פסוק ה:ז אע"ג שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם, דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך (קידושין סח:) ואין ראוי לירש אותו:
פסוק ה:ח וא"ת והא כתיב (במדבר כא ט) והביט אל נחש הנחושת וחי. י"ל דהכי פירושו והביט אליו הנחש, והא דכתיב (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו, דגם זה מלמטה למעלה, י"ל מלא כל הארץ כבודו. מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו (אין) [לשון] הבטה האמור פה, (אלא) מלמעלה למטה:
פסוק ו:ט ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה, וא"כ למה לי למיכתב והאמין בה', ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא ביקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה, אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משום הכי ביקש ממנו אות על הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו, אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות: ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל (שבת קנו.) שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו', וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לו אות גדול מזה, מה שאין כן גבי הבטחת הארץ, משום הכי ביקש ממנו אות על זה. ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים, משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ, אבל על ירושת הארץ שאל אות, אבל על בנים לא שאל אות באשר שכבר קיימו שתי הבטחות, ואגדלה שמך, וגם הבטחת ממון, ממילא חשב שגם הבטחת בנים יקוים. (נחלת יעקב): אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' הוא מיותרת, שאחר שאברהם לא דיבר כלום על מה שאמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, פשיטא שהאמין. לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה, ר"ל על זה דוקא האמין ולא שאל אות, אבל וכו'. (ר' יעקב קניזל):
פסוק ו:י פירוש דמלת ויחשבה וגו', שבה אל השם יתברך, ומלת לו שבה אל אברהם, לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל השם [יתברך]. והוכחתו כי [כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין, לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת. ומפני ש]מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן, שהגדול מתחסד עם הקטן, ולא מהקטן אל הגדול [לכן העתיק רש"י פירוש צדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות, כי הזכות נופל מהקטן אל הגדול ממנו]. (ר"א מזרחי): אמר זה, לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשב לצדקה ולא שהיו ראוי לכך, כל שכן שמזלו מנגד לו, לזה אמר הקב"ה וכו'. (ר' יעקב קניזל):
פסוק ו:כ וכך פירוש הקרא אדע במה אירשנה כלומר בשביל איזה זכות. כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' וגו', וכי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו, ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה, מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה, ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה, ולכך מפרש ויחשבה קודם הד"א: ול"נ דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות, וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר (להלן פסוק י) רמז לישראל שיתקיימו לעולם (רש"י שם), וכמו דכתיב (דברים לב כג) חצי אכלה בם, ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינן כלין אבל בירושת הארץ אע"פ שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות, כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ, וכמו שפירש רש"י בתחילת פרשת וארא, אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם, כי היה ידוע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם, לכן אמר במה:
פסוק ט:ל כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי:
פסוק יא:מ אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך, לזה אמר הפגרים הבתרים, וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור, ונראה שיבא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל, לזה אמר הבתרים, רמז לגוים. (ר' יעקב קניזל):
פסוק יג:נ לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים, וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ארבע מאות שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועל כרחך צריך לומר דארבע מאות שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות, ולא קאי על ועבדום וענו אותם, דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה:
פסוק יג:ס ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב:
פסוק יד:ע והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום:
פסוק יד:פ לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין:
פסוק יד:צ לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם:
פסוק טו:ק פירוש העבדות וענוי, אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות, כי מיד כשנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה:
פסוק טו:ר בניחותא ולא בתמיה, מדלא אמר בתר הכי "אלא" למדך וכו'. (מהרש"ל):
פסוק טו:ש דכתיב (כה כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל (ב"ר סג יב) ברציחה, ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל (שם) מהלעיטני נא, עיי"ש ברש"י (להלן כה ל ד"ה מן האדם). (קצור מזרחי): ואין להקשות ולעביד הקב"ה איפכא שיחיה אברהם עד זמנו ולא יצא עשו לתרבות רעה עד אח"כ, י"ל דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כה.). (נחלת יעקב):
פסוק טז:ת וא"ת והרי דור חמישי היה, שהרי יעקב מיורדי מצרים היה, יעקב יהודה פרץ חצרון כלב. וי"ל דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת. ועוד י"ל דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל, אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן מז כח), ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי:
פסוק יז:א רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים:
פסוק כ:ב צ"ל דעוג שהיה אמורי דכתיב (דברים ג ח) שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים, והוא היה מבני האמורי ונקרא יתר הרפאים מפני שמלך עליהם, דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם, למה חשב עוד ואת האמורי (הר"א מזרחי):
