') אמרו דכתיב בקרא (דברים ה') למען ייטב להם ולבניהם לעולם טובה הוא דהוא יהא מיתה איכא והיינו שבשכר קבלת התורה הובטח להם טובה בעוה"ז וזה שאמר אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון היינו שבעשיית העגל פסק הטובה שהבטיח הם ולפ"ז בדברות הראשונות שנכתבו קודם שעשו את העגל שכבר הובטח להם טובה בשכר קבלת התורה וא"כ למה יש להבטיח טובה על מצוה פרטיות ולא קשה רק על דברות האחרונות שהרי התורה כולה היתה כתובה לפניו במרום ומפני מה כתב בדברות האחרונות למען ייטב כיון שכך היתה כתובה לפניו במרום קודם שעשו את העגל וע"ז השיב לו מפני שסופן להשתבר כלומר שהידיעה והבחירה אמת וכיון שידע שסופן להשתבר וח"ו פסקה טובה מישראל שכבר אבדה הבטחה שהובטח למען ייטב להם ולכך הוצרך להבטיח בדברות האחרונות טובה על מצות פרטיות ואריכת ימים הוצרך להיות ג"כ בדברות הראשונות שהרי מיתה הי' ובתירוץ זה אתי שפיר כל השינויים שמצינו בין דברות ראשונות לאחרונות שקודם שעשו את העגל בקבלות הראשונות ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עד שאמר אני אמרתי אלהים אתם ובטל יצה"ר מהם וכשעשו את העגל חזר זוהמתן ואלי הן השינויים שבין דברות הראשונות לאחרונות ממצות שבת מתחילין השינויים דבדברות ראשונות כתיב זכור ובאחרונות כתיב שמור ובראשונות כתוב הטעם משים כי ששת ימים עשה ולא על כך צוך ובשניות כתיב הטעם כי עבד היית במצרים. בראשונות כתיב כבד את אביך ולא כתיב כאשר צוך ובשניות כתיב כאשר צוך בראשונות לא כתיב למען ייטב ובשניות כתיב למטן ייטב בראשונות כתיב לא תענה עד שקר ובשניות כתיב עד שוא, בראשונות כתיב לא תחמוד בית ריעך ואח"כ אשת ריעך ובשניות כתיב מקודם לא תחמוד אשת ואח"כ בית. בראשונות כתיב אצל בית ועבדו לא תחמוד ובשניות כתיב לא תתאוה:
פסוק טז:
ולפי הנ"ל מתורץ הכל שבראשונות נתבטל היצה"ר ולא הוצרך להזהירם באיומים ולכך באחרונים הוצרך לייראם כעבדים שהיו עבדים וכשלא ישמרו השבת יחזור ויגלם בין האומות לעבדים. וגם הוצרך להזהירם במצות ל"ת כי השמר פן ואל הוא ל"ת משא"כ בראשונות שכבר ניתן להם תירות ממלכיות ופסק היצה"ר מהם ואין מהצורך ליראם במלכיות רק להיות כמצווים ועושים כל מה שהי' אפשר להזהירם במ"ע הזהירם במ"ע וזהו שאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שלא תאמר מחמת השינויים להכחיש הידיעה מהם ח"ו ולומר שמקודם בחשבם שיקבלו התורה ויתבטל היצה"ר הזהירם בזה הלשון לזה אמר אל יעלה על דעתיכם כי שבעת שאמר זה אמר זה כי הידיעה אמת ועם כל זה נאמר בכפל בשינויים כי הבחירה ג"כ אמת מה שאין האוזן יכול לשמוע היינו שאין להשיב דבר זה כלל בשכל בן אדם ולכך לא כתיב בראשונות כאשר צוך כי לא נצטוו רק מפני שיהיו כמצווין ועושין ובוודאי לא יעשו רק מפני המצוה שהרי אין להם יצה"ר ותאוות העוה"ז כלל וכלל. אבל השניות שכבר יש להם יצה"ר הוצרך לכתוב כאשר צוך. שלא לחשוב בשעת עשייה בשביל קבלת תועלת להבא או לשעבר לזה הזהיר שלא יעשו רק בשביל כאשר צוך ה':
פסוק טז:
בראשונות כתיב עד שקר הוצרך להזהיר כשפסק היצה"ר רק על שקר המועט בראשונות שהוא רק כמצווה ועושה ואמרו בש"ס שמקודם יבנה בית ואח"כ ישא אשה. ולכך הזהיר מקודם שבשעת עשיית בית יהיו כמצווין בלא תחמוד בית ואח"כ בשעת לקיחת אשה הזהיר בלא תחמוד אשה. והרמב"ם כתב כי לא תתאוה נאמר על חמדת הלב. ולא תחמד נאמר על מי שעושה תחבולות וסיבות ליקח של חבירו ולזה בראשונות לא הוצרך להזהיר על תאוות הלב רק על מעשה או בפועל להיות כמצווין ועושין. ולא הוצרך להזהיר רק על החמדה בפועל ולכן נאמר מקודם לא תחמוד ואח"כ ולא תתאוה. ונמשיל לזה במי שיש לו בן רע שמקודם מזהירו על הגרוע שבגרועות ואח"כ מרגילו על הקל הקל כמו כן בישראל ע"י העגל המשיכו היצה"ר על עצמן הזהירם בחמור תחלה דהיינו בלא תק ואח"כ בלא תתאוה ולזה נאמר (ירמי' ל"א) כי הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ברית חדשה לא כברית אשר כרתי אתכם בהוציאי אתכם ממצרים אשר הפרו את בריתם ואנכי בעלתי בם כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם אל ה' נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וגו' הכוונה שלא הי' התורה אצלם באזהרה כדרך שהיו בדברות השניות רק כעין דברות הראשונות אשר מצד עצמם ירצו לעשות המצות והתורה יקבלו רק לענין שיהיו כמצווין ועושין: