א אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ ב וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃ ג וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃ ד וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃ ה וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃ ו וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃ ז וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ח וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל׃ י וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃ יא וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃ יב וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃ יג וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ יד וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃ טו וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה׃ טז וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃ יז וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ יח בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ יט אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃ כ וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃ כא וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר וכו'. אך ראה להלן (יח, ה), שם לא נראה ש"אחר" הוא כל כך סמוך. (פ' לך תשס"ז) ור' גור אריה להלן (כב, כ) שהכוונה לכל מקום בו נאמר "אחר הדברים האלה" ולא "אחר" לבד.
פסוק א:
רש"י ד"ה אחר הדברים האלה, ...בראשית רבה וכו'. קצת קשה שברישא מיחס המדרש־רש"י לאברהם דאגה על מיצוי זכויותיו בהצלתו, ואלו בסיפא נוספת כאן דאגה על עונש בשל הריגת האויב. אך יש מעין זה גם להלן (לב, ח ד"ה ויירא ויצר). (פ' לך תש"מ)
פסוק א:
שם. שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת וכו'. וקשה לי, מאי הווא אמינה להיענש על הריגת האויב במלחמה? הרי זה מצלצל כלשון אנשי שלו' עכשיו ודומיהם יפי הנפש שבימינו, ולכאורה צ"ע. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק א:
והטון לא נשתנה והקושיה במקומה עומדת. (פ' לך תשס"א)
פסוק א:
וראה בעלי התוספות על אתר: "...נתירא שמא נתמעטו זכויותיו. אמר לו ית', בערת קוצים מן הכרם וכו'. וראוי למצוא את המקור. (פ' לך תשס"ד)
פסוק א:
ועתה אני נזכר שכאשר באתי לביקור קצר בארץ סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, סיפרה לי נחמה ליבוביץ ז"ל, כי אחד הדברים המרגשים בעקבות המלחמה היה התלבטות חיילים וקצינים רבים בשל חיילי האויב שהרגו. (פ' וירא תשס"ה)
פסוק א:
"...היה דבר ה' אל אברם במחזה...". מענין שדווקא התגלות זו היתה במחזה, בעוד שהאחרות היו לכאורה במישרין, כלו' בדרגה גבוהה יותר. (פ' לך תשנ"ז)
פסוק א:
באשר לביטוי "במחזה" ר' אונקלוס, רד"ק ורמב"ן. לרמב"ן נשאר לכאורה קשה, למה דווקא כאן "במחזה". (פ' לך תשס"ב)
פסוק ב:
"...אד' אלהים מה תתן לי". אגב טעות הקורא בתורה שמתי לב לדקות התפישה של בעלי המסורה־הטעמים - הזקף אינו על "תתן" כי אם על "לי" כלו' שאתה ה' נותן לאחרים, אינו מענייני, אבל מענייני הוא שאתה נותן לי. (פ' לך, ערב שבת החתן של חזי שי' באכסניה בבית וגן, תשס"ה)
פסוק ב:
רש"י ד"ה הולך ערירי, מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש וכו'. ולי נראה, ער ועונה (מלאכי ב, יב) מגזרת ולבי ער (שיר השירים ה, ב), וערירי לשון חרבן וכו'. ונראה כי "ולי נראה" הוא רש"י, ולא מנחם בן סרוק, כדברי "הבנת המקרא" (ר' הע' 27 בחומש תורת חיים). ומבאר רש"י ש"ער ועונה" הוא במובן של אדם ער, שאינו ישן. מכל מקום "ערירי" הוא לשון חורבן, שלא כמנחם ב"ס שביאר ש"ער ועונה" מובנו "ערירי בלא בנים". (פ' לך תשנ"ג)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ויחשבה לו צדקה, הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. ע"כ. וראה "חזקוני" המפרש: אברהם חשב לו לעצמו, שאין הקב"ה נותן לו בזכותו זרע, אלא צדקה עושה עמו. ע"כ. ודברי שפתי חכמים (אות י) "והוכחתו" וכו'. אינם הוכחה, שכן גם לפי פירושו של "חזקוני" צדקה מוסבת על הגדול, כלו' על הקב"ה הגומל צדקה לאברם. (פ' לך תשמ"ח, ע"פ פתק ישן)
פסוק ו:
שם. ...ד"א, במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו וכו'. דבר אחר שבדיבור זה הוא לעומת פירושו בדיבור הקודם.
פסוק ו:
שם. ...בזכות הקרבנות. ע"כ. כלו' זרעך יתקיימו בארץ בזכות הקרבנות. ולא ידעתי על סמך מה מכניס קרבנות לעניין זה והיכן הם רמוזים. (פ' לך תש"ס) ור' מגילה לא ע"ב שבזכות הקרבנות יתכפרו חטאיהם של ישראל ולא יהיו ישראל כלים. ור' רא"ם לפס' ט.
פסוק ח:
"במה אדע כי אירשנה". לא ידעתי, מה הוא יודע יותר אחר כריתת הברית. (פ' לך תשנ"ה) ור' רמב"ן לפס' יח שאחר הברית ידע כי הבטחת הארץ אינה תלויה במעשים.
פסוק ח:
ואין לשאול, מדוע אין אברהם אבינו מבקש אות על הבטחת הזרע, שהרי את זה יראה בעיניו בעודו בחיים. (פ' לך תשנ"ח). ור' מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "ברית בין הבתרים ומשמעותה לדורות" בספרו הדר העולם עמ' 36.
פסוק ט:
רש"י ד"ה עגלה משלשת, ד"ה ועז משלשת, ד"ה ואיל משלש, ד"ה ותר וגוזל. בכל אחד מהביטויים יש על־פי רש"י משום רמז למיני קרבנות. יש מקום לתמוה על בחירת הדרשן (בראשית רבה מד, יד) בקרבנות הרמוזים בביטויים, למה דווקא אלה, כלו' לפי מה בחר, וכיצד זה שלא הקפיד על מין הבהמה־הקרבן. (פ' לך תשנ"ה) ור' רא"ם שהורה לו ה' על הקרבנות שמכפרים עוונותיהם של כלל ישראל, ולכן לא הראה לו אלא חטאות, ולא פרי עולות המוספים ופרי שלמים.
פסוק ט:
שלושה פרים: (א) פר יום הכיפורים - פר שכהן גדול מתכפר בו ביום הכפורים (ויקרא טז, ו), ועל־ידי זה הוא יכול לכפר על כלל ישראל, משום יבא זכאי ויכפר על החייב. (ב) פר העלם דבר של ציבור - פר חטאת לכפר על כל ישראל (ויקרא ד, יג-כא), כשעברו על אחת ממצוות ה' בשגגה. (ג) עגלה ערופה - בה נאמר (דברים כא, ח) "כפר לעמך ישראל".
פסוק ט:
שלושה שעירים: (א) שעיר הנעשה בפנים - שעיר החטאת של יום הכיפורים, שדמו נזרק לפנים מן הפרוכת (ויקרא טז, טו). (ב) שעירי מוספין של מועד - שעירי החטאת הבאים במועדים ובראשי חדשים (במדבר כח וכט). (ג) שעיר חטאת יחיד - שעירת עזים של חטאת יחיד הבאה על שגגת כרת (ויקרא ד, כז-לא) וכן על שגגת ע"ז (במדבר טו, כז), ונקראת "כפרת כל ישראל" כי באה על כל חוטא וחוטא מישראל, ואדם אין צדיק בארץ.
פסוק ט:
שלושה אילים: (א) אשם ודאי - מכפר על כל חוטא מישראל (ויקרא ה, יד-טז וכ-כו) (ב) אשם תלוי - מכפר על כל חוטא מישראל ובא על הספקות (ויקרא ה, יז-יט) (ג) כבשה של חטאת יחיד - באה על כל השגגות (פרט לשגגת ע"ז). ואף שאינו איל, מכל־מקום ממין אחד הם ("כבש" הוא בן שנה, ומשיגיע לגיל שנה וחודש, הריהו "איל"). ור' מהרז"ו.
פסוק ט:
תור ובן יונה: של חטאת, הבאים בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה, ז).
פסוק ט:
רש"י ד"ה עגלה משלשת, שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים... לעגלה ערופה. ע"כ. לפי "מלכה של תורה" בחר הדרשן (בראשית רבה מד, י) בשלושה אלה, אע"פ שיש עוד קרבנות פרים, משום שאלה באים לכפר על הציבור. וקשה לי, הרי עגלה ערופה אינה באה אלא לכפר על ציבור מצומצם, ציבור העיר הקרובה לחלל, ולא על כלל ישראל. ויתרה מזו. כיצד זה אפשר לכלול עגלה, כלו' נקבה, בקרבנות פרים? ואולי אף יש מקום לשאול, אם עגלה זו בכלל בגדר קרבן, שהרי ממיתים אותה בנחל איתן, כלו' אפי' לא בבמה. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק י:
"ואת הצפר לא בתר". והרי היו שניים - תור וגוזל, כאמור בפס' הקודם. וראה ראב"ע ד"ה צפור לא בתר שצפור הוא שם כולל. אך לפי תרגומו של תרגום יונתן בן עוזיאל בפס' הקודם אין צריך לומר כך. (פ' לך תשס"ג)
פסוק י:
וראה גם רמב"ן וחזקוני וגם דעת מקרא. (פ' לך תשס"ח)
פסוק י:
רש"י ד"ה ואת הצפר לא בתר, רמז שיהא ישראל קיימין לעולם. ע"כ. ואין למנות רמז זה וכל היתר המנויים בפרשה זו בין הרמזים לעתיד שאצל האבות, שכן הרומז הוא הקב"ה ולא אברהם אבינו ע"ה עצמו. ועם זאת יש מקום לתהות, רמזים אלה למי הם, לאברהם אבינו ע"ה או לנו, בניו אחריו. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק י:
ואכן הרמזים לאברהם אבינו ע"ה, כדברי רש"י להלן (יז, ד"ה והנה תנור עשן וגו') "רמז לו שיפלו המלכיות בגיהנם". (פ' לך תשמ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה העיט, ...ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל וכו'. לשון קשה שצריך לבארו. (פ' לך תשס"ג) ור' איוב (ט, כו): "כנשר יטוש עלי אוכל".
פסוק יא:
רש"י ד"ה על הפגרים, על הבתרים, הפגרים - שריק"ש בלע"ז. ע"כ. בדפו"ר מובא רק על הבתרים, ותו לא. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק יא:
בחומש "רב פנינים" מביא תרגום אונקלוס משובש - פליגי במקום: "פליגיא", כפי שאמנם בא בחומש "תורת חיים". (פ' לך תשנ"ה)
פסוק יא:
וכן הוא בחומש "הכתר". (פ' לך תשס"א)
פסוק יא:
וכן הוא בחומש "המאור". (פ' וירא תשס"ב, במלון רויאל בים המלח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה וישב, ...רמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם וכו'. ולא ידעתי, היכן כאן הרמז לדוד מלך ישראל. (פ' לך תש"ס) ור' באורי מהרא"י שדייקו חז"ל מלשון רבים "וישב אותם", שיהיו עוד מלכים מבית דוד שיבקשו להביא הגאולה ולא תינתן להם רשות. וכן הוא בסנהדרין (צד ע"א) שביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח.
פסוק יב:
רש"י ד"ה והנה אימה וגו'. יותר ויותר אני מתקשה להבין משמעותם של רמזים אלה שרש"י מרבה בהם, והם מתעלמים לרוב מתקופות של מאות שנים. ואולי צריך ראשית כל לשאול - רמז זה, למי? לקורא התורה או (כאן) לאברהם אבינו ע"ה? (פ' לך תשמ"ז). ור' דברי רמב"ן על אתר שמרחיב יותר ומפרש שהרמז הו לאברהם. ור' מה שכתבתי בפס' י.
פסוק יב:
אמנם קשה לי, מה איכפת לו לאברהם אבינו מזה. ורמב"ן כתב על כך: "והיה העניין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גלויות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם...".
פסוק יג:
רש"י ד"ה כי גר יהיה זרעך. ראה רש"י להלן (במדבר כ, יד, ד"ה אחיך ישראל). (תש"ד)
פסוק יד:
רש"י ד"ה דן אנכי, בעשר מכות. ור' שפתי חכמים (אות פ) - לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין, עכ"ל. ותמיהני, וכי מצינו שלקו י' מכות? קושי' זו - אם רואים בד"ה זה המשך הקודם (וגם) - "לרבות הכשדים", או כגירסת דפוס ונציא - "לרבות ארבע מלכויות (בבל, מדי, יון, אדום). ואלו אם לא נבין כן, אלא ששני אלה הם דיבורים נפרדים לגמרי, נראה הדבר כסתירה ביניהם, שכן אז יסוב "דן אנכי" על מצרים בלבד, ומה אפוא הריבוי, ואולי משום כך אומר רש"י ד"ה וגם - "שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל". (פ' לך תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שמבאר על־פי הזוהר שלעתיד לבא ילקו המלכויות בעשר מכות.
פסוק טו:
רש"י ד"ה תקבר בשיבה טובה, בשרו... ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו וכו'. וקשה לי, איזו נחמה היא זו? וכי די לא לראות, אלא לדעת את השלילה שתבוא? (פ' לך תשמ"ט)
פסוק טז:
רש"י ד"ה ודור רביעי, ...וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה. ע"כ. והנה הוא ויהושע היו היחידים מן הדור הרביעי, ואעפ"כ תולה בהם. (פ' לך תשנ"ה) ור' אוה"ח הק' על אתר.
פסוק יז:
רש"י ד"ה באה, טעמו למעלה. ע"כ. ואפשר להתווכח, אם מקומו של ד"ה זה הוא לפני או אחרי ד"ה השמש באה, אך ודאי שצריך לבוא לפני ד"ה ועלטה היה. (פ' לך תשנ"א)
פסוק יז:
ההבחנה בין עבר והווה על־פי מקום הטעם היא נפלאה, אך אפשרית רק בלשון יחיד בנקבה. (פ' לך תשס"א)
פסוק יז:
"...הגזרים" - הייתי מצפה ללשון "הבתרים", כמו למעלה (פס' י). (פ' לך תשנ"ה)
פסוק יז:
ומה גם שנאמר כאן "האלה", כלו' אלא המוזכרים שם. (פ' לך תשס"ב)
פסוק יח:
רש"י ד"ה הנהר הגדול וגו'. והשוה דברי רש"י למעלה (ב, יד ד"ה הוא פרת). (פ' בראשית תש"ן)
פסוק יט:
"את הקיני...". מתרגם אונקלוס: ית שלמאי, אך את יתר השמות אינו מתרגם, חוץ מן "...את הרפאים": "ית גיבוראי". אך בעוד שהתרגום האחרון מובן - השוה דברים ג, יג (ר' רש"י פס' כ ד"ה ואת הרפאים) - תרגום זה קשה. (פ' וירא תשנ"ג)
פסוק יט:
גם מענין שהכתוב מקדים דווקא את העמים שיהושע לא כבשם. (פ' וירא תשנ"ה) ור' אוה"ח הק' על אתר.
פסוק יט:
"ואת הרפאים". בה"א הידיעה, ולא כמו למעלה "את רפאים" (יד, ה). (פ' וירא תשנ"ו)