פסוק א:ויאמר משה וגו׳.
עיין במגילה דף ל״א ול״ב, ומ״ש בת״כ פ׳ אמור בזה, אך שם נאמר וידבר וכאן נאמר ויאמר, דנ״מ גבי חובת היום כמו בפסח דמגילה דף ל״א, זה הוה חיוב ומעכב הקריאה, וזה לשון וידבר, אבל בקרבנות החג זה רק מנהג לא דין.
פסוק ב:וידבר משה וכו׳ זה הדבר אשר צוה ה׳.
ספרי, פיסקא קנג: זה הדבר, מגיד שכשם שנתנבא משה בכה אמר (שמות יא), כך נתנבאו נביאים בכה ומוסיף עליהם [משה שנאמר בו] זה הדבר. ראה בצ״פ מהד״ת, דף פ׳ סוף ע״ד, הובא בצ״פ ויקרא, עמ׳ קעד.
פסוק ג:איש כי ידר נדר לה׳ וגו׳.
ספרי שם: איש להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד, הרי אתה דן וכו׳ מכאן אמרו בן י״ג שנה ויום אחד דבריו קיימים.
ראה לעיל פ׳ נשא, עמ׳ לא-לב.
פסוק ג:שם. איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה וגו׳.
ספרי שם: מה הפרש בין נדרים לשבועה, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועה כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (מ״ב ב׳) חי ה׳ וחי נפשי אם אעזבך.
עיין בהך דנדרים דף כ״ב ע״ב גבי דאם נדרת במוהי, ובהך דב״מ דף פ״ה ע״א מומא וכו׳. ובאמת בדברי ספר המצות לרבינו נראה דר״ל כמו דנשבע במשה, עיין במ״ע ז׳ ובדברי ירושלמי נדרים פ״א על הך דבמוהי הובא בר״ן דף י׳, אך לא ר״ל בשבועה שנשבע וכו׳ רק בנבואת משה, וכעין מ״ש רבינו לקמן פי״ב הל׳ ד׳ לחלק בין תורה לכתבי הקדש, וזהו משום דשבועה הוה כנשבע במלך עצמו כמבואר בספרי פ׳ מטות וזהו נבואת משה.
פסוק ג:שם. לאסר אסר על נפשו וגו׳.
ספרי שם: על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים, שהיה בדין ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו משנודר הרי הוא מפר נדרי עצמו עד שלא ידור וכו׳.
(עיין ברמב״ם הל׳ נדרים פ״ב ה״ד), עיין נדרים דף ע״ה ע״ב דמוכח שם דזה הוה ג״כ כמו גדר שאלה, ולא בגדר טעות, ע״ש בר״ן ד״ה הא, ונ״מ גבי נזירות שמשון דלא מהני שאלה, אם מהני מה שמבטל הנדרים קודם שידור, ובפרט להך שיטה שכתב רבינו דצריך שיזכור התנאי בתכ״ד ע״ש, ולפי המבואר בירושלמי בדמאי ספ״ז דכל היכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ״ד ה״נ כן. וע׳ בתמורה דף י״ז ע״א גבי הך דר״י דאם אמר גבי קדשים שיצאו לחולין בלא פדיון כשיהיו בעלי מומין הוה כמו הקדש טעות ע״ש, ודברי רבינו בהל׳ איסורי מזבח פ״א ה״ג ובהשגות שם, ובהל׳ תמורה פ״א הל׳ ב׳ ע״ש, וגם יש כמה ראשונים דס״ל דזה הוה רק גדר התרה, רק מה דקי״ל [נדרים] דף פ״א ע״ב דאין חכם מתיר נדרי עצמו מהך דלא יחל דברו ומבואר שם דף צ׳ דזה רק היכא שכבר חל הגדר ע״ש ברש״י ד״ה אבל, אבל קודם לכן הוא עצמו יכול להתיר, וע׳ בסא״ז הל׳ יוה״כ שכ׳ כן ע״ש, וע׳ בספרי פ׳ מטות גבי הך דלאסור איסר על נפשו.
פסוק ג:ספרי שם: מקום שמפר נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור ת״ל: לאסור אסר על נפשו, על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים.
עיין בספרי פ׳ מטות דיליף הטעם דאינו יכול לקיים קודם חלות הנדר מלאסור איסר על נפשו, ור״ל דאין שם קיום כלל על דבר שלא חל עדיין, וכעין מש״כ רבינו ז״ל בהל׳ גירושין גבי גט קודם קידושין, וע׳ מש״כ בזה לקמן.
פסוק ג:לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ואשה כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר וגו׳.
ספרי שם: לא יחל דברו מגיד שעובר על בל יחל, ועל בל תאחר מנין, ת״ל (דברים כג): כי ידר נדר לה׳ וגו׳ מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל וכו׳, רבי עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה, מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל.
(עיין רמב״ם ה׳ מתנות עניים, פ״ח ה״א), והנה עיין בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פי״ד הי״ג והט״ז, נראה דס״ל לרבינו דהא דצריך ג׳ רגלים הוא רק לענין אפריש ולא אקריב, אבל להפרשה י״ל דעבר מיד בבל תאחר, ועיין בירושלמי ר״ה פ״א ה״א במה דאמר שם האומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת דמיד שבא שני בשבת עובר, וזה כמ״ש הר״ן ז״ל בנדרים דף ד׳, ובזה י״ל דאז עובר גם בבל יחל, וא״ש דברי רבינו בסה״מ ל״ת קנ״ז דעובר על בל יחל, וכבר עמד על זה הרמב״ן ז״ל במ״ע צ״ד, אך ר״ל כה״ג דאז י״ל דשוב לא מהני ההבאה, עי׳ בר״ן נדרים דף ס״ג, וכ״כ בזה, והנה לפי מש״כ דעל ההפרשה עובר מיד י״ל דגם אשה מצווה על זה לד״ה וזהו כונת הספרי פרשת מטות דמבואר שם דאשה עוברת על בל תאחר וכמ״ש הרמב״ן ז״ל שם.
פסוק ו:ואם הניא אביה אתה וגו׳ וה׳ יסלח לה כי הניא אביה אתה.
ספרי שם: וה׳ יסלח לה, הרי שנדרה ובטלה בלבה והלכה ועשתה מזידה מנין שצריכה סליחה, ת״ל: וה׳ יסלח לה. כבר הארכתי בזה בח״ב גבי הפרה בנזירות אי הפרה היא על עצם הנזירות או על דברים המסתעפים מן הנזירות וממילא תתבטל הנזירות וכן להיפך לענין האיסורים אי הם עצם או רק מסתעף. ובזה א״ש מה דבגמ׳ דילן בנזיר דף כ״ג ודף כ״א ע״ב נקט הך נתכוון לאכול כו׳ רק בנזירות ובבעל, ובספרי פ׳ מטות נקט לה באב וגבי שאר נדרים, ובתוספ׳ בנזירות נקט לה גם בחכם כה״ג, אך דנ״מ דאף דילפינן הקישא בנדרים דף ג׳ ודף ד׳ דיש הפרה בנזירות, אך נ״מ לשי׳ רבינו דאב מצי מיפר כל הנדרים ובעל רק מעינוי נפש וכו׳, וע׳ נדרים דף פ״ג גבי זג וחרצן, וא״כ נמצא כך דבעל מפר עיקר הנזירות וממילא בטלי כל הנהו, משום דבזג וחרצן אין עינוי נפש, ואב יכול להפר גם פרטי הנזירות וממילא פקעה הנזירות, וע׳ בפלוגתא דר״ש ורבנן בנזיר דף י״א אי מהני ביטול במקצת, והנה בספרי פ׳ מטות נקט גבי אב הרי שביטל בלבו, וע׳ בד׳ רבינו בהל׳ נדרים פי״ג ה״ח ובהל׳ שבועות פ״ב הי״ג דאף דדי גבי אב ביטול בלב רק כשאח״כ יעשה דבר שמגלה על ביטולו ע״ש, ולכך שפיר מקרי עדיין דבר אסור, משא״כ גבי נזירות דשם בעי הפרה גמורה ובאם דגם פרטי הנזירות מפר שם לא מקרי כלל נתכוון לאכול כו׳. רק בבעל דאין הפרתו לפרטים רק לכלל הנזירות ועי״ז בטלו הפרטים חל על זה עדיין שם זה וא״ש.
פסוק ו:ספרי שם: הרי שנדרה ובטלה בלבה וכו׳.
הנה הרמב״ם בהל׳ נדרים פי״ב הי״ד כתב דקטן אין מפר משום אישות, ולמה לא כתב משום דעת, ועי׳ בירושלמי־ נדרים פ״י אמר שם דלמ״ד קטן מייעד מי מיפר, משמע דל״מ בקטן, אך הרמב״ם דס״ל דיש בנדרים גם דין ביטול לא מחמת הפרה ע״ש בפ׳ י״ג ה״ח, וכן מוכח בספרי, וכן י״ל גם בקטן כמו טלי ואכלי, וגדר מעשה, אך זה רק בנשואה, אבל היכי שצריך צירוף כמו בארוס עם אב, רק הפרה כדין, לכן א״ש הירושלמי.
פסוק ח:ושמע אישה ביום שמעו וגו׳.
לפי המסורה כאן זה קאי אאב וכמ״ש הרמב״ם ז״ל דצריך שיהא שמיעה של בעל עם אב ביום אחד, הך דפסוק ט׳ יניא אותה קאי אבעל ולא אאב.
פסוק טז:ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו ונשא את עונה.
מה זה הגדר, עיין כאן בספרי גדר תקלה, וע׳ מ״ש ברמב״ם בזה סוף פ״י מהל׳ נדרים דגבי אם הדירה ואח״כ על ידו אכלה משלו לוקה המאכיל, וכ״מ בזה, אך באמת נ״ל דקמ״ל כך דאם הקים ביום שמעו ואח״כ הפר לה הבעל … מה בכך, רק דמ״מ יש שם הפרה על זה, ונ״מ דאם אח״כ נשאל על הקמה שלו אף לאחר מעת לעת מהני הפרה שהפר קודם שנשאל, ועמ״ש בזה נדרים דף י״ח ושבועות דף כ״ט ע״ב ונזיר דף ד׳ ע״ש בזה ונדרים דף ס״ז ודף ע״א ע״ש ואכמ״ל בזה כנ״ל.
