וידבר משה אל ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל ישראל. לקמן יליף מג"ש דזה הדבר זה הדבר משחוטי חוץ מה להלן לאהרן ולבניו ולכל ישראל אף כאן לאהרן ולבניו ולכל ישראל ואם כן פירוש אל ראשי המטות לבני ישראל אל ראשי המטות ולבני ישראל וא"כ עכ"ל שבא להודיענו שלמד לנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל דאם לא כן ראשי המטות למה לי לכתוב קרא וידבר משה אל בני ישראל וראשי המטות בכלל אך מפני שכבר הוא אמור בקרא דוישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן עשו כל בני ישראל דהתם בלימוד כל המצות קא מיירי ופר' נדרים נמי בכלל הוכרחו רז"ל לפ' חלוק הכבוד הזה להתרת נדרים ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות באם אינו ענין לחלוק כבוד דלימוד תנהו לחלוק כבוד דהתרת נדרים דראשי המטות שהם המומחין מתירין ביחיד וההדיוטות אינם מתירין אלא בשלשה דהשתא אתיא שפיר דליכא לאקשויי על שפירש תחלה חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל ישראל ובאחרונה חזר ופי' להתרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומח' מפר בג' הדיוטות דהתרת נדרים בשניה' יחד חלוקו כבוד הן אלא שלא היה יכול לפרש מתחלה חלוק הכבוד הזה להתרת נדרים משום דפשוטו של מקרא בחלוק כבוד דלמוד קא מיירי ולפיכך הוכרח לפרש תחלה בחלוק כבוד דלמוד וא"כ באם אינו ענין בחלוק כבוד דהתרת נדרים אבל לא ידעתי היכן מצא זה לדרוש אותה באם אינו ענין והלא אין כל אדם רשאי לעשות זה חוץ מחכמי המשנה שכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אחד זולתם אפילו לגאונים הראשונ' וכ"ש לבאים אחריהם ומה שאמר יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר מה להלן אהרן ולבניו ולכל ישר' אף זו נאמרה לכולן וכן מה שאמר שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה בג' הדיוטות כל זה בפרק יש נוחלין דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה כאן אהרן ובניו וכל ישר' אף להלן אהרן ובניו וכל ישראל ומה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות ובעי תלמודא למאי הלכתא לומר שהפרת נדרי' בג הדיוטות ופרשב"ם למאי הלכתא בעינן גבי נדר אהרן ובניו וכל ישראל לומר שהפרת נדרים בשלש הדיוטות דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרי' מתירין לו כגון ג' דהוו ב"ד כדאמרינן בסנהדרין אפי' לשמואל דאמר שני' שדנו דיניהם דין אלא שנקראין ב"ד חציף ה"מ בדיני ממונו' אבל למשרי אסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני ג"ש כאילו נכתב בנדרי' אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישר' להתיר נדרים ואפי' הדיוטות כאהרן ובניו ופריך תלמודא והא ראשי המטות כתיב דמשמע מומחין ולא הדיוטות וא"כ קרא דראשי המטות וג"ש דזה הדבר סתרן אהדדי ומשני כדאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה פי' אי לאו קרא דראשי המטות דמשמע מומחין ולא הדיוטות ה"א דג"ש דזה הדבר דילפינן מיניה ששקולין כל ישראל אפי' הדיוטות שבהם להתרת נדרים כאהרן ובניו לכולהו מילי דהתרה הן שקולין בין לענין ההתרה בין לענין מנין המתירין שאלו ואלו בשלשה דהוו ב"ד השתא דכתיב קרא דראשי מטות דמשמע מומחין ולא הדיוטת עכ"ל דקרא דראשי המטות דמשמע מומחין ולא הדיוטות במנין המתירין קא מיירי שהמומחין מתירין ביחיד ולא ההדיוטות וג"ש דזה הדבר זה הדבר דמשמע ששקולין כל ישראל אפי' ההדיוטות כאהרן ובניו אינו אלא לענין ההתרה שגם ההדיוטות מתירין הנדרים כמו המומחין אלא שהמומחין מתירין ביחיד והדיוטות אינן מתירין אלא בשלשה והא דמשני תלמודא עלי' דלמאי הלכתא לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות אין כוונתם לומר אלא שהפרת נדרי' גם בהדיוטות אבל שיהא התרתם בשלשה לאו מהכא נפקא אלא מדסתרי אהדדי כדאמרן וא"ת והא מראשי המטות מומחין רבי' משמע ולא יחיד מומחה כבר תירץ רש"י ז"ל על זה ואמר דהא דכתיב ראשי בל' רבים ראשי דעלמא קאמר פי' דומיא דערבי פסחי' וא"ת אי משום דסתרן אהדדי מצינן נמי לאוקמי במומחה בשנים והדיוטות בשלשה או במומחה ביחיד והדיוטות בשנים י"ל דהדיוטות שנים ליכא למימר דלא גרע התר נדרים דאיסורא מממונא דהוי בשלשה דאפי' לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין הנ"מ בממונא אבל באיסורא לא ומומחה בשנים נמי ליכא למימר דבהדיא כתיב קרא בצדק תשפוט עמיתך מכאן שהמומחה דן ביחיד כדאיתא בפ"ק דסנהדרין אבל יש בזה גמגום דדילמא ה"מ בממונא דמיירי ביה קרא בצדק תשפוט עמיתך אבל באיסורא לא סגי בחד אבל ריב"ם כתב דהא דהדיוטות בשלשה מקרא דראשי המטות הוא דמפיק לה דמדכתיב ראשי משמע שנים ואין ב"ד שקול ומוסיפי' עליהם עוד אחד ובתוספות דחו את דבריו ואמרו אדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וכתב ראשי ל' רבים לראשי דעלמא והכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אבל ר"י פי' דהא דהדיוטות בשלש' בלאו קרא ידעינן לה דמומחה ביחיד מכלל דהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד א':
יכול לא נאמרה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד. ופירש לבני ישראל בעבור בני ישראל שלמד משה לראשי המטות כל דיני הנדרים והשבועות כדי ללמדם הם לבני ישראל אבל לא שמשה עצמו למד לכלן ותימה היכי תיסק אדעתין כהאי גונא והלא מקרא דוישובו אליו אהרן וגומר ואחרי כן נגשו כל בני ישראל למדנו שכל התור' כלה מפי משה רבינו שמעוה שלמד תחלה לנשיאים ואח"כ לכל בני ישר' כדלעיל וכן שנו חז"ל בברייתא בערובין והביאה רש"י ז"ל בסוף כי תשא כיצ' סדר משנה משה הי' לומד מפי הגבור' וכו' נכנסו זקנים שנה להם פרקן נסתלקו זקנים ישבו לצדדין נכנסו כל העם ושנה להם פרקן ועוד הא דבעי תלמודא למאי הלכתא ומשני לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות משמע שכל התורה כולה מפיו של משה שמעוה דאל"כ אדמשני לומר שהפרת נדרי' בג' הדיוטות ה"ל לשנויי לומר שכל ישראל שמעוה מפיו של משה רבינו עליו השלום ולא שלמדה לנשיאים והנשיאים חזרו ולמדוה לשאר כל ישראל ושמא י"ל שלולא הג"ש ה"א נמי שכל הפרשיות מפיו של משה רבינו שמעום אבל הפרשה הזאת שהוא התרת הנדרים והשבועות וצריך שיהיו ממונים על ישראל שיהיו מורים להם איזה מהם יכולין להתיר ואיזה מהם אינם יכולין להתיר לא הוצרך משה ללמדה לכל ישראל אלא די לנשיאים שיהיו המורים להם השתא דאתיא גזרה שוה למדנו שהפרשה הזאת לכלם נאמרה ולא לנשיאים בלבד אך קשה אם כן הא דבעי תלמודא למאי הלכתא אמאי קא משני לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות ה"ל לשנויי ללמד שלכלן נאמרה פרשה זו ולא לנשיאים בלבד וי"ל דהא דבעי למאי הלכתא אינו רוצה לומר מה למדנו מג"ש זו דודאי מגזרה שוה זו למדנו שלכלן נאמרה ולא לנשיאים בלבד אלא הכי פירושא למאי הלכתא באה הגזרה שוה ללמד שכמו שנאמרה פרשת שחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל ישראל אף פרשת נדרים נאמרה לאהרן ולבניו ולכל ישראל בלאו גזרה שוה נמי לכתוב קרא סתם וידבר משה אל בני ישראל שגם אהרן ובניו בכלל ומשני לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות פיר' ששקולין כל ישראל אפילו ההדיוטות להתיר נדרים כאהרן ובניו שהם המומחין אם כן אהני גזירה שוה לאשוויי הדיוטות למומחין לענין ההתרה ואהני קרא דראשי המטות דמשמע דוקא מומחין ולא הדיוטות לענין המתירין דדי ביחיד מומחה כראשי המטות דוקא אבל ההדיוטות בשלשה נמצא שמפני סתירת הגזירה שוה לראשי המעות צ"ל הדיוטות מצד א' הן שקולין ושוין למומחין ומצד אחד הן מוחלקין מהמומחין וחלוק ההדיוטות מן המומחין למנין המתירין שהמומחין ביחיד והדיוטות בשלשה והשוואת הדיוטו' למומחין לענין ההתרה שאלו ואלו יכולים להתיר:
זה הדבר משה נתנבא בכה אמר וכל הנביאים נתנבאו בכה אמר מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. בספרי מלת כה מורה על מכוון הענין ומלת זה מורה על הענין הרמוז בעינו ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריאה שאינה מאירה ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מן הענין שהראוי להם הוכרחו להזכיר בלשונם כה אמר יי' שפירושו המכוון מדבריו לא הדברים בעינם ומשה רבינו ע"ה בעבור שנבואתו היתה על ידי האספקלריאה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו כפי מה שהוא הוזכיר בלשונו זה הדבר שפירושו זה הדבר בעינו מבלתי שום שינוי כלל ומפני שמשה רבינו בתחלת נבואתו עדיין לא עלה אל המדרגה שזכה בה באחרונה הוכרח גם הוא להזכי' בלשונו כה אמר יי' בהרבה מקומות ומשזכה באספקלריאה המאירה שוב לא הזכיר בלשונו רק זה הדבר וזה שאמרו משה נתנבא בכה אמר רוצה לומר בתחלת נבואתו וכל הנביאים בכה אמר ר"ל תמיד מוסף עליהם משה שנתנב' בלשון זה הדבר ר"ל משזכה באספקלריא' המאירה ואילך:
ד"א זה הדבר מיעוט הוא שהחכ' בלשון התרה והבעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חלפו אינו מופר ואינו מותר. בספרי ובפרק יש נוחלין ופרשב"ם חכם מתיר בלשון מותר לך כדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולשון התר משמע להו לרבנן מלא יחל דברו וטעם יש לדבר לפי שהחכם אינו מתיר ביום שומעו כמו הבעל בלא טענה אלא על ידי שמוצא לו חרטה עוקר את הנדר מעיקרו הילכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה שמתיר לו איסור על ידי הוראה וטענה גמורה אבל בעל מפר לאשתו ביום שומעו בלא חרטה מגזירת הכתוב כמו הפרו את בריתו כל דבר קיים הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה ואין חכם מפר שאם אמר מופר לך לא אמר כלום דהכי משמע זה הדבר כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה לשון התרה ולזה לשון הפרה והכי אמרינן בהדיא בנדרים בפרק נערה המאורסה אמר רבי יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול וכו' ותניא אידך בעל מפר ואין חכם מפר שיכול וכו' ואם תאמר כיון דזה הדבר דשחוטי חוץ ודנדרים אצטריכו להו למיעוטא היכי מצינו למדרש להו לג"ש כדלעיל כבר תרצו התוספות בזה דאף על גב דאצטריכו להו למיעוטא דרשינהו נמי לגזרה שוה כיון דליכא למפרך בהו מידי והא דבעינן מופנה לג"ש היינו היכא דאיכא למפרך בה מידי אין למדין ואין משיבין אבל מה שדרשו עוד במלת זה שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ומוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר צריך לומר דמאן דדריש הא לא דריש הא תדע שהרי בפ' יש נוחלין בעי תלמודא ולב"ש דאמרי אין שאלה במקדש האי זה מאי עבדי ליה ומשני זה דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ולא על המולק וזה דראשי המעות לחכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר ואלו אידך דרשא דכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ומוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר לא הוזכרה כלל אי נמי הך דרשא דמוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר לא בעיא קרא יתירא דאפילו את"ל דזה הדבר אצטריכא ליה לגופיה או למיעוטא או לג"ש סוף סוף שמעינן מינה שפיר דנתנבא משה בזה הדבר שהוא מוסף מכל הנביאים שלא נתנבאו אלא בכה אמר וכן נראה גם מלשון ספרי שלפנינו שמביא שתי הדרשו' הללו בלא ד"א ואם תאמר מהי תיתי לרבויי הפרה לחכם והתרה לבעל דאצטריך קרא למעוטינהו יש לומר מקל וחומר ומה החכם שאינו מפר מתיר הבעל שמפר אינו דין שמתיר הבעל שאינו מתיר מפר החכם שמתיר אינו דין שמפר תלמוד לומר זה הדבר למעט בהפרה דוקא והחכם בהתרה דוקא ואף על גב דאכתי לא שמעינן שהבעל בהפרה דוקא ולחכם בהתרה דוקא וליכא למדרש ק"ו יש לומר דה"ק אי מצית למילף מדוכתא אחרינ' שהבעל בהפרה דוקא ולא בהתרה או שהחכם בהתרה דוקא ולא בהפרה הוא מקל וחומר שהחכם מפר או שהבעל מתיר דכה"ג תרצו התוספות בפ"ק דחולין גבי הכשר בתורין פסול בבני יונה עיין שם:
נדר האומ' קונם שלא אוכל ושלא אעש' דב' פלוני יכול אפי' לאכול נבלו' אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור איסר לאסור את המות' ולא להתיר את האסור. הרמב"ן ז"ל טען ואמר לשון ספרי אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה תלמוד לומר לאסור איסר על נפשו לאסור את המות' ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו בנדרים דהוא אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדריה בגמר' בקום ועשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמי' שאמירתו לגבוה נתחייבו בה נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ לאסור להדיוט ונתפש לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהם חלין על דבר מצוה כדבר הרשו' והאומר בנדר שאיני עושה סוכה שאיני עושה לולב שאיני מניח תפילין אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אף על פי שמבטל מצות תעשה וכן הן חלין בקיום מצות לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינם כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בביטול מצות לא תעשה ולא קיימו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעש' סוכה ושלא אניח תפילין ואפי' בקיום מצות עשה אינן חלות שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה לא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ומפני זה בשבועת בלבד הוא נדרשת לאסור איסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם עד כאן דברו. ואני תמה מאד וכי עלה על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תלמודא לא למד מימיו פ' שני דנדרים דתניא חומר בשבועות מנדרים שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש ובין על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים והקשו מברייתא זו אמתניתין דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך הרי זה בבל יחל דברו אע"ג דשינה דבר שאין בו ממש הוא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה ופרש"י ה"ה נמי קונם פי המדבר קונם רגלי מהלכת ועוד למה לא טען זה גבי נדר האומר קונם שלא אוכל וטען גבי יכול אפילו לאכול נבלות ואפשר שאמר משום דהכא איכא תרתי חדא דאכילה שאין בה ממש ואינו נופל בה נדר ועוד דלא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואלו גבי נדר האומר קונם שלא אוכל אין בו אלא דאכילה אין בה ממש ואיך שיהיה אין מכל אלו טענה כלל דאי משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואכילה אין בה ממש אינה טענה כלל שהרי כבר הקשו זה בגמרא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה קונם פי מדבר הכא נימא שרש"י ז"ל תפש לשון המשנה דקתני שאיני ישן במקום קונם עיני בשינה ולא קשיא ולא מידי ואי משום דלא הוזכרן נדרים בגמרא בקום ועשה כלל מי הגיד לו דהאי יכול אפילו לאכול נבלות בנדרים קאי ולא אשבועות אי משום דפתח בנדר ואייתי על' סתמא יכול אפי' לאכול נבילות הנה בנוסחאות שלנו כתוב יכול אפי' נשבע לאכול נבלות כמו שכתוב בספרי לא בנדרי' כמו שחשב הוא ועוד אפי' לנוסחת הרמב"ן ז"ל שכתוב בה סתם יכול אפי' לאכול נבלות כו' מצינן לפירושי שלא אמר זה אלא בשבועות ומילתא באנפי נפשה היא ואקרא דכל היוצא מפיו קאי כאילו אמר כל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' דאין הפרש בין שיאמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות ובין שאמר יכול אפי' לאכול נבלות קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ולכן מה שאמר הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים לא היה לו לומר זה מכיון דאפי' לפי נוסחתו הוה מצי לפרושי למילתיה שמאמר יכול אפי' לאכול נבלות שאני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה דבתרי' קאי שפירושו כאלו אמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' לא שיחשדנו שטעה בהפרש שבין נדרים לשבועות שהם מבוארי' בתלמוד ולא יטעה בהם אפי' בר בי רב דחד יומא:
לא יחל כמו לא יחלל. כי הוא מפעלי הכפל ולולא החי"ת שאינו מקבל דגש היה נדגש לתשלום אות הכפל כמשפט:
לא יעשה דברו חולין מענין חילול לא מענין התחלה כמו אחל תת פחדך אע"פ ששניהם משרש חלל ופי' לא יעשה דברו חולין לא יזלזל דבריו כמו שמזלזל הרגלין שאינו חושש בשמירתן מהטומאה אלא יהיו נחשבין לו כקדש שחושש בשמירתו ורבותינו אמרו שהוא אינו מוחל אבל אחרי' מוחלין לו מענין מחלה לא ממילת יחל דרשו זה דמלת יחל שרשה חלל ומלת מחילה שרשה מחל רק דרשו זה ע"פ קבלתם שקבלו איש מפי איש עד למשה מסיני ואסמכוה אקרה דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ומתירין לו ואומרים מותר לך מחול לך ואז יחללנו וזהו ששנו בברייתא בחגיגה התר נדרים פורחים באויר ויש להם על מה שיסמוכו אסמכתא בעלמא ואם הי' מאמר' זה יוצא מדוקיא דלא יחל דברו הי' מן התורה ולא מן ההלכה:
בבית אביה ברשות אביה ואפילו אינה בביתו. כדתניא בספרי בבית אביה ברשות אביה אתה אומר בבית אביה ברשות אביה או אינו אלא כמשמעו תלמוד לומר בנעוריה בית אביה נעורים בבית האב אמרתי ולא נעורים בבית הבעל להביא את שנתאלמה ושנתגרשה מן האירוסין אתה אומר מן האירוסין או אף מן הנשואין תלמוד לומר בנעוריה בית אביה שכל נעוריה בבית אביה יצאת שנתאלמה ושנתגרשה מן הנישואין שאין כל נעוריה בבית אביה פירוש מדכתיב בסוף הפרשה בנעוריה בית אביה שאין תלמוד לומר שכבר כתוב לעיל בבית אביה מה תלמוד לומר בנעוריה בית אביה ללמד שכל זמן שהיא נערה היא ברשות אביה אף על פי שאינה בביתו ואם כן בבית אביה בנעוריה דלעיל נמי ברשותו הוא דקאמר ולא בביתו ממש וכן מה שאמרו רז"ל כל שבח נעוריה לאביה מקרא דבנעוריה בית אביה הוא דדרשי לה ואלו מקרא דבבית אביה בנעוריה אין ראיה דדילמא בביתו ממש קאמר:
בנעוריה לא בוגרת ולא קטנה שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשות אביה להפר נדריה. פירוש שהקטנה אין נדרה נדר ודאי אלא שיש קטנה שצריכה בדיקה ונדרה תלוי ויש קטנה שאינה צריכה בדיקה ואין נדרה נדר כלל כמו שמפרש והולך דאל"כ קשיא רישא אסיפא דמעיקרא קא פסיק ותני שהקטנה סתמא אין נדרה נדר ובסיפא אמר שאם היא בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין וליכא למימר שהקטנה דקאמר שאין נדרה כלום בקטנה מבת י"א קמיירי משום דמיעוטא דבנעוריה בית אביה דממעט לא קטנה ולא בוגרת בקטנ' מבת י"ב שנה קמיירי שכל הקטנות בכלל:
ואם הניא אביה אותה אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה הנאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו הפרה ופשוטו ל' מניעה והסרה וכן למה תניאון וכן שמן ראש אל יניא ראשי וכן וידעת' את תנואתי וי"י יסלחו לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזירות ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר ואם המופרין צריכין סליחה ק"ו לשאינן מופרין. המאמר הזה נבוך מאד כי תחלה פי' אם הניא אביה אותה אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה ואח"כ חזר ואמר הנאה זו איני יודע מה היא ועוד למה לא ידע מה היא והלא יש לה חברי' רבים במקרא שכלם הם ל' מניעה והסרה כמ"ש אחר זה ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן למה תניאין כו' ואין ידיעה גדולה מזאת ועוד מאי הנאה זו דקאמר הנאה אינו יודע מה היא מיבעי ליה ועוד מאי כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו הפרה דקאמר משמע דלולא זה לא היה יודע הנאה זו מה היא והלא בלולא זה יש לו חברים רבים במקרא ועוד איך הוציא מזה המקרא דהנאה זו הפרה היא אדרבה מהאי קרא משמע דהנאה לאו הפרה הא דמיניא והפר משמע דהנאה לחוד והפרה לחוד דאל"כ תרתי ל"ל ועוד מאי ולפי פשוטו דקאמר דמשמע דעד השתא בדרשא קא מיירי והלא מדקא מייתי ראיה על הנאה זו מה היא מסיפיה דקרא ולא משאר מקראות משמע דראית האי קרא עדיף טפי מראית שאר המקראות ואם ראית שאר המקראות היא ראיה גמורה שתקרא פשוטו של מקרא כ"ש הראיה של מקרא זה ועוד איך תהיה הראיה משאר המקראות פשוטו של מקרא והראיה דהאי קרא דיניא והפר דרשא בעלמא ועוד דהאי קרא דויי' יסלח לה דקאי עלה בבת לאביה קא מיירי והיכי מוקי לה באשה שנדרה בנזירות ונ"ל דהכי פירושא שבתחלה פי' המקרא של ואם הניא אביה אותה בהפרה כמו שפירשו אותה רז"ל זה הדבר מיעוט הוא בעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה וזהו שאמר תחלה ואם הניא אביה אותה אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה והוצרך להביא ראיה על דבריהם שהנאה זו אינה כשאר הנאות שבמקרא אלא מענין הפרה מאותה שהביאו רז"ל בעצמם בספרי שאמרו שם הנאה זו איני יודע מה היא כלומר אי לאו סיפיה דקרא דכתיב ביה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה לא היינו יודעים לפרש קרא דואם הניא אביה אותה שהפר לה אבל היינו אומרים שהור' מענין מניעה והסרה כשאר כל ההנאות שבמקרא שזהו כפי פשוטו שכלם מורים כן אבל כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו אינה כשאר הנאות שבמקרא אלא לשון הפר' פי' מדהצריך הכתוב את הבעל שיאמר מופר לך כדכתיב ביה והפר את נדרה ולא הספיק לו במניעה דכתיב ביה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה שמע מינה דגבי אב נמי דכתיב ביה ואם הניא אביה אותה בשהפר לה קמיירי לא במניעה לחודיה אלא שהכתוב כתב בה והניא במקום והפר וזהו שכתב אחר זה מיד ופשוטו של מקרא לשון מניעה והסרה כלומר שפירוש המלה הזאת על פי פשוטו של מקרא אינו אלא לשון מניעה והסרה אלא שרז"ל דרשו אותה פה מלשון הפרה כדמשמע מסיפיה דקרא והא דקאי בויי' יסלח לה דבת ואביה ומפרש קרא דויי' יסלח לה באשה ובעלה משום דאי לאו קרא דויי' יסלח לה דגבי אשה לבעלה דכתיב בה בהדיא והפר את נדרה ואפילו הכי כתיב בה ויי' יסלח לה ה"א דקרא דואם הניא אביה אותה לאו בהפרה קמיירי דאי בהפרה למה היא צריכה סליחה השתא דכתיב גבי אשה לבעלה והפר את נדרה ואפילו הכי כתיב בה ויי' יסלח לה עכ"ל דמיירי באשה שנדרה בנזירות ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים ולפיכך הצריך לה הכתוב סליחה ואע"פ שהוא מופר לה מצינן לפרושי נמי קרא דואם הניא אביה אותה בהפרה ואפילו הכי צריכה סליחה כגון שנדרה בנזירות ושמע אביה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים לפיכך הצריך לה הכתוב סליחה אע"פ שהוא מופר לה ומה שאמר ואם המופרים צריכין סליחה ק"ו לשאינן מופרין כך הוא שנו בבריתא דספרי וז"ל שכך פירושו משום דמפשטיה דקרא משמע דוקא בשנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברה על נדרה צריכה סליחה אבל אם לא הפר לה בעלה ועוברת על נדרה אינה צריכה סליחה כדמשמע מאישה הפרם ויי' יסלח לה לפיכך הוצרכו רז"ל לומר והרי דברים קל וחומר אם המופרין צריכין סליחה ק"ו לשאינן מופרין ופי' אישה הפרם ויי' יסלח לה אע"פ שאישה הפרם יי' יסלח לה ק"ו בשלא הפר אותם:
ואם היו תהיה לאיש זו ארוסה או אינו אלא נשואה כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה הרי נשואה אמור וכאן בארוסה ובא לחלוק שאביה ובעלה מפירין נדריה הפר הבעל ולא הפר האב הפר האב ולא הפר הבעל הרי זה אינו מופר ואינו צ"ל אם קיים אחד מהם בפרק נערה המאורס' פירש אע"ג דסתם הויה לשם קדושין הוא מ"מ כיון דאשכחן נמי הויה למשכב גבי הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש הוה מצינן לפרושי להויה זו נמי למשכב דהיינו נשואה שאף בנשואה אביה ובעלה מפירין נדריה כדמשמע מתוס' וי"ו דואם היו תהיה לאיש כדלקמן כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה הרי נשואה אמור וכאן בארוסה ונכתבו שניה' מפני החלוק שביניהם שהנשואה בעלה לבדו מפר לה והארוס' אביה ובעלה מפירים לה ואינו ר"ל שכל א' מפר נדריה אלא ששניה' יחד צריכין בהפרת נדריה והיינו דמסיי' בה הפר הבעל ולא הפר האב הפר האב ולא הפר הבעל הרי זה אינו מופר ומפיק לה רבא מדכתיב ויי' יסלח לה כי הניא אביה אותה וסמיך ליה ואם היו תהיה לאיש וגו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון לערב האב עם הבעל כאילו אמר אם היו תהיה לאיש נמי אביה מפר לה יחד עם בעלה המפורש בתורה ופריך התם ואימא הדין קרא בנשואה כתיב ואפילו הכי אמר רחמנא דבעיא הפרת אב בהדי דבעל ומשני אי משום נשואה קרא אחרינא כתיב ואם בית אישה נדרה דבית אישה משמע שנשאת כבר ונכנס' לבית אישה ותרי קראי בנשואה למה לי והדר פריך ואימא תרויהו בנשואה כתיבי ואצטריך קרא דאם בית אישה נדרה לומר דוקא כשבבית אישה נדרה הוא דמפר לה הבעל ולא כשנדרה קודם שבאת לבית אישה דכל נדרים שנדרה קודם בואה לבית אישה אפילו כשהיא ארוסה אין הבעל מפר אותם אפילו אחר שנשאת ובאת בבית בעלה ומשני ממילא שמעת מינה פירוש אם כן ליכתוב ואם בית אישה לחודיה ולישתוק מקרא דואם היו תהיה לאיש ומיניה שמעינן דבעל מפ' בנשואה באותם שנדרה בבית ולא בקודמי' ואם היו תהיה למה לי שמע מינה לארוסה ואי קשיא דילמא לעולם קרא דואם היו תהיה לאיש בנשואה קמיירי ודקשיא לך ואם היו תהיה למה לי אצטריך לאשמועינן עירוב האב עם הבעל ללמד דאפילו בנשואה אביה ובעלה מפירין נדריה ולא הבעל לבד יש לומר אם כן ליכתוב ואם בית אישה נדרה בתר הפר' האב מיד ונפקא מינה כו' ואם היו תהיה לאיש למה לי שמע מינה לארוסה והדר פריך אימא אב לחודיה מפר וה"ה ארוס לחודיה ועירוב פרשיות דואם היו תהיה ללמד שהאב הפר לבדו אפילו בארוסה כמו שהארוס מפר לה לבדו ומנא להו לרז"ל למדרש לעירוב דואם היו תהיה להצריך שניהם בהפרה ומשני אם כן ואסרה איסר בבית אביה למה לי השתא במקום ארוס מפר אב לחודיה שלא במקום ארוס מיבעיא והדר פריך אימא לבעי ארוס וארוס לחודיה מפר וכי תימא אב דכתב רחמנא למה לי מבעי ליה דאי אוקים אוקים פי' אימא אב לחודיה לא מצי מפר אלא יחד עם הארוס אבל ארוס לחודיה מפר וכי תימא אי ארוס לחודיה מפר אם כן ערוב פרשיות דכתב קרא לומר שאף בארוסה האב מפר למה לי הא בארוס לחודיה סגי איכא למימר דמיבעי ליה דאי אוקים אוקים פי' אהני עירוב להקיש אב לבעל דמה בעל אם קיים אינו יכול האב להפר אף אב אם קיים אינו יכול הבעל להפר ומשני א"כ בית אישה נדרה למאי כתביה ק"ו במקום אב ארוס מפר לחודיה שלא במקום אב מיבעי' פירוש בית אישה נדרה דמיירי בנשואה למה לי ללמד שיפר הבעל קל וחומר אם במקום אב דהיינו באירוסין דאיכא רשות אב שקיומו מעכב הפרת הארוס ארוס לחודיה מפר שלא במקום אב דהיינו בנשואין דליכא רשות אב שקיומו אינו מעכב הפרת הבעל מיבעיא שיפר לבדו והדר פריך אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין פירוש אימא לעולם ארוס לחודיה מפר ועירוב פרשיות ללמד שקיום האב מעכב כדאמרן ובית אישה נדרה דמיירי בנשואה לא איצטריך אלא ללמד שאין הבעל מפר בקודמין ומשני דמ"ש ארוס דמפ' בקודמין מבעל דלא מפר בקודמים לאו משום שותפותיה דאב פירוש מתשובה זאת שהשבת דקרא דבית אישה נדרה לא איצטריך אלא ללמד שאין הבעל מפר בקודמין יש לנו ללמוד שהארוס לחודיה אינו מפר אלא שניהם יחד אביה ובעלה דמ"ש ארוס דמפר בקודמים כדכתיב ונדריה עליה שהיו עליה מקודם ומ"ש בעל שאינו מפר בקודמין לאו משום שותפותיה דאב עם הארוס שעל ידי האב יש לו כח לארוס להיפך הקודמין אבל בעל שמפר לבדו ואין לו שותפות עם האב בהפרה אין לו כח להפר הקודמים אלמא שמע מינה שהמאורסה אביה ובעלה יחד מפירין ולא הא' מהם ופירושו ואינו צריך לומר אם קיים א' מהם שאמר אפשי בו שאם שתק אחד מהם והפר האחד אינו מופר כל שכן כשאמר אחד מהם אפשי בו והפר האחד:
ונדריה עליה שנדר' בבית אביה ולא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו. דאי בששמע בהן והופרו או הוקמו קודם אירוסין מה שעשה האב עשוי אחר שכל הכח בידו לבדו ומאי ושמע אישה והחריש לה וקמו וגו' דקאמר אלא עכ"ל דבשלא שמע אביה ולא הופרו ולא הוקמו עד שנתארסה קמיירי שכיון שנתארסה ועדיין נדרי' תלויין ועומדים אביה ובעלה יחד מפירין נדריה אבל בספרי שנו אתה אומר נדרים שלא הוקמו ולא הופרו או אינו אלא נדריה שהוקמו ושהופרו הרי אתה דן הואיל והאב מפר והבעל מפר מה האב אינו מפר אלא בנדרים שלא הוקמו ולא הופרו אף הבעל אינו מפר אלא בנדרים שלא הוקמו ולא הופרו:
ושמע הרי לך שאם קיים הבעל שהוא קיים. דכל והחריש לה דכתיבי בקרא בהחריש לה מיום אל יום קמיירי שאז הוא קיומם דכתיב ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה וכתיב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וכאילו אמר בפי' אפשי בו ולפיכך כתב גבי ושמע אישה והחריש לה הרי לך שאם קיים הבעל שהוא קיים שאין הפרש בין והחריש לה ביום שמעו ובין האומר אפשי בו באותה רגע עצמה ששמע שבשניהם יחד נדרה קיים ושוב אינו יכול להפר:
והפר את נדרה יכול אפילו לא הפר האב ת"ל בנעוריה בית אביה כל שבנעוריה ברשות אביה. ל"ש פנויה ל"ש ארוסה שכל זמן שהיא נערה לא פקעה רשותיה מינה דאי בפנויה דוקא קמיירי אבל בארוסה פקעה רשותיה מינה למה לי קרא דבנעוריה בית אביה פעם שנית הרי כבר אמור בבית אביה בנעוריה וכן דרשו בספרי משום ר' ישמע' בנעוריה בית אביה בנערה המאורסה הכתוב מדבר שיהו אביה ובעלה מפירין נדריה ולא אמרו זה גבי בבית אביה בנעוריה משום דא"ל ההוא בפנויה וכן בכולה תלמודא מהאי קרא דרשי ולא מקרא דבבית אביה בנעוריה ורבה דמפיק לה להא דאביה ובעלה מפירין נדריה מקרא דואם היו תהיה לאיש וי"ו מוסיף לענין ראשון לעירוב פרשיו' ושביק דרשא דבנעוריה בית אביה כל שבנעוריה ברשות אביה שמא היה סובר דקרא דבנעוריה בית אביה נמי בפנויה קמיירי ואיצטריך למכתבי' שנית לאשמועינן דלא להפרת נדרים בלבד זכייה רחמנה לאב אלא לכל שבח נעורים כדאיתא בפ"ק דקדושין אבל ארוסא אימא משעה שנתארסה יצתה מרשותי' דאב וקרא דנדר אלמנה וגרושה ל"ש מן הארוסין ל"ש מן הנשואין להכי מפיק לה מקרא דואם היו תהיה וי"ו מוסיף על ענין ראשון לעירוב פרשיו' דאב ובעל משותפין בהפרת נדריה ותנא דבי ר"י מפיק לה מקרא דבין איש לאשתו בין אב לבתו כדאיתא בפ' נערה המאורסה אבל מה שכתב רש"י הראי' שאביה ובעלה מפירין נדריה מקרא דבנעוריה מברייתא דספרי משום ר' ישמעאל הוא לקוח ויהיה פי' המקרא הזה על דעת רז"ל ואם היו תהי' האשה אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עלי' כי לא שמע בהן אביה ושמע אישה בהם אחר שנתארסה גם הוא ישתתף עם אביה בהפרת נדריה:
והם מפורשים במס' נדרי'. כגון שלא תטעום א' מכל המינים בין מאכל רע בין מאכל יפה אפי' לא טענה אותו המין מימיה קונם פלפלין או גלוסטין שאיני טועמת אפי' לא היה לה מימיה או שלא תשתה א' מכל מיני משקין בין משקה רע בין משקה טוב וכיוצא בהן שכולן ענוי נפש הן וכן דברים שאינם ענוי נפש והן דברים שבינו לבינה כגון שלא תכחול או שלא תתקשט הרי הוא מפר לה שנא' בין איש לאשתו אבל אם היו דברים שאין בהן לא ענוי נפש ולא מדברים שבינו לבינה כגון נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך הרי זה אינו יכול להפר שכך שנינו בספרי לענות נפש למה נאמר לפי שהוא אומר הפר' את נדרה אשר עלי' שומע אני בין שיש בהם ענוי נפש ובין שאין בהם ענוי נפש ת"ל לענות נפש ולא שאין בהן ענוי נפש נדרים שבינו לבינה מנין ת"ל אלה החקים וגו' והרב לא הזכיר רק ענוי נפש בלבד כפי לשון המקרא הזה גם לא הזכיר האב אם דינו כדין הבעל שאינו מפר אלא דברים שיש בהם ענוי נפש או דברים שבינו לבינה בלבד או דין האב לחוד ודין הבעל לחוד. והרמב"ן ז"ל נתעורר בזה וכתב ולשון קצרה דבר הרב וכו' ושמא י"ל שהרב ז"ל לא רצה להזכיר ענין האב עם בתו אם דינו כדין הבעל אי לא משום דבפרקא בתרא דנדרים אמרו כל הנדרים והשבועות האב מפר שנ' ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והם בדברים שבינו לבינה שנ' אלה החקים וגו' בין איש לאשתו וגו' ואלו בספרי שנו בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן והרמב"ם ז"ל פסק בפ' בתרא דנדרים והרמב"ן ז"ל נראה מדבריו שפוסק כבריית' דספרי והסמ"ג ז"ל כתב נפלאתי מאד על הבריית' של ספרי וכ' משם הרב רבינו יחיאל דבריית' דספרי מיירי בארוסה שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה ומפני המבוכה הזאת לא רצה הרב להזכיר האב:
מיום אל יום שלא תאמר מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאינו מפר אלא עד שתחשך. פי' מיום אל יום למה נאמר הרי כבר נאמר ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וגומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו' מת"ל מיום אל יום לפי שמביום שמעו ומביום שמוע אישה ה"א מה יום שיעור יום שהוא כ"ד שעות שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דהיינו מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמד שאינו מפר אלא עד שתחשך שאז יצא מיום שמעו ונכנס אל יום אחר שתחלת הלילה היא תחלת היום האחר זהו הנראה מדברי רש"י ז"ל אבל בספרי שנינו מיום אל יום שומע אני מעת לעת ת"ל אשר עליה הקים אותם וגו' ר"ש בן יוחי אומר מל"ע שהרי אמרה תורה מיום אל יום ונראה מזה שהם סוברים שפירוש מיום אל יום על מעת לעת שהזמן של מעת לעת נכלל בתוך שני ימים חלק מהיום הראשון וחלק מהיום השני וכך שנו במכילתא גבי אם יום או יומים יעמוד יום שהוא כיומים וזהו מעת לעת ופי' יום מורה על היום האחד עד שתחשך אלא שת"ק סובר שלפי שנ' מיום אל יום שמורה מעת לעת הוצרך לומר אחריו הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו שאינו מפר אלא עד שתחשך ורבי שמעון בן יוחי סובר שלפי שנ' ביום שמעו שומע אני עד שתחשך לכך נאמר מיום אל יום מעת לעת וכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל שאין משמעות מיום אל יום עד שתחשך שכתב הפרת נדרים כל היום ואינ' מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי זה מפר כל אותה הלילה וכל יום שני כו' ומיהו זה שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום גם לא מצינו בשום מקום שיאמרו שפי' יום הוא שיעור כ"ד שעות דהיינו מעת לעת כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל וצ"ע:
אחרי שמעו אחר ששמע וקיים שאמר אפשי בו וחזר והפר לה אפילו בו ביו'. כדתניא בספרי אחרי שמעו אחרי קיום הנדר אתה אומר אחרי קיום הנדר או אינו אלא אחרי שמעו כמשמעו כשהוא אומר החריש לה ביום שמעו הרי שמעו אמור הא מת"ל אחרי שמעו אחרי קיום הנדר פירוש כשהוא אומר כי החריש לה ביום שמעו למדנו שהחרישה שיעורה כל היום אבל בתוך היום אע"פ שהחריש לה כששמע את נדרה חוזר ומיפר לה אם כן מה ת"ל אחרי שמעו דמשמע שאם לא הפר לה תכף כששמע את נדרה אינו חוזר ומפר עכ"ל באחרי ששמע וקיים קמיירי שאמר אפשי בו שאז אפילו בו ביום אינו יכול להפר דליכא למימר מאי אחרי שמעו אחרי יום שמעו דמת"ל אחרי יום שמעו הרי כבר נאמר הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו וכיון שהקים אותם שוב אינו יכול להפר:
