פסוק א:אמרפל. הוא נמרוד, מדכתיב מלך שנער ובנמרוד נמי כתיב כן:
פסוק ב:שנאב, שונא אביו שבשמים, הא דנתן טעם על שנאב ושמאבר לחוד. משום שראה בפסוק דתחילה אמר ברע מלך סדום ואת ברשע הפסיק ביניהם במלת ואת ואח"כ אמר שנאב כו' ושמאבר ולא אמר ואת שמאבר, אלא דקמ"ל דאלו היו דומים זה לזה ברשעות וא"כ צריך שיהיה נזכר הרשעות דדילמא אשתני בצדקות, ע"כ אמר דדייקינן בשמה דזה מורה על שנאת אביו וגם זה כן ששם אבר לקפוץ ולמרוד, (כנ"ל נכון):
פסוק ה:הזוזים. הם זמזומים. דבפ' דברים חשיב רפאים ואימים וזמזומים, ולא חשיב זוזים וכאן לא חשיב זמזומים אלא הך זוזים דכאן הם זמזומים דהתם:
פסוק ז:שדה העמלקי, עדיין לא נולד עמלק הרא"ם הקשה דמשה רבינו קרא המקום בשם שהיה בימין ואין כאן דבר עתיד. ולא הבנתי הקושיא דהיא גופא קמ"ל רש"י דלא תימא שבשעה ההיא היה שמה שדה העמלקי שהרי עדיין לא נולד אלא לפי שאח"כ תהיה שמה כן קראה הכתוב בשעה הקדומה גם כן הכי:
פסוק י:בארות בארות חמר, לטיט של בנין. פי' שבאמת לא היה שם טיט דא"כ היה מלך סדום נטבע אלא שנוטלין משם אדמה ואח"כ עושין מהם טיט אבל המדרש מפרש כפשוטו שהיה שם טיט והא דלא נטבע לפי שנעשה לו נס. והך שנוטלין משם אדמה נראה פירושו שהיה שם קרקע יבשה בלי חפירת באר אלא על ידי נטילת האדמה נעשה שם עמק ונעשה באר כן הוא פי' רש"י:
פסוק י:האמינו באברהם למפרע. הרמב"ן, הקשה דהא מלך סדום עכו"ם היה ויאמינו בו עע"א ויחזיקו בו ידי העכו"ם, ותירץ שכשעבר אברם בשובו אז היה ניצול מלך סדום ממילא יאמרו שבשביל אברם נעשה הנס. ואין סדר הפסוק מורה לזה אלא נראה שהרגישו שלא זכותו גרם לו להנצל דא"כ למה לא גרם זכותו שיהיה ניצול במלחמה והיה מנוצח מן ד' מלכים ומה יועיל לו נס בבריחתו אלא ע"כ שלא בא הנס לו אלא להראות שאפשר להיות נס ולגופו לא אצטריך אלא בשביל שיאמינו באברהם שהוא ראוי לנס והוא הכה המלכים:
פסוק יג:ויבא הפליט. שפלט מדור המבול. דנצטננו צדי התיבה ושם היה עומד. ויש מ"ד דבא"י היה דשם לא היה המבול אלא דהקשה ע"ז הרמב"ן בפסוק והנה עלה זית טרף בפיה, שאף שבא"י לא נפתחו המעיינות אבל המים נתפשטו בכל העולם. ואפשר שהיה איש גבוה והיה יכול לעמוד על איזה הר:
פסוק יג:ומתכוין שיהרג אברהם. זה כתב לדעת המדרש שפלט מדור המבול דקשה לאיזה צורך הזכירו שנפלט מן המבול בשלמא לפי מ"ד האחד שייך להזכיר שנפלט מהמלחמה וגילה לו תיכף ענין המלחמה מה נעשה שם אבל לפי הב' קשה ותירץ שמתכוון היה לישא את שרה.. ואותן הנפילים הנזכרים בסוף בראשית שלקחו בנות האדם כמוזכר שם הנפילים היו בארץ ועוג זה מהם היה והלך אחר מעשיו הקדומים בזה:
פסוק יד:וירק. וכן אריק חרבי. עיין מה שכתבתי בפ' בשלח על אריק חרבי:
פסוק יח:לחם ויין, כך עושים ליגיעי מלחמה. דקשה למאי נ"מ קמ"ל, הך הוצאה דלחם ויין וכי כ"כ חידוש הוא אלא דקמ"ל בזה דהיה הענין דהוה אפשר לאברהם להציל נפשות לוט ורכושו ולא להכות את ששבו אותם כבר מדין רודף שהנרדף יכול להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף והוא הרגו שחייב ה"נ שאברהם עשה מלחמה שלא לצורך אלא יכול להציל בלא הכאה אותם, ויש ראיה לזה מדהוצרך הקב"ה להבטיח את אברהם שלא יהיה לו עונש ממה שהרג נפשות כדפירש"י על אל תירא אברם. ודבר זה רמז מלכי צדק במה שנתן לו לחם דהיינו מה שנותנין ליגיעי מלחמה ובזה הראהו שהיה מלחמה דניחא ליה והיא הכרחית, נמצא דלחם ויין הוה רמז שאין בלבו עליו דאילו נתן לו שאר מתנות לא היה רמז בזה דאין תלוי במלחמה משא"כ בלחם ויין שדרכם ליגיעי מלחמה. אבל למדרש אגדה הוה לחם ויין רמז למנחות ונסכים:
פסוק יח:שיקריבו שם בניו, יש מקשים למה לא הוציא לו בשר לרמז על שם שיקריבו שם קרבנות. ונראה לי לתרץ דאיתא ברמב"ן בפ' שלח לך שאמרו בספרי שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ וממילא ה"ה במנחות אל חד דינאאית להו עם נסכים דבתרוייהו כתיב בפ' שלח לך כי תבאו אל ארץ וגו' אבל קרבנות היו מקריבים גם במדבר בבמה ומלכי צדק הוציא לו מידי דלא יקריבו אלא אחר ביאתם לארץ דהיינו לחם ויין משא"כ בקרבנות. וזה מדוקדק, בל' רש"י שאמר שיקריבו שם בניו פירוש אחר ביאתם לכאן לירושלי' והכל נכון בס"ד):
פסוק כ:ויתן לו, אברם מעשר. דל"ת שמלכי א צדק נתן לאברם דרך צדקה ומעשר עני כמו שנאמר ביעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והיינו לעניים ונראה כוונת רש"י במ"ש אחר זה מכל אשר לו לפי שהיה כהן ולא כתב הך לפי אצל ויתן לו מעשר והפסיק ביניהם במכל אשר לו ונראה דהצעת דברי רש"י כך, דאם נפרש שמלכי צדק נתן לאברהם הוה שפיר מלת מכל דמכל, נכסיו נתן אבל אם נפרש דאברהם נתן ואברהם היו לו שני מיני ממון הא' מה שהוא שלו והב' מה שהביא לו מהבזה ומה שהיה לו מהבזה ודאי לא נתן מעשר דהא אינו שלו וכ"כ הג"א שלא נתן מזה דאין אדם תורם מה שאינו שלו א"כ קשה מאי מכל, לזה תירץ מכל אשר לו דוקא ואח"כ כתב מנלן שהפירוש הוא כן לזה תירץ לפי שהוא כהן, פי' דקשה בקרא שאמר והוא כהן לאל עליון מאי קמ"ל בזה אלא לפרושי אתא מי נתן למי קמ"ל דמלכי צדק הוא כהן ואברהם נתן לו מעשר הראוי לכהן:
פסוק כב:הרמותי וגו'. מרים אני את ידי. פי' דהרמותי אינו לשון עבר שהרי עדיין לא הרים אלא ה"ק עכשיו אני מרים, וכן בנשבעתי לא הוה לשון עבר ועיין בחיי שרה בפסוק נתתי כסף השדה
פסוק כג:ולא תאמר וגו', שהקב"ה הבטיחני לעשרני הוכיח זה מדאמר אל תאמר אני העשרתי משמע שודאי הוא העשירות אלא שמקפיד על שיסבור שמצדו בא לו ממקום אחר ומנין לו בזה אלא שהקב"ה הבטיחו על זה. ויש לדקדק למה הזכיר העשירות בזה דאטו אם נתן לו פחות מן שיעור עשירות יקבל ממנו ואינו משמע כן בפסוק. ולפי מה שזכרנו שלא נתן מעשר מן השביה אתי שפיר דאמרינן בגמ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וע"כ אמר אם אקח ממך חייב אני לעשר ממנו וממילא אהיה עשיר ואח"כ תאמר אני העשרתי את אברם כי נתתי לי ממון שיתן מעשר ממנו ובאמת אהיה עשיר בלא מעשר כלל כי הקב"ה הבטיחני בזה:
פסוק כד:הנערים, עבדי אשר הלכו אתי. צריך להבין פירוש הפסוק לדעת רש"י שכתב אשר הלכו אתי אצל הנערים ובפסוק נזכר אצל האנשים והרא"ם עשה כאן ב' חילוקי' נערים ואנשים ואשר הלכו אתו הוא לשון רש"י ולא לשון הפסוק ואין דבריו נראים לי בזה אלא אין כאן אלא חד מילתא דהיינו שכבר אכלו עבדי אברהם מן השביה ולפי דעת אברהם שאינו רוצה ליהנות ממנה ראוי שישלם משלו סך אותה האכילה, ע"כ אמר רק אשר אכלו הנערים וקראן רש"י עבדים כלומר אעפ"י שהם לי עבדים ומוטלים בפרנסתן עלי זה לא אשלם, ולענין שיטלו חלק קראן אנשים כאילו הם אנשים אחרים וע"כ אמר ולא עוד אלא אפי' מה שמגיע לחלקם והוא בעין יטלו כי אינני מוותר ממה שמגיע להם. ומ"ש אשר הלכו אתי קאי על שניהם על האכילה ועל הנשאר בעין כלומר אף שהלכו אתי ומוטלים עלי כעבד לאדונו מ"מ אינני מוותר בזה. ואמר רש"י ועוד ענר ואשכול כו' להורות שדוקא כאן מתחיל ענין אחר אבל קודם לזה הוה ענין אחד ותרוייהו קאי אכל עבדיו נערים ואנשים: