א וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ב וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃ ג אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ ד וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃ ה וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ ו וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ ז וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃ ח וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃ ט וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ י וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃ יא וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃ יב וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ יג וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ יד כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃ טו וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃ טז וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ יז אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ריב"א

יהודה בן אליעזר

פסוק ב:
ראשי המטות. פי' רש"י חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל ישראל ומנין שאר הדברות כן ת"ל וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וגו' ואותו קרא משתעי ברדת משה מן ההר ביום הכפורים ובידו כל המצות שנצטוו בסיני כפ"ח. עוד פרש"י מה ראה לאמרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות עכ"ל. וה"ק ומה ראה לומר פרשה זו אצל פר' קרבנות למד וכו' כלומר מה קרבן שהוא ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות לידע בין מום קבוע למום עובר אף נדרים כן כך מצאתי בליקוטים בשם הר"ר יוסף ממרציליי"א בשם הנביא ולא פי' מה שמו. ולשון לאמרה משמע דקאי אפרשה שהיא לשון נקבה אבל לפי חזקו' היה לו לכתוב לומר דקאי אפרשה שהיא לשון זכר. ועוד דלדבריו העקר חסר בדברי רש"י שלא הזכיר בגזרה שוה כלל אחר כן גבי ענין אחר. ולפירוש קמא ניחא ואע"ג דתלמודא ג"ש דריש כדפי' חזקוני מ"מ שמא רש"י הניח שיטת התלמוד ולקח לו שטת ספרים קדמונים וספרי וספרא וספרים וכיוצא בהם מצינו בפ' תצא גבי לא תחסום שור בדישו כדפי' התם בספר זה. וחזקו' פי' מה ראה לומר ראשי המטות מבני ישראל כאן בפרש' נדרים וללמוד ממנה שאר דברות היה לו לומר לשון זה גבי מצוה אחת וללמוד ממנה שאר דברות וגם פרשה ממנה אלא ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה מראשי המטות וג' מבני ישראל כדתניא בפ' יש נוחלין נאמר כאן זה הדבר ונאמ' להלן בפ' שחוטי חוץ זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל וקאמר התם אהרן ובניו וכל ישראל בפ' נדרים למאי הלכתא א"ר אחא בר יעקב להכשיר ג' הדיוטות והא ראשי המטות כתוכ אמר רב חסדא ואי תימא ר' יוחנן ביחיד מומחה הך סוגי' פרש"בם בפ' יש נוחלין וז"ל להכשיר ג' הדיוטות לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות דכת' לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ומתירין לו דהיינו ב"ד שהם ג' כדאמרינן בסנהדרין ואפילו לישראל דאמר התם שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ה"מ בדיני ממונות אבל למשרי אסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני ג"ש כאלו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר שישראל שקולין להתיר ד' נדרים ואפילו הדיוטות באהרן ובניו והא ראשי המטות כתוב דמשמע מומחין אמר רב חסדא ביחיד מומחה בקי בתלמוד כלו' מובהק והאי דכת' ראשי המטות לשון רבים מומחין בעלמ' קאמר עכ"ל רשב"ם וי"מ להכשיר ג' הדיוטות הכי כיון דנפקא לן חד מומחה מראשי המטות א"כ ג"ש דשחוטי חוץ לא אתיא לרבויי חד הדיוט דהא ראשי המטות כתוב ומניה נפקא לן דכל הפחות חד מומחה ואם עד כאן אתי' ג"ש לכל הדיוטות ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד. כך פי' התו' בפ' יש נוחלין. וא"ת היכן מצינו פרשה בתורה שמתחלת כן שלא נאמר בה וידבר ה' אל משה לאמר. וי"ל לפי שכתוב לעיל בפ' מועדות אלה תעשו לה' במועדיכ' לבד מנדריכם ונדבותיכם שאתם צריכים להביא באחד מג' רגלים משום בל תאחר הלך משה ודבר אל ראשי המטות שהם שופטים להורות בני ישראל הלכות נדרים ואמר להם הקב"ה צוה לו שיקריבו בני ישראל נדרים ונדבו' ברגל פן יאחרו את נדריהם לפיכך כתוב איש אשר ידור נדר וגו'. כך פר"מ מקוצי:
פסוק ב:
זה הדבר אשר צוה ה'. תימא היכן צוה דכך הקשה רש"י בפ' שמיני גבי בקרובי אקדש. וי"ל דלפי רש"י ניחא דפירש משה וכל הנביאים נבאו בכה אמר ה' מוסף עליהם משה שנבא בזה הדבר ועל כן נבואה זהו שאמר ברוח הקדש שלא אמר השם בהדיא דאי ס"ד דקרי נבואה גבי זה שאמר לו השם בהדיא א"כ מאי קאמר רש"י מוסף עליהם משה שנבא בזה הדבר היה לו לומר שנבא בכמה לשונות הכתובים בתורה אלא ע"כ כדפרישית: