פסוק א:אחר וכו׳ אחר שנעשה וכו׳ דאל״כ לא הול״ל אלא ויהי דבר ה׳ אל אברם וכו׳ ומאי אחר הדברים:
פסוק א:אנכי מגן וכו׳ שלא תענש וכו׳ ק׳ דלפירושו נמצא הוא ית׳ נדרש ללא שאל שהרי הוא לא פי׳ שהיה מתירא אברהם שמא יענש רק היה מתיירא שמא קיבל שכרו. וי״ל שהשיבו מלתא בטעמא דהואיל ואני מבטיחך שאין לך שום עונש על כל אותן האוכלסין נמצא שכלם היו רשעים גמורי׳ ונמצא שהיו חייבין מיתה וכגברי קטילי דמו אם כן קמחא טחינא טחנית וממילא אין לך לדאוג שמא קבלת שכרך דהוי כאילו לא נעשה לך שום נס ובמה שכתבתי מתורצת קו׳ הרא״ם על רבינו שפירושו דלא כמאן ע״ש:
פסוק ב:הולך ערירי וכו׳ ולי נר׳ וכו׳ לא ניחא ליה בפי׳ מנחם דלדידיה ערי הול״ל ומאי ערירי לכך פי׳ שהם מב׳ גזרות דלבי ער מנח״י עי״ן וי״ו ושורשו עור והך דהכא מן הכפולים ושורשו ערר והשתא א״ש ערירי ובפ׳ ערו ערו חסר אות מהשורש כי משפטו עררו ואפ׳ שהקמ״ץ מורה על האות החסרה וכן בפ׳ כי ארזה ערה הציר״י מורה על האות דאל״כ היתה נקודה העי״ן בחיר״ק כי הוא מבנין פיעל ובפ׳ ערער תתערער נכפלה העי״ן לת״ת הלשון כך צ״ל לדרכו של רש״י:
פסוק ב:דמשק לפי התרגום וכולי. לדברי התרגום ניחא שהזכיר שם עירו להוסיף התעוררות לומר ראה וחמול איך איש זר ונכרי יורש אותי אבל בין לדברי הב״ר ובין לגמ׳ שלנו צריך טעם לאיזה תכלית הוסיף תיבה זו דמשק ונרא׳ שכיון לומר הביטה עד היכן יגעתי עמו עד שהעמדתיו בקרב קדושים שלקחתיו עמי לרדוף המלכים שזכותו גדול במצות ועוד טרחתי ולמדתיו תורה באופן שדולה ומשקה וכו׳ ואם זה עשיתי עמו עאכ״ו הייתי עושה אם היה לי בן:
פסוק ה:ויוצא אותו וכולי ומדרשו וכו׳ אין להקשות דהא נולד לו ישמעאל קודם שהיה שמו אברהם דבן הראוי ליורשו קאמר ולזה כיון רש״י ז״ל שכתב שאינך עתיד להעמיד בן ולא קאמר להוליד בן אלא דר״ל בן שיהיה לו העמדה שאתה מעמידו שיקרא זרעך משא״כ ישמעאל שאינו קרוי בנו אלא בנה. ומ״ש ד״א היינו דלפי׳ ראשון לא שייך לשון ויוצא אותו החוצה כיון דהשתא עדיין לא קרא שמו אברהם אלא שא״ל שכשיקרא שמו אברהם אז יעמיד וא״כ הכי היל״ל ויאמר לו כאשר אוציא אותך החוצה תביט השמימה וכו׳ ועוד דלא דייק שפיר לפי׳ זה ל׳ הוצאה לחוץ דמשמע דר״ל חוץ מהמזל לגמרי וכדא״ל צא מאצטגנינות שלך ולפי זה אדרבא אין זה יוצא מענין האצטגנינות דהכי אורחיה דאצטגנינות דבהשתנות השם משתנה המזל וכמו שהק׳ על זה כך הרא״ם ז״ל ונדחק בישובו ע״ש ולדידי זה ממה שהכריחו לרש״י ד״א דלאותו פי׳ א״ש שר״ל שיוצא מאצטגנינות לגמרי שאין מזל לישראל אלא הם למעלה מהמזל ולהודיעו זה הגביהו למעלה מהכוכבים ומיהו להך ד״א נמי ק׳ דל׳ הוצאה לחוץ אינו מיושב שפיר על הגבהה למעלה מן הרקיע ומה גם שהענין בעצמו רחוק מן הדעת לומר שהגביהו למעלה מהרקיע מש״ה הביא ג״כ פי׳ ראשון שהוא יותר קרוב לפשט ולדעת. ומ״ש רבינו בפי׳ בתרא וזהו ל׳ הבטה וכו׳ אין כוונתו לומר דהבטה בכל מקום היא דוקא מלמעלה למטה שהרי מצינו והביט אל נחש הנחשת והוא מלמטה למעלה וכן הביטו אליו ונהרו ומ״ש בש״ח בזה אינו נר׳ כלל ע״ש ועוד מה יענה בקרא דאיוב הבט שמי׳ וראה ושור שחקים גבהו ממך הרי בהדיא הבטה מלמטה למעלה וכן רבים אלא כוונת רש״י דלא ק׳ על דרשת רז״ל דשפיר מיושב ג״כ ל׳ הבטה מלמעלה למטה שמצינו כך הבט משמים וראה והיינו דקאמר וזהו ל׳ הבטה כלו׳ שפיר מיושב זה בל׳ הבטה שיכול להיות פירושו מלמעלה למטה וכיוצא בזה פי׳ הרא״ם ז״ל ע״ש:
פסוק ו:והאמין בה׳ וכו׳ אבל על ירושת וכו׳ וא״ת ומ״ש דעל זאת לא שאל אות ועל ירושת הארץ שאל. ותו אמאי לא שאל אות בראשונ׳ בצאתו מחרן שא״ל לזרעך אתן את הארץ הזאת ומ״ש השתא ונר׳ משום דאותה הבטחה הבטיחו השם יתברך בהיות שמו אברם והוא שהיה רואה באצטגנינותו שלא היה עתיד להוליד בן משרה היה נדחק לפרש על זרעו מהגר או מאשה אחרת א״נ על אליעזר שגידלו בביתו ואז לא הוצרך לשאול אות כלל אדרבא בנה מזבח על שתי הבשורות שהיה מאמין מבלי אות אמנם עכשיו שא״ל הקב״ה צא מאצטגנינותך אברם אינו מוליד אברהם מוליד נמצא שהרי הוא כאיש אחר וכבריה חדשה ומעכשיו חשש שמא תתבטל בשורת הארץ דההיא לא היתה אלא לאברם ומעתה נימא נמי אברם יורש את הארץ אברהם אינו יורש ובשלמא אם עכשיו הקב״ה היה חוזר ומבטיחו הבטחה חדשה על ירושת הארץ לא הו״ל שום ספק ולא הי׳ שואל אות כלל כמו שלא שאל על הבנים אמנם לא א״ל השי״ת אלא אני ה׳ אשר הוצאתיך וכו׳ לתת לך את הארץ הטובה וכו׳ נמצא שאין זו הבטחה חדשה אלא סיפור ההבטחה הראשונה וההיא איכא למיחש שנתבטל בהשתנות השם דהוי כגברא אחרינא ולכך שאל במה אדע וכו׳ כלו׳ מאן יימר דאע״ג שישתנה שמי לשנות מזלי בענין הבנים לו׳ אברהם מוליד ה״נ לא ישתנה למימר אברהם אינו יורש:
פסוק ו:ויחשבה וכו׳ לזכות ולצדקה וכו׳ הקדים רש״י לפ׳ זה קודם הד״א אע״ג דהד״א קאי אדלעיל לומר דדוקא לפי׳ זה הראשון דוהאמין בה׳ ר״ל שבזה לא שאל אות לכך שייך לפ׳ ויחשבה הקב״ה לאברהם לזכות ולצדקה אבל לפי׳ הב׳ ה״פ כשהבטיחו על הזרע אע״פ שהוא היה מחזיק עצמו משולל מזכות האמין בה׳ כלו׳ לא שאל באיזה זכות אלא חשבה להקב״ה לצדקה כלו׳ שיחוננו זה בצדקה בלא זכות וגם נתינת הארץ יכול להיות בצדקה אבל על הקיום להתקיים זרעו בה שאל באיזה זכות דהכי מסתבר ליה דודאי א״א להתקיים בה אם לא ע״י זכות שהשיבו בזכות הקרבנות. ומה שהוצרך רש״י לד״א ה״ט דלפי׳ ראשון שא״א שאל אות א״כ מהו זה שהשיבו הקב״ה קחה לי עגלה משולשת וכו׳ וכי זהו אות או מופת. ואם ר״ל קחה לי וכו׳ שע״י שיבתר אותם בתוך יעבור שליח השכינה בין הבתרים לכרות עמו הברית והוא האות מ״מ תיקשי מ״ט דוקא כל אלו המינים עגלה משולשת ועז וכו׳ דלפי׳ שני ניחא הכל שהוא לרמוז בו הקרבנות וכדלקמן בדברי רש״י. ואמנם גם לד״א ק׳ דא״כ לא שייך תיבת אדע הול״ל במה אירשנה א״נ במה יירשוה:
פסוק ט:עגלה משולשת וכו׳ לג׳ פרים וכו׳ פרים טובא איכא אמנם לא קחשיב אלא פרי חטאת שהם לכפרה והא דלא קחשיב פר כהן משיח לפי שהוא איש א׳ פרטי ולא מני הכא אלא דבר השוה לכל נפש כלו׳ לכל הקהל כמ״ש הרא״ם ז״ל וא״ת א״כ היכי קא חשיב פר יה״כ דלא מכפר אלא על הכהנים דמ״ש הרא״ם שמכפר על כל ישראל דכתיב ביה ועל כל עם הקהל יכפר. אחר המחילה ההוא קרא לאו אפר לחוד קאי אלא הכל מאי דכתיב בפרשה ולעולם הפר אינו מכפר אלא על הכהנים בלבד וכדתנן בהדיא בפ״א דשביעית דמה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל. אלא י״ל דכיון דמכפר על כל השבט איקרי כפרת הקהל דשבט א׳ איקרי קהל כדאי׳ בהוריות ואפי׳ מאן דלית ליה הכי מודה בכהנים דאיקרו קהל. והא דחשיב עגלה ערופה אע״ג דאינה קרבן מ״מ לכפרה היא באה וכפרה כתיב בה בקדשים ובפ״ק דהוריות אמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית וכו׳ ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ע״ש. ובעז משלשת דחשיב רבינו שעיר דנעשה בפנים ושעירי מוספין של רגלים וחטאת יחיד נר׳ דהכי הוה גריס לה בב״ר אבל בנוסחא שבידינו מני שעירי רגלים ושעירי ר״ח וחטאת יחיד. ונלע״ד דלפי נוסחת רש״י לא חשיב שעירי ר״ח דאתיא כר׳ יהודה דמש׳ ד׳ פ״ק דשביעית דסבר דשניהן כפרתן שוה על שאין בם ידיעה לא בתחלה ולא בסוף והילכך חד חשיבי אבל השעיר הנעשה בפנים חשוב ליה לפי שמכפר ג״כ על זדון טומאת מקדש וקדשיו כדתנן התם משנ׳ ו׳. וחטאת יחיד חשיב לה לפי שכל אדם ואדם ראוי לה ולא דמי לפר כהן משיח דלעיל ולא קרבנות מצורע ויולדת ודכוותייהו דהיו אנשים פרטיים. ונוסחת ספרים דידן אתיא כר״ש דהתם במתני׳ דמחלק בין כפרת שעירי ר״ח לכפרת שעירי הרגלים מש״ה חשבינהו בתרתי והא דלא חשיב לפום הך נוסחא שעיר הנעשה בפנים. י״ל דהואיל וכפרתו שוה לכפרת הפר אלא שזה מכפר על הכהנים וזה על ישראל אין צורך למימני תרוייהו אלא הזכיר הפר וממילא ה״ה לשעיר. והטעם דכתיב עגלה ועז ואיל ולא נקט פר ושעיר ואיל א״נ עגלה ועז וכבשה. נ״ל דבכל חד נקט אותו שהוא חידוש דהוה ס״ד דלא לממניה. והיינו דבראשונים נקט עגלה כנגד עגלה ערופה שהיא חדוש דאע״ג דלא הוי קרבן שייך בה כפרה. ובשניים נקט עז נקבה נגד החטאת יחיד דהוה ס״ד דלא לימנייה כיון שאינו דרבים כדלעיל. ובשלישים נקט איל כנגד האשם תלוי דהוה ס״ד דכיון דאינו מכפר אלא תולה דלא לימנייה ומ״ש רבינו על תור וגוזל תורים ובני יונה גי׳ ספרים דידן בב״ר תור ובר יונה וכן עיקר וכמ״ש ג״כ הרא״ם ז״ל דהא לא חשיב אלא דחטאת והא דלא הוזכר עשירית האיפה דדלי דלות אתיא אליבא דרשב״י בב״ר דסבר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו ואע״ג דרבנן פליגי ואמרו דעשירית האיפה נמי הראה לו מריבוייא דאת כל אלה לא נקטיה רבינו שאינו קרוב לפשט. וטעמא דרשב״י נ״ל משום דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון ומיירי כשעושים רצונו ש״מ הא לא״ה כתיב כי לא יחדל אביון והואיל ועשירית האיפ׳ מיוחד דוקא לאביון לא רצה להראותו לו דלא ליחלש דעתיה כשיראה שיהיה בהם אביון:
פסוק יג:כי גר יהיה זרעך משנולד יצחק וכו׳ אפ׳ דק״ל אמאי כתיב גר יהיה בל׳ יחיד ובתר הכי מסיים בל׳ רבים ועבדום וכו׳ וניחא ליה דתחלת הפ׳ קאי על יצחק לבדו שמיד בלדתו יהיה גר:
פסוק יג:בארץ לא להם ולא נאמר וכו׳ דק״ל דמאי קמ״ל באמרו בארץ לא להם הא מלתא דפשיטא מכיון דכתיב כי גר יהיה בודאי דבארץ לא להם היא דאל״כ אין זה גר אלא תושב ומשני דהא גופא קמ״ל דלא במצרים לבד מיירי:
פסוק יד:דן אנכי. בעשר מכות. ק׳ מאי קמ״ל זיל קרי בי רב והרא״ם ז״ל נדחק מאד ע״ע ולעד״ן דרבינו ז״ל רוח ה׳ דיבר בו ולא על מצרים קאי דאפי׳ תשב״ר יודעים זה אלא אריבוייא דמרבי׳ מוגם קאי דהיינו על המלכיות וכיון למ״ש בזהר בכמה מקומות על פ׳ כימי צאתך מא״מ אראנו נפלאות כדאי׳ בפ׳ שמות כל אתין ונסין וגבוראן דעביד קב״ה במצרים ועביד לון לישראל וה״נ איתא ס״פ תזריע ר׳ אבא פתח כימי צאתך וכו׳ זמין קב״ה לאחזאה פורקנא לבנוי כאינון יומין דשלח לאפקא לישראל ואחזי אינון מכתשין במצרים וכו׳ וכדין יתייקר קב״ה בכל עלמא וינדעון כלא שלטני דקב״ה וכלהו ילקון במכתשין וכו׳ ע״ש:
פסוק טו:אל אבותיך וכו׳ למדך וכו׳ ומ״מ ק׳ אמאי קאמר אבותיך ל׳ רבים וי״ל חד אביו ממש שהוא תרח ואידך האב הראשון לכל שהוא אדם שידוע שאברהם אבינו היה תקונו של אד״הר:
פסוק טו:תקבר וכו׳ מת ה׳ שנים קודם וכו׳ איברא דאין להק׳ שיכפה את עשו שלא יצא עדיין לתרבות רעה עד שישלמו שנותיו של אברהם דהכל בידי שמים חוץ מי״ש מ״מ ק׳ דהו״ל לכבוש עוד מעיינו של יצחק ולא יוליד עד ס״ה שנים ובזה לא יצטרך לפחות משנותיו של אברהם. וי״ל שלא רצה להשהות ביאת יעקב לעולם ועוד דכיון שהתפלל יצחק הצדיק כשהיה בן ס׳ מהטעם שכתב רש״י שם הא כתיב בצדיקים עוד הם מדברים ואני אשמע:
פסוק טז:כי לא שלם וכו׳ עד שתתמלא סאתה וכו׳ והא דנקט אמורי טפי מכלהו ז׳ אומו׳ לפי שהאמורי נתמלא סאתם תחלה לכלם שהרי כבשו משה והשאר לא נכבשו עד אחר זמן בימי יהושע וה״ק אפילו האמורי שגלוי לפני שתמלא סאתו תחלה אף הוא לא שלם עונו עד הנה וכ״ש אידך:
פסוק יח:הנהר הגדול לפי שהוא דבוק וכו׳ והא ליכא למימר דהתם בקרא דפ׳ בראשית מנינהו ממטה למעל׳ ולעולם פרת הוא הגדול וחשיב טפי דהא מדכתיב שם האחד פישון ולא כתיב שם הראשון הואיל וכתב בתר שני שלישי וכו׳ (ע״ד מאי דמייתי רש״י על פי׳ יום אחד במעשה בראשית) ש״מ דר״ל האחד המיוחד וממילא פרת שהוא האחרון גריע מכלהו ובשלמא מאי דאשכחן בדניאל הנהר הגדול הוא חדקל איכא למימר דקרי ליה גדול לגבי הרביעי דקטן ממנו אבל פרת שהוא הרביעי וגריע מכלהו אמאי קרי ליה גדול א״ו לדרשה ומ״מ בש״ס דבכורות אמרי׳ דפרת הוא הגדול שבכולן שעליו אמור ונהר יוצא מעדן וכו׳ וממנו מתפשטין שאר נהרות ודריש הוא פרת הוא פרת דמעיקרא ומ״מ יש ליישב כל דברי חכמים ולומר שאה״נ שהוא העיקר במקורו שממנו נמשכין כלם ומיהו אח״כ כשנמשכין הד׳ ממנו זה הרביעי הנקרא פרת דהוא הסמוך לא״י הוא קטן מהג׳ אלא דנקרא גדול מטעמא דכתב רש״י ועמ״ש בפרשת דברים בס״ד:
