א אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ ב וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃ ג וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃ ד וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃ ה וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃ ו וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃ ז וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ח וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל׃ י וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃ יא וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃ יב וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃ יג וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ יד וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃ טו וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה׃ טז וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃ יז וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ יח בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ יט אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃ כ וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃ כא וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ו:
רש"י והאמין בה' וגומר לא שאל לו אות על זאת כו' ופירש הרא"ם שדעת רש"י הוא דהאי והאמין בה' אינו רוצה לומר שהאמין בנבואתו שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו'. וסיים ואמר אלא ה"ק שפי' והאמין בה' הוא שלא שאל אות על זה כו' ובזה השיב גם כן לטענת הרמב"ן שטען על רש"י ז"ל שפי' גבי ויחשביה לו צדקה הקב"ה חשב לו לצדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ע"כ: וטען עליו הרמב"ן ואמר איני מבין מה הזכות הזה כי למה לא יאמין באלקי אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו' והשיב הרא"ם ז"ל שאינה טענה כי כבר פי' והאמין בה' שלא שאל לו אות על זאת כמו ששאל על ירושת הארץ וחשב זה לאברהם לזכות על שלא בקש ממנו אות כו' והרמב"ן ז"ל לא השגיח בדברי הרב וחשב שהזכות שלו הוא מפני שהאמין בו וטען מה שטען עכ"ל ואני תמה מאד על הרא"ם ז"ל שחשב בתשובה קלושה כזאת לדחות דברי הרמב"ן ז"ל וזה שהרי הוא עצמו כבר הניח ליסוד מוסד דברי הרמב"ן ז"ל אשר כן הוא האמת שאיך לא יאמין בנבואתו הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב כו' וא"כ מה השיב לטענת הרמב"ן ז"ל שטען מה זכות הזה כו' בתשובתו שזה היה הזכות שלא ביקש ממנו אות כו' ולמה היה לו לבקש אות כיון שהאמין אמונה שלימה בהבטחה מה לו לאות אין דרך לבקש אות אלא מי שמסופק בהבטחה כעניין גדעון וחזקיה ואם כן הדרא קושי' הרמב"ן לדוכתא מה הזכות הזה שהאמין כי למה לא יאמין כו' שדעתו לומר וכ"ת הזכות הוא על שלא בקש אות אזי יטעון ג"כ ויאמר ולמה לו לבקש אות אם האמין באמונה שלימה אלא עכ"ל הזכות הוא שהאמין דהא בהא תליא והדרא קושיא לדוכת' למה לא יאמין כו' וחזר הדין ואשוב אתפלא בי' ותימהני על שניהם יחד על הרמב"ן ז"ל ועל הרא"ם ז"ל שיבינו דברי רש"י ז"ל שאמר לא שאל אות על זאת שכוונתו לומר שזאת היה אמונתו וזאת היא צדקתו וזכותו על שהאמין בהבטחת ריבוי זרעו להרמב"ן ולהרא"ם אמונתו וצדקתו וזכותו הוא על שלא שאל לו אות על הבטחת ריבוי זרעו אשר בזה דחה טענת הרמב"ן ז"ל כי ממקום שבאו היו להם להשיב ולדקדק ברש"י שלא היתה זו כוונתו אלא כמו שאבאר בע"ה גם הרג"א הסכים עם הרא"ם בזה והרגיש בקושיא זו ודחה אותה בקש ואמר ודאי האמין בה' וזכותו הוא שלא שאל אות אלא ששאלת האות יהיה שלא יגרום החטא שלא תתקיים הבטחה זו ע"כ ונמשך בזה אחר דברי הרמב"ן שאמר גבי אות הירושה ואינו כשאלת מה אות וגם הקב"ה לא הראה לו אות או מופת בדבר נפלא אבל אברהם בקש שידע ידיעה אמיתות שירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנעניים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר כו' ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הרעה והקב"ה כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים אבל גם הוא לא דקדק בעומק הדבר ועד היכן מגיעי' ויותר תמיהני על הרמב"ן ז"ל שיכתוב כזאת וזה כי יש לדקדק איך תהיה איכות שאל' האות שלא יגרום החטא אם ישאל אות שאעפ"י שיחטא לא יזיק לו חטאו כלום ולא יגרום חטאו לבטל הבטחתו זאת תהיה שאלה בלתי הגונה כי הוא ית' לא ישא פנים ולא יקח שוחד לתת לו אות על זה אם לא בדרך תפילה שיתפלל על חטאו לכפר עליה שלא תבטל הבטחתו ואם תהיה הכוונה באות שאם יחטא ויתחייב עונש מה שיהא העונש בעניין אחר ולא בבטלת ההבטחה גם זו יראה שאלה בלתי הגונה כי הוא ית' יודע מתן שכרן של מצות ועונשן ולא אנחנו כמו שאמרו רבותי' ז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' ואם תהיה שאלת האות שלא יחטא ואז ממילא לא יגרום החטא כו' גם זו אינה הוגנת כי אין זה ממדתו של הקב"ה להבטיח האדם שלא יחטא כי הרשות נתונה והבחירה קיימת וזה מבואר הוא וא"כ מה שייך לומר שלא שאל אות אלא הוא שלא יגרום החטא ועוד מה היה לו לשאול אות אם יגרום החטא ישאל לו ית' אם יגרום החטא אם לא מה צורך לאות כמו שהוקשה עצמו על דברי הרא"ם שאמר דגבי נתינת הארץ היה אברהם מסופק שמה שאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת אם הוא ספור דברים בעלמא או דברי הבטחה ולכך שאל אות לידע אם הם דברי הבטחה ע"כ והקשה הוא עליו למה הוצרך לשאול אות ישאול הקב"ה ואם יתן לו הארץ ולא יהיה צריך לאות ה"נ תקשה לדידיה גבי אמרו ששאל אות שלא יגרום החטא שהרי ע"כ לא היה צריך להודע' אלא אם יגרום אם לא יגרום כפי הקושיות החזקות שהקשתי וא"כ לא היה לו לשאול אלא אם על כל פנים תקיום הבטחתו זו ולא יגרום החטא אם לא כי הוא ית' יודע הכל ואעפ"כ טבע הבחירה קיימת כידוע כללא דמילתיה חששא דשמא יגרום החטא אינה שייך אלא בלב הנביא או הצדיק שהבטיחו הש"י על דבר והוא ירא וחרד ומפשפש במעשיו שלא יגרמו לבטל ההבטחה אבל שאילת אות אינו שייך אלא על דבר שאינו מאמין באומד כעניין שנאמר בנביא שקר יתן אות או מופת אם אינו בטוח באותו עניין ששואל עליו את האות וע"י האות יהיה בטוח בו יותר לכך אני אומר בכוונת רש"י שפירש על והאמין בה' לא שאל לו אות על זאת מפני שקשה לו איך ישבח הכתוב את אברהם ויחשב לו לצדקה בהאמינו בריבוי זרעו ואיך לא יאמין ולא איש אל ויכזב ולא אדם להתנחם וכמו שכתוב הרא"ם לכך אמר רש"י שאין זאת מן האמונה המשובח בה אברהם אבינו ושנחשב לו לצדקה רק מה ששובח עליו הוא עניין אחר והוא דבר שהיה לו רשות לשאול עליו אות בלי עון ופשע כמו שאבאר והוא לא שאל לו אות עליו ולכך ויחשביה לו צדקה וזה שאעפ"י שהבטיחו הש"י בריבוי זרעו היה לו לחשוב לאברהם מפני שהזרע הזה אינו דבר טבעיי לא לו ולא לשרה כי שניהם היו עקרים כי גם ישמעאל עדיין לא נולד וארז"ל אברהם ושרה טומטמין היו וא"כ לא יהיה אצלו הבטחת הזרע טבעיים רק יהיה דבר ניסיי וידוע הוא שהדברים הנסיים לא יתמידו והיה לו לאברהם לספק באיכות ההבטחה הזאת דאעפ"י דודאי האמין בה' שיהיה זרעו ככוכבי השמים לרוב שמא לא יתמידו ח"ו זמן רב רק להפיס דעתו של אברה' על שהתרעם לומר ואנכי הולך ערירי הבטיחו כן לא להיות גוי לפניו ית' כל הימים שיהיו אומה באומות לעולמי עד מפני שהם דבר נסיי שדרכו שלא יתמיד והי' לו לשאול אות בו יוודע לו איכות ההבטחה אם יתקיימו לפניו ית' כדמיון הכוכבים ממש שהם לרוב וקיימים לעד וכמו שהבטיח אותנו ישעי' הנביא כי כאשר השמים החדשים וגומר כן יעמוד זרעכם ושמכם ואברהם תלה בטחונו בו ית' ואמר וודאי הוא ית' ימשוך עליהם חוט של חסד ויקיימו לפניו לעולמי עד כמו שדימה אותה לככבים והאמין שיהיו ככוכבים ממש בכל עניניהם בריבויים וקיומם לעד וזה נחשב לו לצדקה שהאמין בה' ובטח עליו אפי' בדבר שלא הבטיחו עליו בפירוש אלא שמשמעות לשון ההבטחה שאמר וספור הכוכבים וגומר כה יהיה זרעיך סובל משמעה שידמו להם בשני דברים ברבוי ושיהיו כמו כוכבים הקיימים לעד אבל יכול להיות ג"כ שלא היתה הכוונה אלא על הריבויי לבד וזהו לשון והאמין כי לדבר זה יקרא אותם ככבים לשניהם אבל לא היה בטוח בקיום לעד כמו שהיה בטוח בריבוי מפני שהריבוי נאמר לו בפי' בפשט הכתובים וספור את הככבים משמע להראות לו מספר הריבוי הוציאהו החוצה אבל בקיום היה לו להסתפק ולא היה בטוח כל כך והיה לו לשאול עליו אות בפני עצמו ולא שאל ויחשביה לו צדקה שהאמין בה' בכל מה שמורה עליו הדמיון שדימה את זרעו לככבים ממש בשני העניינים בריבוי ובקיום וזהו שסיים רש"י ז"ל ואמר אבל בירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע כי שם גם לא שאל אות על נתינת הארץ כי וודאי גם שם האמין בה' שיקיים הבטחותיו שאמר לו כמה פעמים לזרעך אתן את הארץ וגומר וגם עכשיו אמר לו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה שחשבה אברה' להבטחה ממש ולא לסיפור דברים כמו שכתב הרא"ם והאמין בה' כי לא איש אל ויכזב ובוודאי יתנה לזרעו וגם לא חשש שמא יגרום החטא שלא תתקיים כי לא אדם הוא להתנחם אבל מה ששאל אות על הבטחת לרשתה היתה אם יתקיימו בה כלומר אם ר"ל שירשוה לעולמי עד ממש כתורת היורש שיהיה להם קיום הארץ לעולם או שיהיה להם הארץ בעודה בידם בתורת ירושה ולא בתורת לוקחים שיש חילוק בכמה דינים בניהם בעניין זה אם הוא בתורת ירושה או בתורת לוקח אבל שמא לא יתמיד בידם אלא יהיו כמו לוקח לזמן מוגבל וזהו שאמר במה אדע כי אירשנה לא אמר במה אדע כי תתננה כי לא היה מסופק בזה רק במלת לרשתה היה מסופק באיזה אופן תהיה הירושה ומה ששאל אות על הבטחת הירושה באיזה אופן תהיה יותר מהבטחות הככבים שהרי גם שם היה מסופק בפירוש לשון ההבטחה אומר אני שבזה יש להשיב כעין תשובת הרמבן וזה שהבטחת הבנים שהיתה מצדקת ומנדב' הש"י ואינה תלויה בדעת אחרת לכך האמין בה' בכל משמעותיה בריבוי ובקיום כמו שאמרנו אבל הבטחת ירושת הארץ שהיא תלויה בדעת אחרת ברשעת הגוים כמו שנאמר בפירש לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים וגומר חשש אברהם שמא יחזרו בתשובה ויקיים בהם מה שקיים לשאר אומות בעתיד ושבתי שבות בני עמון וגומר ושבתי שבות מצרים וגומר ושבתי שבות בית ישראל וגו' וע"י תשובתם תהיה מתנת הארץ לבניו לזמן כאחד משני הפירושים של ירושה לכך שאל אות על אופן הירושה ואיכותה אם יתקיימו בה אם לא ומעתה לא תקשי הקושיא שהקשה הרג"א על הרמב"ן שהבאתי למעלה שפירש ששאל אות מפני שחשב שמא יעשו הכנעניים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר כו' ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הרעה והקב"ה כרת עמו ברית שיירשוהו על כל פנים עכ"ל והקשה הרג"א א"כ היה אברהם מבקש אות שאף אם יעשו תשובה יתן לו את הארץ וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו את הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה וכי עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא עכ"ל ומתוך קושיא זו הניחו בתירץ הראשון של הרמב"ן שאמר שהיה שאלת האות מפני שהיה חושש שמא יגרום החטא ואני כבר דחיתי טעם דשמא יגרום החטא ואומר אני דלדידי לא תקשה הקושיא השנייה כלל דוודאי לפי סברת רמב"ן שנתן הטעם על שאלתו האות אם יתן לו הארץ אם לא ויהיה נתינת האות שעל כל פנים יתנה לו וודאי יקשה לו זה כשיעשה תשובה למה יהא הדין נותן שיגרשו הם מארצם וישבו ישראל תחתם והם יהיו צדיקים כמותם אבל לפי מה שפרשתי שאברהם לא היה חושש לזה כי בטוח היה שיתן להם את הארץ אלא שחשש שמא יעשו הכנעניים תשובה וישיב אלקים את שבותם וירחמם להשיבם לארצם לא היתה בקשת אברהם שאלה בלתי הגונה שאף אם יעשו תשובה יניח ישראל לשבת בארצם ויתן לכנעניים ארץ אחרת כזה אם יזכו בה דהואיל שמחמת רשעתם כבר נדחו מארצם נדחו ויונחו ישראל על מקומם שכיון שקנו קנו והם ירשו ארץ אחרת אם יעשו תשובה והש"י נשא פניו גם לזה וכרת עמו ברית שבניו יונחו בארצם על כל פנים אפילו יעשו הכנעניים תשובה ואין זה שום עול בדין הש"י חלילה כי יש לאל ידו ית' לתת לכנעניים ארץ כארצם אם ישובו אלא שבלאו הכי נ"ל שאין קושיא הרג"א על הרמב"ן קושיא כלל שהרמב"ן לא אמר ששאל אות שאף אם יעשו הכנעניים תשובה ינתן לישראל ארצם לא כיון הרמב"ן לזה אלא ששאל אות להודיעו אם יעשו תשובה אם לא אעפ"י שהרשות נתונה והבחירה קיימת וא"כ היאך ידע כביכול מה יעשו זה אינו כי מ"מ גם הידיעה אמת ועוד כי זהו אחת ממדותיו ית' שעונש קצת חטאים הם שיסלק הבחירה מן האדם שאעפ"י שהיה חפץ לעשות תשובה ימנע אותו ממנו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בח' פרקים גבי ואני אקשה את לב פרעה וגו' ע"ש ולפי זה שלא היתה שאלות אות במה אדע כי ארשנה רק אם יתקיימו בה אין הפרש בין פירוש הזה ובין פירוש הד"א שפרש"י בסמוך אלא שבפי' זה שאל אות אם יתקיימו בה אם לא ולפירש הד"א לא היה מסופק אם יתקיימו בה כי וודאי יתקיימו בה רק ביקש לידע באיזה זכות יתקיימו בה למען ידע גם הוא מה יעשו בניו ויתקיימו בארץ ולפי הד"א שגם על ירושת הארץ לא שאל אות יש לדקדק לכל הפירושים וא"כ מה היה זכותו של אברהם שהאמין בה' ולא שאל אות על ריבוי זרעו שעליו אמר הכתוב ויחשביה לו צדקה ולמה לא יחשוב לו לצדקה גם כן שלא שאל אות על ירושת הארץ אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל כי גבי ריבוי זרעו שהיה לספק באמרו כה יהיה זרעיך ר"ל כככבים אם הכוונה לשני הדמיונות לככבים בריבוי ובקיומם והוא לא נסתפק בזה והאמין בה' שיקיים לו שניהם חשבה לו השי"ת לצדקה אבל גבי הירושה לא היה מקום להסתפק בו כי לפי הד"א יהיה לשון לרשתה כפשוטו בלי שום ספק ולא היה לו מקום לשאול אות לכך לא היה להש"י לחשוב לו לצדקה של כלום כי למה לא יאמין בדבריו הפשוטי' ולא איש אל ויכזב ודברי הרא"ם גם דברי הרג"א מגומגמים מאוד באלו הדברים בפרט במה שאמרו שלפי פשט הד"א נשאר אברהם כמבוכה בירושת הארץ באיזה זכות יתקיימו בה ומשמע לפי דבריהם שהיה נבוך עדיין אם יתקיימו בה אם לא כלומר שאם יהיה אותו זכות של קרבנות יתקיימו ואם לא יהיה לא יתקיימו ובריבוי זרעו לא נשאר לו מבוכה והאמין בה' שיזכה בהבטחת הזרע וא"כ לא יצאו בירושת הארץ מכלל שאלת אות אם יתקיימו אם לא ומה זה התחיל רש"י בלשונו ד"א במה אדע לא שאל אות כו' אבל לדידי אין זה קושיא דאדרב' בריבוי הזרע נשאר לו מבוכה בלשונו של השי"ת והאמין בה' ולא שאל אות אעפ"י שהיה לו לשאול ויחשביה לו לצדקה אבל בירושת הארץ לא היה מבוכה ולא הי' צריך לשאול רק שחשק' נפשו בידיעת הזכות מה הוא והנלע"ד כתבתי ויתורצו בזה כל הספקות והקושיות שהקשו הרא"ם והג"א גם הרמב"ן על רש"י דו"ק ותמצא ואין לתמוה על רש"י לפי פי' זה שקיצר בלשונו כל כך שרש"י סמך על סוף דבריו שאמר אבל על ירושת הארץ שאל לו אות שאותו האות אי אפשר לפרש רק על אם שיתקיימו בארץ אחר שיבואו שמה לא על נתינת הארץ מתחלה שא"כ יש לשאול למה לא האמין בו על נתינתו ולא איש אל ויכזב כמו שקשה לו לרש"י כאן על והאמין בה' וגו' אלא עכ"ל שאותו האות לא היה רק על הקיום בה אם כן ה"נ באומרו לא שאל לו אות על זאת רצה לומר על התקיימם בריבויים וכמו שכתבתי:
פסוק יא:
רש"י רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם כו' דאם לא כן מאי קמל"ן זה הפסוק פשיטא דכן אורחא שהעוף יורד על הנבלות בשדה כשרואה אותן ואם יש שם שומר אותם מפריחה וכן כל העניין ע"כ לרמז בא לו דאם לא כן מאי קמל"ן:
פסוק טו:
רש"י ולא תראה כל אלה מקשין העולם שהרי אברהם ראה הגרות דכתיב ויגר אברהם ומתרצין דולא תראה כל אלה קאי על ועבדום וענו אותם ועל הגרות יראה וכתב הרג"א ועוד שלא היה עניין הגרות על אברהם אע"ג דכתיב ויגר אברהם לא היה לו עניין הגר שהוא שפל ומדוכה והוא היה נשיא אלקים והושוו כל העולם להמליכו כו' עכ"ל אבל לפי דבריו איני יודע מהו גרותו ועוד גם ביצחק יש לומר כן שהרי גם הוא לא היה מדוכא והוא סיים דבריו ולפיכך כתיב כי גר יהיה זרעיך אבל לא באברהם כו':
פסוק יז:
רש"י ואי אפשר לומר כן שהרי כבר כתיב ויהי השמש לבא כו' לא ידעתי מה צריך להביא ראייה מזה הפסוק שהרי מגוף זה הפסוק בעצמו מוכח כן דכתיב ועלטה היה והנה תנור עשן וגו' ופירש ועלטה היה וכבר חשך היום ואח"כ והנה תנור עשן וגומר וצ"ע: