פסוק א:אמרפל הוא נמרוד דאל״כ ל״ל דנקט קרא אמרפל תחלה הול״ל כדרלעומר ברישא כדקמן באינך קראי א״ו דהכא קמ״ל דאמרפל איש מפורסם הוא דהיינו נמרוד שהפיל וכו׳ וקמ״ל דאפ״ה לא נמנע אברהם לרדוף אחריו ולא נתיירא:
פסוק ב:ברע רע לשמים וכו׳ דאל״כ מ״ש דבכלהו ארבעה מזכיר שמם חוץ מהחמישי דצוער א״ו משום דלא היו עונותיו כ״כ ולכך גם העם שבה לא היו כ״כ רשעים כדלק׳ על פ׳ הלא מצער וכו׳ לפי שהמלך הוא העם וכמ״ש רבותינו ז״ל ובזה א״ש דהיינו דדייק קרא באומרו ומלך בלע היא צוער כלו׳ דלא תיקשי אמאי כתיב מלך בלע ולא הזכיר שמו לגנאי כמו אידך לכך קאמר היא צוער כלו׳ עונותיה מוצערים כדלקמן:
פסוק ה:בא כדרלעומר לפי שהוא וכו׳ הנח״י כתב דאל״כ הול״ל בא אמרפל והמלכים וכו׳ שהוא היה החשוב שהרי נמנה ראשון ע״כ ולעד״ן דודאי א״א לומר דלעיל קפיד קרא למנותם לפי סדר חשיבותם דא״כ תיקשו קראי דבתר הכי דכתיב את כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער וכו׳ דנמצא דאין סדר למקרא הזה כלל לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה א״ו הוא גופה קמ״ל בהך קרא תניין דכלם שוין ולעיל לא נמנו דרך חשיבותם והוא להבדיל ע״ד מחלה תרצה וכו׳ ובמקום אחר מחלה נעה וכו׳ ללמד ששוות הן אלא שהכרחו של רבינו דהול״ל באו כדרלעומר והמלכי׳ וכו׳ א״נ הומ״ל באו המלכים האלה סתמא דידוע הוא על מאן מלכי מדבר:
פסוק י:בארות וכו׳ ומ״א וכו׳ הקשה הרמב״ן כי האומות שלא היו מאמינים בנס אברהם בראותם נס של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בשל אברהם כי מלך סדום עע״ז היה ואדרבא נסו מחזיק ידי עע״ז ולא להאמין בשם ית׳ ותירץ כי אולי כשעבר אברהם עליו אז ניצול לכבוד אברהם וכיון שנעשה הנס למלך סדום לכבוד אברהם כ״ש שיש להאמין שנעשה נס לאברהם עצמו להצילו ממות. וכתב עליו הרא״ם שאין דעתו נוחה מזה שאם היה כן לא היו נמנעי׳ רז״ל מלהגיד ולהזכיר זה במדרש בבירור ולכך נדחק הרא״ם ז״ל בזה טובא ע״ע ואני תמה מאד בין על הרמב״ן ובין על הרא״ם ז״ל דהא על כרחין מהמ׳ גופיה מוכח בהדיא דלאו הכי הוא שניצול לכבוד אברהם כשעבר עליו שהרי אמרו שם על פ׳ ויצא מלך סדום לקראתו התחיל לכשכש בזנבו א״ל מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי ע״כ ואם איתא שלא ניצול אלא כשעבר עליו אברהם לכבודו מה זה היה מתפאר עליו ומכשכש בזנבו היתפאר הגרזן על החוצב בו ולימא ליה הרי לא נצלת אלא בזכותי ולכבודי אלא ודאי ליתא. ולעיקר הקו׳ נ״ל במאי דאיכא למידק שהרי מן הכתוב נרא׳ ששני המלכים נפלו בחמר כדכתיב וינוסו מלך סדום ועמרה ויפלו שמה. ובמדרש לא הזכירו שניצול אלא מלך סדום והכי מוכח נמי מדכתיב ויצא מלך סדום לקראתו ולא הזכיר מלך עמורה ש״מ שהוא נטבע אלא נר׳ דהכי קים להו לרבותינו ז״ל שמלך סדום כשראה עצמו בצרה צעק והתפלל לשם יתברך ולכך ניצול משא״כ מלך עמורה שקרא לע״ז שלו ונטבע ולכך האמינו כ״ע באלהי אברהם ואף שנראה שאח״כ מלך סדום גם כך רשע היה חזר לסורו:
פסוק יג:ויבא הפליט זה עוג וכו׳ הא דהוצרך גם לפי פשוטו לפ׳ שזה עוג משום דהול״ל ויבא פליט ומאי הפליט דנר׳ דמדבר באיש הידוע ולכך מפ׳ דקאי על עוג שהוא ידוע ומפורש ג״כ במקו׳ אחר כי רק עוג וכו׳ נשאר וכו׳ ומ״ש מתכוין שיהרג וכו׳ זהו דוקא עפ״י המדרש רבה אבל לפי התנחומא א״צ לזה דהואיל ופלט מן המלחמה ובא שמה ומדי בואו סיפר לאברהם כל המאורע אבל לפי הב״ר צריך לבקש טעם על ביאתו הואיל ולא היה במלחמה:
פסוק יג:העברי שבא וכו׳ איכא למ״ד הכי בב״ר וביאר כן רש״י ולא כמ״ד התם שהי׳ מבני בניו של עבר דלדידיה ק׳ מ״ש דנקט עבר טפי מכלהו שם ארפכשר שלח שקדמו לעבר או פלג ורעו וכו׳ שלאחריו וטפי הו״ל לקרותו וליחסו אחר שם שהוא הראשון ולא אחר עבר:
פסוק יד:חניכיו חניכו וכו׳ דאל״כ הול״ל את עבדיו א״נ את נעריו ומאי חניכיו אלא ש״מ לדרשה:
פסוק יד:שמנה עשר וכו׳ אליעזר לבדו וכו׳ לא ידענא מי הכריחו לרבינו להוציא הפ׳ מפשטו ולפרשו בגימ׳ בפרט שאין זה דבר מוסכם מרבותינו דאיכא מ״ד דרבים אשר הלכו אתו ואפ׳ דהוכרח לזה דאל״כ מאי קמ״ל בהודיע המספר מה היו וא״ת שהיה להודיע הנס שיצא להלחם במתי מעט נגד כמה אוכלוסים הוה סגי לומר ילידי ביתו בלבד דממילא מסתמא לא היו כ״כ רבים ואפש׳ עוד מדהול״ל שמנ׳ עשר ושלש מאות איש דהכי אורחיה דקרא בכל כה״ג א״ו מדלא כתיב איש ש״מ דלאו אקרקפתי דגברי חשיב. ועוד אפש׳ מדהול״ל וירק את חניכיו ילידי ביתו והמה שמנה עשר וכו׳ או ויהיו שמנה עשר וכו׳ ועדיין אין דעתי נוחה בכל זה שיהי׳ הכרח לאפוקי קרא מפשטיה לגמרי אלא שלא מצאתי דבר ברור וטוב מזה:
פסוק יד:עד דן שם חשש כחו וכו׳ והא דקרי ליה כן הוא ע״ש העתיד כמו שדה העמלקי דלעיל דהא דן אכתי לא הוה ועוד כתיב בשופטים ויקראו את שם העיר דן וכו׳ ואולם ליש שם העיר לראשונה:
פסוק טו:עד חובה וכו׳ וכן קורא וכו׳ דאל״כ קשו קראי אהדדי דלעיל כתיב וירדף עד דן:
פסוק יח:לחם וכולי על המנחות וכו׳ נר׳ דדרשו כן מדסמך לזה והוא כהן וכו׳ דאל״כ הכי הול״ל ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון הוציא לחם ויין אלא ר״ל שהוצאתו לחם ויין היה לרמוז על המנחות וזהו והוא כהן:
פסוק כ:ויתן לו וכו׳ מכל אשר לו וכו׳ נר׳ דר״ל דדוקא מכל אשר לו נתן לו מעשר לאפוקי מן השלל שהביא מן המלכים שלא נתן לו כלום דהואיל ולא היה בדעתו לעכב כלום לעצמו א״כ לא נתכוון לזכות בו והו״ל תורם את שאינו שלו דאין תרומתו תרומה. ושוב מצאתי לקמן בפ׳ ואם אקח מכל אשר לך שכתב כן הש״ח בשם הז״ח דכל מה שלקח מן הביזה לא נתן מעשר מן הטעם האמור:
פסוק כד:הנערים וכו׳ ויהי מהיום ההוא ומעלה וכו׳ ומ״מ הוצרך דוד לגזור כן דאילו מהכא הוה אפ׳ למדחי דשאני הכא לפי שגם אותם שהלכו למלחמה לא עשו טפי מאותם שישבו על הכלי׳ לפי שלא עשו מלחמ׳ רק אברהם ואליעזר כמ״ש רש״י עצמו לעיל אליעזר לבדו היה והיאך כתב הכא שעבדיו נכנסו למלחמה אלא צ״ל דס״ל כמ״ש ר׳ לוי במד׳ שהוריקן בפ׳ שוטרים שמתחלה הלכו כלם למלחמה אבל כיון שא״ל מי האיש הירא וכולי. כלם עמדו להם ולא הלכו להלחם רק אברהם עם אליעזר והילכך י״ל דהכא דוקא חלקו בשוה הואיל ולא הוה עדיפותא להנך על הני אבל כשטורחין אותם שהולכים למלחמה ומשימים נפשם בכפם דילמא לא יקחו בשוה עם היושבים על הכלים לכך הוצרך דוד לגזור:
