א וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ב וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ ד וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃ ה וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ ו וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ ז וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃ ח וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃ ט וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ י וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃ יא וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃ יב וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ יג וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ יד כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃ טו וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃ טז וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ יז אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל ישראל כו' כתב הרא"ם ואם כן יהיה פירוש אל ראשי המטות לבני ישראל אל ראשי המטות ולבני ישראל וא"כ עכ"ל שבא להודיענו שלמד לנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל כו' ואיני יודע מי הכריחו ליכנס לפירש דחוק זה ולמה לא פירשו כפשוטו וידבר משה פרשה זו אל ראשי המטות של בני ישראל ומה שכתב רש"י מיד ואח"כ לכל ישראל בא לפרש שלא נטעה לומר שדבר פרשה זו לנשיאים לבדן קאמר רש"י שאח"כ דבר ג"כ אל כל ישראל וסמך על הג"ש דזה הדבר זה הדבר וכו' כמו שמפרש ואזיל ועוד אם יהיה פי' לבני ישראל ולבני ישראל כלומר שדבר משה אל ראשי המטות וגם אל בני ישראל אח"כ כמנהגו בכל המצות כמו שכתב בסוף פרשת כי תשא למה חסר כאן שדבר ג"כ אל אהרן ובניו אי משום ללמד שהפרת נדרים בג' הדיוטות מזה הדבר זה הדבר נמי שמעינן דאל"כ למאי הלכתה כתבה רחמנה ג"ש זו ואי משום ללמד שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל ישראל הרי כבר למדנו זה ממה שאמר הכתוב בפירוש וישובו אליו אהרן וכל הנשיאי' בעדה וידבר משה עליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל שהוא מיירי בסדר הלימוד בכל מצות התורה כמו שכתב רש"י שם ופרשת נדרים היא בכלל לכך נ"ל דה"פ דרש"י הכא דס"ל לרש"י כיון דילפינן מקרא דוישובו אליו אהרן וגומר חלק הכבוד הזה לנשיאים וש"מ שכל הפרשיות נאמרו לנשיאים בפני עצמן כמו לאהרן ולבניו ולכל ישראל והיה יכול משה לכתוב בכל פרשיות התורה וידבר משה אל ראשי המטות אם היה רוצה לכתוב בתורה אותה הפרשה בשעה שלמדה עם ראשי המטות ולא כתב אותה בכל פעם על שם שבאותו הפעם למד ג"כ עם כל ישראל שהם העיקר ומשמע ליה לרש"י מלשון הכתוב שזו הפרשה למדה עם ראשי המטות לבדן לכך ק' לו והיכן מצינו שנאמרה פרשה לנשיאים בפני עצמן ועל קושיא זו מפרש ואומר חלק כבוד לנשיאים כו' רצה לומר בשעה שחלק להם כבוד לנשיאים כתב פרשה זו ולכך כתב וידבר משה אל ראשי המטות וגומר וזהו שדקדק רש"י בלשונו חלק להם כבוד כו' לא כתב ללמד שחלק להם כבוד לנשיאים אלא חלק כו' סתם לומר שלא מפני שהלימוד שרוצה ללמד לנו שחלק כבוד לנשיאים כתב בזו הפרשה אל ראשי המטות שכבר הוא למוד מפסוק וישובו אליו אהרן וגו' אלא כך היה המעשה בשעה שדבר משה פרשה זו אל ראשי המטות של בני ישראל כמנהגו בכל המצות שחלק להם כבוד לנשיאים שהם ראשי המטות של בני ישראל כתב פרשה זו ואח"כ אומר רש"י מסברת עצמו ואומר ואח"כ לכל ישראל לא שהוא פי' של לבני ישראל אלא סמך על הג"ש דזה הדבר כו' כמו שכתבתי ולפיכך אומר רש"י מיד ומנין לנו זה שכן היה דרכו של משה בסדר הלימוד בשאר הדברות ומביא פסוק דוישובו אליו אהרן ואח"כ מקשה ואומר מ"מ היא גופא קשיא מאי שנא ששינה משה פרשה זו יותר מכל פרשיות שבתורה שכתבה בשעה שלמד אותה אל ראשי המטות ושאר הפרשיות לא כתב אלא בשעה שלמדה עם כל ישראל ומתרץ ללמדך שהתרת נדרים ביחיד מומחה כו' ואח"כ אומר ולא תימה משום שלמד פרשה זו לנשיאים לבדם ולא לכל ישראל שהרי יש לנו קבלה בג"ש דזה הדבר שזו הפרשה אמרה ג"כ לכל ישראל אחר שנאמרה לנשיאים כמו שאר כל פרשיות התורה וג"ש לא היתה צריכה שהרי יש לנו כבר בנין אב מפסוק וישובו אליו וגו' ולמאי הלכתה כתבה רחמנה אלא ע"כ כתב פרשה זו בשעה שלמדה עם הנשיאים לא ללמד שחלק כבוד לנשיאים אלא ללמד על הפרת נדרים שתהא ביחיד מומחה וכתבה הג"ש דזה הדבר ללמד שכל ישראל שוין ג"כ בצד אחד בענין הפרת נדרים והוא ששלשה אפי' הדיוטות מהם יכולין להתיר כך נ"ל כוונתו של רש"י לפי פשוטו ואין צריכים לכל הדוחקים שכתבו מפרשיו ויהיה פי' ראשי המטות לבני ישראל כפשוטו ראשי המטות של בני ישראל נ"ל ובמה שכתבתי מיושב ג"כ מה שמדקדקים בפרשה זו שהתחיל וידבר משה אל ראשי המטות וגו' ולא כתב מקודם לכן שדבר עמו הש"י הדין הזה ללמדו לישראל כמו בשאר פרשיות התורה שכתב וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וגו' דאומר אני שזה קשה לרש"י מיד כשהתחיל ראשי המטות ומתרץ ואומר חלק כבוד לנשיאים כו' כלומר מפני שכ' פרשה זו בשעה שחלק כבוד לנשיאים וכל מצוה שדבר הש"י עם משה בלי ספק אמר לו דבר אל בני ישראל בכלל אלא שמשה חלק כבוד לנשיאים לפיכך לא היה יכול כאן להקדים ולומר וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל שהרי לא כתב בפי' בתורה שדבר אל בני ישראל אלא אל ראשי המטות ואח"כ אל בני ישראל וזה לא כתב בתורה בפי' אלא בג"ש אבל לפי פרושו של הרא"ם דלבני ישראל פירושו ולבני ישראל ישאר בקושיא דהוה ליה בפרשה זו ג"כ להקדים ולומר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' נ"ל:
פסוק ו:
רש"י וה' יסלח לה ואם המופרין צריכין סליחה ק"ו שאינן מופרין ע"כ מתמיהין העול' מאד מה צריך רש"י לומר זה דמלתא דפשיטא הוא ואני אומר שתי תשובות יש בדבר חדא כבר אמר רש"י ופשוטו של מקרא לשון מניעה והסרה היא שפירושו והניא לשון מניעה הוא כלומר שמונע אותה מתחלה מלידור שאמר לה קודם שנדרה שלא תדור נדר זה או אפי' אחר שנדרה אמר לה שלא תקיים נדרה ואינו אומר מופר לך זהו נקרא מניעה כיון שלא אמר מופר לך אלא שרבותינו ז"ל אמרו הנאה שבפרשה זו אינה לשון מניעה והסרה אלא צריך לומר מופר לך מדכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר וגומר הוי אומר הנאה זו רצה לומר הפרה צריך לומר מופר לך והשתא נזהר רש"י שמא היה עולה על הדעת שאם מנע אותה האב או הבעל קודם נדרה שלא תדור נדר זה או אחר שנדרה אמר לה אל תקיימנו הוי חשיב טפי מהפרה וכשמנעה מלידור או מלקיים נדרה והיא צייתת לו ועוברת על נדרה אפי' סליחה אינה צריכה לכך הוצרך רש"י לומר שאינו כן שאם המופרין שהוא לשנא מעלי' צריכים סליחה ק"ו שאינן מופרין אע"פ שמנעה כבר מלקיימו והיא עברה על הנדר שצריכה סליחה דמניעה לאו כלום הוא ועוד נ"ל יש תשובה אחרת בדבר דה"ק רש"י אם המופרין צריכין סליחה כו' דכיון דאפי' הנדר שאמר עליו הבעל בפירוש מופר לך צריך סליחה כשעוברת על אותו הנדר ק"ו נדר שלא אמר בפירוש שיהא מופר והיכי דמי כגון שנדרה ואסרה עצמה בשני דברים כגון בתאנים וענבים והפר אחד והחריש על השני והיא שמעה שהפר אחד ואמרה הואיל והאחד מופר ודאי גם השני מופר כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואכלה את השני שלא הפר אשמעינן רש"י שצריכה סליחה משום דס"ל דלא אמרינן בהפרה הופר מקצתו הופר כולו ועל זה אמר ק"ו שאינן מופרין שצריכה סליחה ועיין בע"ז סי' רל"ד סעיף ל"ו זהו משלי ומצאתי עוד בה שלישיה כגון שהיתה ארוסה ונדרה בבית אביה והפר לה אביה לבדו והיא חשבה שבזה הופר נדרה כי סמכה על הפרת אביה ועברה על נדרה כי לא ידעה שצריכה גם הפרת הארוס זו היא צריכה סליחה מק"ו שהרי אינה מופר כיון שהארוס לא הפר לה וגם זה נכון כללא דמלחא דבכולהו ה"א דעדיפים מאשה שנדרה בנזיר כו' ואינה צריכה סליחה דהתם מחשבתה היא לעבירה לכך צריכה סליחה ובאלו מחשבתה היא טובה שהיא חושבת שאינה עושה עבירה וסליחה אינה צריכה קמל"ן רש"י דאדרבה ק"ו הוא שצריכה סליחה דהתם אין כאן אלא מחשבת עבירה והמעשה מיהא לאו עבירה הוא ובאלו אע"ג דמחשבת' לא עבירה היא המעשה מיהא עבירה הוא וגרוע הוא מחשבת עבירה וצריכה סליחה נ"ל:
פסוק ז:
רש"י ואם וגו' לאיש וגו' הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב הרי זה אינו מופר ואצ"ל אם קיים אחד מהם ע"כ גם בכאן מדקדקין מה צריך רש"י לומר זה דפשיטא הוא שהרי אפי' אם החריש אחד מהם ביום שמעו אע"פ שהשני הפר אינו מופר כ"ש שאם קיים אחד מהם אע"פ שהשני הפר שאינו מופר ואני אומר שגם בכאן יש תשובה שהוצרך רש"י לומר זה דלא נימא דוקא אם החריש האחד ביום שמעו דהוי החרישה קיום חזק דשוב אי אפשר לחזור בו מקיומו אפי' ע"י שאלת חכם אז אינו מופר אבל אם קיים אחד ביום שמעו והשני הפר נימא שאם אח"כ גם המקיים נתחרט בו ביום ורוצה לחזור מקיומו ולהפר ג"כ נשאל על קיומו והרשות בידו אז להפר כמו שכתבתי טעמה בספר ע"ז סי' רל"ד סעיף מ"ט קמל"ן רש"י מסברת עצמו דאדרבה דהכא שאני ואין צריך לומר הוא שאינו מופר דכיון שקיים הוא בפירוש ואינו יכול לחזור בו מקיומו כי אם ע"י התרה כאן שאין ההפרה תלויה בו לבדו גם אם נשאל על קיומו והפר אפי' בו ביום אינו מופר שכבר נקלש כח הפרתו ואינו חזקה כמו הפרת השני ואינן מצטרפין יחד כיון שאינם שוין נ"ל: