תנ"ך על הפרק - דברים ה - מדוע נאמרו עשרת הדברות בסדר זה? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מזכיר את מתן התורה ומזהיר לקיימה

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע נאמרו עשרת הדברות בסדר זה?

הקדמה

בפרקנו כתובים עשרת הדברות. יש לשאול: מדוע נאמרו עשרת הדברות דווקא בסדר זה?

התשובה לחלק מהדברות פשוטה: האמונה היא היסוד של הכל, ואחריה איסור עבודה זרה. אבל מדוע מיד אחרי איסור עבודה זרה מופיע איסור נשיאת שם ד' לשוא? האם חילול שבת אינו חמור ממנו? ועוד האם האיסורים "לא תרצח" ו"לא תנאף" אינם חמורים יותר ממצות כיבוד אב ואם?

א. הסבר החזקוני והראב"ע

1. הסבר החזקוני

כתב החזקוני (שמות כ, יג):

חמש דברות ראשונות לא מיבעיא קאמר [-כלומר בדרך של חידוש נוסף בכל דיבר, לעומת הקודם לו]:
לא מיבעיא [לא רק] שתקבלני אדון עליך, אלא אפילו יראה אחרת עמי לא יהיה לך.
ולא מיבעיא לא יהיה לך, אלא אפילו בשבועה לא תשא את שמו [של ד'] לשוא.
ולא מיבעיא לא תשא את שמו לשוא, אלא אפילו שבת, מאחר שנח בו, צריך אתה לשמרו לשמו.
ולא מיבעיא זכור את יום השבת, אלא אפילו כיבוד אב ואם, דוגמת כבודי, אני מזהירך.
וחמש דברות אחרונות כמו כן לא מיבעיא קאמר:
לא מיבעיא לא תרצח, אלא אפילו ניאוף אני מזהירך.
ולא מיבעיא ניאוף, אלא אפילו גנבה אני מזהירך.
ולא מיבעיא לא תגנוב, אלא אפילו עדות שקר אני מזהירך.
ולא מיבעיא לא תענה, אלא אפילו חימוד אני מזהירך.

החזקוני כתב יסוד, שעל פיו ענה על רוב השאלות שנשאלו בהקדמה: עלינו להתבונן על עשרת הדברות לא כחטיבה אחת, שבה כל עשרת הדברות, אלא כשתי חטיבות, שבכל אחת מהן יש חמישה דברות, והסדר היורד נמצא רק בכל חטיבה בפני עצמה, ולא במעבר בין החטיבות. לפי זה אכן "לא תרצח" ו"לא תנאף" חמורים מכיבוד אב ואם, ואף על פי כן הם מופיעים אחרי מצות כיבוד אב ואם, כיון שהם בחטיבה השניה.

מה הסיבה לחלוקת הדברות לשתי חטיבות?

החטיבה הראשונה עוסקת במצוות שבין אדם למקום, והחטיבה השניה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו! כמו שהתבאר במאמר הקודם.

2. הסבר הראב"ע

כעין דברים אלו כבר כתב הראב"ע (שם, ב עמ' רסג ב"תורת חיים") ביתר פירוט, ובתוך דבריו גם הסביר מאפיין נוסף של החטיבה הראשונה מול החטיבה השניה: כתיבת שם ד' בחמשת הדברות הראשונות.

כבר פירשתי כי הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצוות.
ואחריו כתוב: 'לא יהיה לך'. ופשע מי שאינו מאמין בד' גדול מפשע עובד עבודה זרה, כי יש רבים שהם מאמינים בד', והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה, כמו המקטרים לִמְלֶכֶת השמים, שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו: 'ומאז חדלנו לקטר לִמְלֶכֶת השמים חסרנו כל' (ירמיהו מד, יח). וכתיב: 'את ד' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים' (מל"ב יז, לג). וככה נעמן: 'בהשתחויתי בית רמון' (שם ה, יג). והנה אלה מודים בד', רק משתפים עמו אחר. על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד.
ובדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה, רק הוא בוזה ד' בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעס, או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ואינו משתף אחר עמו.
ובדבור הרביעי כתוב ד', ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא.
ובדבור החמישי כתוב ד', כי האבות משתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם, כאילו אינו מכבד השם.
וחמישה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה, שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף, ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואחר כך בלשון. ואחר כך חימוד בלב.

העיקרון שבדברי החזקוני והראב"ע ברור, שהתורה כותבת בכל דיבר חידוש לעומת מה שכבר למדנו.

אבל יש לשאול: מדוע העושה מלאכה בשבת, שהוא מכחיש מעשה בראשית, כפי שכתב הראב"ע, פחות חמור מנושא את שם ד' לשוא?

מדוע איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" חמור כל כך?

על שאלה זו ענה הראב"ע (שם, ו), וכיון שדבריו ארוכים ומורכבים מכמה חלקים, נסביר כל חלק מדבריו בנפרד:

א. "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא - והנה טעם לזכור [-להזכיר] ד', כי כאשר הוא ד' אמת - כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו - כאילו מכחיש את ד'"!

כלומר: משמעות השבועה היא שכשם שמי שנשבעים בו אמת, כך דברי הנשבע אמת, ואם ח"ו נשבעו בשם ד' על דבר שהוא שקר, או שלא קיימו את השבועה, הרי שזו כעין כפירה בד'!

ב. המשיך הראב"ע והסביר ששבועת שוא חמורה גם בעיני אומות העולם: "ומנהג אנשי מצרים עד היום: אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו - הוא בן מות! ואילו נתן כופר משקלו זהב - לא יחיה! בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כך למלך בשר ודם - כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא"!

ג. הראב"ע גם הביא מספר מקורות מהתנ"ך, שבהם רואים כמה השבועה חמורה, ושחייבים עליה מיתה, בין ביחיד בין בציבור, בין בשוגג בין במזיד: "והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה (שופטים כא, ה), ושם היה פינחס הכהן (שם כ, כח), ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שם כא, י-יא), וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת!

וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו (שמואל א יד, מד), והוא [-יהונתן] לא שמע השבועה (שם, כד-כז).

וראינו שהביא ד' רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (שמואל ב כא, א). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז 'ויעתר ד' לארץ' (שם, ט-יד).

ושלמה אמר לשמעי: 'הלא השבעתיך בד'' (מלכים א ב, מב)".

ד. הראב"ע המשיך והסביר את חומרת איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא":

ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו! כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו: 'למה נשבעת עתה', אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו.
ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, בלא הנאה שיש לו".

כלומר: איסור "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" חמור מכל האיסורים הכתובים אחריו משלוש סיבות:

  1. על רצח וניאוף האדם לא יעבור פעמים רבות, כיון שהוא פוחד מבני אדם שיענישוהו על כך, אבל על איסור נשיאת שם ד' לשוא הוא אינו פוחד מבני אדם שיענישוהו, ולכן הוא עלול לעבור פעמים רבות.
  2. על איסור נשיאת שם ד' לשוא האדם יכול לעבור פעמים רבות מאד בלא לשים לב בכלל שהוא עבר עבירה, מתוך שהתרגל להישבע על כל דבר שהוא אומר.
  3. על איסור נשיאת שם ד' לשוא האדם עובר מבלי שיש לו הנאה או רווח, ולכן הוא מחלל את השם בעבירה זו.

ב. הסברו המיוחד של הספורנו

על נקודה מיוחדת מאד בסדר הדברות הצביע הספורנו (שם, יב):

ענין אלו החמישה דברות הוא כולו אומר כבוד לא-ל יתברך... וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלקיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה, בדבור, ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו (על פי דברים לב, ו)...
אמנם החמישה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו, בכבודו, ובממונו, במעשה, בדבור ובמחשבה.

הספורנו הסביר שבחמשת הדברות הראשונים הסדר הוא מחשבה, דיבור, מעשה:

מחשבה: "אנכי" ו"לא יהיה לך".
דיבור: "לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא" ו"זכור את יום השבת" [בדיבור: קידוש].
מעשה: "לא תעשה כל מלאכה" ו"כבד את אביך ואת אמך".

ואילו בחמשת הדברות האחרונים הסדר הוא: מעשה, דיבור, מחשבה.

מעשה: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנֹב".
דיבור: "לא תענה ברעך עד שקר".
מחשבה: "לא תחמֹד".

מה הסיבה לשינוי הסדר?

כיון שחמשת הדברות הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום, הרי שביחסנו לד' העיקר הוא האמונה, דהיינו המחשבה, ומתוך האמונה הדברים צריכים לבוא לידי ביטוי בדיבור ובמעשה.

לעומת זאת חמשת הדברות האחרונים עוסקים במצוות שבין אדם לחברו, וביחס לחברינו הדבר הראשוני והבסיסי הוא שלא נזיק להם במעשה, ורק אחר כך, על גבי זה, נוספו האזהרות שלא נזיק להם גם לא בדיבור ולא במחשבה.

סיכום

  1. סדר המצוות בכל אחד משני החלקים של עשרת הדברות הוא מהחמור אל הקל.
  2. סדר המצוות בחמשת הדברות הראשונים הוא במחשבה, בדבור, ובמעשה.

סדר המצוות בחמשת הדברות האחרונים הוא במעשה, בדבור ובמחשבה.

הסיבה לשוני בסדר הוא כיון שביחס לד' העיקר הוא האמונה, שהיא צריכה להתבטא לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור ובמעשה, ואילו העיקר ביחס כלפי החבר הוא לא להזיק לו במעשה, ואף לא בדיבור ובמחשבה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך