תנ"ך על הפרק - דברים ה - גור אריה

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

עשרת הדברות ומעמד הר סיני

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא את אבותינו בלבד כרת הברית. הוסיף מלת 'בלבד', שאם לא כן לא יתכן לפרש "כי אם אנחנו פה היום", דזה אין לומר כלל שיהיה הברית להם בלבד, ולא לאותם שעמדו בהר סיני:דבר אחר וכו'. דקשה לפירוש הראשון, לא לכתוב "על פני", ומהיכי תיתי לן להתיר בשום מקום - עד שיאסור הכתוב בכל העולם. אבל לפירוש השני הקושיא יתורץ, כמו שכתב רש"י בפרשת יתרו (שמות כ, ג), שבא לומר שאל תאמר כי העבודה זרה לא נאסרה אלא לאותו דור שהוציאם ממצרים, כדכתיב (ר' שמות כ, ב) "אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ומזה הטעם כתב רש"י דוקא כאן פירוש הראשון, ולא בפרשת יתרו, לפי שהוא לפי פשוטו של מקרא, ובפרשת יתרו כבר התחיל רש"י לתרץ יתור המקראות, כמו שכתב (רש"י שמות כ, ג) '"לא יהיה" למה נאמר', וכיון שבא (רש"י שם) להתחיל לפרש יתור המקראות, ובפירוש הראשון לא יתורץ יתור "על פני", כתב פירוש השני לתרץ הכתוב. אבל כאן כתב פירוש הראשון, לפי שהוא לפי פשוטו, וכיון שכתב פירוש הראשון כתב גם כן פירוש השני, דלפי פשוטו לא היה צריך לכתוב "על פני", כדלעיל. לכך לא כתב רש"י רק אלו שני פירושים, ושוב כתב 'עשרת הדברות כבר פירשתים':בדבור אחד נאמרו. תימה, דלמה אמרו (שבועות כ ע"ב) יותר על אלו שני חלופים 'בדבור אחד נאמרו', ממה שאמרו על שאר חלופים. והרמב"ן (שמות כ, ח) תירץ, דשאני אלו החלופים, משום שהם שינוי ממצות עשה אל לא תעשה, ולכך הוצרכו לומר בהם שהם 'בדבור אחד נאמרו'. והקשה הרא"ם על פירוש זה, דהא 'השמר דעשה - עשה', וכאן כתיב "שמור יום השבת לקדשו", ואם כן הוא עשה. ואין זה קשיא, שכבר פירש רש"י בפרשת ראה (להלן יג, א) אף על גב ד'השמר דעשה עשה' - זה שאין לוקין עליו, אבל הוא לאו לשאר דבר. ובודאי לענין עונש לא אמרינן בו כמו שאמרנו בשאר עשה (יומא פו. ) 'עבר על עשה ועשה תשובה - אין זז משם עד שמוחלין לו', דזה אינו, רק תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, כמו בלאו (שם):
אבל פירושו לא יספיק, דהא במסכת שבועות (כ ע"ב) דרשו בדברות ראשונות נאמר (שמות כ, יג) "לא תענה ברעך עד שקר", ובדברות שניות נאמר (פסוק יז) "לא תענה ברעך עד שוא", לומר כי שוא ושקר דבר אחד, אף על גב דכאן אין לומר שהאחד לאו והשני עשה, אפילו הכי דרשו ש'בדבור אחד נאמרו'. ועוד, כיון דקיימא לן דמשנה תורה לאסופי אתא, כדאמרינן בפרק אלו טריפות (חולין סג ע"ב), למה לא נאמר דבמשנה תורה בא להוסיף לא תעשה על עשה, ומאי קשיא:
אבל נראה דודאי לא קשיא, דמשנה תורה ודאי לאסופי אתא, ולפיכך לא קשיא בכל דבר שהוסיף בדברות שניות על דברות ראשונות. אבל בהא ליכא למימר לאסופי "שמור" על "זכור", דודאי שייך תוספות כאשר העיקר נכתב כמו שנכתב בדברות ראשונות, ואז נאמר אם נמצא תוספות בדברות שניות - דלאסופי אתא, ולא קשיא. אבל "שמור יום השבת" עיקר הדבור יש לו שנוי, דזהו עיקר הדבור, [דבדברות הראשונות כתיב] "זכור יום השבת", ובדברות אחרונות כתיב "שמור". כי פירוש "זכור" שיקדש אותו בפה לומר שהשבת הוא מקודש (פסחים קו. ), ובדברות שניות נאמר "שמור יום השבת לקדשו", דהיינו שלא יעשה בו מלאכה. ואם כן עיקר הדיבור יש חלוף בו בענין, לא במלה לבד, וכזה לא יעשה, ואמרו כי 'בדבור אחד נאמרו'. וכן ב"שוא" ו"שקר", שזהו עיקר הדיבור שלא יעיד שוא, ובעיקר הדבור אין ראוי שיהיה חלוף. ושם מוכח דיש חלוק בענין בין "שוא" ו"שקר". ואם כן בעיקר הדבור יש חלוף, ועל זה אמרו ש'בדבור אחד נאמר'. שלא שייך תוספות דבר שהוא עיקר הדבור, אלא שינוי בעיקר הדבור, ונכון הוא זה ופשוט:
ועוד, כי בודאי משנה תורה לאסופי אתא, אבל למעוטי לא אתא, ואם כן קשיא למה מיעט ממנו "זכור" שנכתב בדברות הראשונות:
אף על גב שנמצא גם כן בדברות הראשונות (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת", ולא נמצא זה בדברות שניות. דודאי חלוף זה הוא לפי עיקר הדברות; שבדברות ראשונות נאמר "זכור יום השבת לקדשו", דהיינו שיעשה מעשה ויקדש יום השבת בפה, ויאמר השבת מקודש, ופירש הכתוב מה קדושה יש בשבת יותר מבשאר הימים, ועל זה אמר "כי ששת ימים עשה ה' השמים והארץ וינח ביום השביעי על כן ברך ה' השבת", כי זהו קדושתו, שהשם יתברך לא עשה בו מלאכה, ולכך ראוי לך לזכור לקדש השבת בפה. ולא שייך כאן הטעם שבדברות האחרונות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך על כן צוך יום השבת" (פסוק טו), שזה אין ענין לו לקדושת השבת:
אבל בדברות האחרונות שכתב "שמור יום השבת לקדשו", שרצה לומר שלא יעשה מלאכה ביום השבת, אמר הטעם שלכך לא תעשה מלאכה, שתזכור "כי עבד היית במצרים ויפדך ה'", וזה תזכור כאשר תעשה מלאכה כל ימי השבוע, ואחר כך תשבות ביום השבת, זהו זכר ליציאתם ממצרים, שעשיתם מלאכה ואחר כך פדך, וזהו טעם בלבד שישבות ממלאכה. ולא שייך כאן שבירך השבת ויקדשהו, שזה הטעם על שיקדש השבת ויאמר יום זה מקודש שנח בו הקב"ה, אבל שישבות הוא ממלאכה - וכי בשביל שהקב"ה נח בו למה ישבות האדם, לכך הוצרך לתת טעם לשביתה שתזכור אשר פדך ממצרים, על כן צוך יום השבת, ופשוט הוא:
ולא מצאתי שום דבר בדברות ראשונות שלא נכתב בדברות שניות, רק שכתב בדברות הראשונות "וכל תמונה" (שמות כ, ד), ובדברות שניות "כל תמונה" (פסוק ח), וחסרון זה הוא להוסיף, שלא תאמר שאינו חייב אלא אם יעשה פסל וכל תמונה, לכך כתב בדברות השניות "לא תעשה לך פסל כל תמונה" כל אחד בפני עצמו. וכן בדברות ראשונות נאמר (שמות כ, יד) "לא תחמוד בית רעך", ובדברות אחרונות "לא תתאוה בית רעך" (פסוק יח), ולשון חמדה ותאוה אחד הוא (רש"י פסוק יח). או שהתאוה יותר מן החמדה, כי החמדה הוא על דבר שיש לו חמדה, שנחמד בעצמו, והתאוה שהוא תאב לדבר אף על גב שאינו נחמד בעצמו. וכל חמדה היא תאוה, ואין כל תאוה חמדה, ולפיכך לאסופי אתא:
לכך צריך לומר דוקא אצל "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, וכן "שוא" ו"שקר" בדבור אחד נאמרו, שאין ראוי לחסור במשנה תורה. וזה שהוכרחו לומר בדברים אלו דוקא 'בדבור אחד נאמרו', וזה נכון ופשוט:
ואם תאמר, ולמה נאמרו "זכור" ו"שמור" בדבור אחד, ולא כתב 'זכור ושמור את יום השבת'. אין לומר שבשביל שדרשו ז"ל (שבועות כ ע"ב) "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, לומר לך כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה, דזה אינו, דאם היה נאמר זכור ושמור ביחד - מכל שכן דהוי מקשינן להדדי "זכור" ו"שמור" 'כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה'. ויראה, כי מה שהם בדבור אחד נאמרו, לפי שהם שני דברים - והם באמת דבר אחד; ויש לך לדעת כי "שמור" הוא שיושלל כל מלאכה מן היום, באופן שלא ימצא בו מלאכה - עד שיהא ראוי לקדשו. ומכל מקום בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת, לכך ציותה התורה "זכור את יום השבת" לקדש את השבת, ולזכור אותו לקדשו, שבזה יהיה היום מקודש. ואמנם בזכירה אין זה כלום אם יעשה בו מלאכה, דמאי מועיל קדושתו בפה לומר שהוא קדוש, ויהיה נוהג מנהג חול בעשית המלאכה. הרי "זכור" ו"שמור" כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת, ולפיכך נאמרו בדבור אחד. והקדים הכתוב בדברות הראשונות הזכירה ואחר כך בדברות האחרונות השמירה, כי הזכירה היא עיקר, לפי שהוא מעשה, ובו יראה קדושת שבת יותר, מה שאין כן בשמירה, לפי שלא נראה בו קדושת שבת:
ויש בזה דבר עוד מופלג בחכמה, כי זהו ענין שבת שיש בו כפל תמיד. אמרו במדרש (שוח"ט תהלים צב, א) כל ענין שבת כפול; לחמה כפול - שני עומרים, קרבנו כפול - שני כבשים, עונשה כפול - "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), אזהרתה כפול - "זכור" ו"שמור", שכרה כפול - "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ר' ישעיה נח, יג), מזמור כפול - "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב, א). וכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך כל ענין שבת כפול, מפני זה באו אזהרות שלו כפול:כאשר ציוך קודם מתן תורה וכו'. דאם לא כן "כאשר ציוך" למה לי. והקשו בתוספות (שבת פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), שמא "כאשר ציוך" במן, ששם כתב (שמות טז, כג) מצות שבת גם כן. ותרצו, ד"כאשר ציוך" דכתוב אצל כבוד אב ואם (פסוק טז) לא מצינו לפרש רק כאשר ציוך במרה, דלא נצטוו רק במרה על כיבוד אב ואם, לכך מפרשים "כאשר ציוך" בשבת במרה גם כן. ולפי דעתי שאין זה קשיא, ד"כאשר ציוך" משמע צוואה בעל פה, שאם היה נכתב גם כן בתורה, למה צריך לומר "כאשר ציוך", כיון דכתב זה בתורה בפירוש, ולכך צריך לומר שלא נכתב זה בתורה. וכן דרשו (חולין כח. ) "וזבחת מבקרך כאשר ציויתיך" (ר' להלן יב, כא), מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה. דלשון "כאשר ציויתיך" משמע הצוואה הידועה לך בעל פה. אבל אם היה בתורה, לא הוי צריך לומר "כאשר ציוך":על מנת כן פדאך. דאם לא כן, מאי ענין "וזכרת כי עבד היית במצרים" לכאן:אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה וכו'. ובפרשת בשלח (שמות טו, כה) לא כתב רש"י רק 'שבת ודינין ופרה אדומה', ולא כתב כבוד אב ואם (קושית הרמב"ן פסוק יב). ויש לומר, דלעיל כתיב (שם) "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", ופירוש נסהו לעם אם ילכו בתורתו, ובכל המצות שייך נסיון, חוץ מן כבוד אב ואם, לפי שהאדם עושה בטבע לכבד אב ואם, והם מן המצות הטבעיות שהאדם עושה ומקיים בטבע, ולפיכך לא פירש למעלה כבוד אב ואם, שאין זה נסיון. אבל שבת ופרה אדומה ודינין, שייך בו נסיון:
ואם תאמר, לפירוש רש"י למה נצטוה בכבוד אב ואם במרה יותר מבכל המצות. בשלמא הנך שבת ופרה אדומה ודינין, כבר נתבאר טעם למעלה בפרשת בשלח (שמות פט"ז אות ל) למה בחר באלו שלשה מצות, אבל בכבוד אב ואם מאי טעם. ויש לומר, כיון שהוצרך לתת להם שלשה מצות, שבת פרה אדומה ודינין, שהם מצות שאינן מחויבים כל כך, כל שכן שיש להם לתת כבוד אב ואם, שהסברא והדעת נותן שיכבד כל אדם אביו ואמו, ואין ראוי לתת שבת ופרה אדומה לאדם, שהם רחוקים מן האדם, ולא יתן להם כבוד אב ואם, שהיא יותר קרוב, וכל אדם מקיים מעצמו:
ועוד יש לומר, לכך נתן להם שבת ופרה אדומה וכבוד אב ואם, שכאשר רצה לתת להם מקצת מצות - נתן להם אלו מצות, שמצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו פרה אדומה (במדב"ר יט, ו), וכיוצא בו מצות שעטנז והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה, כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, [ד]ידענו שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות, שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע. וראיה שתמצא אף בבהמה רחמנות, שהיא מרחמת את ולדה:
ולכך נתן להם אלו ארבע מצות, שיהיה להם מכל מין מצוה, כדי לנסות אותם, שלב האדם מהרהר בהן אם יקיים אותם; לפעמים מהרהר בחוקים, לפי שאין טעם ידוע בהם, ויאמר למה אעשה אחר שאין טעם לי בהם. ולפעמים אין מהרהר בחוקים, מפני שאמר שהטעם ידוע אצל הנותן, והוא מאמין, אבל מהרהר אחר המשפטים, באשר נראה לו שאין כך לפי דעתו. ולפעמים אלו ב' חלקים אין מהרהר בהם, החוקים - מפני שאין טעם שלהם ידוע, והמשפטים - מפני שקרובים הם לידיעת האדם, והוא מהרהר במצות המקובלות שאינם חוקים לגמרי, שיאמר שאין לי טעם בו, וגם אין טעם ידוע, וכאשר נכתב בתורה טעם שלהם, לפעמים מהרהר. ולפעמים הוא מאמין בזאת המצוה ומהרהר בראשונים. ולפיכך אלו חלקים נתן להם אם ילכו בתורתו אם לאו. אבל מצות טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין נסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך לעיל בפרשת בשלח (רש"י שמות טו, כה), דפירש על פסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", לא פירש רק שבת דינין ופרה אדומה, אבל לא כבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון. והכל נכון:אין ניאוף אלא באשת איש. פירש זה כאן, ולא בפרשת יתרו, משום דהוה אמינא ד"לא תנאף" על כרחך בשאר עריות, דאי באשת איש, הרי הזהיר הכתוב אפילו שלא יחמוד אותה בלב (פסוק יח), כל שכן שלא יהיה מזנה עמה, והוה אמינא ד"לא תחמוד" (שם) הוא באשת איש, ו"לא תנאף" בשאר עריות. אבל בפרשת יתרו לא הוצרך לפרש, דכלל שם (שמות כ, יד) "לא תחמוד אשת רעך" עם "עבדו ואמתו", ואין פירושו שם לזנות עמהם, אלא שהוא חומד אותם שיהיו שלו לגמרי, אף אשת רעהו שהוא חומד אותה שתהיה שלו, אבל החמדה לזנות עמה לא נזכר, ואם כן שפיר אתא "לא תנאף" שלא יזנה עמה. אבל בדברות אלו שינה הכתוב וכתב "לא תחמוד אשת רעך" בדבור בפני עצמו, ולא כלל אותו עם "עבדו ואמתו", והוה אמינא דאזהרת "לא תחמוד אשת רעך" כאן רוצה לומר שלא יחמוד אותה לזנות עמה, ואם כן אין לפרש "לא תנאף" באשת איש, רק בשאר עריות, או בפנויה, והזהיר החמדה לאשת איש, והניאוף בשאר עריות, או בפנויה מדבר הכתוב, והוצרך (רש"י כאן) לומר דודאי "לא תנאף" באשת איש, ו"לא תחמוד" היינו שלא יחמוד אותה שתהיה אשתו. אף על גב דמחלק "לא תחמוד" מן "עבדו ואמתו", מכל מקום הפירוש אחד:
ונראה לי, כי החמדה שני דברים; האחד חומד דבר מפני שהוא חסר דבר מה, וחומד אותו להשלים חסרונו, כמו מי שאין לו בית ואשה וחומד אותם, ומי שאין לו בית ואשה חומד בית קודם, ואחר כך חומד אשה, כי אחר שאין לו בית - אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה (מד. ) שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה (להלן כב, ח) "כי תבנה בית חדש", ואחר כך אמר (להלן כד, ה) "כי יקח איש אשה חדשה". ויש מי שחומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בית ואשה, חומד לתוספת יצר. ובודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ואחר כך לבית. ולפיכך בדברות אחרונות נאמר קודם "לא תחמוד אשת רעך", ואחר כך "לא תתאוה בית רעך". ומזה הטעם נראה שלא נכתב "שדהו" בדברות ראשונות, שאין השדה משלים חסרון האדם, שאין משתמש בשדה בעצמו, רק על ידי שחורש וזורע ומוציא ממנו פירות, ולא נקרא זה השלמת חסרונו, כיון שאינו משלים בעצמו, אבל התבואה והפירות הם משלימים. לאפוקי בדברות האחרונות, שמדבר מה שיצרו תאב, ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף "שדהו". וגם כתב (כאן) "לא תתאוה" מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות הוא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה, מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה. אבל אצל בית ושאר דבר כתיב "לא תתאוה", שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות, שרצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר, כי בבית ובאשה שלימות האדם, ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם, שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר. ודברים אלו דברים נכונים למי שמבין:שקולו חזק וקיים לעולם. ואם תאמר, אם פירושו שקול של הקב"ה שהיה בהר סיני - אותו קול חזק וקיים לעולם, למה צריך לקול זה. ואם בא להגיד שקולו חזק כשירצה לדבר, לא שייך בזה "ולא יסף", דמשמע אותו הקול לא יסף. יש לומר, דקולו של הקב"ה לא בא בשביל תנועת הפה - דנאמר בזה שהיה באותה שעה ולא אחר כך, אלא קולו של הקב"ה הוא השפעת התורה מאתו, והוא יתברך נקרא "מקור חיים" (תהלים לו, י) המשפיע תמיד, רק באותה שעה אזנים כרה לישראל כדי לקבל השפע של הדבור עד שהיו כולם במדריגות הנביאים, אבל קולו של הקב"ה משפיע מאתו החכמה תמיד, זה "ולא יסף", כי אצלו אין שינוי, רק השינוי מצד המקבלים, והוא יתברך משפיע תמיד, ולפיכך 'קולו חזק לעולם':דבר אחר לא יסף. כי ללשון ראשון קשה, למאי נפקא מיניה בזה שהוצרך לומר להם כי קולו חזק וקיים לעולם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך