תנ"ך על הפרק
במדבר ל
147
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
פרשת נדרים
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ספרי זוטא) זה הדבר. תניא, זה הדבר. החכם מתיר והבעל מיפר, מכאן א"ר יוחנן, חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום בבבעל כתיב מפורש בפרשה לשון הפרה, ואם הפר יפר, ולשון התרה בחכם ילפינן מדכתיב להלן לא יחל דברו ודרשינן הוא איני מיחל אבל אחרים מחלין לו והוא לשון חולין, ובחולין שייך לשון התרה. ועכוב דבר זה מסמיך אלשון זה הדבר דמשמע דברים ככתבן.
וטעם הדבר דלא מהני חלופי הלשונות אלה כמבואר, אע"פ דלכאורה שניהם מורים על ביטול הנדר, הנה הרשב"ם בב"ב ק"כ א' טרח הרבה בבאור דבר זה. ולי נראה פשוט, משום דמתכונת ביטול הנדר שע"י חכם הוא ביטול מעיקרא, דכיון שמוצא פתח ועילה שלא היה יכול או רשאי הנודר לנדור ממילא עוקר הנדר מעיקרו, והוי כלא נדר מעולם, משא"כ לבעל לא נתנה התורה רשות לעקור נדר אשתו מעיקרא אלא רק להפר אותו כמש"כ ואם הפר, והר"ן כתב בסוגיא כאן דלשון היתר מורה על עקירה למפרע ולשון הפרה על מכאן ולהבא, ולפי"ז כשאומר החכם בלשון הפרה והבעל בלשון התרה הרי הם משתמשים בלשון שלא זכתה להם התורה, וממילא אין תוקף בדבריהם, ודו"ק.
וע"פ זה יוצא לנו דרק לשון הפרה אינו מועיל בחכם, אבל שאר הלשונות שמורים ביטול והיתר למפרע מהני, כגון שרוי לך מחול לך וכדומה, ומה שתפס הגמרא לשון התרה הוא שתפס אחד הלשונות המורים ביטול מעיקרא, אבל אין ה"נ שיתר לשונות מעין מובן זה מהני.
ומה מאוד יתבארו היטב לפי"ז דברי הירושלמי נדרים פ"י ה"ח שהחכם מתיר גם בלשונות אין כאן נדר אין כאן שבועה, וזה כמש"כ דכל הלשונות המורים ביטול מהני בחכם.
ור"ן בסוגיא כאן הביא דברי הירושלמי הנזכר בזה"ל, ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי קאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה, עכ"ל. וכתב על זה בשירי קרבן בירושלמי שם וז"ל, וקשה דמשמע מלשונו דאף הבעל יכול לומר כן, ומסוגיין משמע דדוקא החכם מצי לומר כן ולא הבעל, עכ"ל.
ואני מצטער מאוד על גאון מובהק כמהו שנכשל לטעות כל כך בדברי הר"ן, אשר כונתו פשוטה וברורה שהחכם מצי נמי לומר אין כאן נדר וכו' כמש"כ, והמלה נמי נשתרבבה מעט מלמטה למעלה, וצ"ל דחכם מצי נמי, ולא הייתי כותב זאת לרוב הפשיטות רק לבל יטעה תלמיד טועה להוציא כונה מוטעת מדברי הש"ק שהר"ן מתיר שיאמר הבעל בלשון אין כאן נדר, וזה היפך הלכה מרווחת בגמרא.
והנה כפי שכתבנו פשוט ומבורר הדבר דבחכם מהני כל לשון התרה, ומהאי טעמא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"ג כיצד היא התרה, יאמר לו ג' פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך. ומ"ש שצריך לומר ג' פעמים לאו מעיקר הדין הוא אלא כך נוהגים כדי לחזק הענין, יעו"ש במפרשים. ונראה דמה שנהגו בהתרת נדרים בער"ה לומר ג' פעמים הכל מותרים לכם וכו', הוא למותר, כי הן המכוון מה שאומרים ג' פעמים הוא כדי לצאת חובת המנהג הנזכר בשו"ע שם, אך הלא מכיון שאומרים בנוסח ההתרה הכל מותרים לכם, הכל שרוים לכם הכל מחולים לכם, וכל אלה הלשונות הם לשון התרה כמש"כ, א"כ כבר שנו ושלשו ההתרה, כמבואר, ודו"ק. .
(נדרים ע"ח א׳) זה הדבר. תניא, נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר (פ׳ אחרי) מה שחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל גבשחוטי חוץ כתיב מפורש דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. ומה שראה לדרוש גז"ש בענינים רחוקים זמ"ז ע"פ שווי המלות י"ל משום דבעלמא מצינו לשון זה הדבר רק על מצוה הנוהגת רק לשעה כמו גבי מן בפ' בשלח זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו, ובפ' תצוה גבי מלואים ובפ' תשא ועוד בכ"מ, [וזו היא כונת קושית הגמרא שיובא בסמוך אימא זה הדבר דראשי המטות לא יהא נוהג אלא בדור זה], ובשני אלה הענינים שהם לדורות כתיב כיוצא מן הכלל לשון זה הדבר לכן דרשם בגז"ש, וע"ע מש"כ בפ' אחרי. , למאי הלכתא – להכשיר שלשה הדיוטות דלהתיר הנדר, כמו ששייכים בשחוטי חוץ. ונראה דא"א לומר כפשטה דבא לאשמעינן דגם אהרן ובניו בכלל ענין נדרים שאם נדרו צריכים לקיים, דפשיטא היא, דמאיזו סברא לא יתחייבו, והלא סתמא נאמר לכל ישראל לא יחל דברו. , והא ראשי המטות כתיב, ההיא ביחיד מומחה הועיין פרטי דינים בענין זה ביו"ד סי' רכ"ח ס"ב. .
(נדרים ע"ח א׳) זה הדבר. אמר ליה רבא זוטי לרב אשי, אימא וה הדבר דראשי המטות לא יהא נוהג אלא בדור זה ובאור קושיא זו עיין מש"כ לעיל אות ג'. , אמר ליה יליף זה זה משחוטי חוץ זויותר יש סברא לדמות לענין דשחוטי חוץ מפני שכבר נדמו באיזו ענינים זל"ז כמש"כ בדרשה הקודמת ובפ' אחרי. .
(ב"ב ק"כ ב׳) זה הדבר. תניא, יכול לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל חכמבואר בפ' נזירות (פ' נשא) איש כי יפליא, מי שיודע להפלות לשם מי נדר ונזר, ואפילו לא הגיע עדיין לשנות גדלות וכפי שיתבאר בריש פסוק הסמוך. , לפיכך יהא חייב על הקדשו קרבן, ת"ל זה הדבר טר"ל למה שמפורש בפסוק זה דהיינו לאיסור בעלמא, שיהא איסורו איסור ונדרו בבל יחל אבל לא לענין קרבן מעילה. .
(נדה מ"ו ב׳) זה הדבר וגו׳. תניא, יכול יפתחו לאדם בכבוד המקום ישיאמרו לו אלו היית יודע שענין נדרים בכלל רע בעיני ה' כמש"כ בקהלת טוב אשר לא תדור משתדור, ואמרו חז"ל הנודר כאלו בנה במה, האם היית נודר והוא יאמר בודאי לא, ויותר הנדר. , ת"ל זה הדבר אשר צוה ה' וגו', תלה הכתוב שיתירו נדרים, ואם אתה אומר כן, נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה יאר"ל התורה צותה שיתירו אחרים לאדם את נדרו שימצאו לו איזה פתח להתיר, ובאופן כזה הלא כל אחד יתיר לעצמו בפתח זה שאין הנדרים מרצון ה', אלא לפיכך אין פותחין בדרך כזה ורק באיזה דרכים אחרים, וכיון שכן יוכרח הנודר להזדקק להתרת חכם כי מעצמו לא ידע איזה פתח כשר וראוי למצוא להתרת נדרו. .
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) איש כי ידר נדר. תניא, איש להוציא את הקטן, שומע אני להוציא אף בן י"ב שנה ויום אחד, הרי אני דן, נאמר כאן נדר ונאמר בנזירות נדר (פ׳ נשא) מה להלן כי יפליא אף כאן כי יפליא, מכאן אמרו בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין יבהשם איש יונח רק על בן י"ג שנה ויום אחד כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקח שמעון ולוי איש חרבו, והתואר כי יפליא מורה שהשיעור הוא שידע להפלות ולהבין לשם מי נדר, כמבואר לפנינו בפ' נשא, וזה יצוייר לפעמים גם בפחות מבן י"ג שנה שהוא בר דעת ישרה, ולכן הכריעו חז"ל דבן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין בסתם וא"צ לבדוק אם הוא בר הפלאה, יען כי כבר הוא מכונה בשם איש, ובן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין אם יודע להפלות נדרו נדר ואם לא – לא, אבל קודם י"ב שנה קטן גמור הוא ואפילו הפלאה אינה מועלת כיון דדעתו לא נתכוננה עדיין. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' וישלח שם ובפ' בחקתי בריש פ' ערכין ובפ' נשא בריש פ' נזירות ובריש פסוק הסמוך בדרשה ואשה. [ספרי]. כי ידר נדר. מה ת"ל נדר, ללמד שכנויי נדרים כנדרים יגענין כנויי נדרים [וכן כנויי שבועות שבסמוך] הוא, דיש מקומות שאנשיהם עלגים שמפסידים את הלשון הצח ומכנים דבר ידוע בשם כנוי [מלשון המכנה שם לחבירו], ואז הולכין אחר שם הכנוי, ולכן האומר דבר זה עלי קונם קונח קונס הוי כאלו אמר דבר זה עלי בנדר משום דשמות אלו הן כנויים לעקרי שמות נדרים, אבל כנויים שרחוקים הרבה מעיקר לשון נדרים אינן כלום, ועיין ביו"ד סי' ר"ז. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א) כי ידר נדר לה׳. כי ידר נדר – אינו אסור עד שידור בדבר הנדור, לאפוקי בכור דדבר האסור הוא, לה׳ – לרבות המתפיס בחטאת ואשם ידעיין מש"כ בדרשה הבאה בבאור דרשה זו. .
(נדרים י"ג א') נדר לה׳. ואלו נדרים מותרין טוכתב התוי"ט וז"ל, הלשון אינו עולה יפה, דאטו הני דפרק קמא אסורין הן שלא ידור בהן וכו', יעו"ש. ולא ידעתי מה קשה לו, כי הלא הלשון והכונה פשוטים מאוד, אלו נדרים מותרין מאליהן שאינן חלין כלל ואינן צריכין התרה כלל, וצ"ל דכונתו שאין הלשון מדוקדק כ"כ דהול"ל ואלו שאין נדריהם נדר. , האומר הרי זה עלי כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים וכו', דאמר קרא כי ידר נדר לה' – עד שידור בדבר הנדור טזבאור הענין, כי קבלת נדר יצוייר בשני לשונות, בלשון איסור ובלשון תפיסה, לשון איסור הוא שאומר יאסר דבר זה עלי או דבר זה עלי אסור [ועיין בסמוך], ולשון תפיסה הוא שמתפיס החפץ שרוצה לידור ממנו בדבר האסור והיינו שיאמר יהא ככר זה עלי כאותו חפץ האסור, ואמר בזה דצריך לתפסו בדבר הנדור, כלומר בדבר שאפשר לו לאסרו עליו בנדר, והוא דבר שהיה מתחלה חולין ואח"כ הקדש, והיינו שיאמר ככר זה עלי כקרבן, כמזבח, כהיכל וכדומה בדבר הקדוש בקדושת הפה, אבל באומר כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים אין זה כלום, מפני שדברים אלו הם אסורים בעיקרם ואינם תלוים באיסור בפה, וזה טעם דרשה הקודמת לאפוקי בכור דדבר האסור הוא, כלומר שהוא קדוש מתולדתו. –
וצ"ל דכל ענין זה הוא מגזירת הכתוב, יען כי הסברא לבדה אינה מכרחת חילוק זה, יען כי אע"פ שאוסר עליו כנבילות וטריפות למה לא תהני לאיסור דהא עכ"פ משוי עליה חתיכה דאיסורא, ואע"פ שהרבו להסביר סברות בזה, עיין ברמב"ם פ"א ה"ח מנדרים ובחידושי ריטב"א ועוד, בכ"ז אין הכרח מוכרח להבין חילוק זה ע"פ הסברא ושקול הדעת, וצ"ע רב בזה. –
והנה עיקר טעם דרשה זו כי ידר נדר עד שידור בדבר הנדור אין מבואר איפה מרומז זה, והר"ן טרח בבאורו, ולי נראה פשוט וברור דדרשה זו באה בקצרה כאן וצ"ל כמו שהוא בירושלמי בסוגיא זו [פ"ב ה"א] ואיש כי ידר נדר לה', לה' – אין אדם אוסר אלא דבר שהוא לה', והכונה מבוארת שאין אדם תופס נדרו רק בדבר שהוא נקדש בפה לה' כקרבן וכדומה, וכמש"כ, ודו"ק. .
(שם י"ד א׳) נדר לה׳. מלמד שהנדרים חלין אפילו לבטל את המצוה, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, אסור בהן יזבגמרא מסיק דאיירי באומר ישיבת סוכה עלי וכו', ולא כן הדין בשבועות, דשם קיי"ל דאין חלין לעבור על המצות כפי שיתבאר בסמוך בדרשה לא יחל דברו, ואע"פ שאפשר להסמיך הלשון לה' גם על לשון או השבע שבועה דסמיך ליה, בכ"ז לא סמכינן ולא דרשינן כן בשבועה. וטעם הדבר הוא, משום דבנדרים הוא אוסר החפץ עליו, לכן אין זה נראה כנודר לבטל את המצוה, שהרי על עצמו לא קיבל מאומה אלא את החפץ אסר עליו, ואם יקיים המצוה הוי רק מצוה הבאה בעבירה, ודמי למי שחייב לאכול מצה בפסח ואין לו אלא מצה של טבל ושל הקדש שאסור לאכלה, ולכן דרשינן מכי ידר נדר לה' שהנדרים חלין על דבר מצוה, משא"כ שבועה ענינו הוא שאוסר את עצמו בדבר פלוני, שאומר שבועה שלא אשב בסוכה, ומכיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לעשות המצוה אין שבועה חלה על שבועה, ואינו יכול להפקיע גופו מחיובו, ולכן לא סמכינן הלשון לה' על שבועה ולדרשו כמו בנדרים, אלא קיי"ל אין נשבעין לעבור על המצות.
ועם סברא זו יתבאר הלשון דכתיב בשבועה לאסר איסר על נפשו, והיינו שאוסר וקושר את נפשו לבלי לעשות או לעשות דבר פלוני, וכן יתבאר הלשון הפסוק שבסמוך ואשה כי תדר נדר ואסרה איסר, דהכונה היא כי תדר נדר או כי תשבע, והוציא ענין שבועה בלשון איסור שענינו קשירה ואגידה כמש"כ, ודו"ק. .
(שם ט"ז ב׳) נדר לה'. מלמד שאין אדם אוסר עליו אלא דבר שהוא לה׳ יחעיין לעיל אות ט"ז נתבארה דרשה זו, שהכונה שאין אדם תופס נדרו רק בדבר שהוא נקדש לה' והיינו שיאמר יאסר דבר זה עלי כקרבן וכו', ולא בדבר שאסור מעיקרו ותולדתו יעו"ש. .
(ירושלמי נדרים פ"ב ה"א) או השבע שבועה. מה ת"ל שבועה, מלמד שכנויי שבועות כשבועות יטעיין מש"כ לעיל אות י"ג וצרף לכאן, וכנויי שבועות הם הלשונות שבותה שקוקה וכדומה. .
(שם פ"א ה"א) לאסר אסר. תניא, איזה הוא איסור האמור בתורה כלא נתבאר כונת השאלה או הקושיא בזה, ונראה דמדייק פשוט יתור לשון זה דמה היה מקרא חסר אם היה אומר או השבע שבועה. , אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ביום שראיתי את ירושלים בחרבנה כאנראה כונת החידוש בזה דאע"פ דתלי נדרו בדבר שלא נאסר רק לו לבדו, כמו מיתת אביו ורבו וראיון ירושלים בחרבנה אפ"ה האיסור קיים, ואל"ה הו"א דבכהאי גונא צריך להתפיס בדבר איסור כללי, ויאמר שלא אוכל כיום הכפורים וכחמץ בפסח וכדומה, ומלשון לאסור איסר על נפשו משמע דדי אם התפיס בדבר האסור רק לנפשו לבד, אכן לא נתבאר ענין כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, ויתכן דבזה מכוין לרבותא אחרת דאע"פ דמתסר ממילא אפ"ה מתפיס בו, ועיין בר"ן לנדרים י"ד א' וצ"ע. .
(נדרים י"ב א׳) לאסר אסר. תניא, נדר שאמר בלשון שבועה ושבועה שאמר בלשון נדר, ר׳ יוסי פתר לה מן הדא, לאסר איסר, בין הרי הוא עלי ובין הרי אני עליו – אסור כבעיין בר"ן לנדרים ב' ב' הביא דרשה זו ומחלוקת הראשונים בענין זה, ולעיל אות י"ז נתבאר דהחילוק בין נדרים לשבועות דנדרים אוסר החפץ עליו ושבועות אוסר גופו על החפץ, ולכן כתיב בשבועה לאסר איסר על נפשו, יעו"ש. וכונת הדורש הזה דאע"פ שאין הלשונות שוין, אך מכיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילת ככר זה דבריו קיימין, ואם לא מעיקר דין נדר ושבועה מפני שלא אמר הלשון כתקונו, מ"מ מדין ידות קיים הנדר. ועיין בסמוך אות ל"ו מדין ידות נדרים ושבועות. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א) לאסר אסר. תניא, יכול אפילו נשבע לאכול נבילות וטריפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסר איסר, לאסור המותר ולא להתיר האסור כגועיין בנמוקי רמב"ן כאן אם גם בנדרים הדין כן שאין חלין על דבר איסור, וסברתו שחלין, וטעמו כיון דקיי"ל דחלוק נדרים משבועות שנדרים חלין על דבר מצוה כגון קונם הנחת תפילין עלי אסור להניח, משא"כ שבועות, כפי שנתבאר בסמוך, א"כ חלין גם על דבר איסור, יעו"ש. ואחריו נמשכו עוד פוסקים, ועיין ביו"ד סי' רט"ו.
אבל לדעתי לא דמי החלות על דבר מצוה לחלות על דבר איסור, כי אחרי דעיקר הטעם דרק נדרים תלין על דבר מצוה ולא שבועות הוא משום דנדרים איסור חפצא שאוסר החפץ עליו ואין זה נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי על גופו לא קיבל מאומה, משא"כ שבועות שהן איסור גברא שאסר גופו במצות, כמו שנתבאר בסמוך אות י"ז.
והנה זה שייך רק בנודר שלא לקיים מ"ע, אבל בנודר לקיים דבר עבירה, כגון לאכול נבילות, כיון דהחפץ אסור בלא"ה הרי זה כמחייב גופו לעבור עבירה, וא"כ תו הוי זה כגדר שבועה שהוא איסור גברא ושוי בזה נדר לשבועה, וכן אם נדר שלא לאכול נבילות ג"כ א"א לחול אף דבנדרים בעלמא הוי איסור חפצא, בכ"ז בנדרים שעל דבר איסור הוי איסור גברא כמו שבועות, ונ"מ שאין חלין עליהם כמו שבועות כמבואר בדרשה שלפנינו, ודו"ק. [ספרי]. לאסר אסר וגו׳. מהו לאסר איסר, כמה דאת אמר (ירמי׳ מ') והוא אסור בזיקים כדהנה קיי"ל דמתירין לאדם את נדרו בפתח, שפותחין לו היתר ואומרים לו אלו היית יודע שהנודר הוא חוטא בנפשו [כמ"ש כל הנודר כאלו בנה במה] האם היית נודר, והוא משיב לא, והותר הנדר, מפני שעל דעת כן לא נדר. ועל זה מביא כאן בירושלמי מעשה דרשב"ל פתח לאחד את נדרו לא בזה שבנפשו הוא חוטא אלא בזה שאת גופו הוא מצער, דהנודר הוי כאלו אוסר את גופו ונותן קולר על צוארו להשתעבד לנדרו לעשות כך או כך, משום דבכלל טוב לאדם שלא להיות משועבד בגופו, וא"כ אלו היה יודע שכן הוא קושי הנדר לא היה נודר, והותר לו בזה. ומביא ראיה שענין הנדר בכלל נקרא שעבוד קשה לאדם מלשון לאסר איסר דהוא מלשון אסור בזיקים, שהנודר הוא כמו אסור וקשור ומשתעבד למה שנדר. והמפרשים לא פרשו בזה ברחבה. .
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) על נפשו. במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו כהכלומר דמשועבד הוא לבעליו לעבודה, ולכן אם נדר דברים שיש בהם ענוי נפש או שמעכבים את המלאכה יכולים הבעלים למחות בו ולהפירם, דזה דומה לאוסר פירות אחרים עליהם. ועיין מש"כ לעיל בפ' נשא בפסוק כי נזר אלהיו על ראשו, ומטעם זה קיי"ל ביו"ד סי' רל"ד דנדריו של מלמד שיש בהם ענוי נפש או בטול עבודה אינם חלין מפני שאינו ברשותו ומושכר הוא לאחרים. .
(נזיר ס"ב ב׳) לא יחל דברו. אמר רב יהודה אמר שמואל, רמז להתרת נדרים מן התורה, דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו כובאור הענין, כי היתר נדרים בכלל מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו, אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה, ואע"פ דהפרת אב לבתו ובעל לאשתו כתיב מפורש בתורה, אך אין כל שייכות להפרתם עם התרת חכם. יען כי הם מפירים מפני שרשותם פרושה על הבת והאשה ואין להם רשות בפני עצמן כי משועבדים הן להאב ולהבעל, ואין זה בגדר התרה כלל, אלא דכיון שאין מקיימין הנדר הוי ממילא כמו שלא נדרו כלל, משא"כ באדם אחר וחכם שצריך התרה ואין זה מפורש בתורה, וסמכו זה על הלשון לא יחל דברו שאחרים מחלין לו. ויתכן דמדייק מדלא כתיב לא יחל בציר"י, דהיה במשמע שלא ישתנו דבריו בכל אופן, משא"כ הלשון לא יחל בפת"ח משמע שהקפידא רק עליו שלא ישנה הוא אבל אחרים משנים לו, ודו"ק. וע"ע משכ"ל בפ' נשא בפסוק איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר. .
(חגיגה י׳ א׳) לא יחל דברו. האומר קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך, וכן האומר לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו כזמסקנת הגמרא דאיסור בל יחל כאן הוא רק מדרבנן, ר"ל דמלקין אותו מכת מרדות מדרבנן, אבל מדאורייתא אין נדר חל כלל על דבר שאין בו ממש, ולכן אם אמר כל ענינים אלה בלשון שבועה אסור בהם מדין תורה, יען כי שבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש.
ומה שאמר האומר לאשתו קונם שאיני משמשך מוקי בגמ' דאיירי באומר הנאת תשמישך עלי, וטעם הכרח אוקימתא זו משום דבלשון כמו שלפנינו קונם שאיני משמשך א"א לנדור כלל דמשועבד לה מה"ת כדכתיב ועונתה לא יגרע, אבל באומר הנאת תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. .
(נדרים י"ד ב׳) לא יחל דברו. תניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו כחהא דאחרים נהגו בהן איסור הוא מפני סייג ופרישות ע"ד ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"א) מפרש טעם הדרשה שלא יעשו דבריו חולין, כלומר שלא יעשו חולין את הדברים המקובלים אצל אחרים, ודבר זה מדרבנן הוא ואסמכוהו אקרא, יען כי פשטות הכתוב הוא שלא ישנה את דברי עצמו, ועיין בדרשה הקודמת. ובהגהות הרש"ש כתב דדריש דברו מלשון וידבר עמים, [ורעו כבשים כדברם ישעיה ה'] שהוא ענין הנהגה, ור"ל לא יעשה הנהגתו חולין, ועפ"י זה יתבאר מה דקי"ל דכל אדם שהוא נוהג לעצמו כ"פ דבר מצוה וקדושה [ואינו מפרש שעושה כן בלא נדר וקבלה] ורוצה לחזור בו מפני איזו סבה שא"א לו עוד לקיימו צריך התרה, יען כי גם זה בכלל לא יחל דברו שהוא הנהגתו. .
(שם ט"ו א׳) לא יחל דברו. אמר רב גידל אמר רב, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים כטר"ל מיחל דברו למען חפצי שמים. ועי' ביו"ד סי' רל"ו ס"ה דהא דאין שבועה חלה לבעל את המצוה הוא רק אם נשבע מפורש רק לבטל את המצוה, אבל אם נשבע בכלל חייל, כגון אם נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בפסח, מיגו דחיילא על כל ימות השנה, ומקור הדין מירושלמי שבועות פ"ג ה"ד, ואע"פ דבגמ' דידן משמע שגם בכולל לא חיילא, כמבואר בשבועות כ"ג א' שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב, אף דנשבע סתם גם אדברים המותרים, תירץ הרמב"ן דשאני קום ועשה דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך, אבל בשב ואל תעשה ס"ל לגמ' דידן כירושלמי, דבכולל חיילא לבטל את המצוה, כמבואר, ע"כ תוכן דבריו, ואחריו נמשכו עוד מפרשים ופוסקים, זולת בעל המאור החליט מפורש דהירושלמי חולק עם הבבלי, ולא ניחא ליה לחלק כמש"כ רמב"ן, ולכן פסק להלכה דאף בכולל לא חיילא שבועה לבטל את המצוה, וכשיטת הבבלי.
ואני תמה, האיך אפשר לומר דהירושלמי לא ס"ל חילוק בין בטול מצוה בקום ועשה ובין בטול מצוה בשב ואל תעשה כסברת רמב"ן, והלא בירושלמי שם איתא כמעט מפורש חילוק זה, וז"ל, אמר ר"י, ותשמע מינה [מהא דאמרי' דבכולל חלה שבועה לבטל את המצוה], היו לפניו תשעה זתים של בשר שחוטה ואחד של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זתים אלו, כיון שפטור על הנבילה פטור אף על השאר, ע"כ. והנה לכאורה דברי הירושלמי סותרים זא"ז, דאחרי שאמר דבכולל חלה שבועה על איסורין א"כ אמאי פטור כאן על הזית דנבילה, והלא מיגו דחיילא שבועה על הזיתים דשחוטה ממילא צריכה לחול נמי על הזית דנבילה, אלא ע"כ הירושלמי מחלק בין בטול מצוה בקום ועשה ובין בטול בשב וא"ת, וכסברת רמב"ן.
ולפי זה ניחא כל הסוגיא בירושלמי, דבבטול אכילת מצה כיון דבטולה היא בשב ואל תעשה לכן חלה השבועה בכולל, משא"כ באכילת נבילה דבטולה היא בקום ועשה אין השבועה חלה לעולם אף בכולל, משום דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך, וכמש"כ רמב"ן, ומעתה אין לעשות מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ודברי הפוסקים המיוסדים על דברי רמב"ן נכונים בטעם וסברא, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' ויקרא בפסוק להרע או להטיב. .
(שם ט"ז ב׳) לא יחל דברו. מכאן שאין החכם מתיר נדרי עצמו לסמך על הדרשה דלעיל, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו, וממילא מבואר שגם חכם בכלל, כיון שבכלל ענין התרת נדר צריך להיות ע"י אחרים. ותמיהני שנפקד דין זה ביו"ד ריש סי' רכ"ח, ובפרט שגם משנה מפורשת היא בנגעים פ"ב מ"ה כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו.
ועיין בחגיגה י' א' דרשו הפ' דתהלים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי, והקשו התוס' בב"ב ע"ד סע"א האיך מיפר לעצמו והא קי"ל שאין חכם מיפר לעצמו, ונשארו בתימא. ונפלא הדבר שלא העירו מדברי רש"י בחגיגה שם שכתב וז"ל וחוזרני בי, יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי נשבעתי, עכ"ל, הרי דהרגיש רש"י בקושייתם, ולכן סבב פירוש הענין לכונה אחרת לענין שאלה. .
(נדרים פ"א ב׳) לא יחל דברו. מכאן לחכם שאין מתיר אא"כ חל הנדר לאמשא"כ הבעל מיפר נדרי אשתו אע"פ שלא חלו עדיין, ומסמיך זה בגמ' על לשון הכתוב (איוב ה') מיפר מחשבות ערומים, והבאור הוא עפ"י המבואר בדרשה שבריש פסוק הקודם דהבעל מבטל נדרי אשתו בלשון הפרה והחכם בלשון התרה, ולכן מכיון שמצינו לשון הפרה במחשבה לכן מפיר אף שהנדר עדיין במחשבה שלא חל עוד, וכגון אשה שנדרה בחודש ניסן שלא תאכל בשר מר"ח אייר והלאה יכול הבעל להפר מיד כשנדרה, אבל החכם בכהאי גונא אינו מתיר עד שנכנס אייר, ומסמיך זה על לשון לא יחל דברו, ודרשינן לעיל הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו, כלומר אחרים עוקרים חלות דבריו, אלמא דהתרה בעינן רק אז כשחל הנדר, דאל"ה לא שייך לעקר חלות הדברים. .
(שם צ׳ א׳) לא יחל דברו. הנזיר שעבר על נזירותו לוקה על לא יחל דברו לבר"ל לבד הלאוין שבנזיר, ומבואר זה לפנינו בפ' נשא בר"פ נזיר. .
(נזיר ל"ח ב׳) לא יחל דברו. קונמות עובר בלא יחל דברו לגלעיל בסוגיא אמר דהאומר מבטא שלא אוכל דבר פלוני הרי הוא כשבועה, והוא מלשון הכתוב לבטא בשפתים, ולכן בעברו עובר משום בל יחל ומשום שבועה, ועל זה אמר כאן דהאומר קונם עלי דבר פלוני אינו עובר רק משום בל יחל ולא גם משום שבועה. .
(שבועות כ׳ ב׳) לא יחל דברו. כי אחא רבין א"ר יוחנן, אכלתי ולא אכלתי – שקר, אוכל ולא אוכל – עובר בלא יחל דברו לדר"ל אם נשבע שאכל ובאמת לא אכל וכן להיפך נקרא שבועת שקר, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר (פרשה קדושים ועי"ש לפנינו), אבל אם אמר כזה בלשון להבא, שבועה שאוכל או שלא אוכל ועשה להיפך עובר בבל יחל, משום דלא יחל ע"כ להבא הוא, דאלו לשעבר כבר החל משנשבע.
ועיין ברמב"ם פ"א ה"ג משבועות פסק דגם באוכל ולא אוכל ג"כ הוא בכלל לא תשבעו בשמי לשקר, וטרח הכ"מ בישוב דבריו שהם לא כדברי הגמ' כאן דאמרו מפורש עובר משום בל יחל, ומשמע רק משום בל יחל עובר ולא משום לא תשבעו לשקר, יעוי"ש.
ולי נראה פשוט דהרמב"ם מפרש דזה ודאי שכל שבועה שאינה של אמת היא בכלל לא תשבעו בשמי לשקר, יען כי סוף סוף היא על שקר, ואין ענין יוצא מידי פשוטו, אלא שבגמ' הוסיפו דעל שבועת שקר שלהבא עוברין גם בלא יחל, משום דהלשון לא יחל מורה על להבא, כמש"כ, וא"כ צדק הרמב"ם שחשב כל השבועות שאינן של אמת בכלל שבועת שקר, יען דזה הלאו דשבועת שקר הוי יסוד עקרי לכל שבועות שאינן אמתיות, ורק באיזו מהן יש לאוין נוספות.
וראיה מכרחת דגם כונת הגמ' כן מלשון הגמ' כאן, אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל, עובר בלא יחל דברו. ולכאורה קשה למה לא אמר גם בסיפא ואזהרתיה מלא יחל דברו, אלא ודאי דעיקר האזהרה היא מן ולא תשבעו בשמי לשקר, והיא כוללת כל מיני שבועות שאינן אמת, בין לשעבר בין להבא, יען כי סוף סוף הן שבועות שקר כמש"כ, ולכן לא אמר בשבועת להבא שהאזהרה היא מן ולא יחל דברו, אלא רק שבכזה עובר גם משום לא יחל דברו, ודו"ק. .
(שם כ"א א׳) לא יחל דברו. תניא. מניין לארבעה מיני נדרים [זירוזין, הבאי, שגגות, אונסין] שאע"פ שהם מותרין אסור לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן, ת"ל לא יחל דברו, לא יעשה דבריו חולין להארבעה נדרים אלו חשובין במשנה נדרים כ' ב', וטעם הדבר פשוט משום דעכ"פ הוא מיחל דברו, ועיין בירושלמי פ"ב ה"א דנדרים. .
(תוספתא פ"ד דנדרים) ככל היצא. מכאן לידות נדרים שהן כנדרים לוכבר נתבאר בדרשות הקודמות שהנודר צריך להתפיס בדבר הנדור, כלומר בדבר שהיה מתחלתו מותר ואח"כ נאסר, שיאמר למשל ככר זה עלי כקרבן או שיאמר ככר זה עלי אסור, וכשאומר בלשון כזה נקרא הנדר נדר שלם, אבל אם פתח בלשון כזה ולא סיימו, כגון שאמר ככר זה עלי או שאומר שאיני אוכל לך או מופרשני ממך ולא סיים כקרבן או שתפס הנדר שלא בדבר הנדור, כגון שאמר ככר זה עלי כבשר חזיר כשקצים ורמשים וכדומה דברים האסורים מעיקרן ותולדתן אין נדר כזה מעיקרי נדרים, והוא קיים רק מדין ידות נדרים, וענין זה דידות נדרים הוא ע"ד המשל כאדם האוחז ביד הכלי וע"י כן משתמש בכל הכלי, כך הכא אע"פ שלא גמר כל הלשון בכ"ז דין נדר עליו, ומרבה זה מלשון ככל, דלשון כל מורה בעלמא על מקצת, כמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק קדש לי כל בכור ובפ' ויקרא בפסוק כל המנחה ועוד בכ"מ, ועיין מדין ידות נדרים ביו"ד סי' ר"ו. .
(נדרים ג׳ ב׳) ככל היצא. מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו לזדדריש ליה הכי, אם הנדר חל ככל היוצא מפיו אז יעשה אותו, ואם א"א לו לחול כולו רק מקצתו בטל כולו, וכגון אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות ויו"ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו באותו הזמן שבתות ויו"ט כלום היית נודר ואומר לא, הותר הכל, או שאומר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם ונמצא אחד מהם אביו, וכדומה עניני נדרים שאם היה יודע הענין בפרטו היה מוציא את הפרט הותר הכל, וטעם הדבר משום דלא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כולו, ועיין פרטי דינים ביו"ד סי' רכ"ט. .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"א) היצא מפיו. תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שאין נשבעין לעבור על המצות, ת"ל ככל היוצא מפיו – ולא היוצא מפי שמים לחכבר נתבאר ענין זה לעיל בדרשה נדר לה', יעוי"ש. .
(שם פ"ב ה"ב) היצא מפיו. אין לי אלא שהוציא בפיו, קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מניין, ת"ל לאסר אסר על נפשו לטעיין לפנינו בפ' ויקרא בפסוק לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דהגומר בלבו ואינו מוציא בשפתיו מועיל רק בנדרי הקדש, אבל בנדרי חולין צריך שיוציא בשפתיו, אכן לענין זה מועיל הגמר בלב, שאם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם אינו אסור רק בפת חטין, שעל זה כוון, יעוי"ש ובר"פ ויקהל, וכך צריך לפרש כונת הספרי כאן. [ספרי]. ואשה. מקיש אשה לאיש. מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר מזה מתבאר מענינא דפרשה גופא, דאחרי שמפרש שבזה חלוק נדרי אשה מאיש לענין שהאב והבעל מפירין נדריה, ש"מ דליתר דיני נדרים דינן שוה. .
(שם) ואשה. שומע אני משתבגר ת"ל בנעוריה, יכול אפילו קטנה ת"ל אשה, הא כיצד, יצאה מכלל קטנה ולכלל בוגרת לא באה, מכאן אמרו, בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין מאולא כמו בבן ששיעור שנות גדלות שלו הוא בן י"ג שנה ויום אחד, ומפרש בגמ' נדה מ"ה ב' טעם הדבר מפני שבינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, וטעם יתרון זה באשה י"ל עפ"י המבואר בכתובות נ' א' לענין חינוך ילדים בתענית שהילד מתחנך בתוך שנת הי"ג והתינוקת בתוך שנת הי"ב, ופירש"י הטעם דהתינוקת ממהרת להביא כח מפני שאינה מתשת כחה בתלמוד תורה, עכ"ל. וידוע הוא דבהתחזקות כחות הגוף מתחזקות גם כחות הנפש, ולכן מכיון שממהרת להביא כח בגוף ממהרת גם בכח הנפש דהיינו בינה ושכל.
ובזה יתיישב מאד מה שהקשו התוס' בכתובות שם על פירש"י למה פירש משום שממהרת להביא כח ולא פירש מפני שחינוך שלה שנה קודם בערך החינוך, עי"ש. ולפי מה שביארנו הנה זה גופא טעם קדמות החינוך שלה מפני התחזקות כחה, ודו"ק. ועיין בנדה שם דעת חד מ"ד דלבן שיעור מוקדם מלבת, אבל לא קי"ל כמותו. ומה שיש עוד לבאר בענין זה מבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע ובפרשה עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם. .
(שם) ואסרה אסר. אין איסר אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר (פ׳ י"א) ואסרה איסר על נפשה בשבועה מבהכונה היא עפ"י מש"כ לעיל בפ' הקודם דבזה חלוק שבועה מנדר, שהנדר הוא שאוסר החפץ עליו, והשבועה היא שאוסר את גופו מליהנות מהחפץ, ולכן ענין שבועה מתבאר בלשון איסור, כלומר שאוסר וקושר את נפשו לעשות או שלא לעשות אותו הדבר, ובזה דרשה זו מבוארת, שלשון איסר יונח על שבועה ולא על נדר, והראיה היא מלשון ואסרה איסר על נפשה כמבואר, וע"ע מש"כ שם. .
(שם) בבית אביה בנעוריה. זו שכל נעוריה בבית אביה, יצאה אלמנה וגרושה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה מגר"ל אע"פ שהיא עתה בבית אביה אך כבר הפסיקה מלהיות בבית אביה כי יצתה לרשות בעלה. [ספרי]. ושמע. להוציא את החרש מדוכהאי גונא דרשינן לקמן ריש פ' ח' לענין בעל, ועיין בט"ז ליו"ד סי' רל"ד ס"ק כ"ז כתב שהרמב"ם כתב שדין האב שוה בזה לדין הבעל, משום דס"ל דאע"פ שבגמרא באה דרשה כזו רק על ושמע אשה מ"מ גם באב כן, עכ"ל. והנה משמע ליה שהרמב"ם כתב כן באב מסברא דנפשיה, אבל כפי המבואר לפנינו היא דרשה מפורשת בספרי לענין אב. .
(שם) ושמע אביה. אין לי אלא ששמע בעצמו, השמיעוהו אחרים מניין ת"ל (פ' ט') ביום שמעו מה,,ביום שמעו", משמע אף שלא בשעת הנדר ומוכרח דהוא ע"י אחרים. .
(שם) את נדרה. נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן מווהפר מקרבן, וכן בסמוך. נדרה מתאנים וסבור שנדרה מענבים, יחזור ויפר, דכתיב ושמע אביה את נדרה, עד שידע איזה נדר נדרה מזואע"פ דחזינן שרצונו היה להפר נדרה בכלל בכ"ז צריך לשמוע מפורש, ואין הולכין בזה אחר אומדנא, והיה אפשר לפשוט זה מהמבואר בפסוק הסמוך אות נ' דבנדרים אין הולכין אחר אומדנא. .
(נדרים פי"א מ"ה וברע"ב) ותחריש לה. שיהא מתכוין לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור אני שנדרה אשתי, הרי זה יחזור ויפר, שנאמר והחריש לה, שיהא מהכוין לה מחנראה דר"ל אע"פ שאם קיים האב נדר בתו [דהיינו הפירוש והחריש] מבואר בדרשה הסמוכה שאינו יכול עוד להפר, מ"מ אם קיים בטעות כגון שנדרה בתו וסבר שנדרה אשתו וקיים לה מותר לו אח"כ להפר נדרי בתו, וזהו הפי' הרי זה יחזור ויפר, כלומר מותר לו להפר, משום דבעינן שיתכוין לה בהקמה. ובפסוק הסמוך יובא דרשה דבעינן כונה כזו להפרה דכתוב שם יניא אותה, וכאן דריש הלשון והחריש לה בדיוק כמו אותה. –
ועיין בפי' הר"ן לנדרים פ"ו ב' שחקר מניין לנו שצריך כונה להקמה, יעו"ש. ודבר פלא הוא שלא הביא דרשה מפורשת בזה בספרי, כמבואר לפנינו, ואמנם כמה רחבה ומכוונת דעתו של הר"ן שמעצמו כיון לדרשה זו, שכתב דאפשר שהלשון לה דכתיב בהקמה, כי החריש לה אביה, משמע דוקא, כמו אותה, יעו"ש. [ספרי]. וקמו כל נדריה וגו׳. שומע אני שאם נדרה וקיים וחזר והפר יהיה מופר, ת"ל יקום, מגיד הכתוב שאם קיים שעה אחת אינו רשאי להפר מטמכפל המלה יקום דריש, דמיותרת היא, ודריש דמכיון שקיים והקים לה כן יקום לעולם ולא יחזור. .
(שם) כי הניא אביה. נדרה וחזרה ואמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר, יכול יהיה מופר, ת"ל כי הניא אביה, אם הפר מופר ואם לאו אינו מופר נשאין הולכים בזה אחר אומדנא, כגון שרגיל בכך להפר, אין אומרים אלו שמע גם הפעם היה מיפר, אלא שצריך שיפר מפורש. ועיין מש"כ בזה בפ' הקודם אות מ"ז. –
ודע דאיתא בברייתא נדרים ע"ט א' חומר בהקם מבהפר שהמקיים בלבו קיים, הפר בלבו אינו מופר, וטרח הר"ן לבאר חילוק דין זה ע"פ הסברא לבד, כמו שאין מקור לזה, ואני תמה, הרי דבר זה מפורש כמעט בתורה, כי בקיום כתיב והחריש לה אז וקמו כל נדריה, הרי דאם רק החריש דהיינו קיום בלב די להקים, ובהפרה כתיב ואם הניא אביה, ולשון זה מורה שמונע בה מלקיים נדרה, והיינו שגוער בה, והרי ע"כ אין זה אלא בפה. [ספרי]. כי הניא אביה אתה. נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נאוהפר לשם בתו. , נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, הרי זה יחזור ויפר, דכתיב יניא אותה – אותה דוקא נבעיין מש"כ בזה בסמוך פ' ט'. .
(נדרים פ"ו ב׳) כי הניא אביה אתה. האומר לאפטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה, והפר לה, יכול יהיו מופרין, ת"ל כי הניא אביה אותה, אם הפר אביה מופר, ואם לאו אינו מופר נגנראה דצ"ל אם הניא אביה אותה מופר ואם לא אותה ממש אינו מופר, ור"ל שאין מיפר ע"י שליח, ויתבאר ענין זה לפנינו בסמוך פסוק י"ד. ועיין מש"כ בסמוך פסוק ט' לענין אם הבעל מיפר לשתי נשיו כאחת, וגדר הספק שם מדכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה, אם אותה דוקא או לאו דוקא, יעו"ש. וגדר ספק זה שייך גם באב אם מיפר לשתי בנותיו כאחת משום דכתיב כי הניא אביה אותה, וכמו דקיי"ל בבעל הוא הדין באב. [ספרי]. ואם היו תהיה לאיש. במה אנן קיימין, אם בנשואה הרי כבר כתיב (פ׳ י"א) ואם בית אישה נדרה, ואם בפנויה הרי כבר כתיב (פ' ד') ואשה כי תדר נדר לה׳, מה ת"ל אם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, זו נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה נדכונת הדרשה בכלל, שחלוקה פרשה זו לשני ענינים, כי מפסוק ד' עד פסוק י"א מדבר מנדרים שנדרה בבית אביה, ומן פסוק י"א עד סוף הפרשה איירי בנדרים שנדרה בבית אישה, וא"כ ממילא מבואר שכל זמן שהיא בבית אביה בין פנויה בין ארוסה יש לאביה זכות בהפרת נדריה, ורק ההבדל הוא שאם היא פנויה מפיר ומקיים האב לבדו ואם היו תהיה לאיש והיא עדיין בבית אביה והיינו ארוסה, צריך האב לשתף עמו את הארוס, ויהיה לפי"ז שיעור פירוש הכתובים ושמע אישה [הארוס] והחריש לה, אז קמו נדריה, כלומר לא יוכל שוב האב להפר כיון שהוא צריך להפר בשותפות עם הארוס, והארוס כבר הקים ואינו יכול לחזור, ממילא אין יכול גם האב להפר, ואם ביום שמוע אישה [הארוס] יניא אותה, אז והפר [האב] את נדרה כיון שהשתתף עמו הבעל כלומר הארוס. ועיין דרשה הבאה שמתבארת ע"פ דרשה זו. .
(ירושלמי נדרים פ"י ה"א) ואם היו תהיה לאיש וגו'. נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה נהבגמרא שקלו וטרו הרבה מניין לנו דפסוק זה בנערה המאורסה כתיב, ותמה אני שלא השתמשו בדרשת הירושלמי שהבאנו בדרשה הקודמת, וי"ל. וכלל ענין דרשה זו בארנו בדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(נדרים ס"ז א׳) ואם היו תהיה לאיש וגו׳. מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה, מה קודמי הויה ראשונה אב מיפר לחודיה, אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה נודריש מלשון היו תהיה שתי הויות, ובמת הבעל יש בה קדמות הויה שניה, האחת מה שהיתה לה קודם אירוסיה לבעל זה שמת ואחת שיש לה עתה קודם שתארס לבעל שני, וכשם שבהויה שקודם אירוסיה הראשונים היה האב מיפר כולו לבדו כך בהויה שניה, כלומר קודם אירוסיה השניים אב מיפר כולו לבדו. וע"ל פ' י"ז דבמת האב לא נתרוקן כל הרשות לארוס. .
(נדרים ע׳ א׳) ונדריה עליה. נדרה והיא ארוסה נזושמע אביה ולא הבעל. נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפילו למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, מנלן דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה – נדרים שהיו עליה כבר, ודילמא הני מילי נדרים שלא נראו לארוס ראשון – עליה קרא יתירה הוא נחורומז דכל נדרים שעליה מיפר ואפילו אלה שנראו לארוס ראשון. .
(שם ע"א א׳) ונדריה עליה. לרבות את הנדרים שבאו בידה מבית אביה נטנסמך על המבואר בדרשות הקודמות דפסוק זה איירי בנערה המאורסה, ואשמעינן דהארוס מיפר בקודמין, והיינו גם נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה, והרבותא בזה דאע"פ דבסמוך פ' י"א יתבאר שהבעל אין מיפר בקודמין, היינו מה שנדרה קודם שנשאה, קמ"ל כאן שהארוס מיפר, משום דכתיב ונדריה עליה.
וטעם החילוק בזה בין ארוס לבעל הוא משום דבאמת היה צריך גם בארוס להיות הדין כן שלא ליפר בקודמין, אלא רק דכיון דהוא מיפר בשותפות עם האב ובאב לא שייך קודמין, וכיון שהאב מוכרח להשתתפות הארוס והאב יש לו יותר שייכות בבתו מאשר ארוס בארוסתו וכמו דקיי"ל מת הארוס נתרוקן הרשות כולו לאב וכשמת האב לא נתרוקן הרשות כולו לארוס כמש"כ למעלה, ולכן משתתף הארוס להאב גם לנדרי קודמין, משא"כ בבעל שהוא מיפר לבדו. .
(ירושלמי נדרים פ"י ה"א) או מבטא שפתיה. אמר אביי, מבטא – שבועה, דכתיב ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, ואלו שבועה לא קאמר, במאי אסרה עצמה – בשבועה סר"ל האומר מבטא דבר זה עלי הרי זה כשבועה. והענין הוא, כי לשון בטוי הוא הדבור היוצא מן האדם בשעת רגשות נפשו וחומו, וזו היא כונת הכתוב במשלי (י"ב) יש בוטה כמדקרות חרב, ובנדרים כ"ב א' אמרו כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, ופירש"י כל הנודר כמו מבטא שפתים. והנה דבר זה ידוע שפרשה זו איירי בשני ענינים, בנדרים ובשבועות, וכבר בארנו שענין נדר הוא שאוסר החפץ עליו וענין השבועה שאוסר את נפשו מאותו החפץ, וא"כ כיון דכאן כתיבי שתי חלוקות ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, בודאי גם כאן איירי בנדרים ושבועות, ובפרט כי כן מורה הלשון אשר אסרה על נפשה שזה ענין שבועה כמש"כ. ומדכייל הכתוב ענין שבועה בלשון בטוי שפתים ש"מ שבטוי הוא שבועה, ובזה הדרשה מבוארת. .
(שבועות כ׳ א׳) ושמע אישה. פרט לאשת חרש סאועיין מש"כ לעיל ריש פסוק ה'. .
(נדרים ע"ג א׳) ביום שמע. מלמד שהפרת נדרים כל היום, והא כתיב (פ׳ ט"ו) מיום אל יום סבר"ל דהלשון ביום שמוע משמע כל יום שמעו עד שתחשך ולא במשך מעל"ע משעת השמיעה, משא"כ הלשון מיום אל יום משמעו מעל"ע. אצטריך, דאי כתב ביום שמוע הו"א ביום אין בלילה לא, כתב מיום אל יום דהוי מעל"ע, ואפילו בלילה מפירין סגועיין בפירש"י בפסוק ט"ו שכתב וז"ל, מיום אל יום שלא תאמר מעל"ע לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מיפר אלא עד שתחשך, עכ"ל ודברים אלו מפליאים מאוד, שהם ממש היפך מסקנת הגמרא דמיום אל יום מורה על מעל"ע, וביום שמוע מורה על אותו היום עד שתחשך, ומפרשי רש"י לא העירו בזה מאומה, וברור הוא בעיני שט"ס ברש"י, וצ"ל לכך נאמר ביום שמוע ללמדך שאין מיפר אלא עד שתחשך, ונראה ראיה לתקון לשון זה מספרי שם וז"ל, מיום אל יום שומע אני מעל"ע ת"ל ביום שמע, ע"כ. וזה מפורש כמש"כ, וידוע דרגיל רש"י להביא מדרשות הספרי. .
(נדרים ע"ו ב׳) יניא אותה. למד בבעל שהנאה היא הפרה ולמד שעשה חרישה ביום שמעו כיום נדר סדעיין ברמב"ם פי"ג ה"ה מנדרים כתב וז"ל, ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה היא שאינו כופה אותה אלא מיפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, עכ"ל, מבואר מזה דמפרש שהלשון יניא ענינו ביטול בהכרח שמכריח אותה לבטל נדרה והנאה והפרה שני ענינים הן, כמבואר, ולכאורה לפי"ז אינו מבואר כ"כ הלשון שבפסוק זה יניא אותה והפר דמשמע דענין אחד הוא, אך האמת כבר נתבאר בפסוק ז' דהלשון והפר קאי על האב, יעו"ש, ויש להעיר בדברי רש"י לעיל פסוק ו' ע"פ הספרי ואם הניא אביה אותה כלומר שהפר ל, וכאן מבואר שהנאה והפרה הם שני ענינים, וצ"ל דמפרש רק בדרך כלל באור לשון והניא שענינו בטול והפרה, ולא נחית לפרש שם פרטי תכונת הפרה. ומה שכתב בכלל הפרשה פעם לשון הניא ופעם לשון הפרה נראה דבא לאשמעינן דאפשר לבטל הנדר או באופן זה או באופן זה, כמש"כ.
ומה שמבואר עוד בדרשה שלפנינו ולמד בבעל שעשה חרישה ביום שמעו כיום נדר, נראה דר"ל כמו בהפרה ביום שמעו מיפר כל היום עד שתחשך כפי שנתבאר בפסוק הקודם כך בהקמה אפשר לו לקיים כל היום עד הלילה. –
ועיין בנדרים ע"ג א' חקרו בגמרא אם מיפר הבעל לשתי נשיו כאחת, והיינו שאם נדרו שתיהן יאמר בפעם אחת מופר לכון, וגדר הספק בזה הוא אם הלשון יניא אותה דכתיב כאן דוקא הוא או לא, דאם דוקא הנה בעלמא דרשינן אותה לבדה, וספק זה פשוט דשייך ג"כ באב אם מיפר לשתי בנותיו כאחת דכתיב שם ג"כ אותה (פ' ו'), והרמב"ם פי"ב ה"ד מנדרים פסק בהחלט דמפיר הבעל לשתי נשיו והאב לשתי בנותיו כאחת, והכ"מ טרח לפרש דבריו ע"פ הגמרא.
אבל אפשר לומר בפשיטות שסמך הרמב"ם על המבואר בתוספתא דאם הפיר הבעל לחמש נשיו כאחת ואמר מופר לכון הרי זה מופר, והלשון אותה אפשר לומר לפי"ז דצריך לענין הכונה שיכוין האב לבתו והבעל לאשתו ולא יפרו בטעות כענין שנתבאר לעיל בפ' ו' נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו', יעו"ש, ודעת הרמב"ם דאחרי דבתוספתא בא הענין בדרך ודאית ובפשיטות תפסינן כן, וחשבינן צד אחד שבגמרא לודאי, וכך הסברא נותנת.
ועל כל פנים למדין אנו מספק זה שנתעורר בגמרא אם הבעל מפיר לשתי נשיו כאחת – דהחכם מתיר לשני אנשים כאחד, משום דאל"ה מה בעי בבעל ונשיו תיפק ליה דבכלל אין מתירין לשנים כאחד, ורק אי נימא דבכלל מתירין לשנים כאחד מבעי איך הדין בבעל ונשיו אם אותה דוקא או לא, ועיין מענין זה בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רע"ד. [ספרי]. ונדר אלמנה וגרושה. מה ת"ל והלא מוצאה מכלל אב ומכלל בעל, אלא הרי שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתאלמנה או נתגרשה בדרך, בא הכתוב ללמדך שכיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר סהבגמרא מפרש גדר הספק בזה אם בכהאי גונא אפשר לקרותה בית אביה של זו הואיל ולא יצתה לגמרי או בית בעלה של זו, לכך יצא מקרא זה לומר כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר עוד ואפילו נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל, ועי' ביו"ד סי' רל"ד סי' י"ב. .
(יבמות פ"ז ב׳) ונדר אלמנה וגרושה. כיצד סור"ל באיזה ענין אמרה תורה שנדר אלמנה וגרושה יקום עליה דודאי א"א לומר כפשטה סתם אלמנה וגרושה דפשיטא היא דמי יפר לה, ואע"פ שבדרשה הקודמת אוקים פסוק זה במסרה האב לשלוחי הבעל, אך כאן מפרש סתם משמעות לשון הפסוק בכל הנשים. , פנויה שאמרה הריני נזירה לאחר ל׳ יום, אע"פ שנשאת בתוך ל' אינו יכול להפר, נשואה שאמרה הריני נזירה לאחר ל׳ יום והפר לה, אע"פ שנתאלמנה או נתגרשה בתוך ל' הרי זה מופר סזומסיים עוד במשנה נדרה בו ביום שנשאת ונתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום אין לה תקנה מצד האב מכיון שנשאת ומצד הבעל מפני שאינו מיפר בקודמין כפי שיתבאר בריש פסוק הסמוך. .
(נדרים פ"ט א׳) ונדר אלמנה וגרושה. תניא, אלמנה וגרושה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת לא יפר, אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה יפר, דכתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, עד שיהא איסורי נדר בשעת אלמנות וגירושין סחדזה כלל הדבר דאזלינן בתר שעת הנדר בין לקולא ובין לחומרא. .
(שם שם) ונדר אלמנה וגרושה. אלמנה וגרושה מן הנשואין, או אינו אלא מן האירוסין, הרי אני דן, הואיל ובוגרת אין אביה מיפר נדריה ואלמנה אין אביה מיפר נדריה, מה בוגרת שיצאה מרשות אביה אף אלמנה וגרושה שיצאה מרשות אביה סטואמנם לולא גז"ש זו אפשר להוכיח דע"כ פסוק זה איירי באלמנה מן הנשואין מדכתיב יקום עליה, דמשמע שאין לה תקנה בהפרת האב והבעל, ואלו באלמנה מן הארוסין הרי יש לה תקנה שיכול האב לארסה ויפר הוא והארוס ביחד, משא"כ באלמנה מן הנשואין א"א לומר שישיאנה ויפר לה בעלה יען דקיי"ל שאין הבעל מיפר בקודמין כפי שיבא בדרשה הבאה, אבל הארוס מיפר כמבואר לעיל בפ' ז'. [ספרי]. ואם בית אישה נדרה. מלמד שאין הבעל מיפר בקודמין ער"ל בנדרים שהיו עליה קודם שנשאה, דכך משמע הלשון ואם בית אישה נדרה, אבל הארוס מיפר בקודמין כמבואר לעיל בפסוק ז', ושם נתבאר טעם החילוק בזה בין ארוס לבעל יעו"ש. .
(נדרים ס"ז ב׳) ואם בית אישה נדרה. באשה נשואה אמרו, או אינו אלא באשה ארוסה, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) ואם היו תהיה לאיש – הרי ארוסה אמורה עאעיין מש"כ לעיל ריש פסוק ז' ומשם יתבאר לך דרשה זו. [ספרי]. ואם בית אישה נדרה. אין לי אלא לישראל, אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מניין, ת"ל ואם בית אישה נדרה – מכל מקום עבלפנינו בספרי אין הלשון מבורר כל כך, והעתקנו כפי שהגיה וביאר הגר"א, אכן על עיקר הדין יש להעיר ממ"ש ביבמות צ' ב' על המשנה דשם האשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ולא זה וזה מפירין נדריה, ומפרש בגמרא הטעם טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה על בעלה, הכא תתגנה ותתגנה, ר"ל דלא איכפת לן במה שתתגנה כיון דצריך לגרשה, יעו"ש, וא"כ הכא בחייבי לאוין נמי למה יפר לה בעל, כיון שאסור לקיים חייבי לאוין וצריך לגרשה.
אך י"ל כי לכאורה קשה בטעם הגמרא דלכן בעל מיפר לה כדי שלא תתגנה עליו, והא מצינו בכ"מ בגמ' טעם אחר בזה והוא מפני שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת [עי' נדרים ע"ג ב' ובמסורת הש"ס שם], וצ"ל דשני הטעמים יוצאין מיסוד אחד, והוא דכיון דרצון אשה שלא תתגנה על בעלה, לכן נודרת על דעתו, ודו"ק.
ולפי זה י"ל דבחייבי לאוין אף שנישאת באיסור מ"מ מכיון שהסכימה להנשא לו הרי ניחא לה קיומה עמו אף כי באיסור, וכיון שכן ניחא לה שלא תתגנה עליו וממילא נודרת על דעתו, ולכן מיפר לה, משא"כ באשה שהלך בעלה למדה"י ונישאת לאחר בטעות, אנו מעמידין כל אדם על חזקת כשרות, לומר שאלו היתה יודעת שנשואיה בטעות ובאיסור לא היה ניחא לה להנשא לו, ועתה שנודע לה הטעות רוצה להפרד ממנו, וממילא אינה דואגת שמא תתגנה עליו, ואגלאי מילתא שלא נדרה על דעתו, ולכן אינו מיפר לה, ודו"ק. .
(שם) אישה הפרם. האומר לאשתו הרי זה גיטך חוץ מהפרת נדריך מהו, מי אמרינן בנשואין הא לא שייר, או דילמא אישה הפרם כתיב, תיקו עגבאור הענין כי מדין תורה הפוטר את אשתו בגט צריך לפוטרה עד שלא ישאר לו עמה כל יחס וקשר ואגידה כל שהוא, ומבעי בזה באומר לאשתו הרי את פטורה מחבלי האישות עמי לכל דבר חוץ מזה שאם תדורי אוכל להפר, מי הוי זה שיור או לא, כי יש סברא לומר כיון שאין שיור זה בעניני נשואין שהרי מותרת להנשא לכל אדם, אין זה נקרא שיור ויחס אליו, או מכיון שענין הפרתו את נדריה נמשך מקשר האישות שביניהם כדכתיב אשה הפרם, הרי נקרא עליה עדיין שם אשתו, וא"כ הוי זה שיור, ולא איפשטא האיבעיא, וקי"ל דהוי ספק מגורשת וצריכה גט אחר. .
(גיטין פ"ה א׳) וה׳ יסלח לה. ת"ר, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר עדדאין לומר דאיירי באשה שנדרה והפר לה בעלה, דלפי"ז סליחה זו למה ולכאורה קשה למה לא דריש כזה בפסוקים הקודמים דכתיב שם לשון כזה, בפ' ו' ובפסוק ט', יעוי"ש, והמתין עד הכא, וי"ל משום דשם אפשר לאוקמי בעברה על הנדר בלא הפרה, אבל הכא כתיב מפורש אישה הפרם וה' יסלח לה, דמשמע מפורש שגם לאחר ההפרה צריכה סליחה, וקשה למה כן, לכן דריש מה שדריש. , וכשהיה ר׳ עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, אמר, ומה מי שנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה, המתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה עהדהכא כוונה לעשות מה שעשתה באיסור, לעבור על הנדר, ורק בלא ידיעתה עשתה מעשה בהיתר מפני שהפר לה בעלה, ולמדין אנו מאגדה זו שאין חיוב לבעל להפר נדרי אשתו בפניה דוקא לומר לה מופר לך, אלא דאפי' לא שמעה, דאל"ה לא שייך לומר והיא לא ידעה. וצריך תלמוד איך הדין בהתרת חכם אם אפשר להתיר גם שלא בפניו וידיעתו, ולכאורה איזו נ"מ בזה בין חכם לבעל ואב, וגם לא מצינו מפורש להיפך, [וענין סוגיא דנדרים ס"ה א' לא שייך לזה], וגם מצינו החילוק בין התרת חכם להפרת בעל שהחכם אומר בלשון התרה והבעל בלשון הפרה, כמבואר בריש פרשה זו, ותו לא, וצ"ע לדינא. .
(נזיר כ"ג א׳) וכל נדר. וכל – לרבות אפילו רק אמרה פלפל שאני טועמת, קלוסקין שאני טועמת עור"ל אע"פ דכתיב לענות נפש בכ"ז לא בעינן ענוי נפש מרובה אלא אפי' ענוי נפש מועט, כמו שצייר בזה. .
(ירושלמי נדרים פי"א ה"ב) לענות נפש. וכי נדרים שאין בהם ענוי. נפש אינו מפיר, והא תניא, בין איש לאשתו (פ' י"ז) מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה, אמרי, נדרי ענוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים, ושאין בהם ענוי נפש – לעצמו מיפר, לאחרים אינו מיפרע עזר"ל נדרי ענוי נפש מותרת בהם לעולם אפי' לכשתתגרש או תתאלמן ממנו ותנשא לאחר, משא"כ נדרים שאין בהם ענוי נפש אז כשנתגרשה בטלה ההפרה וחייבת לנהוג נדרה. ובפי' הרא"ש דכל זמן שלא נישאת לאחר אף שנתגרשה דינה כמו שהיא תחתיו, מפני שאפשר לו להחזירה, ודיוקו מלשון לעצמו דמשמע כל זמן שאפשר לו להיות ההפרה לתועלת, וכל זמן שלא נישאת לאחר עדיין אפשר שיחזירנה ויגיע אליו תועלת, עכ"ד. ולענ"ד קשה לי לקבל חידוש זה, ויותר מזה דיוק זה. ואמנם גם להרא"ש צ"ל דאם הוא כהן שא"א לו להחזירה הוי דינה כנישאת לאחר, כמבואר, ולפי"ז צ"ע בשו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף נ"ה שפסקו כהרא"ש, ולא העירו מזה אם הוא כהן, וצ"ע. .
(נדרים ע"ז ב׳) לענות נפש. מילתא דאתיא לידי ענוי, לרבות רחיצה, דכי לא רחצה אתיא לידי ענוי עחהרבותא בזה אע"פ דלענין יוהכ"פ אין חייבים כרת על רחיצה מפני שבהעדרה אין ענוי, כמבואר לפנינו בפרשה אחרי, אך שאני התם דבעינן שיהיה הענוי מורגש תיכף, ובו ביום שאין רוחצין אין נרגש הענוי רק לאחר זמן, משא"כ בנדרים כתיב לענות נפש, לשון להבא, דכך משמע שנדרה ממה שיבא ע"י זה לענוי נפש, לכן מיפר כדין נדרי ענוי נפש, ועיין מש"כ בפרשה בא בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש. .
(שם פ' ב') אישה יקימנו וגו׳. האומר לאפטרופוס, כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפיר לה, יכול יהיו מופרין, ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו עטגזירת הכתוב הוא מדכתיב שתי פעמים אישה, משמע ולא השליח, וזו דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, כמו בכל התורה, וכפול הלשון אישה אישה – דברה תורה כלשון בני אדם. וכתבו הפוסקים דכיון דלא איכרע בגמ' כמאן הלכה תפסינן לחומרא כר' יאשיה. ויש לדון בטעם זה, דהא כמו כן פליגי גם בהקמה, ושם הוי ר' יונתן המחמיר דאפשר לקיים ע"י שליח ונדרה נדר, וא"כ יוצא לנו דאפשר לקיים ע"י שליח, ובאמת כל הפוסקים פסקו דבין הקמה ובין הפרה א"א ע"י שליח, וצע"ג. –
ועיין ברמב"ם פי"ג ה"ט מנדרים דה"ה באב לבתו אינו מיפר ומקיים ע"י שליח, ותמה הלח"מ, אחרי דהא דקי"ל כר' יאשיה הוא רק מגזה"כ, ולולא כן היינו אומרים שלוחו של אדם כמותו כבכל התורה, וכמבואר בגמ', א"כ מנ"ל לרמב"ם דגם באב כן, והלא כיון דשם ליכא גזה"כ צריך לאוקים אדינא דשלוחו של אדם כמותו, והיא קושיא נמרצה לכאורה.
אבל באמת מקור דברי הרמב"ם הוא מספרי פסוק ו' כי הניא אביה אותה, דאיתא שם כלשון הברייתא דהכא, האומר לאפטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת הפר לה, יכול יהיו מופרים ת"ל כי הניא אביה אותה, אם הפיר אביה מופר ואם לאו אינו מופר, דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר מצינו בכל התורה ששלותו של אדם כמותו וכו', ע"כ, הרי דגם באב פליגי, וקי"ל כר' יאשיה, כמבואר.
וטעם דיוק ר' יאשיה מלשון אביה ולא השליח לא יפלא איפה מרומז זה בלשון זה, יען דכה"ג מצינו כמה דרשות בגמרא, כמו בפ' משפטים ורצע אדוניו את אזנו, הוא ולא שלוחו, ובפ' ויקרא וסמך ידו ידו – ולא יד שלוחו, ובפ' נשא ולקח הכהן מיד האשה – ולא מיד שלוחה, ובפ' שופטים ויצאו זקניך הן ולא שלוחם, ועוד כהנה. ובודאי יש ע"פ עומק הגיון הלשון משמעות בלשון כזה למעט השליח, וביותר כאן דהלשון אביה מיותר כיון דקאי ומוסב על ראש הפסוק ואם הניא אביה אותה, יעו"ש. .
(שם ע"ב ב׳) אישה יקימנו וגו׳. האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן מופרין לא אמר כלום, דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו, את שבא לכלל היקם בא לכלל הפר ואת שאינו בא לכלל היקם לא בא לכלל הפר פר"ל נדרים שתלו כבר ובאו לכלל שאפשר לקיימם אפשר גם להפר אותם, ובאו בזה להוציא מדעת ר' אליעזר דיליף ק"ו אם הפיר נדרים שבאו לכלל איסור איך לא יפר נדרים שלא באו עוד לכלל איסור, וס"ל לחכמים דאין אדם דן ק"ו מעצמו, עיין בסוגיא. .
(שם ע"ה א׳) אישה יקימנו וגו׳. אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת [קיים לתאנים או הפר לתאנים אינו קיים ואינו מופר לענבים], דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו, מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר הפר ומה שלא הפר לא הפר אף הקמה מה שקיים קיים ומה שלא קיים לא קיים פאהנה לכאורה לא מצינו גם בהפרה שאם הפר מקצת לא הפר כולו, ואדרבה בהתרת נדרים מצינו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כמבואר לעיל פ' ג'. וי"ל דבהפרת הבעל סברא הוא שאם הפר מקצתו לא הופר כולו, יען כי בידו הוא להפר כמה שירצה ואינו דומה לנדר סתם שאם הותר מקצתו הותר כולו, יען דשם אמרינן דעל דעת קיום מקצת לא נדר כלל וכמבואר לעיל בפסוק הנזכר, משא"כ אשה הנודרת היא נודרת כולה על דעת בעלה כמש"כ לעיל ס"פ י"א. ויש בענין דרשה זו גירסות שונות ועיין בר"ן. .
(נדרים פ"ז ב׳) ואם החרש. בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר פבר"ל כדי לצערה, דכשנדרה נדרי ענוי נפש שבידו להפר ורואה היא שאינו מיפר תחשב שלא איכפת ליה בענות נפשה ותצטער מזה. , או אינו אלא בשותק על מנת לקיים, כשהוא אומר כי החריש לה, הרי בשותק ע"מ לקיים מדבר, הא מה אני מקיים ואם החרש יחריש לה אישה – בשותק ע"מ למיקט פגבאור הדבר, כי שלשה מיני חרישות הן, חרישה על מנת לקיים הנדר, חרישה ע"מ למיקט כמבואר כאן וחרישה סתם, כלומר שאינו מכוין מאומה בשעת החרישה. ושלש פעמים חרישה כתיב בענין, בפסוק י"ב ושמע אישה והחריש לה, ובפסוק שלפנינו ואם החרש יחריש לה אישה, כי החריש לה, ומסדר סדר הכתובים ומפרשם, כי הלשון והחריש לה קאי על חרישה ע"מ לקיים, יען דסמוך הוא לואם הפר יפר משמע דהאי חרישה היא היפך מהפרה, והיינו חרישה לקיים, ושוב הלשון ואם החרש יחריש קאי על חרישה ע"מ למיקט, ונראה דמשמע ליה כן הלשון החרש יחריש כמו בלב ולב, כלומר דהא דמחריש אינו בלב שלם כדי לקיים אלא רק כדי לצערה, והלשון כי החריש לה קאי על חרישה סתם כמש"כ. ונראה דהלשון בדרשה שלפנינו כשהוא אומר כי החריש לה הוא ט"ס וצ"ל כשהוא אומר והחריש לה, כפי שיתבאר להמעיין, וכ"מ בספרי ובהתוה"מ. .
(שם ע"ט א׳) מיום אל יום. מלמד שמפירין נדרים גם בלילה פדדכן משמע הלשון מיום אל יום מעל"ע, וע"ל בפסוק ט' בדרשה ביום שמע. .
(שם ע"ו ב׳) אחרי שמעו. מהו אחרי שמעו – אחרי קיומו את הנדר, או אינו אלא אחרי שמעו כמשמעו, כשהוא אומר כי החריש לה ביום שמעו – הרי שמעו אמור, הא מה אני מקיים אחרי שמעו – אחרי קיומו את הנדר פהדכן מצינו לשון שמיעה שמורה על קבלת הדברים כמו וישמע יעקב אל אביו, והיה אם שמע תשמעו, והיה עקב תשמעון, וכהנה עצמו מספר, והפי' הכא אחרי שמעו אחרי שקיים נדרה הפר, שאז מדינא אין יכול עוד להפר והיא נהגה היתר מפני הפרתו אזי ישא הוא את עונה שחללה נדרה בגללו, וזהו ענין הדרשה הבאה ונשא את עונה שהוא נכנס תחתיה באיסור נדרים, יעו"ש. [ספרי]. ונשא את עונה. מגיד הכתוב שהוא נכנס תחתיה לעון, והלא דברים ק"ו, ומה מדת פורעניות מועטת הגורם תקלה לחבירו נכנס תחתיו, ק"ו למדת הטובה שהיא מרובה פועיקר הדרשה נתבאר בדרשה ובאות הקודמים, וק"ו למדת הטובה ר"ל הגורם זכות ומצוה לחבירו. [ספרי]. בין איש לאשתו. מלמד שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה פזלבד נדרי ענוי נפש שמבואר לעיל בפ' י"ד, מיפר עוד נדרים השייכים לחיי אישות, כמו אם נדרה שלא תשמש מטתו או שלא תכחול ולא תתקשט וכדומה. והחילוק שבין נדרי ענוי נפש ובין דברים שבינו לבינה נתבאר לעיל בפסוק י"ד, יעו"ש. .
(נדרים ס"ח א׳) בין איש לאשתו וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, בין איש לאשתו בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה פחהנה אנו אין לנו צורך בדרשה זו לפי מה דקיי"ל דהפסוק דלעיל (ז') ואם היו תהיה לאיש איירי בארוסה דכבר נתבאר שם דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות עיי"ש בארוכה, ורק תנא דבר"י ס"ל דהפסוק ההוא איירי בנשואה הוכרח ליליף דין זה מכאן. ובכ"ז העתקנו דרשה זו להיותה מכוונת לענין בלשון הפסוק והדין אמת. .
(שם שם) בין איש לאשתו וגו׳. בין איש לאשתו בין אב לבתו, מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל המדות שאמרנו פטכי יש כמה ענינים שמפורשין בבעל ומצרפין אותם לדיני אב, וכן להיפך, כמו שבבעל קיי"ל (ר"פ ט') שהנאה היא הפרה, והקמה הוי ביום שמעו כמו הפרה, ושמיפר רק נדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך באב [וכדרשה הבאה] וכמו האב מיפר נדרים ושבועות כך בבעל [עיין ירושלמי נדרים פי"א ה"א], לבד הענינים שמפורשים רק באב ולא בבעל, כמו שאם מת האב לא נתרוקן רשות כלומר לארוס וכשמת הארוס נתרוקן הרשות לאב [פסוק ז' ובסמוך פסוק זה], וכן שהבעל מיפר בבגר ולא האב [פסוק ד']. [ספרי]. בין אב לבתו. בין איש לאשתו בין אב לבתו, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש ונדרים שבינו לבינה אף האב אין מיפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש ונדרים שבינו לבינה צר"ל דברים השייכים בין אשה לבעלה כמו שלא תכחול ושלא תרחוץ וכדומה. והרמב"ם לא פסק כן בפי"א ה"א מנדרים אלא דהאב מיפר כל נדרי בתו, ונשאל על זה מחכמי לוני"ל למה פסק שלא כהיקש זה, והשיב שסומך הוא על פשטות הכתוב דכתיב באב סתם כל נדריה ואסריה ובבעל כתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש [ותשובתו כתובה בשו"ת הרמב"ם סי' ל"ה, דפוס לפסיא], אבל כבר חלקו עליו דאין סמך זה כדאי לדחות דרשת הירושלמי וספרי [בדרשה דלעיל], עיי"ש בכ"מ ובבאורי הגר"א ליו"ד סי' רל"ד סעיף נ"ח.
ועוד כתב הרמב"ם בתשובה הנ"ל ליישב דעתו דמה שייך באב ובת דברים שבינו לבינה, דמה איכפת לאב דברים שבין אשה לבעלה אם תפקוס ותכחול או לא, יעו"ש, ותמה אני על שאלה זו, כי בודאי כל אב רוצה בתקנת בתו שתתחבב על בעלה, ואם פנויה היא דואג שיקפצו עליה לנושאה וכמ"ד סברא כזו בכתובות נ"ב לענין כתובת בנין דכרין הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה כי היכי דקפצי עלה ונסבי לה. ומצינו בגמרא כמה ענינים שעושין כדי לחבב אשה על בעלה ובודאי רצון אב בזה, וזה פשוט. .
(ירושלמי נדרים פי"א ה"א) בנעריה בית אביה. האב זכאי בבתו בכסף קדושיה ובמציאתה ובמעשה ידיה, דכתיב בנעוריה בית אביה – כל שבח נעורים לאביה צאפשוט דאיירי בבתו קטנה או נערה, ומשמע ליה דכונת הלשון בנעוריה בית אביה שבנעוריה היא ברשות אביה, וכל אשר לה – לו הוא.
והנה אע"פ דבגמרא דחו דרשה זו ואמרו בהפרת נדרים הוא דכתיב וממונא מאיסורא לא ילפינן בכ"ז העתקנו דרשה זו, יען כי כפי הנראה בא דחוי זה שבגמרא רק בדרך פלפול בעלמא, אבל באמת דרשה עקרית ואמתית היא, יען כי דרשה זו דשבח נעורים שייך להאב מצינו בכ"מ לענין דינא. וראיה נאמנה לזה שכן הרמב"ם בפיה"מ כאן הביא מפורש דרשה זו וז"ל, אלו הענינים שהאב זוכה בהם כל זמן שבתו נערה לפי שנאמר בנעוריה בית אביה ובאה הקבלה כל שבח נעורים לאביה, עכ"ל. הרי שלא חשש לדחית הגמרא והיינו מטעם שכתבנו, וכ"כ רש"י בב"ק פ"ז א' על מ"ש בגמרא שם כל שבח נעורים לאב דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ואפילו כסף קדושין, עכ"ל, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפ' ויצאה חנם. .
(כתובות מ"ו ב׳) בנעריה בית אביה. האב זכאי בבתו בהפרת נדריה, דכתיב בנעוריה בית אביה צבפירש"י דה"ק בנעוריה – ברשות אביה היא, ואע"פ דהא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה (פ' ו') אך אי לאו פסוק זה הו"א דההוא בקטנה איירי. .
(כתובות מ"ז א׳) בנעריה בית אביה. מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, דאמר קרא בנעוריה בית אביה צגאיירי בארוסה, שאביה ובעלה [ארוס שלה] מפירין נדריה, כמבואר לעיל פ' ז', ואם מת האב לא נתרוקן כל הרשות לארוס שיפר כולו, אלא שקיימין נדריה. וטעם הדיוק מפסוק זה פירש המפרש דכל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה, עכ"ל. ויש להוסיף באור ע"פ מש"כ התוס' בקדושין ה' א' ד"ה על מנת דהלשון בית אב כולל גם לאחר מיתת האב, וראיה מתמר דכתיב בה (פ' וישב) שבי אלמנה בית אביך ואז היה אביה כבר מת, וא"כ כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל עדיין נקרא עליה רשות האב, ומכיון שהאב איננו ורשות הבעל עדיין אין עליה שעדיין לא נשאת לכן אין ביכולת הארוס לבדו להפר, ובענין זה יפה כח האב שאם מת הארוס מיפר האב לבדו כמבואר לעיל בפ' ז', ושם נתבאר טעם הדבר. .
(נדרים ע׳ א')