סוגי הנדרים

פרקנו מתחיל במלים:

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה ד':
איש כי ידֹר נדר לד', או השבע שבועה לאסֹר אִסָר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היֹצא מפיו יעשה.

באלו נדרים מדובר בפרקנו?

כתב הרש"ר הירש (בפסוק ג):

איש כי ידר נדר לד' וגו'. הנדרים שנזכרו עד כה - מלבד נדר הנזירות - הם כולם נדרי הקדש: אדם מקדיש או נודר חפץ לקרבן (קדשי מזבח), או למקדש (קדשי בדק הבית). בין שאמר בלשון נדבה: 'הרי זו', ובין שאמר בלשון נדר: 'הרי עלי' (ראה ויקרא כב, כא), בשני המקרים האלה החפץ שנתפס על ידי ההקדש נאסר על כל אדם לתשמיש של חול... כאן נידון המקרה שאדם ידר נדר לד' לאסֹר אִסָר על נפשו: הוא ביטא נדר שאיננו אוסר את החפץ על כל אדם, אלא רק על נפשו. והוא אומר בנדרו שהחפץ יהיה אסור עליו כאילו נתפס על ידי נדר כללי של הקדש. הוה אומר: החפץ יהיה אסור עליו כקרבן, כמזבח וכדומה.

כך כתב הרמב"ם בהלכות נדרים פרק א:

הלכה א: הנדר נחלק לשתי מחלוקות: החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר: 'פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום', או 'לעולם'.
או: 'מין פלוני מפירות העולם', או: 'פירות אלו אסורין עלי', בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בהן.
ואף על פי שאין שם שבועה כלל, ולא הזכרת שם ולא כנוי, ועל זה נאמר בתורה: 'לאסור אסר על נפשו', שיאסור על עצמו דברים המותרים.
וכן אם אמר: 'הרי הן עלי איסר' הרי אלו אסורין. וחלק זה הוא שאני קורא אותו 'נדרי איסר'.
הלכה ב: והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: 'הרי עלי להביא עולה', או: 'הרי עלי להביא שלמים' או 'מנחה', הרי בהמה זו עולה או שלמים.
והאומר: '[הרי] עלי' הוא הנקרא נדר, והאומר: 'הרי זו' הוא הנקרא נדבה... וחלק זה הוא שאני קורא אותו 'נדרי הקדש'.
הלכה ג: ודיני החלק הראשון וענינו הם שאנו מבארים בהלכות אלו, אבל דיני נדרי הקדש ומשפטיהם כלם יתבארו במקומם בהלכות מעשה הקרבנות.

כשם שחילק הרמב"ם בין נדרי איסור לנדרי הקדש, כך גם בתורה פרקנו עוסק רק בנדרי איסר, ולא בנדרי הקדש.