פסוק ב:פירש״י ז״ל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים דק״ל דהול״ל אל בני ישראל שכלם בכלל. ומשני לומר שחלק כבוד וכו׳. ואף על גב דכל שאר הדברות נמי כן כדכתיב וישובו אליו וכו׳ כתבה כאן לומר דאפילו אם לא היה נוהג כן בכל הדברות הכא מיהא בע״כ הוה עביד הכי לפי שלראשים היה צריך ללמד דין א׳ דשייך להם דהיינו שכמותם יכולים להתיר ביחיד. ולכל ישראל דין אחר לומר להם שכלן שוין בדין ההתרה שיכולים להתיר רק שיהיו טפי מחד. ונפ״ל יחיד מומחה מדכתיב ראשי המטות אע״ג דראשי לשון רבים מדכתיב ראשי המטות ולא כתיב ראשי ישראל. א״נ ראשי העדה כמו בשאר דוכתי אלא לכך כתיב מטות לומר לכל מטה סגי הראש שלו להתיר. ומדמומחה בחד הדיוטות בעינן טפי ואם אי׳ דבעי׳ טפי טובא לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש הילכך לית לן למימר אלא הדיוטות תרתי דתפסת מיעוט תפסת. ומשום דאין ב״ד שקול מוסיף עוד א׳ ובעי׳ ג׳. ומ״ש רש״י או יכול וכו׳ אין להק׳ דהיכי ס״ד לומר הכי סוף סוף נגמר מקרא דוישובו אליו וכו׳ שגם זה ככל שאר התורה. די״ל דקרא דוישובו וכו׳ ה״ק כל הדברים שהוצרך ללמד לכל ישראל חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ומיהו אה״נ דאיכא מילי דלא הוצרך למגמרינהו אלא לנשיאים כלומר כל פרטותיהם כי היכי דאיכא נמי מילי דלא אגמרינהו אלא לאהרן ולבניו כמו פרטי הלכות עבודה. וטעמא רבא איכא למימר לכאורה הכא שלא לימד דין זה דהתרת נדרים לכל ישראל אפילו להדיוטות שבהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. מש״ה אצטריך לג״ש לומר דדין התרת נדרים נמי לכל ישראל נאמרה:
פסוק ב:זה הדבר משה נתנבא וכו׳ וא״ת הא אצטריך לג״ש דלעיל. כבר תירצו הר״ן והרא״ש בנדרים פ׳ נערה דף ע״ח דנהי דזה הדבר דנדרים אינו מופנה דאצטריך להך דרשה מ״מ זה הדבר דשחוטי חוץ מופנה והו״ל מופנה מצד אחד ולמדין ע״כ. וקשיא לי אמאי לא כתבו דג״ש נפקא מהדבר הדבר. ולעולם אייתר מלת זה להך דרשה וי״ל דהך דרשה לא מדרשה אלא מזה הדבר ולא מזה לחוד לא מיבעיא לפי׳ שני שכתב רש״י דודאי אצטריך זה הדבר לומר דהדיבור הזה הכתוב בעי׳ כדכתיב חכם בלשון התרה וכו׳ אלא אפילו לפי׳ ראשון נמי לא מדריש אלא מזה הדבר כדבעי׳ למימר לקמן דהמכוין הוא זה הדיבור בעצמו נתנבא כמו שנאמר לו אות באות תיבה בתיבה ונמצא דזה הדבר תרווייהו איצטריכו להני מילי דדרשי׳ ולכך הוכרחו הר״ן והרא״ש לתרץ כדלעיל. ומוכרח הוא לומר כן דהג״ש מכלהו תרי מילי דאל״כ התם בשחוטי חוץ לא לכתוב אלא הדבר ולשתוק מזה. אך ק׳ דס״ס היקשי התינח למ״ד מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. אבל למ״ד משיבין ה״נ איכא למפרך מה לשחוטי חוץ שכן עונש כרת. וי״ל דאי משום עונש אדרבא עונש נדרים חמיר דנקרא רשע אפי׳ כשמקיימו וכמה עונשים ארז״ל בעון נדרים. ועוד דהכי אמרו כל הנודר כאילו בנה במה (בשעת איסור במות) וכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. א״כ הו״ל חמורה פ׳ נדרים נמי דאף על גב דליכא כרת יש בה כמה עונשים ושפיר ילפי׳ משחוטי חוץ אף על גב דאינו מופנה אלא מצד אחד. ועפ״י האמור למדנו טעם לשבח למה לא פירש״י ביאורו זה על קרא דזה הדבר דשחוטי חוץ דקדים בפ׳ אחרי מות דבס׳ דבק טוב הניחו בקושיא ולדידן ניחא דהתם ליכא לפרושי מידי דההוא זה הדבר אצטריך לג״ש כדי שיהיה לפחות מופנה מצד המלמד ומש״ה לא פירש כן אלא הכא. ועל מה שפירש״י מוסף עליהם משה וכו׳ הכי פירושו דשאר הנביאים לא נתנבאו אלא ככה המורה על כוונת הענין בקירוב ולא בדיוק הדברים עצמם לפי שהיו מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה. משא״כ משה שהיה מתנבא הדברים כהווייתן בלי מגרעת בדקדוק תיבה בתיבה וכך מורה מלת זה הדבר. ובזה יש להתבונן טעמא דנקט רש״י קרא רכה אמר ה׳ כחצות הלילה ומ״ש הך קרא דנקט טפי מכמה קראי דקדימי התם בפ׳ שמות ופ׳ וארא דכתיב בהו כה אמר ה׳. אלא שכיון רש״י להודיע ולרמוז ההפרש שבין כה לזה ולכך מייתי הך קרא לומר דפי׳ מלת כה היינו כפי׳ כחצות הלילה דפירשוהו רבותינו בפ״ק דברכות דר״ל בקירוב סמוך לחצות ולא בחצות ממש דוקא. ה״נ כה אמר ה׳ ר״ל בקירוב דומה לדברים הללו ולא הדברים ממש דוקא ולפי דרך האמת א״ש טובא ההפרש שבין משה לשאר הנביאים. דידוע דכ״ה היא מלכות שמים והיא אספקלריא שאינה מאירה וזה היא תפארת כידוע והוא אספקלריא המאירה. ובדרך זה גם כן א״ש הך קרא דנקט רש״י דידוע דכה שהוא המלכות שמים הוא מדת לילה וזה מדת יום. ולכך נקט קרא דבחצות הלילה אני יוצא וכו׳. והא דאצטריך לרש״י לפרושי ד״א. ה״ט דאילו לפי׳ קמא קשה׳ מ״ש דנטר קרא עד האידנא ללמדנו גדולתו של משה בפ׳ זו. ולפי׳ בתרא נמי קשה דאי להא לומר דלשון הכתוב הוא לעכב לא צריכא דהא כתיב בסוף הפרשה אלה החקים וכו׳ וק״ל כל היכא דכתיב חקה לעכב וזה למה לי לכך אצטריך לפי׳ קמא:
פסוק ב:ודע שמ״ש רש״י דחכם בלשון התרה. לאו דוקא אלא לאפוקי הפרה ולעולם מהני נמי איזה ל׳ אחר שיהיה משמעותו כמו התרה דהיינו שע״י פתח מתיר הנדר ועוקרו מעיקרו. וה״ז דומה למה שנשאל לחכם ע״ד ספק איסור והוא מתירו שנמצא ע״י התרתו שלא היה איסור מעיקרא. ה״נ דכוותה ע״י התרתו עוקרו כאילו לא היה מעיקרא. אבל בעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא שכן משמע לשון הפרה וכך מבואר בגמ׳. ולאפוקי מבעל דבק טוב שכתב שהחכם מתיר הקשר שהוא מקושר כבר לאפוקי הבעל שהוא מיפר בלתי טעם שייך לשון מופר שהוא מיפר מעיקרו ע״כ. ואחר המחילה ליתא ותהי להיפך:
פסוק ד:בנעוריה וכו׳ בת י״א וכו׳ והיינו דכתיב בנעוריה ולא כתיב נערה דאפילו קודם שתהיה נערה האב מים׳ דהיינו בשנת י״א כגון שיודעת לשם מי וכו׳ ויהיה פירוש בנעוריה סמוך לנעוריה:
פסוק ו:ואם הניא וכו׳ כלו׳ שהיפר וכו׳ פירוש דא ודאי פשיטא שהנאה לשון מניעה והסרה כדפירש״י לקמן בסמוך דמייתי ראיה מקראי. ואמנם בא לפ׳ דאינו צריך לכופה ולהכריחה לעשות אותו דבר שאסרה עליה אלא כלומר שהיפר לה ומניחה ברשותה. ושוב בא להכריח הדבר וה״ק הנאה זו איני יודע וכו׳ כלו׳ אה״נ דמהכא ליכא שום משמעות דהנאה זו איני יודע מה הוא אם ר״ל שצריך למנוע ולהסיר אותה מן הנדר דוקא ע״י כפיה או אם סגי בהפרה לבד כשהוא או׳ ואם וכו׳ יניא אותה והיפר ש״מ הנאה זו הפרה דמניחה ברשותה רצתה עושה רצתה אינה עושה ואחר כך בא רש״י לפרש פשטיות המלה. ודוק שבזה יתורצו קושיות הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק ו:וה׳ יסלח לה במה וכו׳ קשה דהכא לאו בבעל קיימי׳ אלא באב. ואמאי פירש״י בבעל. איברא דבבעל נמי כתיב כך וה׳ יסלח לה מיהו מאי דוחקיה דרש״י דקאי באב ומפרש בבעל. ונ״ל דה״פ דלכאורה פסוק זה סותר למה שפירש״י לעיל בסמוך הנאה זו הפרה דא״כ מכיון שהיפר לה מה זו צריכה סליחה ומכח זה היה נראה לפרש דלעולם הנאה זו לאו הפרה היא אלא שמנעה מן הנדר בעל כרחה בלא הפרה כדמשמע פשטיה דקרא והיינו כגון שכפה אותה לאכול ולא היפר לה אפילו בלבו דבכה״ג לא מהני דאין כאן הפרה. ועיין בי״ד סימן רל״ד והילכך צריכה סליחה אבל אם היפר לה כפי הדין אין כאן צורך סליחה. לכך פירש דעל כרחך א״א לומר כן דהא באשה שהיפר לה בעלה לגמרי לקמן דכתיב יניא אותה והפר וכו׳ ואפ״ה כתיב ביה נמי וה׳ יסלח לה וא״כ מעתה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה וכו׳. ומ״ש רש״י ואם המופרין צריכין סליחה ק״ו לשאין מופרין. ק׳ דהך ק״ו פריכא הוא דשאינן מופרין נימא ודאי דאינם בתורת סליחה דלאו בני מחילה נינהו. ונראה דר״ל שאינם מופרין ועוברת בשוגג ששכחה הנדר וכיוצא וה״פ אם המופרין שאין כאן חטא בפועל רק במחשבה גרידא צריכין סליחה ק״ו לשאין מופרין והיא סבורה שאינה עוברת דאין כאן חטא במחשבה רק שגגת מעשה ק״ו דצריכין סליחה כיון דלפי האמת יש כאן חטא בשוגג ועיקר סליחה בשוגג כתיבא בפ׳ קרבנות אבל בשאינן מופרין ועוברת במזיד בהא לא מיירי דפשיטא דלאו בת סליחה היא:
פסוק ז:ואם היו וכו׳ זו ארוסה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דומיא דקראי אהדדי דהכא כתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו׳ דמשמע דאפילו הנדרים שהיו לה מקדם תלוים בבעל כלומ׳ דבעל מיפר בקודמין ולבתר כתיב ואם בית אישה נדרה וכו׳ דמשמע דוק׳ מה שנודר׳ בתר הכי הוא דמיפר אבל לא בקודמין. ולכך משני שפיר דלעולם אין הבעל מיפר בקודמין וכפשטיה דקרא דלקמן ואם בית אישה נדרה וקרא דהכא ענין אחר ולא בנשואה מיירי אלא בהויה דאירוסין וקמ״ל דצריכים שניהם להפר. והיינו דדייק רש״י וכתב שאביה ובעלה מפירין ולכאורה ק׳ דכיון דקרא במאורסה מיירי א״כ לא הול״ל לשון ובעלה דלאו בעל מיקרי אלא הול״ל שאביה וארוסה מפירין אלא היא גופא קמ״ל דאפי׳ כנסה ונעשה בעלה אינו יכול להפר לבדו אלא בשותפות האב הואיל ונדרים הללו היו עליה קודם שכנסה לחופה כדאמרן:
פסוק ז:ונדריה עליה וכו׳ ולא הופרו וכו׳ שאם הופרו תחלה מן האב תו לא צריך מידי אף כשנתארסה ואם הוקמו מהאב אין לה תקנה עוד שהרי האב שצריך להשתתף בהפרה תו לא מצי להפר אחר ההיקם:
פסוק ח:ושמע אישה וכו׳ הרי לך וכו׳ כלו׳ וממילא דה״ה אם החריש לה האב דהיינו קיום שהוא קיים ודיבור זה של רש״י היא דבוק עם הדיבור דלעיל
פסוק ט:והפר וכו׳ יכול וכו׳ נר׳ דק״ל מאי שנא דהכא לא כתיב כמו לעיל בפנויה ואם הניא אביה וכו׳ כל נדריה וכו׳ לא יקום וה״נ לקמן גבי נשואה כתיב ואם הפר וכו׳ כל מוצא וכו׳ לא יקום וא״כ ה״נ הול״ל ואם ביום וכו׳ והפר נדרה וכו׳ ולא יקום. ושפיר מתורץ זה עם פירושו דבשלמא לעיל כיון שהפר האב מיד נפל הנדר לגמרי ולא יקום. וה״נ לקמן בנשואה מיד שהיפר הבעל לא תוסיף קום. אבל כאן בארוסה אפי׳ הפר הארוס אכתי תלוי ועומד עד שיפר האב גם כן. ולכך לא מצי למכתב הכא והפר וכו׳ ולא יקום. ומ״ש רש״י ת״ל בנעוריה וכו׳ דאילו לגופיה ובפנוי׳ הרי כתיב לעיל בבית אביה בנעוריה והך קרא יתירא הוא א״ו לרבות הארוסה:
פסוק יד:כל נדר וכו׳ לפי שאמר וכו׳ פי׳ היינו בבעל אבל האב מדלא מפרש ביה קרא ש״מ דכל מין נדר הרי הוא מיפר ומ״ש רבינו שהבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. איכא למידק אמאי לא קאמר נמי דמיפר דברים שבינו לבינה כגון שלא תכחול ולא תתקשט דהכי הלכתא פסיקתא וכ״פ הרמב״ם ברפ״יב. ואפשר לומר משום דילפינן לה ברפ״יא דנדרים מדכתיב בין איש לאשתו עיין שם. ואין זה קרוב לפשט הכתוב שהרי בתר הכי כתיב נמי בין אב לבתו ואפ״ה הא אמרי׳ דהאב מיפר כל מין נדרים. לכך השמיט רבינו זה:
פסוק טו:מיום אל יום וכולי לכך נאמר מיום וכולי. דבר ברור שיש כאן ט״ס. וצ״ל לכך נאמר ביום שמעו והוא סיפיה דהאי קרא וה״פ אילו לא נאמר אלא מיום אל יום הו״א מעת לעת לכך כתיב ביום שמעו. ואילו לא נאמר אלא ביום שמעו הו״א דוקא ביום ולא בלילה לכך אצטריך ג״כ מיום אל יום לומר כל מה שיש מיום זה ליום אחר דהיינו הלילה בכלל וכך מבואר בנדרים פרשת נערה. ובר מן דין לא מתוקם לשון רש״י זה:
