א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ ז יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ ח אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃ יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ יד וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ טו וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ טז נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ יז אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃ יח וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃ יט וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃ כ וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כא וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃ כב כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃ כג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃ כד וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃ כה וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"וירא בלעם...". בלעם הגיע לכלל מסקנה שה', לא זו בלבד שאינו מסכים שהוא יקלל את ישראל, אלא להפך, רצונו שיברכם. אך ההמשך "וישא... וירא" אפשר לפרש גם בדרך אחרת, שלא כרש"י - משהגיע בלעם למסקנה החדשה כנ"ל, נשתנתה ראייתו את הדברים, עתה "וישא... וירא... שֹׁכן לשבטיו". (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק א:
וקצת קשה: מה ראה יותר אחר בניית המזבחות והקרבת הקרבנות מאשר קודם? (פ' בלק תש"ס)
פסוק א:
רש"י ד"ה לקראת נחשים, ...אמר: רוצה ואינו רוצה לקללם וכו'. כלומר קרוב שיתרצה לקללם, ואין חסר כאן אלא קיטרוג של עוון בכדי שיכריע ויסכים לכך. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק ב:
רש"י ד"ה וישא בלעם וגו', ...והרי יש לך שלוש מידותיו - עין רעה (כאן), ורוח גבוהה (כב, יג) ונפש רחבה (כב, יח). ע"כ. באשר לסדר המידות שלא על פי סדר הפסוקים, צריך לומר שרש"י מקדים עין רעה על פי מאי דסליק מיניה. ואולם אותו הסדר גם במשנת אבות (פ"ה, מי"ט), ושם אי אפשר לומר כן, והוא תמוה. (פ' חקת תשמ"ז - בלימודי עם מיכאל זינגר שי')
פסוק ב:
רש"י ד"ה שכן לשבטיו, ראה כל שבט... ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה וכו'. קשה לי: (א) מאי רבותא שהשבטים אינם מעורבין זה בזה? מה רע היה אילו היו מעורבים? (ב) על הסיפא (ראה שאין פתחיהן וכו') רש"י חוזר בפסוק ה ד"ה מה טבו: על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה, כלומר בשינוי מזערי. והרי אין זה מקובל לפרש שני ביטויים בתיאור סיטואציה אחת, ומה טעם שינויי הנוסח? (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק ב:
לשאלה השנייה ענה לי חזי שי' מיד - הראשון שייך לראייה עצמה והשני - לברכה־לשיר. כמובן שאין בכך תשובה לשינוי בנוסח הדברים. (פ' בלק תשנ"ב) ובאשר לשאלה הראשונה ראה "נחלת יעקב". לדבריו, דבר זה הוא סימן לטהרת קדושתם של ישראל, שכל אחד ואחד מהם מכיר את יחוסו ובית אביו ויודע לאיזה שבט הוא משתייך.
פסוק ג:
רש"י ד"ה בנו בער, כמו "למעינו מים" (תהלים קיד, ח). ע"כ. לא ידעתי לשם מה רש"י חוזר על מה שאמר למעלה (כג, יח). (פ' בלק תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': עיין "שפתי חכמים" על אתר (אות ל).
פסוק ג:
רש"י ד"ה שתם העין, עינו נקורה מוצאת לחוץ, ...ולשון משנה הוא: "כדי שישתום ויסתום ויגוב" וכו'. מעניין שמאותו לשון לומד רשב"ם היפוכו של דבר: "פתוח עין, רואה מראות אלהים" וכו', והוא כדברי אונקלוס: "דשפיר חזי", תרגום־פירוש שרש"י אינו מביא (לפחות לא בדפו"ר). דומה שמה שהביא את רשב"ם לפרש כך הוא ההקשר - הפסוק הבא מתאר את בלעם כ"שֹׁמע אמרי אל... מחזה שדי יחזה".
פסוק ג:
ומה שרש"י מביא בשם רבותינו וכו' ממסכת נידה (לא ע"א) אינו סותר אלא משלים דבריו, כי אין בזה אלא הסיבה להיותו שתום עין. דומה שהִפְנים היטב את עונשו, שכן משנתבקש להשיא עצה לבלק (להלן בפסוק יד רש"י ד"ה לכה איעצך) ידע היטב כיצד מעוררים את כעסו של ה' - "אלהיהם של אלו שונא זימה הוא". (פ' בלק תשמ"ט, תשנ"ב, תשנ"ו, תשנ"ט)
פסוק ה:
רש"י ד"ה מה טבו אהליך, על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. ע"כ. כך מפורש כבר למעלה (ב ד"ה שכן לשבטיו). וראה מה שכתבתי שם. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק ו:
רש"י ד"ה כנחלים נטיו, ...מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר להשית אל המדבר פניו וכו' (סנהדרין קה ע"ב). וכך נאמר שם בגמרא: אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו: ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - "מה טבו אהליך יעקב"; לא תשרה שכינה עליהם - ו"משכנתיך ישראל"; לא תהא מלכותן נמשכת - "כנחלים נטיו"; לא יהא להם זיתים וכרמים - "כגנת עלי נהר"; לא יהא ריחן נודף (ממצוות) - "כאהלים נטע ה'"; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - "כארזים עלי מים"; לא יהיה להם מלך בן מלך - "יזל מים מדליו"; לא תהא מלכותן שולטת באומות - "וזרעו במים רבים"; לא תהא עזה מלכותן - "וירם מאגג מלכו"; לא תהא אֵימת מלכותן - "ותנשא מלכותו". (פ' בלק תשנ"ט)
פסוק ו:
רש"י ד"ה נטע ה', ...לשון אחר, כאהלים נטע ה' - כשמים המתוחין וכו'. לשון זה אינו, דאם כן היה לו לנקוד כאהלים האל"ף בחול"ם. ע"כ. זה יפה, כלומר לפי הניקוד אין הכוונה־הפירוש אהלים כי אם כתרגומו, כלומר כלשונו הראשון. אך הנה בד"ה הבא (נטע ה') חוזר רש"י אל הלשון האחר שאותו שלל רק זה עתה בגלל הניקוד. וצריך עיון. (פ' בלק תשס"ו) לפי ר' וולף היידנהיים ב"הבנת המקרא" קטע זה ("ולשון זה... הא' בחול"ם") איננו מלשון רש"י, אלא השגת תלמיד היא זו, והמעתיק הכניסה פנימה. ולפי רד"ק בספר "השורשים" (שורש אהל) אין ממש בהשגת תלמיד זה.
פסוק ז:
רש"י ד"ה מדליו, מבארותיו. ופירושו כתרגומו. ע"כ. דלי הוא הכלי שבו שואבים מים מן הבאר, ובמים הנוזלים מן הדליים יש ביטוי לריבוי המים בבארות. ובאונקלוס בא המשל - "יסגי מלכא דיתרבא מבנוהי" (יגדל המלך אשר ימשך מזרעו) - המשיל את ענין המלוכה למים על שם שהדרך למשוח את המלכים אצל הנהר, לסימן טוב, שתימשך שלשלת מלכותם כמים הנובעים. ראה "באר מים חיים". (פ' בלק תשמ"ט)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ותנשא מלכותו, של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה. ע"כ. הרי זה חוזר אל פסוק ה. לאמור: תימשך ותינשא מלכות בית יעקב יותר ויותר, ואי אפשר לומר שהכוונה למלכות שאול, שכן בעקבות כשלונו בלקיחת השלל במלחמת עמלק, הורד ממלכותו. (פ' בלק תשס"א)
פסוק יג:
"...אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". "ביתו" ולא 'ביתי', מתוך ההנחה שביתו־ארמונו של המלך גדול מביתו שלו, של בלעם. (פ' בלק תשנ"ט)
פסוק יג:
רש"י ד"ה לעבר את פי ה', כאן לא נאמר "אלהי" כמו שאמר בראשונה וכו'. הכוונה לדברי בלעם למעלה (כב, יח) - "לא אוכל לעבֹר את פי ה' אלהי". (פ' בלק תשנ"א)
פסוק יג:
שם. ...לפי שידע שנבאש בהקב"ה ונטרד. ע"כ. כלומר, ידע שעתה הוא שנוא ומאוס מצדו יתברך. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק יז:
רש"י ד"ה דרך כוכב, כתרגומו... ובלע"ז דישטינ"ט. כלומר, יקום מזל. ע"כ. ר' משה קטן מתרגם דישטינ"ט - אחרי שנמתחה (feudre) הקשת, המיתר משתחרר והחץ נורה. זוהי הפעולה שרש"י, כפי הנראה, מתכוון לתאר. ולא ידעתי מה לזה ול"יקום מזל". (פ' בלק תש"ס) לפי ריב"ש המשמעות היא: יקום ויתחזק מזלם של בני ישראל. כלומר כשם שהכוכב נורה כלפי מעלה כך המזל קם ומתחזק.
פסוק יח:
רש"י ד"ה והיה ירשה שעיר איביו, לאויביו ישראל. ע"כ. כלומר שעיר תהיה ירושה לאויביה, אלו ישראל. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק כג:
"מי יחיה משֻׂמוֹ אל". לפי אונקלוס הרי זה שם קודש (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זה מוכרח), ואילו לפי רש"י פירושו: אֵלֶּה! (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק כג:
רש"י ד"ה וצים. ד"ה זה אינו במקומו, וצריך לבדוק מה הסיבה לכך. (פ' בלק תשנ"ו)