תנ"ך על הפרק - דברים ה - צרור המור

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מזכיר את מתן התורה ומזהיר לקיימה

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקרא משה לכל ישראל. לפי שאמר למעלה השמע עם קול אלהים וגו'. שאמר להם אנכי ולא יהיה לך. רצה עכשיו לחזור ולומר להם עשרת הדברות. להורות להם שעבודה זרה חמורה ככל עברות שבתורה. ולכן רצה השם לירד בעצמו על הר סיני לומר להם אנכי ולא יהיה לך. וכן רצה משה להודיע לבנים ענין עשרת הדברות. לפי שהראשונות ניתנו במעמד כל ישראל הם האבות שמתו במדבר. ולפי שלא יטעו לומר כי את אבותם כרת ה' את הברית הזאת ולא עמהם. לזה חזר לפרש פעם אחרת בכאן עשרת הדברים כנגד הבנים. וזהו שאמר שמע ישראל את החוקים ושמרתם לעשותם. ולא תאמרו אין לנו עסק בהם כי לא ניתנו אלא לאבותינו. לזה אמר כי אע"פ שה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו כולנו חיים. ולא את אבותינו שחטאו והחטיאו ומתו במדבר ובחייהם קרויין מתים. אבל אנחנו כולנו חיים. וקיימים לעד לעולם. ואחר שזה כן פנים בפנים דבר ה' עמכם באותו זמן ושם עמדתם. כאומרו כי את אשר ישנו פה וגו'. ולכן אמר בכאן אלה פה היום כולנו חיים וכמו שבדברות הראשונות אמר ויקרא משה לזקני ישראל. לומר להם דברי כבושים. כן אמר בכאן ויקרא משה אל כל ישראל. לפי שהוא לשון חיבה כמאמרם ז"ל: ואמר אנכי עומד בין ה' וביניכם. לרמוז להם שאע"פ שאבותם שבאותו זמן כולם מתו. הן אני נשארתי לבדי וככחי אז כחי עתה. ואני הייתי אמצעי ביניכם לבין אלהיכם להגיד לכם את דבר ה' ואני יודע האמת. וכולם ניתנו מרועה אחד. והם הם עשרת הדברות הראשונות בלי תוספת ומגרעת. ולכן התחיל אנכי ה' אלהיך. ואין להאריך בהם שכבר פירשתים. וזה שאמר את הדברים האלה. בעצמם דבר ה' אל כל קהלכם. קול גדול ולא יסף. בלי תוספת ומגרעת. וכדי שלא תשכחום. ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ולפי שאמר למעלה השמע עם קול אלהים שהוא מהנפלאות הגדולות שבכל התורה. בא עכשיו לומר איך הם בפיהם הודו זה. כמו שאמר ויהי כשמעכם את הקול וגו'. היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ולפי שלא היה לכם כח לסבול יותר. אמרתם קרב אתה ושמע. כי כבר השגנו המבוקש שהיה רצוננו לראות את מלכנו. וזהו כי מי כל בשר. מורכב מבשר ודם. שישמעו קול אלהים כמונו ויחי. קרב אתה ושמע. ולפי שהיה נראה בזה שהיו בורחים מהשכינה. לזה אמר שאינו כן אלא מתוך חבה. וזהו וישמע ה' את קול דבריכם וגו'. היטיבו כל אשר דברו וגו'. ולפי שנראה דבר זר שנראה שדברו רע בהתרחקם מהשם. לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים ליראה אותי. רמז בזה איך היו יראים מהשם מצד מעלתו. ולזה היו מתרחקים ממנו בחשבם שלא היו ראויים להשיג השגה כזו כאומרם ומי כל בשר. עד שבזה השיגו מעלת היראה העליונה. לפי שיש שני מיני יראה. האחד שיש אנשים יריאים את השם מצד יראת העונש. והשני שיראים את השם מצד מעלתו ורוממותו. וזהו ראשית חכמה יראת ה'. ולא יראת העונש. וכן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ולא ירא הבן. וזאת היא היראה השלימה שהיא למעלה מעובד מאהבה. ולמעט האהבה נכנסת בזאת היראה. וזה שאמרו במסכת סוטה בסוף פרק כשם שהמים בודקים תניא ר' אומר נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם. מה ירא אלהים של אברהם הוא מאהבה. אף ירא אלהים הנאמר באיוב הוא מאהבה. ואברהם גופיה מנא לן דכתיב זרע אברהם אוהבי ע"כ. נראה מכאן שזאת היראה היא מאהבה. ועל זאת היראה אמר בכאן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים. אחר שהם הכירו ערכם היות בשר בושה סרוחה רמה. והכירו ערך השם ורוממותו ומעלתו. עד שגזרו אומר שאין ראוי לשמוע עוד קול אלהים חיים. על זה אמר השם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך ואתה תדבר אליהם החוקים והמשפטים. ואחר שאתם שאלתם זה בפיכם. ראוי לכם שתשמרו את מצות ה'. וזהו ושמרתם לעשות כאשר צוה אלהים אתכם שפירושו שישמרו מה שיאמר להם משה. אחר שהם אמרו שיהיה אמצעי בינם לבין השם. ובזה והארכתם ימים. להורות על זה אמר וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם. ולכן ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך וגו': וכל זה הקדמה לפרשת הייחוד של שמע ישראל שאמר להם מיד. והענין כי לפי שלמעלה אמר שמע ישראל ושמרת לעשות. כלומר אחר שהכל תלוי בשמיעה. שמע ישראל לדברי התורה והמצוה. ומיד תדע איך ה' אלהינו לו היכולת הגמור. מכח ה' שהוא מהוה העולם. וכן תדע שהוא אלהינו והראה יכולתו ונפלאותיו בנו לא עשה כן לכל גוי. באופן שלזה אנו חייבים להודות לו יותר מכל עם. וכמו שאמרו במדרש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו. וכי משום שגבר עלינו חסדו יהללוהו כל גוים. אבל פירושו הללו את השם כל גוים. וכל שכן אנחנו כי גבר עלינו חסדו. ואולי יאמר כי ראוי לשבחו כל האומות. אחר שגבר עלינו חסדו וצוה להקריב בחג שבעים פרים כנגד שבעים אומות. וכן תדע ותשכיל שהוא ה' אחד. ואין מי שימחה בידו וביכולתו. אחר שהוא אחד ואין שני. כי מלך בשר ודם הוא ירא ממלך אחר גבור ועצום שיושב אצלו. אבל ה' סבת יכלתו לפי שהוא אחד ואין שני כנגדו. וכן רמז ה' אחד שהוא אחד להנהיג לישראל בטח בדד כאומרו ה' בדד ינחנו: וכן אמר וישכון ישראל בטח בדד בלי יראה. לפי שיש לו ה' אחד שהוא כמו עין יעקב ולא אמר עיני יעקב. ואחר שהוא אחד ואין שני ואהבת את ה' מצד יכולתו. ומצד שהוא אלהיך. וכך הראה יכלתו וגבורתו: וזהו ע"ד שאמר הנביא ישעיהו ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונת אומן. שפירושו אצלי שראוי להללו מצד שהוא השם והוא מהוה הנמצאות ולו היכולת הגמור. וכן ראוי להללו מצד שהוא אלהינו והראה יכולתו והשגחתו בנו לא עשה כן לכל גוי. וזהו כעין שמע ישראל ה' אלהינו. וכן אמר אתה להורות על ייחודו ויכולתו לעד לעולם בלי שינוי. וזהו ה' אלהי אתה. כי מלת אתה מורה על היותו קיים לעולם כאומרו אתה ה' לעולם תשב. וכן אתה הוא ושנותיך לא יתמו לפי שאתה קיים לעולם. כאומרו ואותך לא אעשה כלה. ואם כן בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון לעד לעולם. אחר שהם בני עבדיך אברהם יצחק ויעקב. וכתיב בהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. כי לעולם יהיה נקרא אלהי אברהם. וזהו ה' אלהי אתה. להורות שהוא קיים ביחודו ויכולתו בלי שינוי. וזהו ג"כ כנגד ה' אחד. ואחר שאתה ה' אלהי ארוממך אודה שמך. אחר שעשית עמי פלא ונס. וכן אמר כי עשית פלא לפי שהוא אמר אודה שמך. וא"ת איך יודה שמך לשם מי שאינו מכיר אותו. לזה אמר כי עשית פלא. כלומר כי מצד גבורותיו ונפלאותיו אנו מכירים אותו מצד מעשיו. וכן אמר המשורר ברכי נפשי את ה'. ואיך יברך לה' אחר שה' אלהי גדלת מאד. לזה אמר הוד והדר לבשת. כלומר מצד הדרך ונפלאותיך ומעשיך נברך שמך. וכן אמר זמרו לה' חסידיו. וא"ת ואיך יודו למי שאין מכירין. לזה אמר והודו לזכר קדשו שזה רמז על זכרון נפלאותיו. וזהו כי עשית פלא. ומצד נפלאותיך ומעשיך נודה שמך. ואעפ"י שזאת ההכרה היא עצות מרחוק. ומרחוק השם נראה לו מצד מעשיו ולא מצד עצמו. עכ"ז היא אמונה אומן וראוי להאמין בזה מצד מעשיו כאלו היה מצד עצמו. ותמצא בזה הפסוק כנגד ה' אלהי אתה. אמר שלשה לשונות של שבח. והם ארוממך אודה שמך. כנגד ה' שהוא שם גדול ונורא מהוה כל ההויות. אמר ארוממך. כי כן ראוי לפי מעלתו לרוממו בתכלית הרוממות. וכנגד אלהי שראה יכולתו והשגחתו. אמר אודה כי כן ראוי להודות לו מכל האומות כאומרו הפעם אודה את ה'. וכנגד אתה שהוא שם קיים. אמר שמך כי שם ה' והוא. הוא דבר אחד קיים בלי שינוי. וכל זה אני חייב להודות ולרוממו לפי שעשה עמי נסים ונפלאות. וא"כ כל אדם שעשה לו השם נסים והצילו ראוי לו להודות לשם על הטובות שגמלהו. וזה שאמר אודה שמך כי עשית פלא: ולפי שהנביא שם בכאן שלשה לשונות של שבח. והם ארוממך אודה שמך. כל אדם שהשם הצילהו או העלהו מחוליו. ראוי שישבח באלו הלשונות. ולכן כשנותנים שבח לשם על טובות גמלם ועושים הגומל כמאמרם ז"ל ארבעה צריכין להודות. נוהגים לומר קודם הברכה ארוממך השם כי דליתני. ארוממך אלהי המלך כנגד ארוממך. וכן נוהגים לומר אודה ה' מאד בפי אודך בקהל רב. אודך ה' כי אנפתי בי כנגד אודה. וכן נוהגים לומר כי שם השם אקרא וכיוצא בזה כנגד שמך. שהם אלו השלשה לשונות הנזכרים בזה הפסוק. ארוממך אודה שמך. וכל זה לפי שעשית עמי פלא והצלת נפשי מדחי את עיני מדמעה. וזהו כי עשית פלא ובזה עשית לי טובות גדולות למרק עונותי להעלות נפשי במעלות. וזהו עצות מרחוק אמונה אומן. בענין שבזה האמנתי כי אדבר. אחר שעניתני מאד והצלתני. וזה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאם אחר שעמדתי מחוליי. כי בעונותי כשבאתי לכאן מיד נפלתי חולה. ואמרתי כי מן התורה מן הנביאים מן הכתובים חייב אדם להודות לשם ולעשות הגומל שהצילהו והעלהו מטיט היון. מן התורה דכתיב וידר נדר לאמר. מהו לאמר ללמד לכל אדם שיהיה בצרה שידור לשם כמו שעשה יעקב שאמר אם יהיה אלהים עמדי. שפיר ושו כשיהיה אלהים עמדי ונתן לי לחם לאכול כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. לרמוז שאע"פ שעכשיו לפי מעלת המקום שהוא בית אלהים. לא עשה לו הכבוד הראוי אלא שיצק מעט שמי על ראשה. וזה לפי שלא היו לו פרים בני בשן ועתודים ורבבות נחלי שמן. לזה אמר זה עשיתי להוראת שעה. אבל כשיהיה אלהים עמדי וישמור לי ההבטחות שהבטיחני. אז האבן הזאת יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכן אמר כיוצא בזה בפרשת והיה כי תבא אחר שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק שבא לעכב ביאתך לארץ ישראל. כאומרו כי יד על כס יה שרצה לשית ידו על כסא השם שהיא ירושלים. לזה אמר כשתבא אל הארץ על כרחו של עמלק. ראוי לך להודות לשם. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. כמו שעמלק נקרא ראשית גוים להלחם עם ישראל. כן תקח מראשית פרי האדמה ותודה ותאמר הגדתי היום לה' כי באתי אל הארץ על כרחו של עמלק. ולפי שלפי גודל מעלת השם והנפלאות שעשה עמהם. לא היתה מנחתו ראויה להביא שני רמונים ותאנים וכיוצא בזה. ולזה אמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. כלומר כפי העת והזמן שאני בו שהיא התחלת ביאתי לארץ ואין לי יישוב גמור. כפי העת הזאת אני מביא דבר מועט כזה. אבל אחר שאתיישב בארץ אביא פרים וכבשים כפי השגת ידי. מן הנביאים ה' אלהי אתה ארוממך וכן במה אקדם ה' כי אנפת בי. מן הכתובים מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. אחר שאמר כי חלצת נטשי ממות אמר מה אשיב לה' הגומל אעשה לו. אחר שכל תגמולוהי הוא. על גופי למרק עונותי ולעלות נפשי במעלה עליונה. ולכן נדרי לה' אשלם במושב זקנים ובמקום קדוש בחצרות בית ה' הללו את ה' כל גוים. וכן הבאתי בחלק של תורה. כי שם השם אקרא. הצור תמים. שחת לו. הלה'. אלא ששכחתי אותו למעלה. ואמרתי שמשה רבינו ע"ה היה רוצה ללמד לישראל לעשות הגומל ולהודות לו כמו שעשה הוא. וזהו כי שם ה' אקרא. כלומר אחר שאני עשיתי רצון השם ובשביל דבר קל שעשיתי מנע ממני ביאת הארץ. ועם כל זה אני מודה לשם על טוב ועל רע וקורא בשם ה'. כל שכן אתם שחטאתם מאד ועכ"ז עשה עמכם נסים. שראוי לכם לתת [שבח] גדול והודאה לו. וזהו הבו גודל לאלהינו. ומה יש לכם לומר הצור תמים פעלו במה שאמרתי לא איש דברים אנכי וגו'. כי כבד וכבד לשון אנכי ושמתי חסרון בדברי השם. עד שהשיב לי מי שם פה לאדם הלא אנכי השם ולי אתה מגנה. לכן בעונש זה ועתה לך בשליחות הזה ולא בשליחות ארץ כנען. ולכן אני מודה ואומר הצור תמים פעלו. ואין צייר כאלהינו וכל פעלו תמימה אע"פ שנראה לנו חסרה. והכל לסבות ידועות אצלו כי כל דרכיו משפט. במה שאמרתי למה הרעות לעם הזה וכן הרע לעם הזה. ובדין ובמשפט השיב לי ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה מה שאעשה למלכי כנען. ולפי שאז אמר וידבר אלהים אל משה ואמרו דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה. אמר כנגד זה כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול. במה שאמרתי הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. והשם השיב לו היד השם תקצר לפי דבריך. עתה תראה היקרך דברי הראשונה שאמרתי לך עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה מה שאעשה למלכי כנען. ואני מודה שהוא אל אמונה והוא יכול על כל הדברים ובידו לספק המזונות לכל העולם. ולכן אין עושה לי עול במה שאמר עתה תראה. צדיק וישר הוא במה שגזר עלי על מי מריבה לכן לא תביאו את הקהל הזה. אחר שאני שניתי דברו שאמר לי ודברתם אל הסלע. ואני מודה כי צדיק וישר הוא וביושר גזר עלי לא תביאו את הקהל הזה. אחר שאמרתי שמעו נא המורים סרבנים שוטים. וכמו שאמרו במדרש לית דרכא דערום למהך עם שוטים. לכן לא תביאו את הקהל הזה אחר שהם שוטים. ולכן אני אומר ביושר כי צדיק וישר הוא. ואחר שכל דרכיו משפט ותמים פעלו. מצדו לא יבא רע אלא מצדכם. וזהו שחת לו לא בניו מומם. כי הרע וההשחתה לא בא מצדו אלא מצדם. מצד היות דור עקש ופתלתול. ואי אתם לא תאמרו כן הלה' תגמלו זאת. כלומר הלה' הגדול והנורא אתם עושים הגמול כזה במקום שבח והודאה. שראוי שתתנו לו כזה גם כן שאתה עם נבל ולא חכם. ואינך זוכר הטובות שעשה לך מתחלת העולם. הלא הוא אביך קנך וגו' זכור ימות עולם וגו'. וע"ז השלמתי שכפי הטובות שקבלתי מהשם שהחייני וקיימני. ראוי לי לתת תודה לה' ולעשות הגומל. כפי מה שנתחייבתי מהתורה מהנביאים מהכתובים. אחר שהשם עשה עמי נסים גדולים. והראה כי תחיית המתים בכח יכלתו וגבורתו. וכמו שאמר ה' אלהי אתה ארוממך. וזהו על דרך ה' אלהינו ה' אחד: ואולי יאמר שמע ישראל מלשון הבנה. כמו כי שומע יוסף. רצה להודיעם ולהבינם שכמו שהשם אחד. כן ראוי להם שיהיו לאחדים בידו ויהיו גוי אחד בארץ בלי פירוד וחילוק. ולא יהיה לבם חלוק על המקום. וזהו שמע ישראל. יש לך להבין ולהשכיל כי ה' אחד בלי חילוק ופירוד. ולכן ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. ולא בחצי לבבך. כאומרם בברכות בפרק הרואה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. בענין שלא תהיה לבך חלוק על המקום. אלא כמו שהוא אחד כן תהיה אחד בלי חילוק. כי הייחוד סוד כל התורה כולה. והטעם שהזכיר בכאן שמע ישראל. כפי המדרש הנעלם הוא ישראל סבא החקוק במרכבה. בסוד ויקרא לו אל אלהי ישראל והוא דבר סתר: ובמדרש הגלוי אמרו שמע ישראל אבינו שבמערה וכו' כבר כתבנו לעיל. וכוונתם שם כי כשרצה יעקב לברך לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר להם שמא יש בכם פיסול. פתחו כולם ואמרו שמע ישראל. כשם שאתה מאמין בה' אחד כך בלבנו ה' אחד. פתח יעקב ואמר בשכמל"ו. בענין שכשאנו אומרים שמע ישראל אנו אומרים כנגד ישראל שבמערה. ואומרים לו שמה שהזהירם כאמרו ושמעו אל ישראל אביכם. עדיין המצוה הזאת בידינו ואנו יודעים ומעידין ה' אלהינו ה' אחד. וכבר כתבתי למעלה בפרשת ויצא יעקב שזכה יעקב שיהיה נזכר בפרשת הייחוד לומר שמע ישראל. מה שלא זכו שאר האבות. לפי שהוא הביא סוד הייחוד לעולם. וידע לקשר וליחד כל הדברים בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שזהו קשור כל העולמות וייחוד הספירות כולם. כאומרו בספר יצירה נעוץ סופו בתחלתן. ולכן אמר המתרגם סולימא נעיץ בארעא. לרמוז שיעקב נעץ סופן בתחלתן וקשרם כולם בארץ החיים. וזהו מוצב ארצה ועלה במחשבתו למעלה. וזהו וראשו מגיע השמימה. עד שלזאת הסבה רצה ה' שיהיו מייחדים שמו בישראל. וזהו שמע ישראל. וכן מצאתי אחר כך במדרש אמר הקב"ה ליעקב. חייך כל מקום שבניך מיחדים שמי יהיה על שמך. ולכן עי"ן של שמע ודל"ת של אחד גדולות. לרמוז שיעקב ע"ה עד בדבר הייחוד. לפי שהוא ראה וידע ושמע מה שלא ידע אדם אחר. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי"ת של אחד כמו שהיא גדולה. לפי ששם סוד הייחוד בסוד מלכו"ת. כאומרו למען יאריך ימים על ממלכתו. והאריכות הוא לייחד השם ממעלה למטה וממטה למעלה בסוד הספירות. וכל זה בשם של יהו"ה שהוא המיחד כל הדברים. וכל הספירות כלולות בו מקוצו של יו"ד שהוא כתר עד (האל"ף) [הה"א] אחרונה של שם שהיא מטרוניתא והיא לישראל וכו'. דלי"ת של אחד. כמאמר שמואל יפה עניותא שכינה. והיא וכבר פירשתי סדר הייחוד בסוד הספירות בספר צרור הכסף בענין התפלה: סוף דבר כי סוד הייחוד הוא בשם של יהו"ה כאומרו שמע ישראל ה' וכו'. ולכן תמצא בזה הפסוק כ"ה אותיות כנגד שם של יהו"ה שעולה כ"ו. והפסוק אחד עולה כ"ו. ולכן אנו צריכין ליחד את השם שני פעמים ביום. שעולה חמשים כנגד חמשים פרשיות של תורה. וכנגד חמשים שערי בינה שנמסרו למשה. כמו שכתוב בזוהר במלת של בראשית. כי לזה אמר במשה ויפן כה וכה. שבכאן רמז שני הייחודים של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. וכשאומרים אותו בבקר ובערב הם חמשים. וזהו ויפן כ"ה וכ"ה וירא כי אין איש. יודע ליחד אלו הייחודים זולתי משה. וזהו ויקחו לי תרומה שהוא תרי ממאה. בסוד עשר ספירות עשר הם מאה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כי זה רמז על הייחוד שתלוי בלב האיש המיוחד. אבל שם אמר וירא כי אין איש. אבל בני יעקב שידעו סוד הייחוד מאביהם אמרו שמע ישראל. כל הפסוק שיש בו כ"ה אותיות. לפי שלהם נמסר זה הסוד באומרו כ"ה יהיה זרעך. כי לאברהם אמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים לקשר כל הדברים. וזהו אם תוכל לספור ולייחד אותם בסוד כי כל בשמים ובארץ. ולזה אמר באברהם אם תוכל. לפי שלא נתגלה לו סוד הייחוד שנתגלה ליעקב. אבל הבטיחו כי זרעו הוא יעקב ובניו. ידעו זה הסוד של שמע ישראל שהם כ"ה אותיות. וזה כ"ה יהיה זרעך. כי במדת כ"ה סוד הייחוד. לפי שהתורה כולה היא סוד היחוד. ולכן אמר כ"ה אמר ה' בתורה. וכ"ה אמר ה' בדברי הנביאים. והם כולם כ"ד ספרים. ואחד של שם המיוחד לכולם הם כ"ה. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה. ולכן כמו שהשם נקרא ה' אחד. כן התורה נקראת תורה אחת וישראל נקראים גוי אחד. לפי שיש בהם סוד הייחוד. ולכן הכהנים שהם מורי התורה נאמר בהם ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך בהקרבת הקרבנות. לפי שהם יודעים לייחד השם ולהקריב כל הכחות והספירות אלו באלו בענין שיהיו לרצון. ולכן הקורא בתורה הוא מייחד את השם. והמקריב הקרבן הוא מייחד את השם. והעושה המצוה הוא מייחד את השם. וזהו ישימו קטורה באפך שהוא כמו קישור וייחוד כמו שרי קטרין. ולכן אמר ברך השם חילו כי כשאנו מיחדים את ה' אנו מבורכים ואויבינו נופלים לפנינו. כאומרו מחץ מתנים קמיו. אבל כשאין מיחדים את השם ואין עוסקים בתורה מה כתיב ותשלך אמת ארצה. שהיא התורה שנקראת תורת אמת מיד עשתה והצליחה. המלכות הרשעה גוזרת ומצלחת. ולכן חשמונאי ובניו אע"פ שכמעט אבדה שארית ישראל. בכח התורה והייחוד חזרו עטרה ליושנה: ואני הצעיר אברהם סבע רוצה לגלות לך בכאן מה שנתגלה לי בלי ספר ובלי מלמד. ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי פירוש תבניתו למה נקרא מועד החשמונים חנוכה. כי כל המועדים יש להם קישור וטעם השם עם המועד. כמו פסח סוכות. פורים על שם הפור. אבל חנוכה על שם מי. לא אמרו בו טעם אלא אחד. דתניא בחמשה ועשרים בכסליו יומי חנוכה וכו'. וכן אמרו חנוכה חנו בכ"ה ר"ל בעשרים וחמשה בכסליו. ועדיין יש לשאול מהו שם חנוכה. עד שנראה לי כי היונים עמדו על ישראל להעבירם על דת. כאומרם בעל הנסים לשכחם מתורתך וכו'. עד שבעונות ישראל כמעט כלים בארץ. עד שהשם העיר רוח החשמונים הם הכהנים המשוחים בשמן המשחה. העוסקים בתורת ה' הנקראת שמן זית זך ואמר לריח שמניך טובים. וזהו טוב שם כשבא משמן טוב שהיא התורה. עד שבסבת התורה והמצוה נמסרו היונים בידם. כאומרם וזדים ביד עוסקי תורתך. וכאן נתקיים בהם ברך ה' חילו. לפי שהם עוסקים בתורה שמתשת כחו של אדם. וזהו מסרת גבורים ביד חלשים. וכל זה בסבת התורה שהכהנים עוסקים בה שנקראת שמן זית זך. שזה רמז על התורה שיש בה כ"ז אותיות של אלפא ביתא עם הכפולות שהם מנצפ"ך. וזהו שמן זית זך כתית למאור. שפירושו אע"פ שכל בני תורה מדוכאים וכתותים. הוא למאור. להאיר נפשם באור התורה. כאומרו נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. ואמר נר אלהים נשמת אדם. ולכן נעשה נס בשמן זה היא פך של שמן שהיתה חתומה בחותמו של כ"ג. וחותמו של כ"ג היא התורה כאומרו תורת אמת היתה בפיהו. ובשביל זה החותם נעשה נם בשמן התורה יותר מבשאר דברים. לפי שהיו הכהנים עוסקים בשמן התורה. וכמו שפירשתי בפרשת נח והנה עלה זית טרף בפיה. שכתבו בזוהר לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית כמעט אבדה שארית ישראל. וזהו והנה עלה זית טרף בפיה כמו שפירשתי שם. ושם פירשתי מזמור שיר חנוכת הבית שיר נאה מיוסד על זאת החנוכה. כמו שאמרו במדרש על פסוק בהעלותך את הנרות שבישר לאהרן בזאת החנוכה כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. ולכן נעשה זה הנס בשמן לפי שנעשה בשביל התורה שנקראת שמן זית זך. והוא מהנסים הגדולים שבתורה לפי שהשמן בא מכח החכמה כדכתיב כשמן הטוב על הראש. שהיא החכמ"ה שיורד על הזקן זקן אהרן שהיא גדול"ה. ששם מיכאל השר הגדול עומד חרמון שיורד ע"פ מדותיו מספירה לספירה. וזהו כטל שיורד על הררי ציון. הם נצח והוד. כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. שהם יסוד ומלכות. ולפי שזה הנס הוא גדול. תמצא באליהו שכתב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' וגו'. בכד הקמח שמקומו הוא לחם הארץ היא שכינה. אמר בו לא כלתה אבל חסר. אבל בצפחת השמן שהיא למעלה בחכמ"ה. אמר לא חסר כלל. כי החסידים והנביאים שהיו נעשים אלו הנסים על ידם. היו עולים במחשבתם עד אותו מקום שהיו רוצים לעשות הנס. וכפי מעלת המקום וכפי מעלת אליהו מעלת הנס. ולכן אמר בו לא חסר כפי מעלת המקום וכפי מעלת אליהו. אבל החשמונים מכח תורתם נעשה הנס. שבפך השמן שמצאו לא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים. ואז חסר השמן ואע"פ שלפי מעלת המקום שממנו יצא נס השמן. היה ראוי שידליקו ממנו מאה שנים ולא יחסר כל בה כמו שנעשה באליהו. אבל לפי שהחשמונים לא ידעו לדבק מחשבתם למעלה כמו אליהו לעשות נס שלם. אבל נעשה להם הנס כפי השגתם וכפי התדבקותם למעלה. כמו עין המים שמביאים אותם ממקום רחוק. שיכולים לעלות אותה כפי מעלת המקנם שהביאוה משם. ואחר שזה הנס נעשה בשמן זית. בכח התורה שנקראת שמן זית ז"ך. בכח כ"ז אותיות של תורה והתעסקו בהן. אחר שמכח התורה שיש לה כ"ז אותיות נעשה זה הנס. ולכן הוסיפו בכאן בי"ת ואמרו חנו בכ"ה. שעולה כ"ז כנגד אותיות התורה. לרמוז לנו שראוי בגליות הבאות שאנו בהם בצרה וצוקה ואפלה. מוכרח שנעסוק בתורה ונאיר אורה ומיד נהיה נצלים מכל הצרות. כאומרו בחותם הנבואה זכרו תורת משה עבדי. זהו הטעם הראשון שנראה לי בטעם שם חנוכ"ה שאמרו חנו בכ"ה שהוסיפו בכאן אות בי"ת. להשלים המנין והבנין של אותיות התורה שהם כ"ז כמנין בכ"ה. וזהו שמן זית ז"ך כתית למאור. ואחר שמכח אותיות התורה נעשה זה הנס. ראוי לקרוא זה המועד חנוכה לרמוז חנו בכ"ה: והטעם השני שנראה שנקרא חנוכה בלי תוספת בי"ת. הוא מיוסד על פרשתינו על פסוק שמע ישראל שבו סוד הייחוד. לפי שכבר כתבתי שיש בזה הפסוק כ"ה אותיות כנגד כ"ה יהיה זרעך. וכנגד ויפן כ"ה וכ"ה. שהוא סוד שני הייחודים בבקר ובערב. וידוע כי זאת הפרשה של שמע ישראל כוללת כל התורה כולה בסוד עשרת הדברים. בסוד והיו הדברים האלה שהם עשר אמרין. כמו שמנאום בזוהר. ושננתם לבניך ודברת בם וכו' כמו שמנאום שם. ולפי שכללות התורה כולה יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים. ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה. באופן שאם ח"ו תשתכח התורה מרוב הצרות. תשאר להם פרשה קטנה של פרשת הייחוד. שיהיו עוסקים בה ויהיה חשוב להם כאלו עוסקים בכל התורה כלה. ואם ח"ו תהיה הגזירה שלא יעסקו בתורה כמו שהיה בזמן רבי עקיבא ובזמנים אחרים. למעט ישאר להם פסוק שמע ישראל. שיחשבו בו בלבם ויחשב להם כאלו עוסקים בכל התורה. אחר שלא היו יכולים לעסוק בתורה אלא שהיו עוסקים ביניהם בין אדם לחבירו בהחבא. כמאמר רבי שמעון במסכת אבות שאמר עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת. לפי שזה היה בדורו של גזירה שלא היו מניחים להם לעסוק בתורה. אלא היו עוסקים בסתר בין אדם לחבירו. אבל התנא האחר שדיבר בזה עשרה שיושבים ועוסקים בתורה בפרהסיא. לפי שלא היה בדורו של הגזירה אבל האחר שהיה בדורו של הגזירה אמר ויש ביניהם ד"ת בסתר. וזהו שאמר ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי הגזירה היה באופן שאפילו שנים לא היו מתחברים יחד שלא יאמרו שהוא לעסוק בתורה. ולכן אמר שאפילו אחד שחושב בתורה בינו לבין עצמו. ובפירוש מסכת אבות הארכתי בזה. ולכן רצה השם לתת להם פרשת הייחוד בקצרה כאומרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם לא יוכלו לומר כל הפרשה. למעט יאמרו פסוק שמע ישראל. שהוא סוד הייחוד ויש בו כ"ה אותיות כמנין כ"ה יהיה זרעך. שהוא סוד הייחוד שנמסר ליעקב שהוא זרע אברהם. והשיגו משה באומרו ויפן כ"ה וכ"ה. והמייחד שמו של הקב"ה בזה הפסוק הוא כקורא כל התורה כולה. ולכך החשמונים לפי שמרוב הצרות והגזרות לא היו יכולים לעסוק בתורה. היו מייחדים את השם בפסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. ובכח זה הייחוד נצחו אויביהם עד שלזה קראו שם המועד הזה חנוכה. כי זה שמו האמיתי בלי תוספת בי"ת. לרמוז הייחוד של פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. וזהו חנוכה חנו לדגליכם של שם ה' שבו סוד הייחוד. כאומרו ובשם אלהינו נדגול. שהוא שם ה' שעולה כ"ו. כ"ה אותיות של שמע ישראל. ועם השם שבו מייחדים הוא כ"ו. וזהו חנוכה לרמוז שבכח שם ה' וייחודו נצחו המלחמה. לא בחיל ולא בכח ולא בחנית. אלא בשם ה' של הייחוד שהוא כלול בשם המפורש של ע"ב. וזהו מי כמוך באלים ה' בראשי תיבות מכב"י שעולה ע"ב. ולפי שהוא דבר סתר (עושים) [עונים] בו ברוך כבוד ה' ממקומו בר"ת בכי"מ. ולכן לפי טעם זה היו קורין לחשמונים מכביאו"ש על שם זה הסוד שהיו נוצחים בכח שם השם. ובכח שם המפורש של ע"ב. שהוא מכב"י. ובכח הייחוד כ"ה אותיות של שמע ישראל. וזהו חנוכ"ה לרמוז שהחשמונים חנו בסוד הייחוד של כ"ה אותיות. וכן ראוי לנו לעשות בצרת הגלות ליחד שם המיוחד בענין שנצא מהצרות. ולכן נקרא שם המועד חנוכ"ה להורות שבכח אלו כ"ה אותיות של הייחוד חנו לדגליהם וכן נצחו המלחמות. וכל זה לפי שמסרו עצמם על קידוש ה' ושמו נפשם בכפם לקנא על כבוד השם ועל כבוד מקדשו. וזהו הייחוד האמיתי כאומרם ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. ולכן ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ומסר מרובים ביד מעטים. וזהו ואהבת את ה' אלהיך. כי העושה מאהבה מרוב החשק ואהבה אינו מעריך עצמו ואשתו ובניו. אלא מתדבק בשם כאומרו ה' אחד. ועוצם עיניו מראות ברע כאלו מת בנשיקה. עד שמרוב התשוקה אומר ישקני מנשיקות פיו. ועל זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. כי בכל יום ויום אנו מוסרים עצמינו למיתה על קידוש השם בשעת הייחוד של ק"ש. כמו שעשו החשמונים בזמן חנוכת הבית. וזהו חנוכה תנו כבוד ומנוחה לשם. כשתזכרו כ"ה אותיות של פסוק שמע ישראל. עד שתדבקו נפשותיכם למעלה בשכינה מרוב התשוקה והשמחה. ותשיגו סוד הדיבוק בחיים. כאומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. עד שלזה צריך כל אדם לשמוח שמחה גדולה בעת הייחוד. ולהעביר מנגד עיניו כל עצב וכל דאגה ושמחות זה העולם. אלא לשמוח בה' וזהו נגילה ונשמחה בך. אחר שאמר ישקני. וכן אמר כי בו ישמח לבנו. וכן צריך לנגן בשעת ק"ש שהיא שמחת העולם ושמחת יוסף. ולא נעצב על בנו כשראהו עד שקרא ק"ש וכבר הארכתי במקומו. ולכן כמו שהחשמונים נתנו כבוד לשם ומנוחה בסוד הייחוד. ומסרו עצמם למות על קדושת ה'. כי זאת היא המנוחה האמיתית. כן ראוי לכל העומדים בצרות וגלות. לתת כבוד ומנוחה לשם. בסוד הייחוד של כ"ה אותיות וזהו חנוכה. וכן למסור נפשם על קידוש ה' בשעת ק"ש כשאומר ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. באופן שכשיזדמן אליו שיאמרו לו שיעבור על התורה או שיהרג. שיהרג ואל יעבור. אחר שבכל יום היה מוסר עצמו למיתה בשעת קרית שמע. זהו מה שעלה בדעתי: עתה נחזור לענין הפרשה. וכבר כתבתי כי זאת הפרשה כלל כל התורה. ולכן יש בה י' דברים כנגד י' דברות. וזהו והיו הדברים האלה הם י' דברים הנמשכים ושננתם ודברת בם בשבתך בביתך והם מפורשים. ומלבד זה נראה שבפסוק ואהבת את ה' אלהיך כלולים י' הדברות כאומרו ואהבת את ה' אלהיך בכאן כלול אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים. כי אחר שיאהב את השם. ידוע שהוא ה'. ולא ילך אחרי אלהים אחרים. ולא ישבע בשמו. וכן האוהב את השם שהוא אבינו. יאהב ויכבד אביו ואמו. והאוהב את השם ומכבדו. יכבד את השבת ויזכרהו וישמרהו. אחר שהוא יום קדוש לאלהינו. וכן יכנס בכלל לא תנאף. כי הניאוף הוא כמו ע"ז. כאומרו האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. ובאומרו בכל לבבך ובכל נפשך. יכנס לא תרצח. כי אחר שהוא מוסר עצמו למיתה על קידוש השם. איך יהרוג לאחר. וכן יכנס זה בכל לבבך. כי אחר שהשם עשה עמו טובה והחיהו מטפה סרוחה. ונתן החיות תחלה בלב משאר אברים. וכן השם שומר זה החיות בלב עד נטילת נשמה. כי לא נפרד זה החיות מן הלב אלא באחרונה. כי כל שאר האברים מתים ויש חיות בלב עדיין. בענין שכמו שהיה הראשון כך הוא אחרון. וזהו ובכל נפשך עד נטילת נשמה. ומי שיודע זה איך יהרוג לאחר. ויוציא החיות ממקום שלא שמהו. ובכלל ובכל מאודך שפירשו בו בפרק הרואה בכל ממונך. יכנס לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כי מי שאינו מעריך ממונו בשביל כבוד השם. איך יגנוב ממון חבירו. או יקבל שוחד להעיד עדות שקר. או יחמוד בית וכרם של חבירו. באופן שכמו שאמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כן ואהבת את ה' אלהיך הוא כלל גדול בתורה. ובה כלולים י' הדברות וכל התורה כולה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך