א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ ז יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ ח אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃ יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ יד וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ טו וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ טז נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ יז אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃ יח וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃ יט וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃ כ וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כא וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃ כב כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃ כג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃ כד וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כה וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק א:
ח הכי גרסינן רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר כו' כלומר בין רוצה בין אינו רוצה לקללם אזכיר עונותיהם:
פסוק א:
ט שהזכיר להם עון של עגל שעשו במדבר:
פסוק ב:
י דאם לא כן למה נשא את עיניו בפעם הזאת יותר מבשאר פעמים:
פסוק ב:
כ רצ"ל במה שכתוב ותהי עליו רוח אלהים משמע שהיה עליו נבואה ולא מפרש אחריו מאי נבואה אלא מספר בשבחן של ישראל ומפרש עלה בלבו וכו' וכאלו אמר ותהי עליו רוח אחרת והוא רוח אלהים שלא לקללם:
פסוק ג:
ל בלעם ובלק דלעיל גם כן כתיב בבלק בנו צפור. ופירושו בנו הוא בעור אביו וכן בלק. והא דלא פירש זה לעיל גבי בנו צפור יש לומר דלעיל הוה אמינא שוי"ו נוספת היא כמו למעינו מים אבל הכא דרשו משום דכתיב פעם שנית בנו בעור על כרחך לדרשא אתי ומכאן ילפינן נמי אמה דכתיב בנו צפור:
פסוק ג:
מ כלומר ליטרא בן חצי ליטרא היה:
פסוק ג:
נ לענין יין נסך קאמר שאם היה חבית של יין בבית עכו"ם לבדו ושהה שם עד שיכול לנקב העכו"ם החבית ולהוציא יין ויסתום ויגוב פירוש וייבש הסתימה כתרגומו חרבו המים נגובו אז הוי יין נסך שמע מינה דלשון שתום נקובה הוא:
פסוק ג:
ס כלומר שהיה לו ראייה טובה יותר משאר האדם:
פסוק ג:
ע רצ"ל הא מסורת בידינו דבלעם היה סומא ולמה מפרש רש"י פתוח העין דמשמע שהיה רואה בראייה טובה. ועל זה פירש ולא אמר שתום העינים וכו':
פסוק ד:
פ לפי פשוטו קשה למה אמר נופל היה לו לומר שוכב וגלוי עינים:
פסוק ז:
צ שאול המלך והכי קאמר קרא וירם ר"ל שאול המלך יטול מלכותו מאגג על ידי שיכבוש אותו:
פסוק ח:
ק ואין כוונת המקרא הזה לומר שהאל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו שלא בא הכתוב כאן להודיע כחו של הקדוש ברוך הוא שהרי כבר אמר למעלה. ועוד שישאר מאמר יאכל גוים צריו בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו. ולפיכך אמר בתוקף ורום שלו יאכל וכו' ואם כן יהיה פירושו של קרא הכי האל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו ועם אותו התוקף ורום שלו יאכל ישראל כו' והוסיף מלת את וה"א הידיעה על מלת ע"א ואמר את הע"א כי עם זה יובן שיהיו הע"א נאכלים ולא אוכלים והוסיף מלת שהם כי עם זה תהיה מלת צריו ביאור ועוד הוסיף מלת של צרים להורות אותם שהם צריו יגרם ולא כל הע"א בכלל לכן אמר צריו ולא צרים:
פסוק ח:
ר ערמימותו לשון ערום:
פסוק ח:
ש תרגום של בעלי חצים והכי קאמר קרא וחלוקה של צרים יחלקו ישראל ר"ל ארץ ישראל שהיה להם בחלוקה יחלקו ישראל:
פסוק יד:
ת דאם לא כן אני הולך למקומי מיבעי ליה כמו שאמר בסמוך וישב למקומו:
פסוק יד:
א ר"ל דלשון איעצך אין שייך לומר על אשר יעשה העם וגומר אלא יאמר לו השמועה אבל לא בלשון עצה. והיה ראוי לכתוב אשר תעשה וגומר. ועל זה פירש מה לך לעשות ומקרא קצר הוא כמו שפירש בסמוך והכי פירושו איעצך מה לך לעשות וגם אודיעך את אשר יעשה וכו' ומה היא העצה שהכתוב לא גילה אותה אלהיהן וכו':
פסוק טז:
ב דקרינן דע עת עליון כלומר שיודע עת שכועס בה עליון. (דבק טוב) דק"ל השתא דעת בהמתו לא ידע והיאך ידע דעת עליון לכן פירש לכוין וכו':
פסוק יז:
ג (גור אריה) דאין לפרש אראנו לעם דאם כן איך אמר ולא עתה אלא אמר רואה וכו':
פסוק יז:
ד והוא לשון נוקב:
פסוק יז:
ה ואף על פי שהיה לאדם גם קין והבל הא הבל הרגו קין קודם שהיו לו בנים וקין אף על פי שהיו לו בנים הא מתו כולם במבול אבל משת בן אדם בא נח שהיה אחר המבול וממנו יצאו כל האומות שהוא בא משת:
פסוק יח:
ו ר"ל אויביו שכתוב בקרא הם ישראל שהם אויביו של עובדי אלילים והוסיף למ"ד למלת אויביו מפני שבזולת זה לא הודיע הכתוב לאיזה אומה יהיה שעיר ירושה:
פסוק יט:
ז כלומר זולת דור הנזכר:
פסוק כ:
ח פירוש לא ראיה חושיית שהרי כתיב אחריו ואחריתו עדי אובד ותהיה מלת וירא על כרחך הראיה השכלית ומה שלא פירש לעיל גבי אראנו שהוא לשון הסתכלות שהיא ראיה שכלית מפני ששם מדבר בענין שבחו וגדולתו של יעקב שהיא ראיה שכלית בהכרח אבל פה אמר ראשית גוים עמלק היה עולה על הדעת שהיא ראיה חושיית לפיכך פירש שהוא מורה על ראיה שכלית (רא"ם):
פסוק כ:
ט רצ"ל הא הרבה עובדי אלילים היו לפני עמלק ואין לפרש נמי ראשית לשון חשיבות ומעלה שהרי מפלגש אליפז בן עשו היה:
פסוק כ:
י כלומר ולא כמו שאר מלכי עובדי אלילים שיאבדו מכח מלחמות שאר האומות וידענו זה דכתיב תמחה את זכר עמלק ידענו שעל כל פנים יהיה זה מידינו:
פסוק כא:
כ ר"ל שהיו סנהדרין וכל הלשונות הללו שייכים גבי סנהדרין תרעתים לשון שער ר"ל שער של סנהדרין. שמעתים על שם שיודעים בשמעתא. שוכתים ר"ל שסוכים ברוה"ק:
פסוק כא:
ל הוצרך לפרש שהוא לשון תימה מפני שבלעם לא בא אלא להודיע גדולתן של ישראל ומה לו להודיע גדולתן של בני יתרו. ואין לומר משום שהוא תקוע אצל עמלק משום הכי הזכירו אחר עמלק וכמו שפירש רש"י לעיל ועדיין קשה מנא ליה שהוא לשון תימה. יש לומר דאם כן למה הזכיר גדולתו עד שהוצרך לפרש גם הרעה שלו דהיינו שיגלה ואין בזה היזק מאחר שיש לו תקוה שישוב אלא על כרחך שלא הזכיר אלא על דרך תימה. רא"ם. ועוד יש לומר כיון שהזכירו בלשון נכח ואמר איתן מושבך ולא אמר מושבו שמע מינה לשון תימה הוא:
פסוק כב:
מ כלומר אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד כו' לחלח וחבור שמות מקומות הם והכי קאמר כי אף אם יהיה אתה עתיד לבער עם ישראל אתה קין מה בכך עד מה אשור תשבך ר"ל אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד מן העולם:
פסוק כג:
נ ר"ל מי האדם שיכול לעשות שלא ישים עליו הגוזר את אלה והם הבלבולים שיהיו בעולם: