פסוק ב:ראשי המטות. חלק כבוד לנשיאים. צריך ביאור לדבריו אלה, דתחלה כתב שכבוד של נשיאים היה ללמדם תחילה ואח"כ כתב שהכבוד הוא לענין הפרת נדרים במומחה. והרא"ם כתב שבדרך אם אינו ענין אמר רש"י, דאם אינו לענין לימוד תחילה שזה נלמד כבר מכלל מה שנאמר בשאר מצות תנהו ענין לענין, מומחה, וע"ז תמה הוא דאין כח לומר אם אינו ענין אלא לחכמי משנה וגמרא ותמהני על הרא"ם מאד שלא דק בדברים אלו, דאם אתה אומר כאן אם אינו ענין ע"כ רש"י חזר בסוף, ממ"ש תחילה שהכבוד הוא הלימוד תחילה ואח"כ נתנו לאם אינו ענין למומחה, א"כ אינו צריך כלל לאם אינו ענין אלא חזרה היא ממ"ש תחילה כבוד ללימוד תחילה אלא למומחה לחוד ומי מכריחני לומר כאן אם אינו ענין וכן הוא האמת, כאשר נבאר בס"ד. תו קשה במ"ש רש"י ואם אין יחיד מומחה מפר בג' הדיוטות היכא רמיזא האי מילתא בפסוק. ותו קשה כיון שא"צ כאן לימוד על כל ישראל אלא נלמוד מכח שאר מצות ל"ל אח"כ ללמוד בג"ש דלא נשיאים לחוד ונלע"ד בזה דלא הוה ראשי המטות דבוק עם לבני ישראל אלא כאילו כתיב ולבני ישראל ע"כ אמר רש"י דלכאורה הוה כאן תרי מילי בענין הלימוד דתחילה לראשי המטות ואח"כ לבני ישראל, וקשה ע"ז דא"כ ל"ל פסוק וישובו אליו אהרן וכו', ואמר ע"ז דקמ"ל דאף בשאר מצות הוה כמו כן, וע"זקשה דאם תפרש כן למה ראה לאומרו כאן כיון דע"כ בשאר המצות הוה ג"כ הכי, ואמר רש"י דאין הדבר כן אלא ללמד על הפרת נדרים שמפירין ראשי המטות היינו יחיד מומחה, והא דאמר ראשי לשון רבים היינו ראשים דעלמא, וכן פירש רשב"ם בפרק יש נוחלין (דף ק"כ), ומ"ש לבני ישראל דהיינו ג' הדיוטים ולא מיירי כאן כלל לענין סדר הלימוד. אח"כ מקשה דלמא אינו מיירי כאן לא מכבוד של לימוד ולא מענין מומחה להפרת נדרים, אלא דהך לבני ישראל הוא דבוק עם ראשי המטות דהיינו מטות של ישראל ולהם לחוד נאמר הפרת נדרים ולא לכלל ישראל, ובזה יש שינוי משאר מצות דלא נצטוה כאן לישראל, לזה אמר דיש ג"ש דנאמר לכל ישראל ג"כ ונצטוו על זה וא"כ ע"כ ראשי המטות אתא למומחה כמו שאמרנו. ועוד י"ל דגם לפי האמת הוה לבני דבוק עם מטות ולימוד של כל ישראל הוא מכח הג"ש דג' הדיוטות מתירין נדר כדאיתא בפ' יש נוחלין (שם):
פסוק ב:זה הדבר, משה נתנבא בכה אמר ה' כו'. איכא למידק טובא מה תיקן רש"י בזה וכי לדרשא אתא רש"י. ותו כיון דיש מעלה למשה במאמר תיבת זה טפי מן תיבת כה למה אמר משה ג"כ בכה הא במאמר זה יש בכללו כה, ע"ד יש בכלל מאתים מנה. והרא"ם אמר, בתחילת נבואתו אמר משה כה שהוא אספקלריא שאינה מאירה כמו שאר נביאים ומשזכה יותר זכה לאספקלריא המאירה ואמר זה. וזה אינו דודאי אין שינוי בנבואת משה מתתילתו ועד סופו, ותו דבמשה עצמו נאמר תחילה בפ' המן זה הדבר אשר צוה ה' ואח"כ אמר בפ' העגל כה אמר ה' שימו איש חרבו, תו יש לדקדק הלשון שאמר נתנה למה לא אמר בלשון זה משה אמר כו'. ותו קשה טפי הא כבר נאמר זה הדבר הרבה פעמים כגון בפ' המן בשני מקומות ובריש ויקהל ולא כתב שם רש"י כלום. ונראה לפרש דבמאמר כל התורה אין שייך לשון נבואה אלא שליח השם ב"ה היה להגיד לבני ישראל מה דבר ה' רק במקומות אשר לא נכתב שם ציווי הקב"ה לאמר לישראל אלא גילה סודו לנביאו והוא ילך מעצמו לאומרו לישראל זה קרוי נביאות, וכן היה דרך כל הנביאים שלא נאמר קודם נביאותם ויאמר ה' אל פלוני לאמר כמו גבי משה, ע"כ מוכח שיש חילוק בין תורת משה לשאר נביאי השם שהם נקראים נביאים ולא נותני התורה ע"פ הקב"ה, ודבר זה הוא במשה שרוב דבריו הם תורה דהיינו ע"פ ציווי הקב"ה לומר לישראל, רק באיזה מקומות שלא נאמר בהם ציווי הקב"ה לומר לישראל רק דבר משה אל ישראל בלא הקדמת הקב"ה לומר לישראל והיינו פרשה דכאן בראשי המטות זה נקרא נבואה, וכן עוד פרשיות כדרך זה, וכל מקום אשר הוא כן נאמר בו כה או זה הדבר, ובמקום שנאמר כה אין שם קושיא, אבל במקום שנאמר זה הדבר יש קושיא למה אמר לשון זה שהוא משמע מיעוט, דהא אמרינן בפ' יש נוחלין (דף ק"כ) דזה הדבר דהסבת נחלה ממעט דלא שייכא אלא באותו דור דבנות צלפחד ומקשינן שם אלא מעתה זה הדבר דכתיב גבי הפרת נדרים וגבי שחוטי חוץ ה"נ דלא נהוג אלא באותו דור ומשנינן להו שם דצריכי לג"ש ומש"ה ל"ק גם מזה הדבר דפ' המן וריש ויקהל דשם באמת לא היה אלא לדור ההוא מש"ה כתב רש"י כאן דמורה על מעלת נבואת משה טפי מן שאר נביאים שנתנבא בתרווייהו, וענין המעלה דזה איכא ג"כ סברא להיפך, והוא שטפי יש מעלה בלשון כה, דזה הוה לשון מיעוט משא"כ בכה, ואיכא סברא דזה הוא עדיף טפי דמשמע דבר ברור כמי שמראה באצבע עליו, ע"כ הוצרך לומר תרווייהו כדי לצאת ידי תרי סברות הנ"ל:
פסוק ב:ואם חלפו אין מותר כו', זה הלימוד הוא בפ' יש נוחלין (שם) אליבא דב"ש דאית להו אין שאלה בהקדש אבל לב"ה דס"ל יש שאלה בהקדש אתיא הך מילתא דחלפו אין מועיל כלום מכח סברא כדפירש רשב"ם שם, וזה הדבר דהפרת נדרים אתיא לב"ש משחוטי חוץ דמה התם אהרן ובניו וכל ישראל ה"נ בהפרת נדרים לכל ישראל דהיינו ג' הדיוטות, והיאך כתב רש"י כאן כב"ש וקודם לזה כתב הג"ש דהפרת נדרים והיינו כב"ה וצ"ע. ונ"ל דכולו כב"ש ומ"ש רש"י הג"ש משחוטי חוץ היינו לענין שנצטוו גם בני ישראל אבל לענין הפרת נדרים לענין החילוק דבין מומחה לג' הדיוטות לא יליף מג"ש אלא מראשי המטות לחוד דכיון דיש מעלה למומחה ממילא יש מעלה לג' שאינם מומחים, דבכל מקום שלשה הדיוטות במקום מומחה קיימי:
פסוק ג:נדר, קונם שלא אוכל הרמב"ן הקשה שהרי נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ואכילה אין בה ממש. וצ"ל קונם פירות עלי שלא אוכל כמבואר ביו"ד סימן ר"ו ולא נחית רש"י להאריך לפרש הדינים:
פסוק ג:יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות. ברמב"ן העתיק לשון רש"י יכול אפילו לאכול נבילות, ומשמע דקאי על נדר ומש"ה התרעם על רש"י ואמר שבספרי אמר יכול אפילו נשבע שיאכל נבילות והיינו דוקא בשבועה שחלה אפי' בדבר שאין בו ממש, משא"כ בנדר שאין חל בדבר הרשות אם אומר נדר עלי שאוכל, והאריך בזה ואמר שהחליף רש"י דבר זה משבועה לנדר ולא היה נזהר. והנך רואה שלפיגירסא שלנו ברש"י לא קשה מידי דגם רש"י לא כתב הך יכול כו' על הנשבע שבועה הנזכר בפסוק:
פסוק ד:בנעוריה כו' ואיזו היא קטנה כו' אין דרכו של רש"י להביא מאי דנ"מ לדינא אלא מה דהוא לפרש הפסוק. ונראה דמש"ה הביא זה כאן שנבין דבריו שלפני זה, דהיינו שכתב שיש מיעוט לקטנה ובוגרת, דאין המיעוטים שוים דעיקר מה שממעט הוא בוגרת אבל קטנה לאו מיעוט הוא מן התורה דממ"נ אם קודם י"א שנים הרי אין נדרה נדר וא"צ מיעוט ואי בת י"א ויום אחד הרי נדריה נבדקין ואם ידעה לשם מי נדרה הרי ודאי ברשות אביה להפר נדרה דכ"ש הוא מן נערה אלא ע"כ דעיקר המיעוט הוא בוגרת אבל קטנה אי פחותה מבת י"א א"צ מיעוט ואי בת י"א שנה לא מהני מיעוט לענין הפרת אביה, אלא דהא דנקט רש"י ולא קטנה אגב שיטפא דבוגרת נקטיה דצריך מיעוט ודברי הרא"ם אינם מובנים לי דמשמע מדבריו דאף קטנה יש עליה מיעוט ולא ידעתי איך שייך לומר כן:
פסוק ו:ואם הניא אביה אותה. אם מנע אותה מן הנדר כו' הנאה זו איני יודע הרא"ם הקשה כאן למה לא, ידע רש"י הנאה זו מה היא שהרי הביא ראיות אחר כך שהוא לשון מניעה והסרה. ותו שהוא עצמו כתב הפירוש תחלה, ואחר כך אמר איני יודע, ותו במ"ש כשהוא אומר והניא אותה והפר הרי אומר דהנאה זו הפרה אדרבה מדאמר והפר משמע דהנאה לאו הפרה דאל"כ תרתי למה לי. ותו מאי ולפי פשוטו דאמר רש"י דמשמע דעד השתא בדרשה מיירי וזה אינו דהא מייתי ראיה מסיפא דקרא וגם זה הוא פשוטו. לפיכך פירש הוא דברי רש"י דמ"ש תחלה כלומר שהפר לה נתכוון בזה דדוקא בלשון הפרה צריך לומר ולא לשון אחר כמ"ש רש"י קודם לזה גבי זה הדבר דבעל אינו מתיר, וע"ז אמר הנאה זו איני יודע מה היא. פירוש אם היא בלשון הפרה דוקא ע"ז מביא ראיה מדכתיב גבי בעל בהדיא והפר לה ש"מ דלא סגי בהנאה לחוד אלא דוקא והפר לה ה"נ באב, וע"ז אמר ופשוטו לשון מניעה כו', כוונתו שפשוטו לשון מניעה אלא שהמדרש מחדש דבעינן לשון הפרה מכח סיפא דקרא:
פסוק ו:ולי כמו זר נחשב פירושו זה ברש"י, חדא דאמר רש"י כלומר שהפר לה מאי כלומר הי"ל לומר שאמר לשון הפרה דהא יש להנאה ב' פירושים, אחד שלא בלשון הפרה ואחד בלשון הפרה, היה לרש"י לומר דהפירוש השני אמת לא לשון כלומר דמשמע דלשון הנאה הוא ממש הפרה וכאילו אמר בהדיא הפרה, וזה אינו דמביא רש"י עצמו אח"כ דאינו מוכרח שיהיה לשון הפרה דהא אמר כפל לשון אח"כ הניא והפר. ותו מאי ראיה מביא מסיפא דצריך הפרה ולא סגי בהנאה מדאמר הניא והפר א"כ אימא לך דתרתי בעינן באיש באשתו, ובאמת גם באב צריך תרווייהו כיון דאמרת דאב ובעל שוים, ואם תאמר שיש חילוק א"כ אין, לך ללמוד אב מבעל שצריך הפרה דלמא הנאה לחוד סגי. ותו מאי קאמר ופשוטו כו' ומביא ראיות ע"ז דהוא בלשון מניעה והסרה למה לו ראיה והוא כבר כתבו בתחילת הדבור דהוא לשון מניעה בלא ראיה ולכל הפחות היה לו להביא שם זו הראיה, ונלע"ד דהכל כפשוטן של דברי רש"י דמ"ש רש"י הנאה איני יודע אין זה לשון רש"י אלא לשון תנאי בספרי, והמשך דברי רש"י הוא כן דתחלה אמר שהנאה היא מניעה כלומר לשון הפרה דהנאה אין לה פירוש רק דרך הפרה, ואין רש"י מקפיד על לשון הפרה ולא שאר לשונות כגון אל תקיים הנדר, אלא נתכוון דהנאה היא לשון ביטול הנדר ולא איזה ענין אחר, ואח"כ אמר מנלן לומר כן, ע"ז מביא ב' דרכים, האחד הוא לשון הברייתא שאמר התנא בספרי איני יודע מה הנאה זו אם הוא ביטול הנדר או מידי אחרינא, ע"ז מביא התנא מסיפא גבי בעל דנאמר שם והניא והפר, וקשה דעכ"פ סגי לומר והפר ולמה הוצרך להזכיר והניא אלא ע"כ דהפסוק מפרש דבריו מה שאמרתי לך והניא פירושה והפר, ומאי נ"מ מזה לענין אב דשם לא נאמר אלא והניא לחוד שפירושו הפרה הרי דהתורה כתבה יתור גבי בעל להורות על האב, וזהו דרך מדרש שמוכיח שמיירי בביטול, נדר לא במידי אחרינא, וע"ז כתב ופשוטו כלומר בלא ראיה דהנאה היא לשון מניעת, הנדר מכח הפסוקים שמביא אח"כ והכל ניחא:
פסוק ו:וה' יסלח לה כו' באשה שנדרה בנזיר כו' רבים טורחים עצמם למה הביא כאן מה ששייך לגבי אשה לקמן וכאן מיירי באב, ובשם מהר"א כתבו דלא שייך זה באשה מטעם שהביאו, וזה אינו נכון. דבפרק ד' דנזיר (דף כ"ב) איתא לזה באמת גבי בעל. ונלע"ד דניחא, דההוכחה בפסוק דלקמן באשה לגבי בעל מדכתיב ואם ביום שמוע אישה כו' והפר את נדרה ואת מבטא שפתיה וה' יסלח לה, דיש להקשות שם למה לא אמר בלשון לא יקום וה' יסלח לה אלא ע"כ דסמך על מה שאמר, גבי אב כן ממילא לענין וה' יסלח לה ה"נ כן הוא ולמה אמר שם וה' יסלח לה היה לו לסמוך גם בזה על מ"ש באב שה' הוא הסולח לה, אלא דקמ"ל שם דבר חידוש שאף שהפר לה צריכה סליחה מן ה' כיון שלא ידעה, ע"כ מבא רש"י זה כאן גבי אב להודיע דגם באב הוא שה' יסלח למופרין, כיון דחזינן דהתורהסמכה עצמה בבעל שהנדר בטל וממילא גם בפסוק וה' יסלח לה הם שוים, וגם הוא כך דמיירי בלא ידעה שהאב הפר:
פסוק ו:ק"ו לשאינן מופרים. האי ק"ו לא צריך לכתבו כי מי לא ידע דבר זה. בגמרא בנזיר (דף כ"ג) איתא לזה שהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה מי שמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה דהיינו האשה שנזכרת כאן ק"ו מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו חזיר עאכ"ו ע"ז ידוו כל הדווין, שם לק"מ דאמר כן להתעוררות שיעשו תשובה, משא"כ רש"י דכאן דאינו מביא רק לפרש התורה למה כתב זה ונראה דקמ"ל דאם עברה ואח"כ הפר האב או הבעל דלא מהני דלא שייך כאן היתר דמפרע דאין הבעל והאב עוקרים הנדר מעיקרו כדקי"ל, בגמרא דבעל מיגז גייז, והרמב"ן הביא זה. ואכתי יש להקשות א"כ מנלן דמופרין בתחילה צריכים סליחה דילמא, קרא לא קמ"ל אלא באינן מופרין והרבותא כמו, שזכרתי י"ל דתרי זימני וה' יסלח אחד גבי אב ואחד לגבי בעל אתא אחד למופרין ואחד לאינן מופרין, וכבר הוכחנו דהתורה גילתה דנילף אחד מחבירו ע"כ הויין תרווייהו בין באב בין בבעל, ולהכי הביא רש"י כאן באב דרשה דגבי בעל, כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק ז:ואם היו תהיה לאיש ואצ"ל אם קיים אחד מהם זה הלשון ממש הוא במשנה ר"פ נערה המאורסה ופרכינן שם ל"ל למיתני הך ואצ"ל השתא הפר זה בלא זה ולא כלום קיים אחד מהם ל"ל כי איצטריך כגון דהפר אחד, מהם וקיים אחד מהם וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מ"ד מאי דאוקים האי עקריה קמ"ל, ויש שיש להם חסרון ידיעה מגמרא זו וסוברים שהאי ואצ"ל הוא לשון רש"י מעצמו ומקשים עליו ל"ל דהיינו קושיית הגמרא הזאת ומתרצים מסברת עצמם:
פסוק ח:ושמע אישה וגו', הרי לך שאם קיים הבעל שהוא קיים. לאו קיום בפירוש קאמר דהא והחריש כתיב אלא שיעור והחריש קאמר שאם החריש הו"ל הקמה בפירוש והקמה בפירוש היא אצ"ל כמ"ש רש"י לפני זה: