פסוק ד:רש"י ד"ה פנים בפנים, ...הרי המוכר עצמו מדבר עמכם. ע"כ. יש חומשים שכתוב בהם "הרי הלוקח עצמו...", והגירסה שלפנינו נוחה יותר. מעניין שבדפו"ר הגירסה היא "הלקוח". וראה "משכיל לדוד" המציין כי בכמה דפוסים קדומים הגירסה היא "הלוקח", ומבאר, שאמנם בדרך כלל הקב"ה נקרא "מוכר" ביחס לתורה ("כי לקח טוב נתתי לכם"), אבל כאן נקרא "לוקח", כי לקח את בני ישראל לו לעם. (פ' ואתחנן תשס"ד)
פסוק ה:רש"י ד"ה לאמר, ...לאמר "אנכי ה'" וגו' (פסוק ו) ו"אנכי עֹמד בין ה' וביניכם". ע"כ. לפי רש"י תיבת "לאמר" האמורה כאן, אינה קשורה לפסוק זה אלא לקודמו והוא מוסב על הנאמר שם: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש... לאמר אנכי ה'" וגו', אלא שהפסיק העניין לומר שיראו מפני האש. ולא ידעתי מה בא רש"י ללמד במילים "ואנכי עֹמד בין ה' וביניכם" שבסיפא. (פ' ואתחנן תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': דומה שהמילים "ואנכי" וגו' באות להמשיך את הסבר רש"י למהלך שני הפסוקים.
פסוק ה:ולכאורה היה רש"י צריך לומר: סרס המקרא, שהרי מעביר את התיבה "לאמר" אל לפני האתנחתא. (פ' ואתחנן תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': כוונת רש"י היא להעביר את המילה "לאמר" אל סוף הפסוק הקודם ולא אל לפני האתנחתא. כלומר אין מדובר במקרא מסורס אלא במאמר מוסגר, ויש לקרוא הפסוקים כך: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש (ואנכי עומד בין ד' וגו') לאמר".
פסוק ו:"אנכי ה'... וכל אשר לרעך". עשרת הדברות נאמרו לישראל פעמיים - הפעם הראשונה היא במעמד הר סיני בשעת מתן תורה, והיא הפרשה האמורה בספר שמות (כ, א), והפעם השניה זו הפרשה האמורה כאן, כאשר משה חוזר עליהם ומשמיעם לבני ישראל, בעמדם בערבות מואב טרם כניסתם לארץ.
פסוק יא:"לשוא... לשוא". מתרגם אונקלוס: למגנא... לשקרא. ומעין זה בספר שמות (כ, ז). (פ' דברים תשנ"ד) וכך מבאר חזקוני שם (שמות כ, ז): "לשוא" - לחנם, כתרגומו. אל תרגיל עצמך לישא את שמו בחינם אפילו באמת, שמתוך הרגילות תבא לישא את שמו לשקר ואז לא תנקה. "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" - ולשקר. הערת ר' זאב נוימן שי': והעיר הגרצ"י קוק בכתי"ק: "כיון שהוא לשוא הרי זה שימוש בו שלא באמת".
פסוק יב:רש"י ד"ה שמור, ...ובתיבה אחת נאמרו וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ד), לפיו חוזר רש"י על פירושו משום שכאן נאמר "כאשר צוך", ומזה עיקר הלימוד שבדיבור אחד נאמרו זכור ושמור. ודבריו תמוהים, כי בד"ה הבא (כאשר צוך) מפרש רש"י (על פי שבת פז ע"ב), בכיוון אחר לגמרי - קודם מתן תורה, במרה. (פ' ואתחנן תשמ"ו)
פסוק יב:ושוב מפרש רש"י על דרך נס, אף כי לכאורה אפשר לומר, גם לדברי רש"י עצמו, כי אחת משתי הלשונות - "זכור" או "שמור" - נאמרה במרה והאחרת בסיני, בנוסח עשרת הדברות הראשון, ואז אין כל צורך בנס, והשוני שבין שתי הלשונות יתפרש בדרך שמתפרשות כל יתר הסטיות שבשני הנוסחים. (פ' ואתחנן תשמ"ח)
פסוק יב:וכששאלתי השבוע את ר' יצחק הדס שי' מה טעם בנס זה ששמעו מה שאין האוזן יכולה לשמוע, לשם מה זה וכיצד הבינו, אמר לי לפחות דבר אחד - שם, בסיני, היה נס שהכל הבינו. אך המאמר עדיין קשה. (פ' ואתחנן תשס"ב) וראה רמב"ן בספר שמות (כ, ח). לדבריו, לא הקפידו חכמים בכל חילופי הלשונות שבין דברות הראשונים לשניים, כי העיקר המכוון ולא דקדוקי הלשון, אבל כאן נשתנה הענין מזה לזה, כי "זכור" הוא מצוות עשה ו"שמור" הוא מצוות לא תעשה, ואין ראוי למשה שיחליף את דברי ה' ממצוות עשה למצוות לא תעשה. וראה מש"כ בספר שמות (כ, א).
פסוק טז:רש"י ד"ה כאשר צוך, אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה, שנאמר "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה). ע"כ. רמב"ן (בפסוק יא) מקשה, שהנה שם אין רש"י מזכיר אלא שבת ופרה אדומה ודינין. ואולי אפשר לומר שרש"י כולל מצוות כיבוד אב ואם בדינין, כרמוז בדבריו כאן כשהוא מסמיך כל עניין מרה לכתוב שבשמות שם. (פ' ואתחנן תשמ"ח) וראה מש"כ בספר שמות (טו, כה). ו"גור אריה" על אתר כתב: יש לדקדק ששם בפרשה (שמות טו, כה) לא הזכיר רבנו רק "שבת ודינים ופרה אדומה", ולא כתב "כבוד אב ואם", ויש לומר משום שנאמר שם "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו", דהיינו שניסה את העם אם ילכו בתורתו, ובכל המצוות שנאמרו שם שייך נסיון חוץ מן כבוד אב ואם, כי האדם עושה זאת בטבעו לכבד אביו ואמו, וזהו מן המצוות הטבעיות שהאדם עושה ומקיים בטבע, ולפיכך לא פירש למעלה כיבוד אב ואם, שאין בזה נסיון, רק שבת ופרה אדומה ודינים ששייך בהם נסיון.
פסוק טז:ועתה קצת קשה לי: איזו ראיה מביא רש"י מן הפסוק שבשמות? (פ' ואתחנן תשנ"א, לביא) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הראיה מספר שמות באה רק להסביר מנין שנצטוו דווקא במרה. כלומר על כך שנצטוו לפני מתן תורה למדנו מהמילים "כאשר צוך ה' אלהיך", אבל היכן נצטוו ציוויים אלו? והרי בין המצוות שנצטוו בסוף פרשת בא לא מופיעות מצוות אלו! על כך כתב רש"י שנצטוו במרה. והיכן נאמר במרה שנצטוו במצוות? במילים "שם שם לו חק ומשפט"!
פסוק יח:רש"י ד"ה ולא תתאוה, לא תירוג, אף הוא לשון חמדה וכו'. בדברות ראשונים נאמר הדיבור בלשון "לא תחמד". אולם שתי הלשונות עניינן אחד, שהרי אונקלוס מתרגם כאן "ולא תירוג", שמשמעו "לא תחמד". אולם הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה א, ט-י) מבחין בין חימוד לתאוה. לדבריו הלאו של "לא תחמוד" הוא אזהרה על המעשה הבא בעקבות חמדת הלב, כגון, החומד חפץ של חברו ומשתדל להשיג אותו, ומפציר בו עד שמוכר לו את החפץ או מוותר לו עליו, ואילו איסור "לא תתאוה" הוא על עצם חמדת הלב. ואפילו אם אינו משתדל בפועל להשיגו, אלא רק מתכנן כיצד להשיגו, עובר על איסור זה. וראה סמ"ג (ל"ת קנח) המעיר על דברי הרמב"ם. טענתו היא שבפסוקנו אין רק לאו אחד של "לא תתאוה", אלא שני איסורים - "לא תחמד" ביחס ל"אשת רעך", ו"לא תתאוה" ביחס ל"בית רעך, שדהו... וכל אשר לרעך". היתכן - מקשה הסמ"ג - שתחמיר התורה בחמדת רכושו של הזולת (שבה אף התכנון אסור), יותר מבחמדת אשתו (שבה רק ההשתדלות אסורה). מכך מסיק הסמ"ג שמצוות "לא תחמד" ומצוות "לא תתאוה" - איסור אחד הן, האוסר את ההשתדלות להשיג את השייך לזולת. (פ' ואתחנן תשמ"ד) וראה ב"ח חו"מ סוף סימן שנט, שיישב את שיטת הרמב"ם.
פסוק יט:"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר" וגו'. כלומר את כל עשרת הדברים. ואם כן, מהו עניין "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"? (פ' ואתחנן תשנ"ב) לשאלה זו נדרשנו כבר בספר שמות (כ, א), וכך כתוב שם: נחלקו קדמונים ממי שמעו בני ישראל את עשרת הדברות: יש סוברים שאת שני הדברות הראשונים שמעו מפי ה' כקול שאינו מחולק ומשה חילק ופירש להם, ושאר הדברות שמעו ישראל מפי משה בלבד (רמב"ם מורה נבוכים ג, לג). יש סוברים ששני דברות ראשונים נאמרו בבהירות על־ידי ה' והשאר נאמרו בלא שהבינו ישראל ונזקקו לפירושו של משה (רמב"ן לפסוק ז). יש שהוסיפו שתחילה אמר ה' את כל הדברות בדיבור אחד ולא הבינו ישראל, ואחר כך חזר והשמיע כל דיבר - השניים הראשונים היו מובנים והשאר הוצרכו לביאורו של משה (רש"י, חזקוני ורא"ם על אתר). ויש סוברים שכל הדברות נאמרו על־ידי ה' בלא כל אמצעי וכולם השיגום בהשגה נבואית ("עבודת הקודש" ח"ד פל"ד, "עקדת יצחק" שער פט ואברבנאל על אתר). והטעם לכך שדווקא שני הדברות הראשונים נאמרו על־ידי ה' הוא שהם פינות התורה ויסודותיה ואי־אפשר לבטלם אפילו על־ידי נביא בהוראת שעה (דרשות הר"ן דרוש חמישי, ספר העיקרים ג, יח, וראה "אור החיים" הק' על אתר). ראה עוד ספר "תרי"ג מצוות השלם - עשרת הדברות" עמ' 34. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': ראה עוד "תורה שלמה" לרב מנחם מנדל כשר (חלק טז, מילואים, סימנים ג-ד).
פסוק יט:רש"י ד"ה ולא יסף, ... (...ומשלא היה פוסק, לא היה מוסיף), כי קולו חזק וקיים לעולם. ע"כ. המשפט האחרון לא מובן לי כלל, כי מה שייך חוזק הקול לעניין זה. ואילו שני המשפטים הקודמים רוצים לכאורה לומר שהמושג זמן לא שייך אצל הקב"ה. דומה שזה אי אפשר, שהרי נאמר "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז), אלא - אולי - לשון הפסקה לא שייך, וזה קצת יותר קל. (פ' ואתחנן תשנ"ב) באשר לחוזק הקול ראה "ילקוט מעם לועז" על אתר שכתב: קולו של הקב"ה לא פסק אלא כל עשרת הדברות נאמרו בקול אחד. והיה קול אחד, ולא חזק בתחילה וחלש בסוף, או להיפך, אלא קול חזק מתחילה ועד סוף.
פסוק יט:"...מתוך האש הענן והערפל... מתוך החשך וההר בֹּער באש" וגו'. מה ראה משה רבנו ע"ה להפוך את הסדר מפסוק לפסוק? (פ' ואתחנן תשס"ב)
פסוק יט:וראה "דעת מקרא" לפסוק יט (הוא פסוק כ בחומש "רב פנינים"), שם מחזיר ר' אהרן מירסקי ז"ל אל למעלה (ד, יא-יב), ובזה מחזק לכאורה את שאלתי, אך אליה לא נדרש. (פ' ואתחנן תשס"ב)
פסוק כב:"ועתה למה נמות... אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה'" וגו'. קשה לי: הרי רק בפסוק הקודם הכריזו על הכרתם שאכן אפשר הדבר, שכן אמרו "כי ידבר אלהים את האדם וחי", ואם כן אפוא, למה רואים עתה סכנת מוות בשמיעת דבר האלהים? מה פחד יש כאן? (פ' ואתחנן תשמ"ט, תש"ן) לשאלה זו נדרש אברבנאל על אתר וכתב: ועם היות שכבר ראו פעם אחת שידבר אלהים את אדם וחי, הנה פחדו מן המוות ולא בטחו בעצמם שיראו מראות פעמים רבות כאשר ראו במראה הראשונה. לפי שֶׁהַפּוֹעַל האחד לא ירשום כל כך (ולא יעשה רושם כל כך חזק), כמו שירשום התמדת הפעולות הבאות זו אחר זו.
פסוק כד:רש"י ד"ה ואת תדבר אלינו, התשתם את כוחי כנקבה וכו'. קשה לי: מנין לו לרש"י לשים טענה זו בפי משה רבנו ע"ה? הביטוי "תשש כוחו של משה" בא בגמרא (ברכות לב ע"א), אך בהקשר אחר. ושוב בהקשר אחר משתמש בו רש"י בספר במדבר (יא, טו), ושם מציין ר' אברהם ברלינר (אות ג) לתוספות יו"ט ביבמות (פט"ז, מ"ו ד"ה בת קול), אבל אין שם לענייננו דבר אלא פירוש הביטוי. (פ' ואתחנן תשמ"ט)
פסוק כד:ולולי דמסתפינא הייתי אומר שצריך לפרש - לעומת קולו יתברך, קולו של משה הוא כקול נקבה, וזה עדיף היה לעם. ואחר ראיתי מעין זה אצל חזקוני. וראה גם ר"ע ספורנו. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק כד:והשווה לדברי רש"י לפסוק "אם ככה את עֹשה לי" (במדבר יא, טו), ולכאורה אפשר לפרש גם כאן - בבקשכם שאני אדבר עמכם, ולא הקב"ה, עשיתם אותי חלש כנקבה בהשוואה אליו יתברך. (פ' ואתחנן תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בהשוואה אליו יתברך אין האדם נקבה אלא אפס.