מה טובו אהליך יעקב
בלעם נשכר על ידי בלק מלך ארם לקלל את ישראל, אך הוא אינו ממלא את תפקידו: "לקֹב אֹיבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים" (במדבר כד, י), טוען כנגדו בלק; ובברכה השלישית הוא מצהיר: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (שם שם, ה).
"אוהלי יעקב" מתפרשים בשני דרכים, כאוהל פרטי של כל אחד מישראל, "שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה" (רש"י שם, שם); וכאוהל ציבורי של כלל ישראל, "בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב). וכן נדרש הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג ע"ב), ומכאן הביטוי "ממית עצמו באהלה של תורה".
והוסיף המשך חכמה היבט נוסף, שגם גופו של האדם הוא אוהל לנשמתו. הרב מסביר שבזמן מעמד הר סיני היו ישראל משוללי כוח בחירה, שכן היו מוכרחים לבחור בתורה, וזה הפירוש שכפה עליהם הר כגיגית. "זה עיקר תכלית הבריאה, לזכך החומר עד שישוב בשרו לרוחני, ולכלי חזיון בכבוד אלקים, וכמו שכתוב באיוב (יט, כו): 'ומבשרי אחזה אלו-ה'". אלא שהאדם צריך להגיע להישג זה בכוחות עצמו ובבחירתו החפשית, ועל כן מיד לאחר מתן תורה נאמר לישראל - "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כו): לגוף של האדם, לאוהל של הנשמה.1 כלומר, לאחר ימי הפרישות יש לשוב לחיי הגוף, והסביר רש"י 'שובו לנשותיכם' (ראה רש"י במדבר יב, ח), שהרי "ביתו זו אשתו" (יומא ב ע"א). ישראל נצטוו לחזור לחיים החומריים, אך באותה שעה לרומם אותם לרמה של מתן תורה. וכן אמר הקוצקאי, "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז) - כדי שיעשו מהארץ שמים.
וכן ביקש דוד, "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהילים כז, ד); דוד לא ביקש שהוא לא יצא מבית ה', שהרי צריך אדם לעסוק גם בענייני חול ופרנסה וכדומה, אלא בכל מקום שילך, יחוש שהוא נמצא בבית ה'. זוהי תכלית האדם, "ושכנתי בתוכם" - בתוכו של כל אחד ואחד בכל עת ובכל שעה.2וכן כתב הרמב"ם, שלא ידבר אדם שיחה בטלה, אלא או בדברי חכמה, או בדברים שצריך להן לחיי הגוף. וכן כתב הרמב"ם על שאר ענייני הגוף, כגון: אכילה, שתיה, נשיאת אישה, שהכל יהיה לשם שמים. "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל". וזהו שאמרו על רב שלא שח שיחה בטלה, שגם דברי החולין שלו היו הכרחיים לצורך גופו, כדי שיוכל לעסוק בתורה (הלכות דעות פ"ב ה"ד).
וכן נהג רב חסדא. הגמרא מספרת שמלאך המוות לא יכול לנצח את רב חסדא, "דלא הוי שתיק פומיה מגירסא" (מועד קטן כח ע"א). האם אפשר שאדם לא יפסיק רגע מלימודו לעסוק בצורכי גופו? אלא אף צורכי גופו צורך תורה הן, ועל כן מלאך המוות לא יכול לו.
אומנם החומר הוא החוצץ בין ישראל לאביהם שבשמים, ויפה ניסח זאת הבעל שם טוב: "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה), ה'אנכי' של האדם הוא המפריד בין ישראל לאביהם שבשמים (נתיבות שלום, במדבר קח); אבל בכוח התורה יכול אדם להפוך את אוהלו-גופו וביתו למעון לשכינה. וכתב הב"ח שע"י לימוד התורה נעשה האדם היכל ה' ומרכבה לשכינה (אורח חיים, סימן מז, אות ב). אדם הממית עצמו על דברי תורה הופך את אוהלו להיכל ה'. ושני הפירושים לאוהלי יעקב חד הן, שע"י לימוד תורה הופך הבית היהודי לבית מדרש; נמצא שהאדם יושב כל ימיו בבית ה'. וע"כ רמזה תורה הנהגה זו דווקא בטומאת מת באוהל, שהאוהל-הגוף הוא מקור הטומאה, שהחומר הוא טמא, שהרי בנשמה אין טומאה, ורק לאחר הפרדת הנשמה מן הגוף הוא נטמא. וע"י תורה הופכת הטומאה לטהרה והאהל החמרי למשכן רוחני ואהלה של תורה.
אין פלא אפוא שאומות העולם התנכלו מאז ומעולם לבית היהודי ולבית המדרש. זו היתה גם הקללה של בלעם, לולא שם הקב"ה דברים בפיו; אבל בסופו של דבר בלעם הצליח במזימת בנות מדין. ואומרת הגמרא בסנהדרין, ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - 'מה טובו אהליך יעקב' וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר 'ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך' - קללה ולא קללות" (קה ע"ה). ופירש שם רש"י: "אחת מן הקללות הפך לברכה, שלא חזרה לעולם, ולא כל הקללות לברכות, שחזרו", והוא שהובטח לנו "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא).