והיה דואג שמא נתקבלתי שכרי. בב"ר כרבנן דאמרי לפי שהיה אברה' מפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונוצלתי לרעבון ונוצלתי עם המלכי' ונוצלתי הרי קבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבא א"ל הב"ה אל תירא אנכי מגן לך וכל מה שעשיתי לך בעולם הזה חנם עשיתי עמך אבל שכרך מתוקן לעתיד לבא ולא כר' לוי דאמר לפי שהיה אברהם מפחד ואומר שאותן המלכים שהרגתי שמא בניהם מכנסין אוכלוסין ובאין ועושין עמי מלחמה א"ל הב"ה אל תירא אנכי מגן לך מה המגן הזה אפי' כל התרבות באות עליה היא עומדת כנגדן כך את אפי' כל אומות העולם מתכנסין עליך נלחם אני כנגדן ואע"פ שדברי ר' לוי יותר קרובים לפשוטו של מקרא שכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה שפחד מזה שאמר עכרתם אותי להבאישני ונאספו עלי והכוני מכל מקום שכרך הרבה מאד דכתיב בתריה משמע כרבנן ואע"ג דרבי לוי תרתי אמר חדא הך דלעיל ואידך שהיה מפחד ואומר שבכל אותן האוכלוסין שהרגתי שמא היה בהם צדיק א' או ירא שמים א' משל לאד' שהיה עובר בפרדסו של מלך וראה חבילות קוצים ירד ונטלם הציץ המלך וראהו נעמן מפניו א"ל למה תטמן מפני פועלים הייתי צריך לקוששן קששתן אתה בא וטול שכרך כך אמר הב"ה לאברהם אותן האוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו ויש לך לקבל שכר הרבה על שבערת אותן ואם כן מצינן לפרושי שפיר אל תירא אברם לא מהמלכי' שהרגת שמא יתכנסו עליך ולא מהעונש שמא היה בתוך אותם שהרג' שום א' צדיק או ירא שמי' כי אנכי מגן לך מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן כך אפילו כל אומות העולם באים עליך אני אלחש כנגדן ושכרך גם כן הרבה מאד על שבערת את הקוצים מכל מקום אינו מתיישב על פשוטו של מקר' מפני שאם היה דואג אברהם אבינו על העונש לא היה צריך להבטיחו רק על העונש שהיה דואג בו לא על השכר:
אנכי מגן לך מן העונש. הא לא אתיא לא כר' לוי ולא כרבנן אבל י"ל שרש"י ז"ל להיותו רודף אחר פשוטו של מקרא כמו שכתב בפרשת בראשית וראה שהמדרש שדרשו רבנן על אנכי מגן לך אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא והמדרש שדרש בו רבי לוי אע"פ שמתיישב יותר אינו מתיישב על שכרך הרבה מאד הבא אחריו פירש אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת אלא אדרבה שכרך הרבה מאד ואל תדאג על קבול שכרך:
ואלו היה לי בן היה בני ממונה על שלי. דאם לא כן מה ענין זה אצל ואנכי הולך ערירי:
לפי התרגום מדמשק היה. שהה"א הנוסף בסוף התיבה בלשון ארמי הוא במקו' היו"ד הנוסף בלשון העברי וכמו שיו"ד ארמי ויו"ד גלעדי ויו"ד מצרי מורי' על המתייחסי' אל האב או אל המקו' ככה הה"א בלשון ארמי מורה על המתייחסים אל האב או המקו' כה"א דמשקאה וה"א פפונאה וה"א חקלאה כי פירוש דמשקאה מתייחס לדמשק ופירוש פפונאה מתיחס לפופנייא ופירוש חקלאה מתייחס לחקלא:
שרדף המלכים עד דמשק. דכתיב וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. ואליעזר היה אחד מהרודפים כמו שדר"זל לומר מחניכיו חניכו כתיב זה אליעזר שחנכו במצות גימטריא די"ח ושלש מאות שהוא כמנין אליעזר אמרו שהיה אליעזר לבדו:
ומה תועלת בכל אשר תתן לי. דאם לא כן מאי קמהדר ליה להב"ה על שכרך הרבה מאד:
אברם אין לו בן אברהם יש לו בן. וכך אמרו בב"ר אברם אינו מוליד אברהם מוליד ואינו ר"ל אברם אינו מוליד כלל שהרי הוליד את ישמעאל טרם שנקרא שמו אברהם אלא ה"פ אברם אינו מוליד בן הראוי ליורשו אברהם מוליד בן הראוי ליורשו תדע שהרי גבי הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי אמר ר' שמואל בר רב יצחק אמר אברהם להב"ה המזל דוחקני ואומר לי אברם אין את מוליד א"ל הב"ה כדבריך אברם אינו מוליד אברהם מוליד משמע שבראוי ליורשו קמיירי והיתה תשובתו ית' אמת הראו לך כל זמן שהיה שמך אברם אבל כשישתנה שמך בשם אברהם תוליד בן הראוי ליורשך והראיה הגמור על זה שאחר זה מיד נאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך שפירושו זרעך הראוי ליורשך שאילו היה דבור זה על סתם זרעו היה מחוייב מזה שיהיה גם ישמעאל ובניו בכלל הגזרה הזאת:
אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. פי' שישתנה המזל שלך במזל אחר. וא"ת מאי צא מאיצטגנינות שלך דקאמר דמשמע שאני עושה לך דבר שהוא חוץ מהאצטגנינות והלא ככה היא דרכה של איצטגנינות שמשנים את השם כדי שישתנה המזל דפי' צא מאצטגנינות שלך היא האצטגנינות שראית אתה ע"פ השמות של אברם ושרי אבל לעולם האצטגנינות במקומה עומדת:
וזהו ל' הבטה מלמעלה למטה. ובב"ר אמרו אין הבט אלא מלמעלה למטה ואינו ר"ל שכל הבטה היא מלמעלה למטה שהרי מצינו והביטו אחרי משה אל תבט אחריך הבט ימין וראה אלא ה"פ אין הבט האמור פה אלא מלמעלה למטה דומיא דאין עמידה אלא תפלה ואין פגיעה אלא תפלה וכן מה שכ' רש"י וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה פירושו וזהו לשון הבטה האמורה פה מלמעלה למטה:
שאל לו אות על זאת. פי' על הבטחת הזרע ועל רבויו ואין כונת הרב בזה להודיענו שבקשת האות לא היתה בעד הבטחת הזרע אלא בעד הבטחת ירושת הארץ דמאי קמ"ל מקרא מלא הוא במה אדע כי אירשנה אלא ה"פ דהאי והאמין ביי' אינו רוצה לומר שהאמין בנבואתו שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין בנבואתו לשחוט את בנו יחידו האהוב לו איך לא יאמין בנבואתו על בשורתו הטובה אלא ה"ק שפי' והאמין בה' הוא שלא שאל אות על זה כמו ששאל על ירושת הארץ ואין לשאול למה בקש אות על ירושת הארץ ולא על בשורת הזרע כי י"ל שעתה שכבר נעשו לו נסים רבים שהציל את לוט בן אחיו והוציאו מעבדות לחירות עם כל רכושו והרג כל אותם המלכים ונוצל מן הרעב והציל את אשתו מתוך בית פרעה התנין הגדול פחד שמא קבל שכרו ולא יזכה בירושת הארץ שהבטיחו קודם הנסים הללו ועתה לא הבטיחו בירושת הארץ אלא ספור דברים עוברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאז מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל על הבטחת הבנים ורבויי' שהבטיחו עתה אחר כל הנסים שנעשו לו לא נשאר לו שום ספק בהבטחתו זאת ולפיכך לא בקש ממנו אות אבל מה שהשיב הרמב"ן ז"ל שהבטחת הבנים שאינה תלויה בדעת אחרת האמין בה ולא בקש ממנו אות אבל על הבטחת ירושת הארץ שהיא תלויה בדעת אחרת כי שמא ישובו הכנעניים בתשובה שלימה ולא תקיא אותם הארץ כי יתקיים בם מאמר רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהרוס ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה פחד שמא ישובו הכנעניים בתשובה שלימה ונחם ה' על רעתם ולא תקיא הארץ אותם ולא יזכה בה אברהם וזרעו אחריו או מה שאמר שהצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה כמו שארז"ל בב"ר ויירא יעקב מאד וייצר לו מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה איננה תשובה כי למה לא חשש בראשונה כשהבטיחו על ירושת הארץ שמא ישובו הכנעניים ולמה לא האמין עתה בעצמו והאמין בראשונה כשנאמר לו לזרעך אתן את הארץ ופעם אחרת כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו' ולא בקש אות על זה:
הב"ה חשבה לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו פי' מלת ויחשבה שבה אל השם ומלת לו שבה אל אברם לא מלת ויחשבה שבה אל אברם ומלת לו שבה אל השם כי כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת גם אין טעם לומר שאברהם חשב הבטחת הזרע לצדקה ולא הבטחת ירושת הארץ ומפני שאין מלת צדקה נופלת רק מהגדול אל הקטן כי הגדול הוא אשר מדרכו לעשות חסד ומשפט וצדקה למי שהוא קטן ממנו ולא ההפך העתיק פירוש הצדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות כי הזכו' נופל מהקטן אל הגדול ממנו: והרמב"ן ז"ל טען ואמר איני מבין מה הזכות הזאת כי למה לא יאמין באלוה אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין לשחוט בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה: ונ"ל שאינה טענה כי כבר פירש והאמין בה' שלא שאל לו אות על זאת כמו ששאל על ירושת הארץ וחשב זה לאברהם לזכות על שלא בקש ממנו אות כמו שבקש על ירושת הארץ ומה שכתב הרב על האמונה שהאמין בו פירושו שהאמין ולא בקש ממנו אות וסמך על פירושו דלעיל והרמב"ן ז"ל לא השגיח בדברי הרב וחשב שהזכות שלו הוא מפני שהאמין בו וטען מה שטען:
באי זה זכות יתקיימו. בב"ר כדר' חייא בר חנינא דאמר לאו כקורא תגר ופי' כי אירשנה שאירשנה והמקרא מסורס כאלו אמר אדע במה שאירשנה שפי' אדע באי זה דבר אוכל שאירשנה אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי תפול הקושיא דלעיל שאיך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו ונר' שגם רש"י עצמו נתעורר בזה ופירש תחלה ויחשבה לו צדקה הב"ה חשבה לזכות על האמונה שהאמין בו ואח"כ חזר ואמר ד"א במה אדע והיה לו לפרש תחלה ד"א במה אדע סמוך למאמר אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע כדי להודיע החלוק שבין הפי' הראשון לפי' האחרון של במה אדע ואחר כך לפרש ויחשבה לו צדקה על האמונה שהאמין בו אלא מפני שפי' והאמין בה' שהאמין בו ולא בקש ממנו אות אינו צודק רק לפי הפירוש של במה אדע שבקש ממנו אות לפיכך הסמיך אחריו מיד הפי' של ויחשבה לו צדקה הב"ה חשבה לזכות על האמונה שהאמין בו ולא בקש ממנו אות ואח"כ פיר' ד"א במה אדע כו' וצריך לפי זה לפרש על והאמין בה' פירוש אחר ואפשר לומר והאמין בה' שיזכה בהבטחת הזרע ולא נשאר' בו מבוכ' אבל בהבטחת ירושת הארץ נשארה בו מבוכה באי זה זכות יתקיימו בה:
שלשה עגלים. בב"ר ואע"פ שמלת משולשת היא שם תואר לא שם המספר גם שם עגלה הוא שם המין ולא יפול עליו שם המספר עם כל זה נטה אחר המדרש הזה מפני שהוא קרוב אל השכל דאם לא כן למה בחר כל אלה המינים והלא לא היתה הכונה בזה רק לבתר אותם בתוך כדי שתעבור השכינה בין בתריהם כמנהג כורתי הברית והיה די במין א' מהצורך לכל אלה המינים ועוד שמאמר במה אדע אם לא יתפרש כפי הפי' השני נראה כקורא תגר:
פר יום הכיפורים ופר העלם דבר ועגלה ערופה. שכל אלה לכפרת כל ישראל הם באים כי בפר יום הכפורים כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ועל ידו יוכל לכפר על כל ישראל כדכתיב ביה ועל כל עם הקהל יכפר ופר העלם דבר מכפר על כל ישראל ובעגלה ערופה כתיב כפר לעמך ישראל אבל פרי מוספי ראשי חדשים והמועדים ופר עולת נדבה ופר שלמים לא קא חשיב דקרבנות דכפרה בעינן שבשעה שאמר לו אברהם להב"ה הודיעני באי זה זכות יתקיימו בני בארץ א"ל הב"ה בזכות הקרבנות פירוש בכפרותיהן שאני נותן לבניך שהן מתכפרין על ידן כדאיתא בב"ר וקרבנות דכפרה אינן אלא החטאות לא העולות כמו שדרז"ל בת"כ גבי יולדת והקריבו למדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא האחד ואי זה זה חטאת שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מי שהוא בא לכפר בו הטהרה תלוייה לאפוקי עולה:
ועז משולשת רמז לשעיר הנעשה בפנים. הוא שעיר יום הכפורים שהוא שעיר חטאת אשר לעם הנזרק דמו מבית לפרכת שהוא לכפרת כל ישראל וכן שעירי מוספי כל המועדים לכפרת כל ישרא' הן באין:
ושעירת חטאת יחיד. אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירי' דלעיל מ"מ מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל ואינה לאדם אחד דומיא דפר כהן משיח ושעיר הנשיא הבאים עליהם לבדם ולא על אחרים כפרת כל ישראל מיקריא והיינו טעמא דקא חשיב אשם ודאי ואשם תלוי וכבשה דחטאת יחיד ואף על פי ששעירי מוספי כל המועדים רבים הם מ"מ כיון שכלם למוסף המועד הם באים נחשבים למין אחד:
אשם ודאי ואשם תלוי וכבשה של חטאת יחיד. אבל כבש מצורע וחטאתו אע"ג דלכפרה הן באין לא קא חשיב משום דכיון דלא אתו אלא לכפרת המצורע כפרת יחיד קרינן ביה ולא כפרת כל ישראל אבל כפרת החוטא כפרת כל ישראל מיקריא כיון דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
ותר וגוזל תורים ובני יונה. תור ובן יונה גרסינן ול"ג תורים ובני יונה דהא תור אחד בלבד ובן יונה אחד בלבד הוא החטאת שהוא לכפרה אבל התור השני ובן יונה השני לעולה הן באין ואינן לכפרה ובתור ובן יונה דאשם ודאי דלכפרת כל חוטא וחוטא קא אתי ומיירי דהוי כפרה לכל ישראל אבל תור ובן יונה דיולדת דלא אתו אלא לכפרת היולדת ודאשם מצורע דלא אתי אלא לכפרת מצורע ודזב וזבה דאינן באים אלא לזבים בלבד לא קחשיב והא דלא הביא גם עשירית האיפה דאשם ודאי שהיא באה לכפרה כבר אמרו בב"ר א"ר שמעון בן יוחאי כל הכפרות הראה הב"ה לאברהם אבינו מלבד עשירית האיפ' שלא הראה לו ורבנן אמרי אף זו הראה לו נאמר כאן את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה:
אין המקרא יוצא מידי פשוטו. דאי משום כפרות כפי המדרש למה בתרם ואע"פ שנתנו רז"ל טעם בזה לפי שהאומות נמשלו כו' כדלקמיה וגם יש קצת ראיה לדבריה' דאל"כ למה לא בתר גם הצפור ולמה בחר אלה המינים ולמה לא ממין אחד בלבד מ"מ קרא דתנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרי' מוכח טפי שכל זה אינו אלא כדרך כורתי ברית כמו שנאמר העוברים בין בתרי העגל:
משנולד יצחק עד שיצאו ת' שנה. פי' אלה הת' שנה הם משנולד יצחק עד שיצאו ממצרי' שנמצא שלא היה כל שעבוד מצרים אלא ר"י שנה והיינו דמפרש לקמיה כיצד כו' כלומ' כיצד יתקיי' החשבון של ת' שנה לפי הפירוש הזה כשנשים בחשבון הת' שנה הק"ץ שנה משנולד יצחק עד שירד יעקב אבי' למצרים וישארו במצרים ר"י שנה בלבד ומאמר ד' מאות דבק עם מאמר בארץ לא להם לא עם ועבדום וענו אותם הסמוך לו שהרי לא היה השעבוד והענוי אלא במצרים שהם ר"י שנה ומאותם הר"י עברו יותר מע' שנה שלא שעבדו אותם כל זמן שיוסף קיים וכל זמן שאחד מן השבטים קיים:
וא"ת במצרים היו ת' שנה. פי' שאם תאמר שמאמר ת' שנה דבק עם ועבדום וענו אותם הסמוך לו דהיינו במצרים אי אתה מוצא רק ש"נ שנה אפילו אם תמנה כל שנות קהת שהיה מיורדי מצרים וכל שנות עמרם בנו והפ' שנה של משה רבינו בן בנו שהיו לו באותה שנה שיצאו ממצרים כ"ש כשתוציא מהם השנים שנשארו לכל אחד מהם אחר לידת בנו שהם נכללים בשנות הבן והיה צ"ל שתוציא גם השני' שחי קהת קודם רדתו למצרי' שהם קרוב לז' שנה ולא ידעתי למה לא הזכירם:
לרבות ד' מלכיות הרמוזים בד' מלות אימה חשכה גדולה נופלת עליו אימה זו בבל חשכה זה מדי גדולה זו יון נופלת עליו זו פרס בב"ר דאל"כ גם מיבעי ליה ובב"ר היה לו לומר גם מאי וגם אלא גם הוא מצרים וגם לרבות ד' מלכיות. ופירושו כמו שהענשתי את זרעך בגלות וענוי כך הענשתי את הגוי אשר שעבד אתכם:
דן אנכי בעשר מכות. כאלו אמר אעניש אותו לא מענין דין כמשמעו כי לא מצינו שעמד עמו בדין בשום מקום:
ברכוש גדול בממון גדול. לא כשאר רכוש שבמקר' המורה על קנין כי זה הממון שהשאילום וינצלו את מצרים אינו מקניינם:
ולא תראה את כל אלה. דאל"כ מה ענין הבשורה הזאת אצל גזרת הגלות ומאי ואתה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כפי פירושו שאמר כי גר יהיה זרעך משיהיה לך זרע ומשנולד יצחק נאמר בו ויגר אברהם בארץ פלשתים ויגר יצחק בגרר א"כ גם הוא בכלל הגזרה. ואשר הביאו לטעון הטענה הזאת אינו אלא מפני שחשב שפי' ולא תראה את כל אלה שב גם על גזרת הגרות ואין הדבר כן שהרי בב"ר אמרו בהדיא משם רבי אחא א"ל אברהם להב"ה אף אני עמהם בשעבוד אמ' לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שפי' שלא תראה השעבוד שהוא מה ששאל עליו אם יהיה עמהם בשעבוד לא הגרות כי גם הוא בגזרת הגרות עמהם אבל פי' ולא תראה את כל אלה בהכרח הוא שיפורש על ועבדום וענו אותם לא על הגרות ומן התימה ממנו איך לא השגיח לראות מה שכתב רש"י ז"ל על בארץ לא להם ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם ומשנולד יצחק ויגר אברם ויצחק ויגר בגרר ויעקב גר בארץ חם לגור בארץ באנו דמשמע שהוא סובר שאברהם ג"כ בכלל גזרת הנרות היה וכן מה שכתב בפסוק ומושב בני יש' אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה שכתב משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ול' שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק וכתב אח"כ שאף שאר הישיבות נקראו גרות ואפילו חברון אשר גר שם אברהם ויצתק ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה שמזה משמ' שגם אברה' בכלל הגזרה היה ומה שאמר כפי פירושו שאמר כי גר יהיה זרעך משיהיה לך זרע אין זה פירושו אלא ממדרש של ב"ר שאמרו כי גר יהיה זרעך משיראה לך זרע:
ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו. שהרי אברה' בן קע"ה שנה מת ולא הגיע לשני חיי בנו שחי ק"פ שנה:
בו ביום מרד עשו. דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרז"ל ברציחה כמה דתימא עיפה נפשי להורגי' ובאותו יום מת אברה' כדכתיב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה ודרז"ל עדשים אדומות היו שבשלם יעקב כדי להברות את אביו שהיה אבל באותו יום מאביו כדפרש"י שם:
לאחר שיגלו למצרי'. ויהיה ודור רביעי דבוק עם ועבדום וענו אותם שפירושו במצרי' דאי אפשר לומ' רביעי מעת הגזרה שא"כ יהיו שש דורות יצחק ויעקב ויהודה ופרץ וחצרון וכלב בן חצרון:
שבארץ כנען היה מדבר עמו. ולכן היה הנה מורה על ארץ כנען:
יהודה פרץ חצרון וכלב. אבל יעקב אבינו אע"פ שהיה מיורדי מצרי' אינו נכנס בחשבון מפני שכבר היה זקן קרוב למיתתו א"נ מפני שועבדו' וענו אותם שדור רביעי דבוק עמו לא התחיל אלא לאחר מיתתו כמו שדרז"ל מלמה פרשה זו סתומה ופירושו לאחר שיגלו למצרים לאחר שישתעבדו:
כמו ויהי הם מריקים שקיהם. שהוא חסר דבר כאלו אמר ויהי דבר זה שהם מריקים שקיהם דאל"כ ויהיו מיבעי לי אף כאן ויהי דבר זה השמש באה דאל"כ ותהי השמש מיבעי ליה מאחר שנכתב באה בלשון נקבה ואעפ"י שהשמש הוא בלשון זכר ולשון נקבה כבית ומקו' ואפש' להיות שניה' בפסוק אחד כמו תאכלהו אש לא נופת אל המחנה האחת והכהו זו אינו אלא על המעט:
נתתי אמירתו של גבוה כאלו היא עשויה. בב"ר אמרו אף מאמרו של הב"ה הוא מעשה שנאמר לזרעך נתתי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין צורך במקום הזה כי אמר בפעם הראשונ' לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה לו ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו ובעת המילה כשאמר לו לאחוזת עולם א"ל ונתתי בעתיד עכ"ד: ואני שמעתי ולא אבין כי אם חייב מאמרו ית' בפעם הראשונה והשנית אתן בלשון עתיד שבפעם השלישי' היא נתונ' בהכרח לא יחוייב זה אלא אלו היה אומר בפעם הראשונה והשנית בלשון הווה כמו הנני נותן לו את בריתי שלום שאז יחוייב בהכרח שאחרי הפעם ההיא מיד תהיה נתונה בהכרח מפני שההווה ישוב מיד עבר אחר הזמן ההווה ואם אמר זה מצד השנוי שבפעם הראשונה והשנית נאמר בלשון עתיד ובשלישית נאמ' בלשון עבר הנה אחר הברית הזאת בלשון עתיד ונתתי אות' לכם מורש' אני ה' ואמר ליצחק כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננ' ולזרעך ואם היתה נתונה להם מזמן אבר' מה טעם אתן ואתננה הרי אין כאן שום תוספות ענין בנתינה עד שבעבורו יאמר בלשון עתיד כמו בעת המילה שבעבור שהוסיף לאחוזת עולם אמר נתתי בלשון עתיד כמו שפירש הוא ואין להשיב שמה שאמר ליצחק וליעקב בלשון עתיד הוא מפני החדוש שבא להודיעם שיתן אותה להם לבדם ולא לישמעאל ועשו שגם הם בכלל לזרעך נתתי וא"כ לא היה לו לומ' אתן ואתננה בלשון עתיד מאחר שאין חדוש בנתינה כמו גבי לאחוזת עולם אלא במקבלים בלבד ליצחק ולא ישמעאל ליעקב ולא עשו אלא היה לו לומ' ליצחק לך ולזרעך נתתי את כל הארצות האל וליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך נתתיה ולזרעך שפירושו כשאמרתי לאברהם לזרעך נתתי את הארץ לא כוונתי רק בעבורכם ולא בעבור ישמעאל ועשו:
ולא נתן להם אלא שבעה גוים. ב"ר דכתיב בפרשת ואתחנן ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך והם השבעה האמורים כאן חוץ מקני וקניזי וקדמוני כי הרפאים האמורי' פה הוא החוי האמו' שם כדלקמן ואעפ"י ששם הכנעני נאמר על כל הי"א בני כנען את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי ולכן פעם יכתוב והיה כי יביאך ה' אלהיך אל ארץ הכנעני במקו' כל הי"א בני כנען ופעם יכתוב והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי ויהיה שם הכנעני במקו' השבעה הנשארי' ופעם יכתוב והביאך אל ארץ האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי ויהיה שם הכנעני במקו' הו' בני כנען הנשארי' אין לפרש כן בז' גוי' הנספרי' בפר' ואתחנן כי שם אחר שהזכיר הז' גוים בשמם חזר וכ' שבעה גוים רבי' ועצומי' ממך והורה בזה שאין שם הכנעני שם כולל כל הנשארים שלא נזכרו כמנהגו בשאר המקומות דא"כ מה צורך היה לכתוב אחר שהזכיר אותם בשמם שבעה גוים אטו מניינא אתא לאשמועינן:
והג' אדו' ומואב ועמון והם קני וקניזי וקדמוני. בב"ר כרבנן דמכיון שנדר לתת להם את ארץ כל העשרה עממין ולא נתן להם רק ארץ הז' עממי' שהם החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי ונשארו קני וקניזי וקדמוני שלא נתנם להם בזמן יהושע ויחוייב מזה בהכרח שיתנם להם בזמן המשיח לקיי' את נדרו ומצינו שאדום ומואב ועמון לא נתנם להם באותו הזמן שנתן להם כל הז' עממין אלא גזר על ישראל שלא יקחו מהם מאומ' מארצם ואמר בעד אדום אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר כו' עד כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל וכתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמ' וגו' כי לא אתן לך מארצו ירוש' וכתיב וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגו' כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירוש' ומצינו שבזמן המשיח יתנם להם כדכתיב אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם וצ"ל שקני וקניזי וקדמוני הם הם אדום ועמון ומואב וכך אמרו בב"ר עלתה בדעתו של מקו' להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממין את הקני ואת הקניזי וגו' ולא נתן להם אלא שבעה את החתי את הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי ואי זה הם הג' שלא נתן להם רבנן אמרי אדום ומואב וראשית בני עמון שלא נתן להם בעולם הזה אדו' שנ' כי לא אתן לך מארצם ירוש' כי ירוש' לעשו נתתי את הר שעיר ובמואב כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' ובעמון כתי' כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה אבל לימות המשיח יחזרו ויהי' לישראל כדי לקיי' מאמרו של הב"ה:
ואת הרפאים ארץ עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים. וא"ת א"כ היינו אמורי שהרי עוג ממלכי האמורי הוא כדכתיב גבי סיחון ועונ שני מלכי האמורי ולמה חזר וכתב עוד ואת האמורי ועוד הרי מהשבעה גוים האמורים בפרשת ואתחנן שנתנו להם הוא תחוי וע"כ לומר שהרפאי' האמור כאן שהוא מהז' גוים שנתנו להם הוא החוי לא האמורי וכך אמרו בבראשית רבה רבי דוסתאי בשם רבי שמואל בר נחמני אמר לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם ושמא יש לומר שארץ רפאי' היא ארץ החוי ועוג אע"פ שהיה מבני האמורי להיותו גם הוא מהענקים כמו הרפאים היה דר עמהם ומפני שהיה איש גדול וממשפחת' כי כולם בני כנען הם מינוהו למלך עליהם והכתוב שקורא אותו מלך האמורי ולא מלך החוי אינו אלא מפני שהיה מבני האמורי ומפני שהיה מלך על החוי ועל ארצם שהיא ארץ רפאים נקרא גם הוא רפאים ומיתר הרפאי':
