א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ ז יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ ח אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃ יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ יד וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ טו וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ טז נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ יז אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃ יח וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃ יט וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃ כ וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כא וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃ כב כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃ כג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃ כד וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כה וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
ותהי עליו רוח אלהים. לא אמר ויקר אליו אלהים, כשהיה הולך לקראת נחשים על צד הטומאה אז ויקר לשון קרי לשון טומאה, עתה שלא הלך לקראת נחשים, שאין נחשים בישראל כמ"ש כי לא נחש ביעקב, אז חלה עליו רוח נבואה, וכשהרגיש בעצמו שחלה עליו נבואה מה שלא חל עליו מעולם, אז שבח עצמו ואמר נאום שומע אמרי אל:
פסוק ב:
ובזוהר ותהי עליו רוח אלהים. אמר רבי יהודה מאי אתערותא הכא אלהים ולא רוח ה', אלא רוחא הדא מסטרא דשמאלא ההוא דאתקשרו תחותוי אינון זינין וחרשין דילי', א"ר אלעזר הכא אוליפנא אפילו האי לא שרא ביה רוחא קדישא, א"ר יוסי אי הכי הא כתיב ותהי עליו רוח אלהים ובכל אינון זמנין אחרנין לא כתיב הכי, א"ל הכי הוא ת"ח כתיב טוב עין הוא יבורך והא אוקמוה אל תקרי יבורך אלא יברך ובלעם הוא רע עין דלא אשתכח רע עין כוותיה בעלמא, דבכל אתר דהוה מסתכל הות מתלטיא, ועל דא אמרי האי מאן דאעבר בריה בשוקא ומסתפי מעינא בישא, יחפי סודרא על רישיה בגין דלא ייכול עינא בישא לשלטא עליה, אוף הכא כיון דחמא בלעם דלא יכיל בחרשוי וקסמוי לאבאשא לישראל בעא לאסתכלא בהו בעינא בישא, בגין דבכל אתר דהוא מסתכל בעיניה בישא הוה מתלטיא, ת"ח מה רעותא דיליה לקבליהון דישראל, כתיב וישת אל המדבר פניו וירא את ישראל, בה שעתא אלמלא דאקדים לון קב"ה אסוותא הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי, ומה אסיותא יהיב לון קב"ה בההוא שעתא הדא הוא דכתיב ותהי עליו רוח אלהים, ותהי עליו על ישראל קאמר, כמאן דמפרש סודרא על רישיה דינוקא בגין דלא ישלט ביה עינא בישא, כדין שרי ואמר מה טובו אהליך יעקב, ת"ח כל מאן דבעי לאסתכלא בעינא בישא לא יכיל אלא כד משבח ואוקיר לההיא מלה דבעי ללטיא בעינא בישא כו', ומה ארחיה אמר חמו כמה טבא דא כמה יאה דא, בגין למילט ליה ולמשלט עליה עינא בישא, אוף הכא אמר מה טובו אוהליך יעקב, כמה אינון יאין כמה אינון שפירין כמה נטיעאן שפירין דאתנטען בינייהו דמיין לאינון נטיעאן דנטען קב"ה בגנתא דעדן, ע"כ:
פסוק ג:
וישא משלו ויאמר נאום. נאם כתיב, כלומר לך נאה לנאום ולומר לא לאחר, והתחיל משבח עצמו. בנו בער, לא תאמר שלמד מאביו, שאביו הוא בער בערכו, וצריך שיהיה אביו בנו, כלומר שילמד ממנו, זהו בנו בעור, שבעור צריך להיות בנו של בלעם. ונאם הגבר שתום העין, שאינו צריך לפתוח ב' עיניו, כי הוא בעין אחת אע"פ שהיא סתומה יכול לראות כמו אחר כיוצא בו בשתי עיניו פתוחות:
פסוק ג:
ובזוהר פרשת פקודי (דף רל"ז) ז"ל, ת"ח אית מאן דעביד חרשין ואצלח בידוי ואית מאן דעביד לון כההוא גוונא ממש ולא אצלח בידוי, דהא לעובדיא אלין גברא מתקנא אצטריך, ת"ח מבלעם דאיהו הוה מתקנא לאינון חרשין דיליה ואצלח בידוי, בגין דכתיב נאם הגבר שתום העין, שתום העין וסתום העין כלא חד, דחד עינא סתים תדיר וחיזו דעינוי לא הוה באורח מישר, מומא הוה ביה בעינוי, כתיב ושלח ביד איש עתי, זמין בכלא חיזו דעינוי דלא יתכשר, אבל רוחא קדישא מאן דישתמש בהדיה מה כתיב כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור וגו', והכא כלא אתקין לרוחא אחרא למיהב מסאבא ליה דוכתא לאשלטא, ע"כ. א"כ מה ששבח עצמו באמרו שתום העין לומר שהוא מתוקן לקלל ועוד בזוהר פרשת נשא (דף קמ"ז) ז"ל, תאנא כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוש ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך, תאנא א"ר יצחק בוא וראה מה כתיב ביה בההוא רשיעא, דבלעם בשעתא דאתמסר ליה לברכא לישראל, הוה משגח בעינא בישא בגין דלא יתקיים ברכתא, והוה תלי מלוי בההוא עינא בישא, דכתיב נאום בלעם בנו בעור, מאי בנו בעור מההוא דהוה סני להו יתיר מכל בני עלמא, ונאום הגבר סתום העין, דסתים עינא טבא מנייהו, בגין דלא יתברכון ולא יתקיים ברכתא. א"ר יהודה אי הכי הוא, ודאי דאשתכח פקיחא דעינא לברכא דכתיב פקח עיניך בגין לברכא, וברכתא דרב המנונא סבא הכי אמר יפקח הקב"ה עינוי עלך, ובההיא דשיעא כתיב שתום העין בגין דלא יתברכון על ידוי ע"כ:
פסוק ג:
וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל, נאום הגבר, קרא עצמו גבר, כי המשיל עצמו לתרנגול שנקרא גבר שיודע לכוין השעות, ואין בעולם מי שיכול לכוין שעת כעסו של הקב"ה כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות ושניהם שוים בחכמה זו, ואמר כי התרנגול קורא ז' פעמים בלילה, וכן בבלעם מצינו וישא משלו ז' פעמים, והתרנגול נואף יותר מכל העופות ולכך לא הוכשרו התרנגולים לגבי המזבח, וכן בלעם היה נואף כמו שדרשו רז"ל על ההסכן הסכנתי וגו', וכן היתה עצתו להכשיל את ישראל לזנות בבנות מואב, ע"כ. עוד קרא עצמו גבר לפי שהיה ערל ויכול לסבול כח הנבואה, כי הנביאים כשהיו מתנבאים היה גופן כמת, וזה היה בתקפו, וכל זה היה מפני כבודן של ישראל, והוא חשב שמפני גבורתו באה לו, לזה קרא עצמו גבר:
פסוק ד:
נאום שומע אמרי אל. שיבח עצמו שאינו כשאר הנביאים שנופלים לארץ, והם כמתים שאין בהם שום הרגשה, והם רואים הדברים בדמיון, שנאמר וביד הנביאים אדמה, אני איני כן אלא שומע אמרי אל בבירור בלא דמיון. וכ"ז היה מפני כבודן של ישראל, והוא חשב שמפני מעלתו היא זאת. ואולי ע"ז רמזו רז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ארז"ל בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, כונתם לומר שכמו שמשה דבר ה' עמו פנים בפנים ולא היה נרתע ולא היה מזדעזע, כן בלעם בזה לבד היה שוה למשה מפני כבודן של ישראל. אבל יש הפרש גדול בין נבואתו של משה לו. כי משה היה מוכן ומזומן בכל עת כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה', לא כן בלעם שהוצרך להכין עצמו עד שהיה רואה, וזה ג"כ לא היה אלא עתה בפעם ג', וכשאמר לו אח"כ לכה איעצך אשר יעשה העם הזה וגו', ושיבח עצמו כ"כ על אלו הב' פעמים, איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, אבל משה לא זזה ממנו הנבואה ממעמד הר סיני שנאמר ואתה פה עמוד עמדי:
פסוק ד:
ואמר אשר מחזה שדי יחזה. שרצה והיה מקוה להגיע למעלת האבות שהיתה נבואתם באל שדי, זהו אומרו מחזה שדי יחזה, ולא אמר חזה אלא יחזה, שהיה מיחל ומקוה להגיע למעלה זו, ונמנעה ממנו, כי אפילו לזו לא הגיע כמ"ש יחזה ולא חזה, כ"ש לנבואת משה רבינו ע"ה. זהו נופל וגלוי עינים, נפל כתיב, פירוש שחסר ממנו וגלוי עינים, כמו חי שעיניו פתוחות ואינו רואה בהם:
פסוק ה:
מה טובו אהליך יעקב. ארז"ל ראה שאין פתחיהן זה כנגד זה ולא חלון כנגד חלון, אמר ראוים אלו לברכה, כמ"ש על חיש וביתו באו, שלא היו דרים שנים בבית אחד, כדי שלא ידע אחד בליל טבילת אשת חבירו ויבא לידי הרהור כן כאן לא היה פתח כנגד פתח, כדי שלא יראה אשת חבירו:
פסוק ה:
ד"א מה טובו אהליך. מה טובים אהל שילה ובית עולמים בישובן שהם מכפרים עליהם ע"י הקרבנות שמקריבין בהם, ולזה אמר יעקב, שמתכפרין מעקבותיהן. משכנותיך, אף כשהן חרבים וממושכנין הם חביבים לפני המקום וחרבנן מכפר עליהם, שכלה חמתו בעצים ובאבנים, שנאמר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה בערך זה קראם אהליך ישראל:
פסוק ה:
עוד מה טובו אהליך יעקב. כשראה בתי כנסיות ובתי מדרשות וראה שהאורה יוצאה מהם ע"י הוראת התורה והדינים, אמר כמה אור יוצא מהם. טובו הוא מלשון אור, כמו בהיטיבו את הנרות וגו'. אהליך, כמו בהלו נרו וגו':
פסוק ה:
עוד מה טובו. מה טובה זו העקבה והתחבולה שעושין ליצר הרע, שמיד כשפוגע בהם מושכין אותו לבית המדרש, כמו שארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. מה טובו, שהן עצמן משכן להקב"ה שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, וכן אמר הנביא היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, לא אמר בהיכל אלא היכל ה' המה, הם בעצמם היכל ה':
פסוק ה:
ובפרק חלק א"ר אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, בקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב, בקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם אמר משכנותיך ישראל, לא תהא מלכותם מושכת אמר כנחלים נטיו, לא יהא להם זיתים וכרמים, כגנות עלי נהר, לא יהא ריחן נודף, כאהלים נטע ה', לא יהא להם מלכים בעלי קומה, כארזים עלי מים, לא יהא להם מלך בן מלך, יזל מים מדליו, לא תהא מלכותם שולטת באומות, וזרעו במים רבים, לא תהא מלכותם עזה, וירום מאגג מלכו, לא תהא אימה למלכותו, ותנשא מלכותו, ע"כ. הרי עשר ברכות כנגד עשר קללות שהיה בלבו לקלל בהם את ישראל, והתחלת הכל הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כי כשיש להם לישראל בתי כנסיות שמתפללים בהם ושואלים משאלותיהם ובוטחים בה' שישמע תפלתם, ובתי מדרשות ששם דירת השכינה, שאין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. כאן הוכללו כל הטובות. אמר ר' אבא בר כהנא וכולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, קללה ולא קללות. כונת ר' אבא כמ"ש שכל עוד שבתי כנסיות ובתי מדרשות קיימין לא יש שום קללה:
פסוק ו:
כנחלים נטיו כגנות. היה רוצה לברכם כנחלים שהה זוחלים בימות הגשמים ופוסקים בימות החמה, כן יהיה הפסק למעלתם של ישראל, א"ל נטיו, שיהיו כנחל שאינו פוסק לעולם, שנאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום. כגנות, רצה לברכם שיהיו כגנה אשר מים אין לה, א"ל הקב"ה עלי נהר, כדמתרגמינין כגנת שקיא דעל פרת. כאהלים, רצה לברכם שאם יהיה להם שום מעלה שתהיה כמו האהלים שלבסוף ריחם נמר והם נפסדים ונרקבים, לזה א"ל, נטע ה', שאין בהם הפסד לעולם. ואמר כארזים, כלומר שאין גזעו מחליף, לזה א"ל אלי מים, שאם ישבר, מריח המים יחזור ויפריח. ד"א המשילם לארבעה דברים, לנחלים לגנות לאהלים לארזים. לנחלים, נגד הדגלים שהיו ג' דגלים לכל רוח, לזה אמר נטיו נגד חנייתם. לגנות, נגד הלוים שהיו חונים סביב למשכן, משפחות הגרשוני ימה, והקהתי תימנה, מררי צפונה. עלי נהר, שהיו על המשכן שמשם יוצא אורה לעולם, נהר מלשון ונהורא עמיה שרי. כאהלים נטע ה', נגד אהל מועד. כארזים עלי מים, נגד משה ואהרן ובניו, שהיו חונים פתח אהל מועד מזרחה, ולהם קרא ארזים. ואמר עלי מים, שמשם תורה והוראה יוצאה לכל ישראל, וכשם שאין העולם מתקיים בלא מים כך אין להם קיום בלא תורה, ולזה סמך יזל מים מדליו, מהדלי הגדול שהוא משה. מדליו, בגימ' מלך, ויהי בישורון מלך, שכל ישראל קבלו ממשה שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה, וכה"א תורה צוה לנו משה, מנין תור"ה צוה לנו משה, שהם תרי"א מצות, וזהו שאומרים הלכה למשה מסיני. וכבר כתבנו שמשה הוא כלל כל ישראל, ולזה רמזו שקול משה כנגד כל ישראל. וכן משה רבינו עם האותיות בגימ' כלל ישראל, א"כ כולם נוזלים ושואבים ממנו. וזרעו במים רבים, כאן רמז מה שארז"ל הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה, שמה שחסר מהאב יבא לבן, שכולם קבלו התורה מסיני, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וגו', ופירוש רבים, רבנים, כמו שק ואפר יוצע לרבים, פירוש לגדולים, ישולמו חלקם וחלק אביהם, וברא כרעא דאבוה. וירום מאגג מלכו, מאגג ואילך יהיה להם לישראל שם ומלכות שלא תפסק לעולם, שנאמר כסאו כשמש נגדי כירח יכון וגו', כי המלך הראשון מושאל הוא, ושמו מעיד עליו שאול. ותנשא מלכותו, בזמן מלך המשיח שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, קראו נשיא לפי שעתיד כביכול לדור בתחתונים, ובערך השי"ת קראו נשיא זהו ותנשא מלכותו:
פסוק ח:
אל מוציאו ממצרים. יזל מים, לומר שלא הוציאם ממצרים אלא להתעסק בתורה, וכה"א בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', ולזה אמר כאן אל מוציאו ולא אמר מוציאם כמ"ש לעיל, לומר שאע"פ שלא היו ראוים להוציאם שהיו עובדי ע"ז ומגדלי בלורית, עכ"ז הואיל והיו כולם בלב אחד זכו ליציאה אע"פ שלא הגיע הקץ, ועשה עמהם כמה נסים, זהו כתועפות ראם לו, לפי שהיו כולם כנפש אחת, ולזה נתן להם התורה שנאמר ויחן שם ישראל. ולז"א יאכל גוים צריו, הגוים שצררו עליהם שהם המצריים הצרים אותם להשפילם ולעשותם כעפר. עצמותם יגרם יסירנו מהיותו גרם, פירוש עצם, יגרם כמו ותשרש שרשיה. וחציו ימחץ, כת"א. ופירש"י ז"ל וחציו ימחץ, אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם, כמו בעלי חצים מארי פלגותא, לשון חלוקה, וכן ימחץ לשון חלוקה, שחצו את ארצם, ויש לפתרו לשון חצים ממש, חציו של הקב"ה ימחץ בדמים שלהם, ע"כ, ויכולין ג"כ לומר חציו של הקב"ה ימחץ בצרים שלהם וימחצם:
פסוק ט:
כרע שכב כארי. אמר לו בלעם אתה רואה בקסמיך שעתידין לכרוע וליפול, כמו המה כרעו ונפלו. בבית ראשון לפי שחזר ונבנה קראהו כריעה לא נפילה. שכב, בבית שני, ולפי שנשאר חרב קראו שכב, ועתיד הקב"ה להעירה ולומר לה התעוררי קומי שבי ירושלים, אבל עתה היא ישנה ושוכבת על העפר, ועתיד לומר לה התנערי מעפר, אימתי עד בוקרו של משיח, שנאמר שכבי עד הבקר. ואמר כארי, על בית ראשון שנחרב ע"י נבוכדנצר שנקרא ארי שנאמר עלה ארי מסובכו. וכלביא, על בית שני שנחרב ע"י אספסיאנוס קיסר. ומ"ש כארי בכ"ף, לפי שהוא לא עשה דבר, כמ"ש הנביא קחי רחים וטחני קמח, עמא קטילא קטלת קרתא יקידא יקדת. מ"י יקימנו, היא הבינה שמוציאה העבדים לחרות, שנת החמשים. זהו מ"י יקימנו, מ"י ירפא לך:
פסוק ט:
מברכיך ברוך ואורריך ארור. הקדים הברכה שאמר קודם מברכיך ברוך, לפי שרצה לברך את עצמו כמו שאמר ותהי אחריתי כמוהו. ובמדרש להלן ביצחק כשבירך ליעקב אמר אורריך ארור ומברכיך ברוך, אלא בלעם ע"י שהיה שונא פתח בברכה וחתם בקללה, ויצחק על ידי שהיה אוהב פתח בקללה וסיים בברכה. ד"א הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, לפיכך התחיל בקללה, ורשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין, לפיכך התחיל בברכה:
פסוק י:
ויחר אף בלק בבלעם וגו' והנה ברכת ברך זה שלש פעמים. א"ל אני חשבתי בשתי פעמים הראשונים שאתה ממשל משלים, עתה שאמרת ומברכיך ברוך, בזה נתאמת לי שהשתי פעמים הראשונים היו אותם משלים ברכות, זהו והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, עם זה הפעם הם שלש פעמים:
פסוק יא:
ועתה ברח לך, אמר לו עתה ממתין לפי שברכת אותם שתחול הברכה עליך, ולזה אמרת מברכיך ברוך, וצריך אתה לברוח מפניהם, כי סופך ליפול בידם, אבל עתה ברח לך אל מקומך אולי תנצל, כי מקומו של בלעם הוא פתור ואינו ארץ ז' עממין. והוא לא שמע לו והלך למדין ליטול שכר כ"ד אלף שמתו מישראל בעצתו ונהרג עם מלכי מדין, שנאמר את אוי ואת רקם וגו' ואת בלעם בן בעור הרגו ב"י בחרב. אמרתי כבד אכבדך, אמר במה אני יודע שסופך ליפול בידם, לפי שאתה לא באת בתחלה לברך אותם, לא באת אלא בשביל ממון שפסקתי לך, וזו הברכה שברכתם הוא בעל כרחך, א"כ קללה תחשב לך. לזה הוא בקש התנצלות ואמר הלא גם אל מלאכיך וגו' אם יתן לי בלק וגו', לומר שלא בא בשביל כסף וזהב:
פסוק יא:
עוד אמר אכבדך, לפי שהוא אמר לו אל נא תמנע מהלוך אלי, שאמר אם יש לך מונע לא תשמע לו, שאע"פ שהוא עושה לך כבוד אני אעשה לך כפול ומכופל, זהו כי כבד אכבדך מאד, עתה אמר לו המונע הוא הקב"ה ולא מנעך מפני אהבתן של ישראל אלא משנאתו לך, לפי שאמרתי כבד אכבדך הוא מנעך מכבוד:
פסוק יד:
ועתה הנני הולך לעמי. אמר לו אתה אמרת ברח לך, איני צריך לברוח, כי היה בוטח בכשפיו שינצל מהם, שעשה כמה כשופין ופרח באויר, כמ"ש בפרשת קדושים מהזוהר, ובמדרש פרשת מטות עיין שם. ופיו הכשילו שהולך ולא ישוב. ואמר לו בשבילי איני צריך עצה אבל לך צריך, עצה, לכה איעצך, העצה היא לך לא לי, לפי שאתה עתיד ליפול בידם שבלק הוא צור שהוא מנסיכי מדין:
פסוק יד:
לכה איעצך. לא אמר ותהי עליו רוח אלהים כמ"ש בשלש פעמים הראשונים, לפי שעתה שבירך בפירוש לישראל ראה יותר, לפי שהכין עצמו, לזה אמר ויודע דעת עליון, מה שלא אמר כן לשעבר. ואמר איעצך, לפי שהוא עתה מתנבא באבדן של מואב שעיר ועמלק, לזה אמר איעצך, כמ"ש הנביא זאת העצה היעוצה על כל הארץ והיד הנטויה על כל הגוים כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו נטויה ומי ישיבנה. והרמב"ן ז"ל כתב איעצך אגיד לך עצה היעוצה מאת ה', אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וגלה לו נבואה זו שלא יפול עמו ביד ישראל עתה רק באחרית הימים. והנה היו ד' נבואות, ראשונה שאמר שישראל הם חלק ה' ונחלתו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ב' התנבא בכבוש הארץ ושיהרגו מלכים אדירים שבה, שנאמר הן עם כלביא יקום. ג' התנבא בישיבתן בארץ במנוחה והשקט, ואמר מה טובו אהליך יעקב, ושיעמידו מלך שינצח את אגג, ושיתנשא עוד המלכות, שראה דוד מתנשא למעלה, שנאמר וידע דוד כי הכינו ה' למלך. ועתה בנבואה זאת הרביעית הוסיף לראות ענין המשיח, ולכך הרחיק הענין מאד, שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, מה שלא אמר כן בכל הנבואות הראשונות, ואמר כי זאת עצת ה' שיעץ באחרית הימים. וקרא עצמו עתה שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כאשר אמר בנבואה שלישית, והוסיף לקרא עצמו ויודע דעת עליון, והאומר כן שיודע דעת עליון, ירצה לומר שהוא יודע מה בדעתו של עליון לעשות בעולמו באחרית הימים, וזה כענין כי יום נקם בלבי, וארז"ל לבא לפומא לא גלי, ע"כ:
פסוק יד:
איעצך. רז"ל אמרו שנתן לו עצה על הזנות, איעצך אמר לו אלהיהם של אלו שונא זמה כו'. ולא נכתבה בפירוש אלא ברמז במלת איעצך, וכן משה אמר לישראל הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. ומה שלא נכתבה בפירוש, כדי שלא ישתבחו המדינים לומר שעצת נביאם הועילה, וגם כדי שלא יבאו לפרוץ בזנות שהיא אחת משבע מצות בני נח, וגם משום ישראל שלא יאמרו שעל ידו נסתייע מילתא, ואין עליהם שום עון אשר חטא, ולמה נענשו, לזה נסתמה לומר שמהם היא הסבה וההתחלה, שנאמר ויחל העם וגו'. ומה עשה הארור בלעם, אמר אם אומר לו העצה מיד בפירוש לא יהיה שומע ממני, שהיו כולם גדורים בעריות מפחדם מהמבול שבא בסבת הזנות, עמד ופתהו והודיעו מה שעתידין לעשות באומות ובפרט בעמו, כאומרו אשר יעשה העם הזה לעמך, ואח"כ פתהו על הזנות, א"כ איעצך, אבל קודם אמר לו אשר יעשה העם הזה וגו':
פסוק טו:
וישא משלו ויאמר.. מאחר שנודע לבלק שהוא מברך לישראל כמו שאמר והנה ברכת ברך, והוא ג"כ רוצה בכך, למה לו למשל משלים, יאמר הדברים בפירוש, אלא ארורים הרשעים שאין טובתן שלמה, שרצה שלא תתקיים הברכה, כמ"ש בזוהר וז"ל, וישא משלו ויאמר, אמר במתליה למימר, מאי טעמא בגין דלא יתקיימון מלין בעגלא, ע"כ. וישא משלו ויאמר, אמר מה שאמר, ולפי שאינו רוצה בברכתן של ישראל דחה אותם למרחוק, ולפי שהיה רוצה שיתברך בברכתם של ישראל, לזה אמר אראנו, ולא עתה וחלה עליו רוח הקדש, ורצה לדחותה ולבקש לה עקיפין ולעשותה משל, ולזה אמר נאום בלעם, ולא רוח הקדש, ונאם הגבר שתום העין, כלומר שהוא בעל מום ואינו כדאי שתחול עליו רוח הקדש, אמר לו הקב"ה נאם שומע אמרי אל, אע"פ שאתה בעל מום, לא חלה עליך רוח הקדש בשביל שאתה ראוי לכך אלא בשביל כבודן של ישראל שמיחדים שמי ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ויודע דעת עליון, כלומר אתה יודע בדעתו של עליון שדעתו לברך לישראל. ומחזה שדי יחזה, לא אמר חוזה כמו שאמר שומע אלא יחזה לעתיד, הטעהו שעתיד להתנבא על האומות, ומה שאמרת שאתה סתום העין ואתה בעל מום, אינו כן, נפל כתיב, פירוש חסרים הם הדברים, כמו לא נפל מדבריהם ארצה, שהוא לשון חסרון, אלא תהיה גלוי עינים, לא סתום העון כמ"ש, ועכ"ז דחה הדברים ואמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו', שנפשו קצה בטובתן והצלחתן של ישראל, לזה אמר אשורנו, כי כשרואה הדבר מרחוק אינו רואה אותו על בוריו:
פסוק טו:
עוד אפשר לומר אראנו על משיח בן יוסף, ולפי שעתיד ליהרג אמר אראנו, אבל על משיח בן דוד אמר אשורנו, שנאמר ואשרו אתכם כל הגוים. דרך כוכב מיעקב, זה משיח בן יוסף, לזה אמר מיעקב, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף. וקם שבט מישראל, זה משיח בן דוד, והמשיל בן יוסף לכוכב שאין אורו כ"כ, ופעמים נראה ופעמים אינו נראה. וקם שבט, הוא שבט המלכות, שכן ברכו אביו לא יסור שבט מיהודה, ות"א לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, וכן משה בירך ליהודה וזאת ליהודה, לפי שאמר יחי ראובן, והתחיה היא ע"י מלך המשיח, לזה אמר וזאת ליהודה, כלומר התחיה שאמר יחי ראובן זאת ליהודה, ולזה אמר וזאת בוא"ו ולא אמר כמו שאמר וללוי אמר, או לבנימין אמר, וליוסף אמר, ולגד אמר, וכן כולם:
פסוק יז:
ומחץ פאתי מואב. לא יכם לגמרי. לפי שבת לוט לא היתה כוונתה באותה מעשה לרעה, כי כיוונה לשם שמים לשום בעולם שארית, בחשבה שכל העולם אבד, לכן ישאר ממנה שארית, וכן אמר הנביא ושבתי את שבות מואב, אבל לפי שהחציפה פניה וקראתו מואב שנתעברה מאביה, ונתנה מקום לזנות, אחר שהיו גדורים מעריות, לזה לא יבא בקהל ה':
פסוק יז:
ומה שאמר פאתי ולא פאת, ניבא על דוד שמדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות. וקרקר כל בני שת, כלומר הבנים העקריים שאינם לא מן בני הפילגש ולא מן השפחות שהם בני עשו. שת, פירוש יסוד, כמו כי השתות יהרסון, שהיסוד הוא עיקר הבנין. ובזוהר פרשת בלק (דף ק"ץ) ז"ל, נעמה מבני עמון ביומי דדוד נפקא, כדין שראת רוח קודשא על דוד, אמר ליה דוד כד כל עלמא מדידנא ואפילנא עדבין מדידתא דישראל חבל נחלתו, הוה דכירנא מה עבדו בחבל נחלת מואב, מה כתיב וימדדם בחבל וגו', בההוא חבל נחלת ה', כל אינון דהוו מההוא זרעא חבל ההוא חבלא אחיד בהו כתיב מלא החבל מהו מלא החבל ההוא דכתיב מלא כל הארץ כבודו, הוא אמר דא הוא לחיי ודא הוא לקטלא, וההוא חבל אחיד באינון דאתחזן לקטלא, ובגין כך אחיד בחבל ופשיט חבל על ההוא חבל נחלת השם, ומדין גדעון שצי להו וכל ההוא זרעא, דלא אשתאר מנייהו מכל אינון דאבאישו לישראל, קב"ה נטיר להון דבבו ונטיל מנייהו נוקמין, אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא אריך רוגזיה ואפיה עמהון עד דיפוק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו, ע"כ:
פסוק כ:
וירא את עמלק. ראה שבא משני אלופים, משעיר שאמו תמנע היא מאלופי שעיר שנאמר ואחות לוטן תמנע, ואומר ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו, לזה אמר ראשית גוים עמלק שבא מב' ראשים, לזה אמר וגם הוא עדי אובד, לא יאמר שהואיל שאמו אינה מאדום יש לו השארות, אלא וגם הוא אחריתו עדי אובד:
פסוק כא:
וירא את הקיני. ראה שעשה קן למשה, לזה אמר איתן מושבך, שזכית לישב בלשכת הגזית בזכות שעשה קן למי שלקה על ידי הסלע, זהו ושים בסלע קנך:
פסוק כב:
כי אם יהיה לבער קין. פירש"י ז"ל נתיישבת ונתקפת בתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתיישבת שם, מה בכך, עד מה אשור תשבך, עד היכן אשור מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טירוד מן העולם אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות:
פסוק כג:
וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה. כיון שהזכיר שביית אשור אמר אוי מי יחיה, מי יוכל להחיות את עצמו משומו אלה, שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבאו צים מיד כתים ויעברו כתים, ע"כ. עוד אוי מי יחיה, כמו שאמר ר' יוחנן ייתי ולא אחמיניה, מרוב חבלי משיח, לזה אמר אוי, כמה יפרו דתן, שלא יוכלו לסבול, ועל אותו זמן נבחר מות מחיים, על זה אמר אוי מי יחיה:
פסוק כה:
ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו. מה צורך בזה, אלא בא לומר רשעות שלהם, שאחר שהלך כל אחד למקומו, הלך בלק למדין כדי לפתותם, והוא הפקיר בתו תחלה, ובלעם הלך עמו לחזק הענין אולי לא ירצו לפי שהיו גדורים. לזה אמר ואת מלכי מדין הרגו את אוי וגו' ואת בלעם: