תנ"ך על הפרק - במדבר ל - ערך הדיבור / הרב דוב ליאור שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר ל

147 / 929
היום

הפרק

פרשת נדרים

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוב ליאור שליט

ערך הדיבור

הנושא ההלכתי בפרק הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר את החפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.

משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.

למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.

אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.

לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.

יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך