ויקרא משה אל כל ישראל וגו' עד אנכי ה'. אחר שהעידה התורה האלהית על מה שעשה משה התחיל אח"כ לספר דברי משה בלשונו המדבר בעדו. בביאור החקים והמשפטים אשר זכר. ואמר שמרע"ה קרא אל כל ישראל. וקבצם בפומבי גדול ושאמר עליהם שישמעו את החקים ואת המשפטים. והם כלל המצו' שיזכור בזה הספור שהיה ביום ההוא מבאר באזניהם והזהירם על שלשה דברים: האחד שישמעו אותם. כמו שאמר שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום: והשני הוא הלמוד שילמדו אותם פעמים רבות ויהיו אלו עם אלו נושאים ונותני' בהם כי בהם תשלם הלמוד ועל זה אמר ולמדתם אותם: והשלישי הוא התכלית כלומר שישמרו ויעשו את המצות המדעיות בידיעה והאמונה הקיימת בלבם. ועם המעשיות בשמירה והמעשה בפועל וע"ז אמר ושמרתם לעשותם: והנה ראה מרע"ה שיהיו נופלים בדברי התורה שני ספקות. הא' אם עבר זמנה רוצה לומר שלא נתנה אלא לאותו דור המדבר שקבלו אותה בסיני ושאר הדורות לא היו מחוייבים בה. והשני כי אם היתה זאת התורה אלהית. למה מקצתה שמעו ישראל מפי השם יתברך והוא החלק המעטי ממנה עשרת הדברו'. וקצתה שהוא החלק יותר גדול לא שמעו כי אם מפי משה. הנה להשיב על הספק האחד. אמר ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ולהשיב על הספק השני. אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. וגם אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' שהם שאר המצות כלם. הנה היה זה לפי שאתם יראתם מפני האש עם היות שלא עליתם בהר. והיה זה כאשר אמר הקדוש ברוך הוא אנכי ה' אלהיך ושאר הדברות כלם שאז כאשר הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. הקרבתם אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ואמרתם הן הראנו ה' אלהינו וגו'. ועתה למה נמות וגו'. קרב אתה ושמע והיה תכלית הדברים כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז הודה ה' לדבריכם ונתן לכם את התורה הזאת. ומפני זה ראוי לכם שכמו שתשמרו את הדברים האלהיים אשר שמעתם מפי השם יתברך. כן תשמרו שאר המצות אשר אנכי מלמד אתכם כיון שאתם בקשתם לשמעם מפי ולא מפיו יתברך. ולכן שמע ישראל ואהבת את ה' אלהיך. זהו קשור הפרשיות אמתי כפי סדרן: ועתה אשוב לפרשת הכתובים כפי ענינם. לא את אבותינו כרת ה' כלומר שלא תקל התורה בעיניכם בעבור הדורות הרבים. כי הש"י לא נתן התורה לאותו דור הרמוז אשר קבלוה. כי ידוע היה לפניו שהם לא יבאו אל הארץ ולזה לא יקיימו בה המצות. אבל כרת הברית ההוא בעבור הדורות הבאים שיבאו לארץ וישמרו לעשותם. והוא אמרו כי אתנו אנחנו אלה פה היום. רוצה לומר לא היתה התורה מכוונת אלא לכל אשר יהיו חיים בכל דור ודור לא לאותם אשר קבלוה. וכבר המשילו זה לבונה גלגל הריחים על אמת המים. שאין ספק שלא כיון בבנינו אל אותם המים אשר עברו בזמן הבנין מצד מה שהם רמוזים. אבל יכוין אל המים מצד מה שהם עוברים תמיד. ויאמר באמת כי לא על המים שעברו כוון מלאכתו. כי גם על העוברים תמיד. ולזה אמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. שהם כבר מתו ובטלו מהם תורה ומצות. שנאמר במתים חפשי' ואמרו ז"ל בפ"ט דנדה כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים וכן אל אותם שהיו חיים תחתנו עד סוף כל הדורות. ואם כן המעמד האלהי ההוא עומד בעינו בתקפו ובגבורתו בכל זמן בכל העוברים תמיד כמשל בנין הרחים על אמת המים. והוא הטעם בעצמו כמה שאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ובאמרו להלן ואותנו הוציא משם. כי בכל אלו העניינים כיון אל הכלל העומד תמיד. לא אל האישים שנזדמנו בשעת המעשה. וכיון שהמעמד ההוא מכוון כנגד כל דור ודור וכל איש ואיש אשר מבני ישראל המה. אם כן באמת ובתמים תוכלו לאמר. פנים בפנים דבר ה' בהר מתוך האש כי עמכם דבר עם היות שלא הייתם שמה בפרטיותכם. ובפרשת אתם נצבים אעיר על הספק הזה אשר יפול בזה המאמר וארחיב הדברים בהתרתו. ואמנם מה הוא ענין פנים בפנים שנזכר בישראל. הנה יתבאר בפרקים יבאו במעלת נבואת מרע"ה בפרשת וזאת הברכה: ולפי שהיה לאומר שיאמר אם הש"י דבר עם משה פנים אל פנים מה צורך היה למשה להיות שליח וסרסור בדבר ההוא. לכן אמר בתתו הסבה בזה. אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש. רונה לומר מה שהייתי אני שם היה לפי שאתם יראתם מפני האש בהיות שלא עליתם בהר כמו שעליתי אני ואף על פי שהייתם מרחוק ולא עליתם היה מפני שיראתם מפני האש ולזה בקשתם ממני קרב אתה ושמע וכמו שפירש אחר זה. ומלת לאמר יש מפרשים שפירושו שהוא מוסב אל פנים בפנים דבר ה' עמכם לאמר אנכי ה' אלהיך והוא דעת רש"י והראב"ע. והרמב"ן פי' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה. ולי נראה שלמ"ד לאמר היא למ"ד הזמן כלומר כי יראת' מפני האש עם היות שלא עליתם בהר. והיראה כשאמר יתברך אנכי ה' אלהיך ושאר הדברות כי בעבור אותה האמירה אז בזמן ששמעתם אותה היתה היראה כלה והותר בזה הספק הכ': אנכי ה' אלהיך וגו' עד שמור את יום השבת. עם היות שכבר פירשתי במאמר רחב עשרת הדברות בפרשת וישמע יתרו והעירותי בפירוש' ספקות באותה פרשה שפירשתיה בפני עצמה. הנה לא אחדל להביא במקום הזה דבר מה בפירוש' כי היה בלתי ראוי אם יעמוד המעיין על המקום הזה ולא ימצא בו ביאור הדבורים ההם. ויצטרך לחזור ולבקש על מה שכתבתי ואולי לא ימצאהו ונמצא שם שמים מתחלל בהעדר הפרשה והביאו' בכל מקום שיצטרך אליו. ואומר שעם היות שברב הענינים ימשכו המספרים אחר נושאיהם ואין לשאול טעם בהם כיון שאי אפשר שלא יפלו תחת מספר מה. הנה המספרים הנמצאים בתורה האלהית אם בקרבנות. אם במועדים. אם בטהרות. וזולתם אין לחשוב בהם שלא יבאו מכוונים בטוב טעמם ובחינתם כמו שכתב הראב"ע והנה אין מספר יותר מפורסם במעלה וכללות יותר ממספר עשרה כי הוא כולל כל העשרה מאמרות מאמר העצם וט' מאמרי המקרים שמהם הושתת העולם גם המספר הזה יכלול תשעה גלגלים הסובבים את הארץ עם מניעיהם עם הסבה ראשונ' יתברך. כי הוא רוכב בערבות ביה שמו. ולזה אמרו קצת הקדמונים כי עשרת דברים האלו נאמרו במעמד האלהי כנגדם ואולי לזה כוון באמרו כי מן השמים דברתי עמכם. רוצה לומר כי מן השמים ושמי השמים ודוגמת חילם וצבאם ביחסם ומספרם ומשפטם היו הדבורי' ההם שדבר עמהם כאלו היו הדברות האלהיות כלם מפתחו' השמים. וכמו שאמ' (פ' ברכה) רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ואחז"ל בפרק ד' מיתות ובויקרא רבה פ' ל"ה אם בחקותי. חוקות שחקקתי בהם שמים וארץ. ואחר שידענו שהמספר הנכבד הזה. הוא מעיד על ידיעה עליונ'. נדע גם כן שנחלקו הדברות האלו בשני מחלוקות על שני לוחות. חמשה חמש' בכל לוח גם כן לסבה גדול' עצמית. כי לא הי' זה לחסרון לוח גדול שיכילם כלם רק ללמד על שהם מכוונים נגד שני חלקי האדם. הה' מהם אלהיות שהם מיוחדות אל החלק השכלי. והחמשה אנושיות מיוחדות אל הכח החמרי כי זה כל האדם. ולזה תמצא כי אל החמש' דברים שבאו בלוח הראשון במה שבין אדם למקום בא שם ההויה ושם אלהים בכל אחד מהם איש לא נעדר. אמנם בה' האחרים שהם בין אדם לחברו לא נזכר שם. לא מהויה ולא מאלהות לפי שהם אנושיים ולא מתיחסים לאל עם שיש יחס ודמיון בדבורים אשר בשני הלוחות האלה כמו שאבאר. והחמשה שהיו בלוח האחד היו. אנכי. לא יהיה לך. לא תשא. זכור את יום השבת. כבד את אביך. ובלוח השני היו הה' הנשארים לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. שאלה הם הדברות העשר'. ונהני מפרש אותם אחד אל אחד: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'. ראוי שתדע שבדבור הראשון נפל חלוף גדול בין החכמים בהבנתו. כי הנה הרב המורה כפי מה שיורה עם הסברא הישרה והשכל הטוב מתוך דבריו בספר המדע פרק ראשון ובספר המורה מ"ב פ' ל"ג ובספר מנין המצות אשר היה דעתו בכונת הדבור הזה שיש שם מצוי ראשי' נמצא מחוייב המציאות שלם מצד עצמו ושהוא אמרו אנכי ה' אלהיך. ודעת הרב רבי משה מקוצי בעל ספר המצות גדול כתב וז"ל. מצות עשה להאמין שאותו שנתן לנו התורה בהר סיני הוא אותו אשר הוציאנו ממצרים. וזהו שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים עד כאן. הנה הניח הדבור הזה כחו שהתורה היא אלהית מן השמים. ובעל ספר עמודי גולה כתב וזה לשונו. המצוה הראשונה לידע שאותו שברא השמים והארץ והוא לבדו מושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם שנאמר אנכי ה' אלהיך וכתיב וידעת היום וגו' ואפילו באויר להוציא מהפלוסופי' האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות העולם. אכן הקב"ה מנהיג את העולם כלן ברוח פיו והוא הוציאנו ממצרים ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (משלי כ') מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו עד כאן לשונו. הנה אם כן לדעתו כח הדבור הוא שנאמין בהשגחת השם. והרב רבי אברהם בן עזרא פירש אנכי ה' אלהיך שידעהו ויאהבהו בכל לבו וידבק בו תמיד ולא תסיר יראתו מעל פניו וכו' ולפי זה יהיה כח הדבור הזה אמונת העקר שראוי לעבדו ולשבחו. והרב רבי משה בר נחמן בפירושו לתורה ובספרי השגותיו שעשה על מספר מנין המצית פירש. אנכי ה' אלהיך באופן כולל כל הדעות האלה שזכרתי כלם אמר וזה לשונו. צוה אותם שיכירו וידעו כי השם יתברך ישנו והוא ההוה הקדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ ויכלת והוא אלהים להם ואנחנו חייבין בעבדתו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוציאו אותנו יורה על החפץ ועל המציאות בידיעה והשגחה ממנו. גם יורה על החדוש כי על קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ויורה על היכלת והיכלת תורה על היחוד. הנה הרכיב בדבור הזה רוב עקרי האמונה עם שלא יורה עליהם הכתוב וככל זה כתב הרב רלב"ג. ורב בן חסדאי בתחלת ספרו כתב שענין אנכי ה' אלהיך הוא שהשם הנקרא כן הוא האלוה והמנהיג אשר הוציאנו ממצרים. הנה הוא שם המאמר הזה באמונת ההשגחה לא זולתו. והרב רבינו נסים ובעל ספר העקרים במאמר א' פרק י"ד נמשכו בזה אחרי בעלי הדין שזכרתי עם היות שלא אמרו הדבר בשם אומרו ויחסו דעותיהם לעצמם. כי הר"ן פירש אנכי ה' אלהיך כמו שפירשו בעל ספר מצות גדול להאמין תורה מן השמים. ובעל ספר העקרים על אמונת ההשגחה כדעת בעל עמודי גולה והרב רבי חסדאי. הראיתיך בעיניך חילוף דעותיהם ואיך כל אחד מהם פונה בביאור הכתוב וכונת המצוה. וכלם נתרחקו מאד מהוראת הכתובים לפי פשוטיהם. והראב"ע כתב ששאל לו רבי יהודה הלוי ז"ל שהיה חותנו אבי אשתו של הראב"ע ז"ל. למה אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ולא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ וכל צבאם. והשיבו כפי דרכו דברים בלתי מספיקים בעיני. ובספר הכוזרי מאמר א' כתב ר' יהודה הלוי הספק ההוא בשם הכוזר והשיבו דברים נכוחים ומתישבים על הלב באמרו שזכר להם מה שראו. וההטבה אשר עשה אליהם בפרט זה ימים מעטים. ולא הוצרך לומר הדברים הקודמים הכוללים לכל נברא. אבל הנראה אלי בפירוש הכוזר הזה. ותשובת הספק ההוא. הנה הוא כמו שאומר: דע שלא בא הקב"ה לסיני להודיע לעם היותו נמצא או מחוייב המציאות כי המדע הזה הוא מושכל יגיע השכל אליו בהקדמותיו ומופתיו. וחכמי הפלוסופים השלמו באמתתו. ולא היו ישראל צריכים לשמוע מפי הגבורה זה כיון שהם מעצמם היו יודעים אותו. וגם לשון הדבור וענינו בלתי מורה עליו. שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כמו שלא יורה גם כן על אחד משאר הדעות שזכרו בזה החכמים הנזכרים ומפני זה דעתי נוטה. שהודיע הקב"ה לישראל בדבור הזה הראשון הדרוש אשר חקרנו עליו לעיל. רוצה לומר שאינם נכנעים תחת ממשלת שר אחד משרי מעלה אבל שהאלוה והשר אשר על ישראל הוא השם יתברך לבדו ואין עמו אל נכר שאינו נברא כמו שרי העולם שהם כלם נבראים. ואמנם השר המושל בישראל הוא בורא העולם ומהוה אותו. כי הוא אשר ברא העולם אחר האפס המוחלט. וכבר ידעתי ששם יהו"ה נאמר עליו מבלתי שישתתף בו אחר. ולכן נקרא שם המפורש שהוא נבדל משאר השמות ולא ישתתף בו שום נברא. והשם הזה הוא מלשון הויה שמורה בו שהוא מהוה העולם ובורא אותו אחר האין. ולכן אמר אליהם בדבור הראשון הזה אנכי ה' אלהיך. ר"ל דע ישראל שאנכי יהו"ה המהוה את העולם ובורא אותו אני עצמי הוא האלוה שלך והשר והמנהיג העליון אשר עליך ולכן הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתיך משם כנגד השרים העליונים. כמו שאמר ובאלהיהם עשה ה' שפטים והיה תכלית ההוצאה משם כדי שאנכי אהי' לכם לאלהים וכמו שאמר ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. הנה א"כ במה שאמר אנכי ה' גלה להם שהמדבר אתם היה הסבה הראשונה מהוה העולם ובורא אותו. ובאמרו אלהיך. הודיעו כונת הדבור שלא יהיה להם אלוה אחר ולא שר בשמים זולתי הש"י. ואמרו אשר הוצאתיך היה להודיע שבעבור זה הוציאם ממצרים כדי שיהיו לו לעם נחלה: ואחרי שהודיע המדע העליון הזה בדבור הראשון אמר בדבור השני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רוצה לומר מאחר שאינכם כשאר האומות שיש להם אלוהות ושרים בשמים ואתה לא כן כי אנכי ה' אלהיך. אין ראוי גם כן שיהיו לך אלהים אחרים לא מהשכלים הנבדלים היושבים ראשונה במלכות. ועליהם אמר על פני. ר"ל אלהים אחרים מאותם שהם על פני. וכן פי' אנקלוס ופני לא יראו על השכלים הנבדלים ואמר ודקדמי לא יתחזון. ולא גם כן מן הגרמים השמימיים ועליהם אמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל. ולא מהעולם השפל רוצה לומר שיחשוב הדברים הטבעיים הם מנהיגים ומושלים בטבעם ושאין מי שיבטל סדר טבעיהם לכן אמר ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. הנה אם כן זכר בזה שלא יקבל על עצמו אלהות מאחד מכל ג' העולמות. עולם הרוחניי ועולם השמימיי. ועולם השפל וכללם כלם באזהרתו באמרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם רוצה לומר לאל רוחניים. ולא לשמימיים. ולא לשפלים. לפי שכלם הם נבראים. ואנכי ה' בורא ומהוה את העולם בלתי ממונים עליך ואנכי ה' אלהיך. שהנהגתך כלה היא בידי ואל תחשוב שכפי מעלת רוממותי לא אחוש אם תשתחוה ותעבוד לאל אחר. כ"ש בהיותם כלם ברואים ממני. כ"א שאין זה לי מצד שאני ה' בורא הכל. הנה מצד זה שאני אל ומנהיג שלך. אהיה קנוא ונוקם כמו הבעל האוהב את אשתו ומרחם עליה שלרוב אהבתו אותם יקנא בה אם תלך ותסתתר עם איש אחר ואפקוד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. כמו שאני עושה חסד לא לבד לד' דורות כי אם גם לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי. וכבר כתב הרב המורה בח"א פ' נ"ד למה אמר בענין העונש על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. והוא כי כשתחטא עיר ומדינה בעון עכו"ם הנה יכרתו שם האבות הזקנים עם בניו ובני בניו עד דור רביעי שאי אפשר שיראה אדם עוד מזרעו. ואמרו לשונאי כבר באר גם כן שנאמר לענין עכו"ם לא לזולתו מהעונות ואין ראוי שיחשב שעון האב יפקוד ה' על הבנים אם לא היו ראוים לכך. בהיות שכך היה המדה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אבל הכונה היא כמו שפי' המתרגם כי כאשר הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אז יפקוד הש"י עליהם עונם ועון אבותם. וזהו אמרו לשונאיו: והנה היה הדבור השלישי לא תשא. שראה הש"י שיתרחק אדם מב' הקצות להיות שאינם מרוחקים מהאמת אם הקצה הראשון שישתף לו אלוה אחר ויתן מאלהותו לזולתו ועל זה בא דבור לא יהיה לך. ואם מהקצת השני שלא יאמין מהאלהות דבר כלל לא משאר האלוהות וגם לא מהש"י ויאמר שכלם שוא ודבר כזב ושג"כ שוא עבוד אלהים וכנגד זה אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. רוצה לומר שלא ישא בפיו ובשפתיו שם כבוד מלכותו לשוא. ואמר ה' אלהיך ר"ל שלא יכפור ולא ייחס לשוא אמונת בריאתו לעולם הנרמז בשם יהו"ה ולא יכפור גם כן בפנה ההיא מההנהגה וההשגחה הנרמזות באלהיך. ויאמר ששתי האמונות האלה שהן רוצה לומר היותו יהו"ה בורא ומהוה העולם או היותו מנהיגך ומשגיח בך ואלהיך. הוא שוא ודבר כזב לא תעשון כן כי לא ינקה הש"י את אשר ישא את שמו לשוא. כי עם היות זה שטות ושגעון גמור ואין ראוי להשגיח לדבר השוטים הנה הש"י לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא. אע"פ שהוא להעדר ידיעה ומתוך סכלות. וראוי שתרגיש למה לא אמר בזה כי לא ינקה ה' אלהיך כמו שאמר למעלה לא תשא את שם ה' אלהיך כי תמיד יאמר בכל הדברות האלה אנכי ה' אלהיך אם לא במאמר הזה. וכן הוא גם כן בדברות הראשונות. והסב' אצלו בזה היא כי הרשע בהכחישו הנהגת הש"י והשגחתו נצטרך לתת אליו ראיות ומופתים. אבל אם יכחיש מציאות הש"י אין ראוי להתוכח עמו לפי שהוא דבר כוזב בעצמו ואין צורך לבארו במין ממיני הראיות. ולכן ראוי לקרעו כדג ולא להשיב לדבריו כי הוא כאחד מהבלתי מדברים כ"א הוא נברא ונמצא בעצמו. איך יכחיש מציאות הבורא יתברך אשר בראו. ואלו לא היה הבורא יתברך נמצא לא היה הרשע ההוא נמצא. ולכן אמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. רמז בשמו שם יהו"ה יתברך שהוא הבורא ומהוה העולם לא ינקה את אשר יכחיש מציאותו. ומפני זה זכר אחריו דבור השבת המורה על חדוש העולם ובריאתו. ואחרים פירשו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שנשבע לשקר מצד אחד ישא השם על שפתיו ויאמר שהוא אלהיו ובנשיאות הזה מודה בו ברוממותו ובאמונתו. ובהיותו נשבע לשקר הנה הוא כופר בו להשוות בדבריו אמתת מה שנשבע אל אמתתו יתברך. ואם הוא נשבע לשקר. אע"פ שאין כופר בפירוש. הנה מדבריו תמשך הכפירה. שכמו הדבר שנשבע עליו אינו אמת. כך הוא האל יתברך חלילה. וזהו שאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר ביארו החכמים ז"ל בשבועות פרק שני שנכלל במאמרו זה שלא יוציא ולא יעלה אדם בשפתיו שם שמים לבטלה או לעניינים קלים כי השבועה באמת ענין אלהי לא לתהו בראה כי אם להשתמש בה שמוש אמתי הכרחי. וכמאמר הנביא (ירמיה ד' ב') ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. ולזה אמרו בשבועות פרק שני (ד' ל"ט) שנזדעזע העולם בשעה שיצא מפי הגבורה לא תשא ואמרו שכל העולם כלו עומד עליה כמו שאמר (ישעיה נ"ד) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. ואם יקלו בה בני אדם עמודי שמים ירופפו: שמור את יום השבת. זהו הדבור הרביעי. וענינו כי לפי שבדבור אנכי שהוא הקדמה ויסוד לכלם הודיעם הש"י שהוא מהוה את העולם ובורא אותו ומנהיג את ישראל בלי שום שר ומזל אחר. ובדבור השני הזהירם על נתינת האלהות לזולתו. ובדבור השלישי הזהירם שלא יכפרו בו ויאמרו שהוא שוא. צוה אותם בדבור הזה. הרביעי שלא יפלו ברשת הכפירה ההיא שיעשו זכרון לבריאת העולם והנה יעשו זה בשמירת השבת וקדושיו. ואמר ששת ימים תעבוד להזהירם שלא ישמעו אל דברי המעוננים יום פלוני טוב לעשות בו פעל פלוני ויום פלוני איננו ראוי להצלחה אמר אל תחוש לזה. אבל ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כי כל הימים ההם טובים ומצליחים ברצות ה' דרכי איש והיום השביעי בלבד הוא יום השביתה והבטול לא מפני טבע שבתאי. כי אם מפני הש"י ומצותו. וכמו שבאר זה בדברות הראשונות באמרו כי ששת ימים עשה ה' וגומר ר"ל כל הימים היו שוים במעשה בראשית ובכלן עשה הש"י. ולכן כלם נאותים לעבודות ולמלאכות כלם. וראוי לאדם שילך בדרכיו ית'. וכמו שהוא ית' ששת ימים עשה. כן יעשה האדם כל ו' הימים ולא יירא מאחד מהם. וכמו שהוא ית' שבת וינפש כן יעשה האדם ביום הז' שביתה גמורה כדי שעם השביתה ועם המלאכה תתפרסם אמונת החדוש ובריאת העולם בשלמותו ופנת הנהגתו יתברך אותם שהוא היכול על כל המעשים וכל הזמנים והימים לפניו כאחד ולזה אין להם כי אם לשמוע בקולו ולשמור מצותיו והוא יענה את השמים והם יענו הדגן והתירוש והיצהר. ואמנם במה שאמר כאן שמור את יום השבת ובדברו' הראשונו' אמר זכור וחז"ל במכילת' (שבועו' כ) זכור ושמור בדבור א' נאמרו כבר יפול ספק א'. כי זכור אינו שמור. ובהיותם מלות שונות אי אפשר שיאמרו בדבור אחד כי אם בב' דבורים. וכל שכן שדבור זכור אמרו הש"י ודבור שמור אמרו משה בכאן ואיך נוכל ליחדם. ובהתר זה כבר חשבו אנשים שמלת זכור תורה על מצות עשה שבשבת. ומלת שמור על מצות לא תעשה שבו. ואמרו כי בדברות הראשונות כוון אל מצות עשה שבו להורות על חדוש העולם באומרו כי ששת ימים. ובשניות על מצות לא תעשה שבו שהיא השביתה מהמלאכ': זכר שהשם יתברך השביתם מעבדות מצרים כמו שכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. ואמרו כי שני הענינים האלו נכללו בדבור השבת. וכבר הקשה על זה בעל ספר העקרים במאמר ג' פרק כ"ו. שאם כן היה ראוי שלא יזכור בדבור זכור לא תעשה כל מלאכה וכן זכר דעות אחרים בזה והקשה הוא כנגדם והאמת כי כלם ישא רוח. והיה דעתו כי בדבור זכור כוון להודיעם אמונת החדוש. ובדבור שמור הודיע שהוא פועל ברצון כמו שאמר וזכרת כי עבד היית. ולפי ששני אלו העניינים נזכרים ונרשמים בדבור השבת. אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כלומר ענין החדוש הנזכר בראשונות וענין הרצון התמיד הנזכר בשניות בדבור השבת נאמרו. והחכם הזה שבח פירושו שבח רב. ואני לא מצאתי בו טעם לשבח כי הנה לפי דבריו לא כוונו חז"ל במלת זכור ושמור בדבר שתהא הוראתם עליו לא לקחום רק לסימני התחלות הדבורים ההם. כמו שיאמרו וישמע ואתחנן בדבור אחד נאמרו והוא מגונה מאד: והנראה אלי בזה הוא שחכמינו העירו בזה. למה שהעיר הרב המורה באמרו בפ' ל"א מאמר שני שבדברות הראשונות בא בשבת טעם חדוש העולם כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה'. ובדברות השניות בא בו טעם יציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית. וכתב הרב שהיו שתי עלות מתחלפות מפני שהן לשני עילולים מתחלפים וזה לפי שהוא הזהיר בדברות הראשונות על גדולת השבת וקדושתו. והיה הסבה בזה כי ששת ימים עשה ה' ולכן אמר שם על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. רוצה לומר להגדלת היום וקדושתו. אמנם בדברות השניות נתן הסבה בתתו לנו את יום השבת ומצותו אלינו ואמר בסבת זה שעבדים היינו במצרים ולא היינו יכולים לשבות ולכן נצטוינו במצות השבת לקבץ שני העניינים יחד אמונת דעת אמתי והוא דעת חדוש העולם. וזכור חסדי ה' עלינו בהוציא אותנו מתחת סבלות מצרים. זהו דעת הרב ונכוחים דבריו למבין וישרים. האמנם חז"ל במכילתא פרשה ז' דקדקו במלת זכור ובמלת שמור ואמרו שהזכירם בכאן תורה על חדוש העולם ובריאתו יש מאין כי הזכרון הוא דבר מיוחד לדברים הקדומי' והשמירה תורה על עשיית המצות והוצאתה אל הפועל וכמ"ש ושמרו בני ישראל את השבת. אך את שבתותי תשמורו ושמרתם את השבת שומר שבת מחללו. כי תמיד נאמרה השמירה על עשיית מצות השבת וקיומה. וכיון שמצינו שבדבור זכור בא הטעם מחדוש העולם. ובדבור שמור בא טעם יציאת מצרים חששו פן יחשוב אדם שיהי' סתירה מה בדבר. מאשר בדברות הראשונות צוה על השבת לתכלית שנזכור חדוש העולם ובריאתו. ובדבור שמור לא צוה ולא הזהיר על זכרון פנת החדוש. כי אם על שמירת המצוה והוצאתה לפועל בעבור שיצאו ממצרים. הנה להסיר הספק הזה. ארז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכולי. שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. רצו בזה שעם היות שבדברות הראשונות כתוב זכור ובדברות האחרונות נאמר שמור. הנה כאשר יעויין ימצא בכל אחד מהדבורים ההם כלולים שני העניינים רוצה לומר זכור המורה על הבריאה. ושמור המורה על יציאת מצרים. וזה כי בדברות הראשונות אמר זכור את יום השבת לקדשו. וענין הזכרון והקדוש הוא שישים לנגד עיניו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי. ואמנם ענין השמירה כיון עליה שמה באמרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך רוצה לומר הנה בהיותך במצרים היית עובד כל שבעת הימים והיית עושה מלאכת המלך. אבל עתה שכבר יצאת משם כמו שאמר למעלה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה כן כי אתה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא מלאכת פרעה. ויום השביעי שבת לה' אלהיך ולא תעשה כל מלאכה כמו שהיית עושה שם במצרים. ולכן אמר ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך שהודיע שכבר הם בני חורין ויש להם עבד ואמה וגרים בשעריהם ואינם עוד עבדים למצרים ולא גרים בתוכם. הרי לך שבדבור ההוא בא זכרון חדוש העולם וענין זכרון יציאת מצרים כי עם היות תחלת הדבור זכור המורה על החדוש הכולל הנה בשאר חלקי הדבור בא ענין יציאת מצרים. אמנם בדברות השניות גם כן יוכללו שני העניינים בדבור שמור. כי הנה אמר שמור את יום השבת לקדשו. ר"ל שישמור ויעשה את המצוה בקדושתה. ובמה שאמר כאשר צוך ה' אלהיך רמז לאותו טעם שנזכר בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים. ולפי ששם פירש אותו טעם כראוי. לכן קצר בכאן ואמר בלבד כאשר צוך ה' אלהיך רוצה לומר לאותו טעם שצוך ה' אלהיך שהוא לזכירת החדוש. וכנגד יציאת מצרים אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. הנה התבאר שבכל אחד משני דברות האלה בין בדבור זכור בין בדבור שמור. בין בדבור זכור שהוא מורה בעצם וראשונה על החדוש. בין בדבור שמור שהוא מורה בעצם וראשונה על יציאת מצרים. הנה בכל אחד מהם באו שני הטעמים טעם החדוש שהוא סבת הגדלת היום וקדושתו וטעם יציאת מצרים שהוא סבת התיחדות שמירת המצוה ההיא לאומתינו. ולזה כוונו באמרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ר"ל טעם החדוש שיורה עליו זכור וטעם היציאה ממצרים שיורה עליו שמור שניהם בכל אחד מהדבורים נאמרו. וסמכוהו לאמרו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ר"ל ושני טעמים זכרתי נגלים בענינם: וכבר יקשה המקשה גם כנגד הטעם הראשון מחדוש העולם איך יהיה השבת מורה עליו. כי אחרי שהחדוש הוא בהמצאת הדבר ופעלתו. איך תהי' השביתה וההעדר רמז למציאות ולפעל. ויותר היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שאמנה סבובי ששת ימי המעשה לעולם. ואמנם כנגד הטעם השני הנה יקשה מה שהקשה הרמב"ן כנגד הרב המורה כי בהיותינו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השבת אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לנו בזה ראיה ליציאת מצרים לרואה אותנו בטלים מן המלאכה ביום הזה: אבל תשובת שני הספקות האלה מבוארת במעט התבוננות. אם הראשון הוא שהשביתה הוא העדות על החדוש מהאפס המוחלט שתעיד שעשה מלאכה בתחלת הבריאה שכבר שבת ממנה מכאן והלאה ואם זה היה הנה זה חדוש יש מאין כי להמציא מציאות יש מיש לא שבת לעולם וכמו שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. ואמנם הטעם השני שהוא יציאת מצרים הנה תורה עליו השבת לפי שמצות השבת תכלול הנופש והמנוחה ובטול המלאכה. ובהיותינו שובתים ביום הזה בשמחה ובשירים ובביטול מלאכה כבר תורה שבהיותינו במצרים היינו נעדרים מכל זה. אם מהענג והמנוחה ואם מבטול מלאכה לרצוננו והזכירה הזאת איננה כי אם לעצמנו. לא לזכר אשר יראו אותנו שובתים. ולכן אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. רוצה לומר שיעשה אותו יום משתה ושמחה ויבטל בו ממלאכתו שלא יעשה אותה לא על ידי עצמו ולא על ידי עבדו ואמתו וגרו. וגם בהמתו תנוח. כדי שתהיה המנוחה הזאת מפורסמת לשם תענוג ונופש. ולא תהיה כדבר נעדר מעצמו ומבלי משים. והיה עוד מתועלת היום המקודש הזה לתת להשם יתברך שביעית בשבוע ללמוד התורה האלהית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד. וכמו שאמרו בגמרא ירושלמי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא כדי ללמוד בהם תורה. ועל זה אמרו במדרש שמות רבה פרשת כ"ו ודברים רבה ששקולה שבת כנגד כל המצות: ולפי שענין בריאות העולם המורה על מציאות האל יתברך ויכלתו ויציאת מצרים המורה על אותותיו ראוי הוא שיהיה מקובל אצלנו לא ימוש מפינו. לכן בא אחר זה הדבור החמישי. והוא כבד את אביך ואת אמך רוצה לומר שיקבל עליו מאביו ומאמו המורא והכבוד וכבר זכרו בפרק קמא דקדושין איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכולי איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו וכבר נשתבחו קצת מהחכמים בזאת המצוה כמו שנזכר שם. והנה יסוד המצוה הזאת כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיניו ויאמן בה וכמו שאמר (איוב ז') כי שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם. ועל כן הזהיר אדונינו משה בשירת האזינו זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. הנה אם כן בדבור החמישי הזה הזהיר על הקבלה. רצוני לומר שימשך האדם לקבלת האבות שהוא עקר כולל בתורה ולא יצוייר מציאותה בלתו. והנה אמר בדבור הזה כאשר צוך ה' אלהיך מה שלא אמר בשאר הדברת מפני שראה אדונינו משה להוסיף ולבאר בדבר הזה על מה שבא בדברות הראשונות. כי שם אמר בענין השבת ולמען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך. וכאן הוסיף ולמען ייטב לך. כאלו אמר כאן כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' ומאותו טעם אשר צוך ה' אלהיך בדברות הראשונות שהוא למען יאריכון ימיך ועוד לסבה שנית והוא למען ייטב לך. וענין השכר הזה הוא שבדברות הראשונות נתן השכר באריכות ימים כי בהיות האדם מכבד את אביו ואת אמו יאריך ימים ויהיו לו בנים ובני בנים ואמנם דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך אין ספק שלא יראה זרעו ולא יאריך ימים כי יכרתו ימיו. וכמו שאמר (משלי י) ושנות רשעים תקצורנה. ואמר שהשכר ההוא מהארכת ימים יהיה על על האדמה אשר ה' נותן להם בהיותם בגלות והוסיף עליו מרע"ה הנה ולמען ייטב לך. לומר שלא יחשב שהתועלת בכבוד האב והאם הוא בלבד אל האב המכובד והאם גם כן. כי גם כן ימשך התועלת ההוא אל הבן המכבדו כי בניו אחרי כן יכבדוהו גם כן כמו שהוא מכבד לאביו. יען וביען במדה שאדם מודד מודדין לו וזהו אמרו ולמען ייטב לך. הנה התבאר הטעם למה אמר כאשר צוך ה' אלהיך בשני הדברות בלבד. אם בדבור השבת. לפי שחסר בו טעם החדוש. ואם בדבור כבד לפי שהוסיף בו ולמען ייטב לך אמנם בשאר הדברות שלא בתוספת ולא חסרון לא אמר כן: וכבר נוכל לפרש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. שאינו נאמר על צד השכר כי אם על צד ההכרח והתכלי'. כי לפי שהזהיר על כבוד אב ואם כדי שיקבל מהם הדעות והאמונות האמתיות. אמר שהוא יצטרך לזה בעבור שיאריכון ימיו על האדמה ובאורך הימים שמא ישכחו הראשונות ולא יעלו על לב ולכן יצטרך לקבלת האבו' מפני אורך הזמן וזהו אמרו למען יאריכון ימיך למען אשר אתה עתיד שיאריכון ימיך על האדמה ותהיה קבלת האבות לטובתך ולתועלתך. או יהיה למען ייטב לך כנגד שכר הנפש שהוא כלו טוב וכמו שכתב הראב"ע. ובזה נשלמו חמשה דברות האלהיות שהיו בלוח האחד בדברים שבין אדם למקום. ואמנם החמשה האחרים שהיו בלוח השני שהם לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. ולא תענה. ולא תחמוד נמצא שהם כוללים הדברים ההכרחיים לאדם בבחינת חיותו והתקיימו במדינה. והוא שצריך שישמור את חברו שלא יזיקהו דבר בגופו וזהו לא תרצח. אם היות שכפי דבריהם בב"מ (דף נ"ט) פרק הזהב נכלל בלאו הזה המלבין פני חברו ברבים בשום פנים שיכלם בזכור מעשיו הראשונים או מעשי אבותיו וגם נכלל בו לדעת חז"ל בפרק לא יחפור כל המצר ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו בהלשינו אותו בסתר ובגלוי על ידי כותים על ידי לסטים. וכיוצא בכל זה בכלל לא תרצח וצריך גם כן לאדם עם חברו שישמור ממונו ונכסיו שלא יזיקהו בהם. וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב. עם היות שחז"ל דרשוהו בסנהדרין פרק א' אזהרה לגונב נפשות. ובכלל הלאו הזה גנבות הדעת והונאת דברים והעול במדה במשקל ובמשורה ולפי שהאשה היא מצד מה גופו של אדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו ומצד מה היא קנינו. ותהיה אם כן דבר ממוצע בין הגוף והממון. לכן בא כנגדה דבור לא תנאף. ועם היות הניאוף ביחוד נאמר על אשר ינאף את אשת רעהו. הנה גם כן כולל כל מדרגות האיסור כמו שכתוב הרב ראב"ע בספרו בשם הגאון. ובכלל לכל אשר יחטא האדם בחוש המשוש אשר הוא חרפה לו. והזהיר את האדם שלא לבד ירחיק זה מלהזיק את חברו בפועל ובמעשה בגופו או בממונו או באשתו כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור. וזהו לא תענה ברעך עד שקר. וגם לא יזיקהו במחשבה וזהו לא תחמוד ולא תתאוה וגו'. והנה הוסיף בכל אחד מהלאוין האלה וא"ו באמרו לא תרצח ולא תנאף. ולא תגנוב. להגיד ששלמו' המדות לא תמצא באחת מהן בלבד אם לא יתחברו ויתחבצו כלם בשלמותם. ולזה באו הווי"ן המורים על התוספת לומר שזו וזו קתני ולא יספיק ההתרחק מן החסרון האחד אם לא יתרחק מהחסרונות כלם. כי הענין כלו הוא שלא יהא אדם נבהל להון ולא יחשוב בלבו מחשבות רעות לגזול ולחמוד ממונו של חברו כי לסוף לא יראה כל מאומה בידו. והראב"ע השתדל להראות כי יש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפילו בלב וזה בהרגיל האדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו כמו שהוא רגיל באיסור הקרובות וכיוצא בזה. ואמר בדברות הראשונות לא תענה ברעך עד שקר. וכאן אמר עד שוא. להגיד שלא בלבד יזהר מעדות שקר אבל ג"כ מעדו' שוא שהוא הלעג וההתול שהוא שוא ודבר כזב יתרחק ממנו. גם בכלל זה גלוי הסודות והמסתרים גם כל מיני לשון הרע כי רבים הם ואמנם אמר בחמדה שתי לשונות לא תחמוד ולא תתאוה ושניהם דברים שבלב כדי להזהיר מאד על החמדה ובפרט מאשה. לכן ראה משה שאין לכללם בלאו אחד והזהיר בלאו אחד על ענין האשה בלבד ובלאו אחד על שאר הקנינים. והנה בדברות הראשונות זכר הדברים כפי צורך האדם ומה שראוי שישתדל במינם בעולמו ולכן זכר שמה ראשונה הבית ואחר כך האשה ואחר כך עבד ואמה ואחר כך שור וחמור. ושאר הקניני' שאינם כל כך צריכים באחרונה וזהו וכל אשר לרעך. אמנם מרע"ה ראה ללמד בכאן מדת החמדה כפי הדבר הנחמד. כי החמדה היותר רעה מכלם היא חמדת האדם את אשת רעהו כחמדת דוד אל בת שבע( שמואל ב' י"א). ואחריה בא חמדת האדם אל בית רעהו אשר הוא דר בתוכה ויוציא אותה החוצה לקחת ביתו. ואחריו השדה כי עם היות שלא ידורו בו הנה הוא מקום מנוחתו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי (מלכים א' כ"א) ואחר כך עבד ואמה שאינו כל כך נחשב כשדה. ואחריו שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברים. ואחריו שאר מטלטלין שאפילו רוח חיים אין בהם. ואין ספק שהחמדה הוא התשוקה היותר מתחדשות בלב מהתאוה שאינה כל כך חזקה בלב האדם שהתאוה בענין האהבה והחמדה בענין החשק הנמרץ. ולכן אמר בחשק אשת הריע לא תחמוד לפי שעליה תהיה החמדה יותר החזקה בלב האדם. ובשאר כל הקניינים כלם אמר לא תתאוה שאין בהם כל כך מהחוזק. הנה התבאר שאותם השנויים אשר נראו בדברי מרע"ה בדברות הראשונות והאחרונו'. היו ללמד אותנו מדעים אמתיי' בטבע האדם וענייניו: והנה היה דבור לא תרצח שהיה הראשון מן הלוח השני כנגד אנכי ה' אלהיך שהוא הדבור הראשון. כי כמו שהרציחה היא הרע היותר גדול שאפשר לעשות מאיש לאיש. ככה הכפירה בדבור אנכי הוא החטא היותר גדול ועצום שיש באמונות האלהיות. גם כי לא יהרוג האדם את חברו אם לא נכנסה בו רוח אפיקורסות בהשגחת הש"י ומעלתו. וכמאמר המשורר (תהלים צ"ד) אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה וגו': והדבור השני לא תנאף. הוא כנגד דבור לא יהיה לך שהוא הדבור השני מהלוח הראשון. לפי שהמנאף עם אשת חברו הוא דומה לעכו"ם עצמה ולכן היו הנביאים מכניס העכו"ם בשם ניאוף. וכמו שאמר (יחזקאל ט"ו י"ז) ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם: והדבור השלישי לא תגנוב. הוא כנגד לא תשא שהוא הדבור השלישי מהלוח הראשון. מפני שהגונב יפול בזה כמו שכתוב (משלי כ"ט) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד וכתוב (שם ל') פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. גם החטאים שוים ודומים כי הנשבע על שקר מראה ענין השם יתברך בפיו ובקרבו ישים הפכו. והוא עצמו ענין הגונב בממון ובנפשות: והדבור הרביעי לא תענה ברעך עד שוא. הוא כנגד זכור את יום השבת. שהוא הדבור הרביעי מהלוח הראשון לפי שהכופר בחדוש העולם הוא עד שקר. ואנחנו מחוייבים לזכור את יום השבת כדי שנעיד על חדוש העולם ובריאתו. ולכן בלילי שבת מעידין אנו בעמידה ויכלו השמים: ואמנם הדבור החמישי שהוא לא תחמוד הוא כנגד כבד את אביך שהוא הדבור החמישי מהלוח הראשון לפי שבאמת החמדה תביא את האדם להכחיש אלוה ממעל. ולגזול אביו ואמו מתחת. כמו שאמר (שם כ"ח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. כי במה שגוזל מהם מה שהוא חייב לכבודם וליראתם חושב הוא שאין כאן פשע של גזלה ואין הדבר כן. הנה במה שפירשתי הותר הספק הכ"א בכל חלקו ודוק ותשכח: וכבר נמצא לחכמינו ז"ל חלוק וחלוף גדול ביניהם כמה הם הדברים ששמעו בסיני מפי הגבורה שעליהם אמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כי הנה פשוטי הכתובים מורים שעשרת הדברים כלם שמעו ישראל מפי הקב"ה. ולכן אחרי זכרו עשרת הדברים כלם אמר כאן את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל ושהיה זה בקול גדול שלא יסף ר"ל שלא פסק בענין שיהיה בו תוספת מחלק אחד על חלק אחר. אבל בקול גדול מתדבק בלי הפסק ובלי תוספת שמעו כן כלם. ויורה גם כן על זה אמרו ויכתבם על שתי לוחות אבנים ויתנם אלי מורה שכמו שנכתבו כך שמעו אותם. וכמו שהיתה הכתיבה מעשרת הדברות כלם כך היתה השמיעה אם כן עשרת הדברות כלם מפי הגבורה כאשר אמר למעלה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים. האמנם בסוף גמרא מכות (דף כג) בא מאמר אחד סותר לזה והוא דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כמספר אבריו של אדם אמ' רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ונמשך הרב המורה אל הדעת הזה בשומו הבדל גדול בין שני הדברות הראשונות שהם אנכי ולא יהיה לך עד לאוהבי ולשומרי מצותי לשאר הדברות שמנה באמרו ששתי הדברות ההם שמעו ישראל מסיני בקול גדול אלהי מגיע לאזניהם. האמנם לא היו מבינים אותו בחתוך אותיות כמרע"ה כי הם היו שומעים קול פשוט מבלי הבנה וחתוך אותיות. ומשה היה מבין את כלו בהבדל דברים והיה מגיד להם ואמר הקול ההוא אשר שמעתם הוא אומר כך וכך אמנם בשאר הדברות הח' לא היו ישראל שומעים כלל ואפי' הקול ההוא הפשוט הבלתי מובן לא היו שומעין ולא היה מגיע אליהם. וכמו שכתב כל זה בפרק ל"ג חלק ב' מספרו. וכבר יורה על דעתו ועל דעת המדרש ששמו הבדל בין ב' דברות הראשונות לשאר הדברות שאנחנו נראה שבאו ב' הדברות הראשונות בלשון מדבר בעדו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אנכי ה' אלהיך. לאהבי ולשומרי מצותי. ואמנם שאר הדברות בא הדבו' בהם בדרך נסתר כשלישי המדבר. לא תשא את שם ה' אלהיך. כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו. כאשר צוך ה' אלהיך. שבת לה' אלהיך. ויוציאך ה' אלהיך משם. על כן צוך ה' אלהיך לעשות וגו'. על האדמה אשר ה' אלהיך. והנה הרמב"ן קבל מדרשת רבי שמלאי שלא נשמעו הדברים כלם באופן אחד אבל שהיו שני הדרכים הראשונים במעלה העליונה מהשמיעה יותר מהאחרים לפי שב' הדברות הראשונות שמעום ישראל מפי הגבורה בבירור והבנה שלמה וחתוך אותיות. אמנם הח' הנשארים לא שמעו מהם ישראל זולתי קול מבלי הבנה וחתוך אותיות והיה משה רבינו ע"ה מפרסם להם. ולכן היו ב' הדברות הראשונות מלשון מדבר בעדו. לפי שהיה הש"י מדבר אותם לישראל. וח' הנשארים באו בלשון נסתר לפי שהיו נשמעים למשה. ומשה הי' מגיד אותם לישראל והדעות האלה שניהם אשר נפלו בין שני הרבנים האלה בלתי מסכימים עם הכתובים ולא עם דבריהם ז"ל: אם עם הכתובים שהנה הכתוב אמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים. ואם הם לא הבינו מפיו דבר כפי דעת הרב המורה איך צדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדו ליראה. גם אמרו וידבר ה' אליכם מתוך האש ויגד לכם בריתו. היאמר דבור והגדה על הדבר שלא יובן כי אם בקולות שאין להם הבנה ואינה לא הגדה ולא אמירה. ומה שאמר קול דברים אתם שומעים לא אמרו כי אם לשלול מה ששלל מיד ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ואם הכתוב שתף הדברות העשרה כלם בלשון הדבור וההגדה איך יבדיל ביניהם הרמב"ן לומר את זה הבינו ואת זה לא הבינו ואם היו מאותן הדברות דברים שלא הבינו ישראל כדעת הרמב"ן שהם השמנה האחרונים או כלם כדעת הרמב"ם איך אמר על כלם את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואיך יאמר משה ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל שאמרו על י' הדברות כמו שאוכיח אחר זה שאם הם לא הבינו דבריו איך ישמרו אותם מבלתי סור מהם ימין ושמאל. הנהא"כ הכתובים לא יסבלו דעותיהם: ואם מלשון החכמים. כי הנה מאמר מפי הגבורה שמענום לא יובן ממנו שאלה הדברות הבינו ואלה לא הבינו ומאלה שמעו הקול ומאלה לא שמעו ואם ישראל לא היו מבינים את הקול ההוא מה יתן ומה יוסיף בלבם אמונת אומן אותו הקול המבהיל המגיע לאזניהם ולא ידעו מה הוא עד שיבא משה וישמיעם את דבר ה' ומי יאמין להם שיהיה דבר ה' כן. ועוד הקצור קצרה יד הש"י להשמיעם הדברים כלם באותו אופן בעצמו ששמעו שני הדברות הראשונות והלא ההתחלה היא יותר מן חצי הכל. ועוד שאם היה משה אמצעי להשמיעם ולהבינם את הדברים מי נתן לו רשות לשנותם ולאמרם בלשון שלישי המדבר אם היה ששמעם כמדבר בעדו והיה לו להגיעם אליהם באותו סגנון בעצמו שיוצאים מפי הגבורה שאם הש"י אמר לו לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם ה' אלהיך וכן כלם. ואם עכ"פ נאמר ששנה משה את הדברים לטוב מליצתו. הנה יקשה למה לא נכתבו בלוחות ובתורה כמו שיצאו מפי הגבורה. והנה הכתוב מעיר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר ויכתבם על שתי לוחות אבנים ויתנם אלי. יורה שכמו שדבר אותם כך נכתבו בלוחות וכמו שהיו בלוחות כך נכתבו בתורה שוה בשוה. ואמנם שאר הראיות שהביא הרב אמנה כי הבל המה מעשה תעתועים כי הנה אמרו ויהי כשמעכם את הקול. ואת קולו שמענו. לא בא להגיד ששמעו קול בלתי הבנה כ"א להודיע שעצם הקול והברתו הגדולה היה מבהיל אותם לא משמעות הדברים ואם לא כן איך אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ואם הם לא הבינו חתוך הדברים באותו קול מי הגיד להם שידבר אלהים את האדם אולי לא היו שם דברים כ"א קול גדול. ומה לנו לבקש התואנה הזאת על דבר הקול. והנה בהש"י נאמר וישמע ה' את קול דבריכם. וכן נאמר ג"כ בענין מרגלים האם נאמר ששמע הש"י ג"כ את הקול ההוא מבלי הבנה בחתוך אותיות: ואני בעייני בספר המורה בפרק ההוא השיבותי דברים נכוחים לכל הראיות שעשה הרב שמה על זה ושאין בהם ולא באחד מהם הכרח לסיוע דעתו ואמנם מה שנסתייעו בו האנשים האלה שלמים הם אתנו במה שבאו שני הדברות הראשונות בלשון המדבר בעדו והדברות האחרונות בלשון נסתר אין זה ראיה מכרחת כי מצאנו כזה בתורה פעמים רבות. גם באברהם אמר (פ' וירא) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' למען הביא ה' וגו'. וכן (פ' שמות) כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וכן (פ' בשלח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם את השבת. וכאלה רבים פסוקים ידברו פעמים בנסתר ופעמים כמדבר בעדו. ומי המונע שלא יהיה הענין כן בדברות האלה מאחר שעל כלם אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש כלומר בלי אמצעות משה. ואף לדעת רבי שמלאי צריכים אנחנו לומר כן בהכרח לפי שאם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשומרי מצותי שבא בלשון מדבר בעדו. הנה יהיו בהכרח באותם שני הדברות חמש מצות. האחת אנכי. והשנית לא יהיה לך. והשלישית לא תעשה לך פסל. והרביעית לא תשתחוה להם. והחמישית לא תעבדם. כי כן מנאום כל החכמים שמנו המצות גם הרמב"ם בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר"ח מצות לא תרי"א ואיך א"כ השיבו כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. כי עם היותן שני דברות הנה יש בהם חמשה מצות. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לא כוון רק על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתם שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות. אמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם. הנה נראה כי שמעו אותם מפי משה כמו שאר המצות והדברות כלם עם היותם כמדבר בעדו אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד וגו' לשנאי וגו' לאוהבי ולשומרי מצותי. וזה כלו ממה שיורה שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור מלשון מדבר בעדו. וככה תמצא במדרש חזית ר' יהושע בן לוי אומר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל הנשיקות. ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר טעמן דרבנן אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מאן עביד לי'. רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או ג' דברות. ר' עזריה ור' יהודה ור' סימון ר' יהושע בן לוי תפש שטתיה. אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תורה בגימטריא עולה תרי"א. תרי"א מצות דבר משה עמנו ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענו מפי משה רק מפי הקב"ה הוי אומר ישקני מנשיקות פיהו. הנה למדנו מזה שרבים מחכמי ישראל נפלו בדבר הזה עצמו וגם שדעת רבנן שהלכה כמותם אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה כפשטן של כתובים ולא הוקשה אצלם היות הדברות קצתם בלשון נסתר וכשלישי המדבר. והביאו ההכרח ממה שאמר דבר אתה עמנו ונשמעה אחרי הדברות כלם. אמנם מהו אשר כוונו באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמרם ברם אנכי ולא יהי' לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר. עשרת הדברות כלם שמעו ישראל בסיני מפי השם ית' ואעפ"כ מרע"ה בכלל המצות שלמד אותם לא נמנע מללמדם במצות שבאו בעשרת הדברות האלה. כי הנה לאו לא תעשה לך פסל כבר נאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם ואזהרת ההשתחויה והעבודה כבר באה גם היא באמרו כי לא תשתחוה לאל אחר ואמר לא תשתחוה לא היהם ולא תעבדם ומצות לא תשא באה פעמים רבות לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר. ומצות השבת באה פעמים רבות את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם. וכן כבוד אב ואם איש אמו ואביו תיראו. וכן שאר המצות שבין אדם לחברו. אמנם ב' הדבורים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אין ספק שב' אלה בלבד מאותם ששמעו מפי השם לא חזר משה ללמדם בתוך המצות. כי אם היות שאמרו פעמים רבות אני ה' אלהיכם הנה לא אמר הדבור הראשון באותו הלשון בעצמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ועם היות שהזהיר פעמים רבות גם כן על הע"ג. הנה לא תמצא בשום מקום שיאמר כמאמר הזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי ששני הדבורים ההם המורים על אלהותו ועל יחודו שמעו אותם מפי הגבורה באותו פומבי גדול מתוך האש. ועליהם אמר אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. כי הנה באמרו כי ה' הוא האלהים רמז לדבור הראשון. ובאמרו אין עוד מלבדו רמז לדבור השני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ולמעלת שני הדברות האלה גזרה חכמתו יתברך שלא ישמעום אח"כ מפי משה באותן הדברים ובאותו לשון בעצמו. ולזה אמר ר' שמלאי שאלה שני הפסוקים ר"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ושהשאר יוכללו כלם בתרי"א מצות ששמעו מפי משה לפי שעם היות ששמעו מהם בדב ות ששמעו בסיני לא נמנע משה מללמדם אח"כ בענין המצות. וזה שאמרו במדרש חזית תרי"א מצות דבר עמנו משה ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענו מפי משה אלא מפי הקב"ה. והיוצא מזה כלו הוא שישראל שמעו בסיני מפי הש"י כל עשרת הדברים כפשט הכתובים: את הדברים האלה דבר ה'. כבר זכרתי קשור הפרשיות האלה והוא שרצה מרע"ה לבאר לישראל שכל התורה היו עתידין לקבל מפי הש"י אם לא שלא רצו מיראתם כי בהיות ששמעו י' הדברות שהיו אנכי וגו' התקבצו כלם ובקשו שלא ישמיעם הש"י ולא יקבלו מפיו. הנה א"כ בא בזה המקום זכרון י' הדברות לא לצורך ביאורם עם היות שכבר ביאר בהם דברים כמו שזכרתי. כ"א להודיעם אותן הדברים ששמעו בסיני מפי הש"י ושכן היו עתידים לשמוע השאר אלא שהם לא רצו ובקשו ממנו שלא ישמעו עוד הקול האלהי ההוא. והותר בזה הספק הכ"ב: ואמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר. להודיעם שעם היות המדרגה ההיא מהנבוא' עליונה כפי המשפיע והנותן ית' והיתה צריכה להכנות רבות הנה בחמלת הש"י וחסדו עליהם השיגו אותה כל העם מקצה קטן וגדול. וזהו שאמר אל כל קהלכם רוצ' לומר לא לבד היחידי' כי אם כל הקהלה. ואמנם אמרו ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. אפשר שיפורש על הלוחות השניות כי הנה הלוחות הראשונות כבר ארז"ל במסכת אבות פ' חמישי שהמה והכתב והמכתב היו מהעשרת דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. ויותר נכון לפרש ויכתבם על שני לוחות אבנים על הלוחות הראשונות כי כאן מהמעמד הנבחר שבו נתנה התורה יספר. והכתוב מעיד שהלוחות עשאם השם ית' וכתבם משה בהר. ומה שארז"ל שנבראו בערב שבת. הוא להגיד שהיה בענינם דבר מה מהטבע. ודבר מה מהבריא' הכוללת הרצוני' כי בהיותם לוחות אבן היה בהם דבר בטבע. וענין הכתיבה היה מעין הבריא' הראשונ' ולכן אמר שנבראו בע"ש בין השמשות שהיה בהם דבר חדוש רצוני כענין בריאת ששת הימים ומעשה טבעי כענין בריאת היום השביעי ומה שאחריו. וזכר שכאשר שמעו ישראל הקול העצום האלהי אשר ממנו השיגו הדברות. באו אליו לא לבד ההמון הירא והמפחד כפי טבעו כי גם כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וגו'. רוצה לומר הנה הקול העצום הזה והנוראות המבהילו' האלה אי אפשר שיהיו כי אם לאחת מן שתי סבות. אם כדי שנשיג ונכיר את כבודו ואת גדלו של הקב"ה. ואם כדי לאמת מציאות הנס לבני האדם וכמו שאמר בעל הכוזר במאמר א' דבר קשה הוא על השכל האנושי להאמין שהאלוה העליון יתחבר לאדם החמרי כי ידבר עמו וכמו שכתב הרב ראב"ע. היו אנשי הודו אומרים שאי אפשר שינבא אלהים את האדם ולכן אמרו הזקנים והראשי' ההם שבעבור שני התכליות האל' לא היה להם צורך לראות עוד. אם לראשון לפי שכבר הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש וידענו אם כן ידיעה ודאית שלה' אלהינו הגדולה והגבור' והתפארת והנצח וההוד. ואם לענין השני שהוא לאמת הנבואה הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. רוצ' לומר שעם היות המוחש מפסיד לחוש כאשר יהיה בלתי נערך ומתיחס אליו. כן ההשגה הבלתי מתיחסת אל האדם וחוץ ממחיצתו תמיתהו עד שלפי זה אמר יעקב (פ' וישלח) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ומנוח אמר (שופטים י"ג) מות נמות כי אלהים ראינו הנה עתה ידענו כי ידבר אלהים את האדם שהוא המוחש היותר גדול ועצום והיותר בלתי מיוחס אליו שאפשר. ועם כל זה לא ימות וחי. וכיון שכל זה כבר השגנו בשלמות ועתה למה נמות כי בהכרח תאכלנו האש הגדולה הזאת. רוצ' לומר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד. נמות בלא ספק ומה התועלת שתאכלנו האש הגדול' הזאת כאלו אמרו אחרי אשר הגיענו הש"י למעל' העליונ' הזאת ראוי שישמו' אותנו שנחיה ולא נמות כי אם נמות מה הועילתנו הראיה הגדול' אשר ראינו ועם היות שכבר ראו פעם אחרת שידבר אלהים את האדם וחי. הנה פחדו מן המות ולא בטחו בעצמם שיראו מראות פעמים רבות כאשר ראו במרא' הראשונ' לפי שהפועל האחד לא ירשום כל כך כמו שירשום התמדת הפעולו' הבאות זו אחר זו. וכמו שאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. כי טבענו לא יוכל לסבול השנות המראה וזה לבחינת המקבל והוא אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי ואין ראוי שיפורש מלת כמונו כמו ששמענו אנחנו אבל הוא ביאור תאר כל בשר אשר זכר. ושיעור הכתוב כי מי כל בשר כמונו שאנחנו חמרים בטבענו אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. לכן קרב אתה ושמע רוצה לומר אתה עם היותך בשר אינך בשר כמונו כי אתה אלהי בטבעך קרב ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו שהוא מצות התור' כלן ולא נצטרך אנחנו לשמוע אותם מפי האל. כאשר שמענו הדברות האלה ואתה תהי' שליח ואמצעי בדבר וכשתדבר אלינו כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו נשמע התור' מפיך ונקיים אותה. וחז"ל דרשו בדברים רבה פרשת ואתחנן ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה מללמוד ממני עד שהודיעו הש"י שאינו כמו שחשב. שעם היות שדבריהם כפי הנרא' שאמר שלא ידבר הש"י עמהם הי' בזה מהגנאי. הנה השם ית' ראה כונת דבריהם. וזהו אמרו וישמע ה' את קול דבריכם כדברכם אלי רוצ' לומר לא חשש לדברים עצמם כי אם לקול הדברים שהיה הקול טוב ונאה ולתכלית טוב. ולכן אמר אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו אשר דברו. רוצ' לומר כפי הקול כן ראוי שתשפוט הדברים כי דברי האדם הן טובים או רעים כפי הקול והאופן אשר ידבר אותם והדברים האל' אשר דברו אם היו בקול זדון או כעס או מיאוס היה דבריהם רעים וחטאים. אבל בהיותם בקול תחנה הנה הקול ההוא מורה שהיטיבו כל אשר דברו. ומי יתן והיה לבבם זה להם לירא' ולשמו' את כל מצותי כל הימים כדי שייטב להם ולבניהם לעולם כמו שהוא היום הזה. כי באמת לבם שלם לירא' ולשמור המצות ולכן אמור להם שישובו לאהליהם ואתה פה עמוד עמדי. רוצ' לומר בהר נבדל מהם ומכל הענינים הגשמיים והדבק עמי ואדברה אליך את כל המצות והחקים והמשפטים אשר תלמדם כדי שיעשו אותם בארץ אשר אני נותן להם לרשת'. ומזה הוציא מרע"ה את תולדת טענתו שאם ישראל לא שמעו התור' כלה מפי הש"י היה מצדם ולא מצדו ושמפני זה ראוי להם לישראל להיות' נזהרים באות' עשרת הדברות ששמעו מפי ה' שכמו כן יהיו נזהרים בשמיר' המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה אותם על ידו כי כמות זה כן כמות זה בחיוב עליהם ואלו ואלו דברי אלהים חיים עם היות שאלו שמעו מפי הגבור' ואלו שמעו מפי מרע"ה וזהו אמרו ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם. והאזהר' הזאת היא על שמירת הדברו' אשר שמעו מפי הגבור' וכמו שאמר כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. ואמר בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם רוצ' לומ' שבשכר שמירת עשרת הדברו' יזכו לשנים רבות ולפי שפעמים יהיה רבוי החיים לאדם שמור לו לרעתו לכן אמר וטוב לכם. ר"ל שיהיו החיים ההם לטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. ואחר שהזהיר אותם על שמירת עשרת הדברות אשר שמעו מפי ה' הזהירם עוד על שמירת שאר המצות אשר צוה ה' למשה ללמדם לישראל ועל זה אמר וזאת המצוה החקי' והמשפטי' אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם וגו'. כי הנה ושמרתם לעשות שאמר למעלה מושך עצמו ואחר עמו. כאלו אמר ושמרתם לעשות ככל המצוה אשר צוה אלהיכם אתכם וגו'. ועוד תשמרון לעשות זאת המצו' והחקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלהיכם שצוה אלי ללמד אתכם כדי שתעשו אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה: וזכר התועלת הנמשך משמירתם. אם ראשונה שיקנו למוד היראה את השם יתברך כי בעשות' המצוה יקנו תכונה בנפש ליראה מלפניו ית' והוא אמרו למען תירא את ה' אלהיך ואמרו עוד לשמור את כל חקותיו ומצותיו וגו'. איננו צווי ולא אזהרה בפני עצמה. אבל למ"ד לשמור תשמש אצלי במקום בעבור כמו (שמואל ב' יא) וישאל דוד לשלום יואב. (פ' ויקרא) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם או תהיה הלמ"ד הזאת מקום בי"ת כמו (איוב ב) וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות. כי איש הרגתי לפצעי ורבים כאלה זכרו המדקדקים בשמושי האותיות. יאמר למען תירא את ה'. אלהיך שאות' היראה תקנה אותה בעבור שמירת החקים והמצות. או שתקנה אותה בשמירתם כי אם שמירת החקי' שאין טעמם נודע והמצות כלם תביא בלבך קנין יראת השם יתברך. וזכר עוד להם תועלת אחד גשמי וזהו ולמען יאריכון ימיך. ואמנם אמרו אחרי זה ושמעת ישראל ושמרת לעשות הוא אצלי ענין תוכחה כי לפי שאמר שיהי' תכלית עשיית המצות ושמירתם למען תירא את ה' אלהיך. ולקיום המצות מצד עצמם כמו שאמר לשמור את כל חקותיו ומצותיו אמר להם אני ידעתי יצרכם שאתה ישראל תשמע ושמרת המצות לא מאותן התכליות אשר זכרתי מיראת השם יתברך ושמירת המצות מצד עצמן כי אם מפני התועלת הגשמי אשר ימשך לך מזה. וזהו אמרו למען ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. רוצ' לומר בעבור הטובות הגשמיות ורבוי הבנים ושתירש הארץ הטוב' ושתהי' ארץ זבת חלב ודבש. ידעתי כי בעבור זה תשמור המצות לא מפני היראה וקיום המצות מצד עצמן כאשר זכרתי שהוא התכלי' האמתי. והותר בזה הספק הכ"ג:
