א וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ב וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ ד וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃ ה וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ ו וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ ז וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃ ח וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃ ט וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ י וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃ יא וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃ יב וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ יג וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ יד כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃ טו וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃ טז וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ יז אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה ראשי המטות, ...ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלושה הדיוטות. ע"כ. עלי לבדוק מדוע רש"י מדבר בהפרה ולא בהתרה. (פ' מטות תשנ"ה) לפי "מנחת יהודה" יש כאן טעות סופר וצריך לומר 'שהתרת', שהרי החכם עוקר את הנדר רק בלשון התרה ולא בהפרה. ובעל "אמרי שפר" כתב שרש"י נקט לשון חכמים שלא דקדקו בכך, כמו שמצינו בפרק "יש נוחלין" (בבא בתרא קכ ע"ב) שהפרת נדרים בשלשה, והיינו התרה, שהרי הפרת הנדר נעשית על ידי הבעל או האב, וכמו שפירש רשב"ם שם.
פסוק ב:
רש"י ד"ה זה הדבר, מיעוט הוא וכו'. כלומר הדינים הכתובים בפרשה זו נוהגים רק באופן האמור בפרשה. וכוונת הכתוב לומר שחכם מבטל את הנדר בלשון 'התרה', ובעל מבטל את הנדר בלשון 'הפרה'. וטעם הדבר מבואר במסכת נדרים (עז ע"ב. וראה ר"ן שם), לפי שהחכם, על ידי חרטת הנודר, הרי הוא עוקר ומבטל את הנדר למפרע, ומשמעות לשון 'התרה' היא שמתיר את הנדר לגמרי, שלא היה אסור מתחילתו. ואילו הבעל אינו מבטל את הנדר אלא מכאן ולהבא, ומשמעות לשון 'הפרה' היא שמפר ומונע את קיום הנדר מאותה שעה ואילך. ולפי הפשט קשה להבין, מהו המיוחד ב"זה הדבר" שה' ציווהו, והרי דברים רבים ציוה יתברך. (פ' מטות מסעי תש"ס, למחרת יציאתי מבית החולים הדסה) וראה רש"ר הירש. לדבריו, פתיחה זו באה להדגיש את משמעותה ואת חשיבותה של המצוה.
פסוק ג:
רש"י ד"ה נדר, האומר, הרי עלי קונם שלא אוכל וכו'. משמע שכל זה בשלילה, נדר שלא לעשות, אבל לא בחיוב, קבלה על עצמו לעשות דבר מסוים. וכך גם משמע מדברי רש"י להלן (פסוק יד ד"ה כל נדר וכל שבעת אסר וגו'). וראה רא"ם המבאר שנדר אינו אלא התפסת איסור על החפץ ולכן לא שייך בו "קום עשה". (פ' מטות מסעי תשס"א)
פסוק ג:
ומקרא מפורש הוא (פסוק יד) - "כל נדר וכל שבֻעת אִסר לענֹת נפש". (פ' מטות מסעי תשס"ב)
פסוק ו:
"...כל נדריה ואסריה... לא יקום". לא ראיתי מי שיעיר על לשון היחיד במקום שלכאורה היה צריך לבוא לשון רבים, אף לא ב"דעת מקרא". (פ' מטות מסעי תשס"ד)
פסוק ו:
רש"י ד"ה וה' יסלח לה, ...זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר, ואם וכו'. לכאורה צריך לומר: "אף על פי" בלא ו"ו. אך גם בדפו"ר כמו כאן. (פ' מטות מסעי תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ואם היו תהיה לאיש, ...ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם (נדרים ס"ז ע"א). ע"כ. משמע שיש הבדל בין קיום מפורש, שאמר לה "מקויים לך נדרך" או "יפה נדרת" וכדו', ובין שמיעה בלא תגובה־הפרה, וזה תמוה, וצריך לעיין בגמרא שם. (פ' מטות מסעי תשס"ד) בגמרא שם מבואר, שהואיל והדין הוא שהמקיים את נדרה (של בתו או אשתו), יכול ביום שמעו להשאל לחכם על הקמתו, ולחזור ולהפר את נדרה. לפיכך אומרת המשנה "ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם" - להשמיע, שאף על פי שזה שקיים את נדרה נשאל על הקמתו, וחזר והפר, אין הפרתו מצטרפת להפרתו הקודמת של האחר, שאין נדרה מופר, אלא אם כן מפירים שניהם בבת אחת.
פסוק ח:
"ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה". קצת קשה לי: הרי ברור ששומע רק ביום שמעו, לא לפני כן ולא אחרי כן, והעיקר הוא שהוא מחריש ביום שמעו, ועל כן צריך היה לומר בסדר הפוך - והחריש לה ביום שמעו. (פ' מטות מסעי תש"ן)
פסוק ח:
והיה מתבקש שרש"י יאמר: סרס המקרא ופרשהו. (פ' מטות מסעי תשנ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר. ובעל "אזנים לתורה" כתב: ושמע אישה ביום שמעו - של האב, שהפר לה בו ביום (כשיטת הרמב"ם בהלכות נדרים יב, יז). ע"כ.
פסוק יז:
"...בין איש לאשתו, בין אב לבתו" וגו'. פסוק כולל־מסיים זה, קשה: (א) אין הוא מזכיר את כל המצבים שבפרשה. (ב) הוא הופך את הסדר של שני המצבים שהוא אכן מזכיר. כי הנה סדר הפרשה הוא כך: איש (פסוק ג); בת (פסוקים ד-ו); ארוסה (ראה רש"י) (פסוקים ז-ט); אלמנה וגרושה (פסוק י); אשת איש (פסוקים יא-טז), ואין זה עולה יפה עם הסדר שבפסוקנו - איש ואשתו ואחר כך איש ובתו, אף על פי שזהו הסדר הפשוט. וצריך עיון. (פ' פינחס תשס"ב)