פסוק א:רש"י ד"ה אמרפל, הוא נמרוד שאמר לאברהם, פול לתוך כבשן האש. ע"כ. בפס' א-ב עוסק רש"י במדרש שמות, ודווקא משום כך קצת קשה, למה אינו דורש בשם "ממרא" הבא בפס' הקודם. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק א:משבדקתי, התברר לי שדרשת ארבעה שמות מתוך החמישה שבפס' ב (החמישי אין לו שם) מקורה בתנחומא (פ' לך ח), ואלו מבין שמותיהם של ארבעת המלכים המוזכרים בפסוקנו אין הוא דורש אלא את הראשון (ע"פ עירובין נג ע"א), ותמוה אפוא למה מופלים הארבעה לעומת החמישה, ולמה שלושת האחרונים לעומת הראשון מבין הארבעה. ור' גם בראשית רבה (מד, א). (פ' לך תשנ"ב, ערב הנסיעה למזרח הרחוק) ור' לבוש שרש"י דייק למה מנה הכתוב את אמרפל ראשון, הרי כדרלעומר היה בעל המעשה, ואמרפל לא היה אלא השלישי מביניהם כדלהלן (פס' ט), אלא בא הכתוב לגלות שעיקר הטעם שסיבב הקב"ה את המלחמה היה בסיבתו, כדי שיהרג וינקום ממנו נקמת אברהם אהובו, ולכן הזכירו הכתוב בכינויו "אמרפל" המורה על מעשה זה. ובאשר לדרשת השמות שבפס' ב, ר' גור אריה שמה שדרשו דווקא שמות אלו, זה מפני שלהלן (פס' ח) לא הזכירם הכתוב בשמות אלו, על כרחך ביקש הכתוב להזכיר שמותם אצלנו רק כדי להזכיר גנותם. ומלך בלע שלא היה רשע כמותם, לא נזכר שמו כלל (ר' להלן יט, כב, שנקראת צוער על כי מצער היא בעבירות).
פסוק א:גם מעניין שבפסוקנו מבאר רש"י דווקא שם עיר־מדינה אחד, האחרון ובביאור השם הראשון הוא מכריע כאחד משני החולקים במס' עירובין (נג ע"א) - רב ושמואל, בלא לומר, למה ועל־פי מה הוא מכריע. (פ' לך תשס"א)
פסוק א:לכאורה כן משום שבפירוש זה מתפרש השם המובא בפסוקנו. (פ' לך תשס"ו)
פסוק ב:"...היא צער". וקצת קשה, כלום לא היה לו שם למלכה של עיר זו? ולמה אינו מוזכר? ור' שפתי חכמים (אות ד), אך אין זה משכנע. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק ב:וייתכן שבלע זו היא העיר שאליה נמלט לוט (יט, כ) "הלא מצער היא", ואם כן היה בזה משום חיזוק לדברי שפתי חכמים הנ"ל, וגם יעלה בקנה אחד עם דברי רש"י להלן (ד"ה העיר הזאת קרבה). (פ' לך תש"ן) ור' דברי גור אריה הנזכרים בפס' הקודם.
פסוק ב:ואולם הערתו של רש"י כאן - "שם העיר" תמוהה ולכאורה מיותרת, שהרי הכתוב מפרש "היא צער", ואי־אפשר אפוא לטעות ולומר שזהו שם המלך. (פ' לך תשס"א)
פסוק ג:רש"י ד"ה הוא ים המלח, ...ומדרש אגדה אומר שנתבקעו הצורים סביבותיו וכו'. בראשית רבה (מב, ה). ולא ידעתי, כיצד זה אמור לפרש את הביטוי ים המלח. (פ' לך תשנ"ה) ור' מדרש תנחומא לך ח, שקודם לא היו שם אלא סלעים סביבות העמק, ובעוונם נתבקעו הסלעים כצינורות ונמשכו מהם מים מלוחים.
פסוק ה:"...את רפאים". יחסת־את בלא ה"א־הידיעה מאד נדירה, וצ"ע למה כך כאן. (פ' לך תש"ן)
פסוק ה:ואולי העדר ה"א־הידיעה בא למעט את עוג שלא נהרג, כדברי חז"ל (ר' רש"י לדברים א, ד). (פ' לך תשס"ג) ור' דעת מקרא שבא הדבר לרמז שלא כל הרפאים הושמדו אלא רק מקצתם.
פסוק ה:רש"י ד"ה הזוזים, הם הזמזומים. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות ט), ונראים דבריו, שהרי זו השערה סבירה למדי. אבל קצת קשה לי, מה איכפת לו לרש"י: לזהות זוזים אלה עם הזמזומים שבס' דברים (ב, כ), והרי אין זה מוסיף לנו דבר להבנת פסוקנו. (פ' לך תשנ"א) ור' גור אריה שהכתוב בא לספר גבורת ארבעת המלכים, שאף־על־פי כן לא נמנע אברהם מלצאת לרדוף אחריהם וכדברי רש"י להלן (פס' ה), ולכן הזכיר המלחמות שעשו עם גיבורים ונצחום, והנה על רפאים ואימים למדנו בס' דברים (ב, יא) שהיו גבורים וענקים, אבל "זוזים" לא ידענו גבורתם, אלא שהם זמזומים המתוארים שם (פס' כא) "עם גדול ורב ורם כענקים".
פסוק ה:ולכאורה גם יש לשאול, מה עניין הכתוב לקרוא להם כאן כך ושם אחרת. (פ' לך תשס"א)
פסוק ו:רש"י ד"ה איל פארן, כתרגומו מֵישַר. ואומר אני שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן - איל שמו... וכולם מתורגמים מישר, וכל אחד שמו עליו. ע"כ. נראה שרש"י חולק כאן על אונקלוס, אך לא ברור לי, אם בסופו של הדיבור הוא חוזר בו ומבאר כאונקלוס או לאו. (פ' לך תשנ"ב)
פסוק ו:וראה השגת רמב"ן על ביאורו של רש"י שלא כאונקלוס השואל בדין, מנין ידע אפוא את המבנה הטופוגראפי של המקומות הללו. (פ' לך תשנ"ד)
פסוק ח:"ויצא מלך סדם ומלך עמרה" וגו'. זו הפעם הראשונה ששמתי לב, שחמשת המלכים אינם נקראים בשם בעוד שהארבעה נקראים בשמם ובשם עירם־מדינתם. וצ"ע. וכאן לא כמו למעלה (פס' ב) שבו אמנם גם הם נקראים גם בשמם וגם על שם עירם. (פ' לך תשס"ה) ור' דעת מקרא שהעיר כי כך נהג הכתוב גם בספר יהושע (י, ג), שתחילה מונה את חמשת מלכי האמורי לשמותיהם ולעריהם, ובגוף מעשה המלחמה מונם לעריהם בלבד (שם שם, ה).
פסוק ט:"...ארבעה מלכים את החמשה". אף־על־פי שמנה תחילה את החמישה (פס' ח) ורק אחר כך את הארבעה. אין זה הסיפא אפוא המשך תיאור הסיטואציה אלא מעין סיכום־תוצאה של מצב, שהרי לכאורה היה צריך להיות כתוב להיפך: חמשה מלכים יצאו נגד הארבעה, כהמשך ל"ויצא..." (פס' ח). (פ' לך תשנ"ג)
פסוק י:"...וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה". תמוה שהם, אנשי האזור, לא ידעו על הבארות ועל הסכנות שבהן. ושמא זה בא להראות את גודל בהלתם, שאפילו במגרש שלהם לא התמצאו. (פ' לך תשס"ד)
פסוק י:רש"י ד"ה הרה נסו, ...אבל אינה עומדת במקום ל' וכו'. אין רש"י בא אלא להבהיר את ההבדל בין למ"ד שוואית ללמ"ד פתוחה. (פ' לך תשמ"ז)
פסוק י:שם. ...באשר מצא הר תחילה. כלו' נסו להר אחר שזיהה אותו כמתאים למטרה, להסתתר שם. (פ' לך תשס"א)
פסוק יא:"...ואת כל אכלם וילכו... בן אחי אברם וילכו". לכאורה "וילכו" הראשון מיותר, ולא ידעתי מה הוא מביע. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק יב:"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו". התחביר מאד תמוה, שכן לכאורה היה צריך להקדים "בן אחי אברם" שהוא תמורה, למלה "ואת רכשו". (פ' לך תשמ"ח)
פסוק יג:רש"י ד"ה ויבא הפליט, לפי פשוטו זה עוג. ע"כ. וקשה לי, איזה פשוטו של מקרא הוא זה, והרי ניתן לפרש את ה"א הידיעה שבכאן בדרך פשוטה - אותו הפליט אשר בא לאברהם אבינו. ואף אם נאמר שאחד יחיד נותר, הרי אין זה בהכרח עוג. (פ' לך תשמ"ז) ור' שינויי נוסחאות, שבדפוסים קדומים לא גרסו "לפי פשוטו". ור' מהדורת ר' אברהם ברלינר.
פסוק יג:שם. ...ומדרש בראשית רבה, זה עוג שפלט מדור המבול, וזה "מיתר הרפאים" (דברים ג, יא)... ומתכוין שיהרג אברם וישא את שרה. ע"כ. ומדרש זה תמוה למדי. כלום זקן שכזה (גם ביחס לבני זמנו) יתכנן תכניות רומנטיות מתוחכמות שכאלה? ועל סמך מה מיחסים לו אותן? והרי אפשר שעשה כן על מנת לקבל שכר, או מתוך הערכה ל"נשיא אלהים" ולא פחות תמוה שעוד כחמש מאות שנה לאחר מכן יוצא זקן זה כגבור מלחמה להלחם ביוצאי מצרים! (פ' לך תשמ"ח)
פסוק יג:ולפי פשוטו גם אפשר לומר: אותו הפליט שהגיע לאברהם אבינו (מבין כל היתר שלא הגיעו אליו), והפס' מקצר, כלשונו של רש"י במקומות רבים. (פ' לך תשנ"ז)
פסוק יג:רש"י ד"ה בעלי ברית אברם, שכרתו עמו ברית. ע"כ. ר' "רש"י מפורש". ומכל מקום תמוה שרשב"ם אשר יוצא בשצף קצף נגד כריתת ברית עם גויים - להלן (כב, א) - אינו מזכיר ברית זאת ומתעלם ממנה. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק יג:ואולי אולי רוצה רש"י לרמוז לעניין זה - כאן הם יזמו את הברית, ולא אברהם. (פ' לך תשנ"ז) ור' מה שכתבתי להלן (כב, א).
פסוק יד:רש"י ד"ה וירק, כתרגומו: וזריז... וכן אריק חרבי וכו'. לענ"ד אין שתי המובאות־הראיות האחרונות מן הענין, שהרי שם אין המשמע להמצא כלי זין. וצ"ע. (פ' לך תשס"ד) באמת בשמות (טו, ט) מבאר רש"י "אריק חרבי" - אשלוף, על שם שהוא מריק את התער בשליפתו, שלא כפירושו כאן ור' רא"ם וספר הזכרון. ובתהלים (לה, ג) כן פי' רש"י כפירושו כאן, "והרק חנית וסגור" - הזדיין בחנית והגן עלי כמחיצה ביני ובין רודפי.
פסוק יד:רש"י ד"ה חניכיו, חנכו כתיב, זה אליעזר וכו'. קשה לי מה עניין רש"י לצמצם כל כך את מספר האנשים שיצאו עמו, ומה גם שלפי זה קשה לשון "ויחלק עליהם לילה" שבפס' הבא. שהרי קשה לומר ש"עליהם" פירושו - אברם ואליעזר בלבד. אך ראה בד"ה שמנה עשר וגו'. ועכ"פ קשים על רש"י דברי אברהם אבינו להלן (פס' כד). (פ' לך תשנ"ד)
פסוק יד:ושמא גם כאן מעדיף רש"י מעשה פלאי - שניהם לבדם מנצחים ארמיה גדולה. (פ' לך תשס"ג) ור' בראשית רבה (מג, ב) שדרשו מה שנאמר "וירדוף" לשון יחיד ומבאר היפה תואר שלא החשיב הכתוב את אברהם עצמו כיון שנחשב מלך בגדוד וכוונת המדרש שהיה אליעזר ראש הלוחמים, אבל עבדים רבים היו עמו לשמשו, ככתוב להלן (פס' טו) "הוא ועבדיו ויכם". ור' גור אריה. ולשון "ויחלק עליהם לילה" משמעותו - ויחלק הוא ועבדיו על הנרדפים, דהיינו בשבילם ובסיבתם כמבואר ברש"י על הפס' הבא.
פסוק יד:וקצת קשה, למה אין רש"י מסתמך כבר כאן על דברי הגמ' בנדרים לב ע"א, והרי זה מקומם, לכאורה. ועוד, צריך לבדוק, אם אמנם משום קרי וכתיב יש כאן, כי בחומש "רב פנינים" אין סימן לכך. ובהע' 98 לרש"י שבחומש "תורת חיים" כתוב: "חנכו כתיב זה אליעזר" ליתא בדפו"ר. ועיין במנחת שי שהעיר שלשון רש"י זה ("חנכו כתיב") אינו אלא לשון תימא, כי בכל הספרים נמצא תיבת "חניכיו" בשני יודי"ן, ובסוף מסיק שאין לגרוס מה שכתוב בספרים שלנו. (פ' לך תשס"ד)
פסוק טו:"ויחלק עליהם לילה". עי' בראשית רבה (מג, ג). ואולי אפשר לומר שלילה זה מסוגל היה לנס ולישועה, וכיוון שאברהם אבינו ע"ה הספיק להכות את ד' המלכים בחצות הלילה, נותר לשמר מחציתו השניה לישועה אחרת, ליציאת מצרים. (תש"ה)
פסוק טו:"משמאל לדמשק". ראה למעלה (יג, ט). (פ' לך תשנ"א)
פסוק טו:רש"י ד"ה עד חובה, אין מקום ששמו חובה וכו'. וקשה לי, והרי קיומו או אי קיומו של מקום אינו תלוי באיזכורו במקרא, והיה אפוא על רש"י לומר אין במקרא מקום וכו'. ואם אמנם חובה הוא דן, כדברי רש"י, למה כופל הכתוב להזכיר שם מקום זה, ובשני לשונות? (פ' לך תשמ"ז) ור' נחלת יעקב שקרא הכתוב ל"דן" בשם "חובה", לגלות למה נעצר שם ולא רדף עוד.
פסוק טז:"וישב את כל הרכש, וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם". השוה למעלה (יב). כאן יש הדגשה־החשבה יתרה של הרכוש על פני לוט, ועוד יותר - על פני יתר האדם, והדבר תמוה. וראיתי את דברי ר"ע ספורנו ודברי "אור החיים" הקדוש, ואין הם משכנעים. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק טז:ועוד קשה, ואולי יותר מן הנ"ל, שלמעלה (יא-יב) מסופר שלקחו "את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם... את לוט ואת רכשו", ולא מדובר כלל בשבויים נוספים, ואלו כאן מדובר בנשים ובעם ואמנם תמוהה היא אי־החשבת הנפש בפרשה זו, עד שבא מלכי צדק ומחשיבה. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק טז:ועוד: הרי אברם יצא בגין לוט, ואלמלא זה - מן הסתם לא היה מתערב. והנה בפסוקים יא-יב באים הדברים בסדר וביחס הסביר: המאורע הגדול ואגב לו עניינו הפרטי של לוט. "הפליט" מספר לאברם את שהוא חושב מעניין בשבילו - שביו של לוט (יג-יד). והנה דווקא אברם מחשיב את רכוש האחרים יותר מאשר רכושו של לוט, כאלו משיב רכוש זה אגב הרכוש הכללי (טז), והרי רק בשביל לוט יצא! (פ' לך תשנ"ד)
פסוק יז:רש"י ד"ה עמק המלך, ...ומדרש אגדה, עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברם עליהם לנשיא אלהים ולקצין. ע"כ. ואכן אומרים לו אחר כך בני חת (כג, י) "נשיא אלהים אתה בתוכנו". (פ' לך תשנ"ב)
פסוק יח:"ומלכי צדק מלך שלם". הרבה תמהתי, מה לו למלכי צדק בכאן, והרי אין הוא צד למלחמה זו. ולכאורה אין לנו אלא לומר שיצא לכבד את המנצח, את אברהם אבינו ע"ה. (פ' לך תשס"ו)
פסוק יח:רש"י ד"ה לחם ויין, ...והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות א) המנסה להבהיר, כיצד זה שבין ד' המלכים היו מבני שם, וזה נשמע קצת רחוק. ובכלל לא ידעתי, על־פי מה מזהים את מלכי צדק עם שם, כדברי הגמ' (נדרים לב ע"ב), וראשי התיבות של מלך שלם למפרע הם שם, כדברי שפתי חכמים שם (אות ת) אינם בסיס מוצק ביותר. (פ' לך תשנ"א)
פסוק יח:ועכ"פ צריך לומר שמלכי צדק היה - מלבד היותו מלך שלם - כהן אזורי, שאם לא כן, מה לו למלך שלם בעסק הזה. (פ' לך תשנ"ג)
פסוק יח:לדברי אריאל שי' היו אלה מצאצאי שם שישבו צפונה מא"י. (פ' לך תשנ"ח)
פסוק יח:וראה שפתי חכמים (אות ע): דכתיב, מהכות את כדרלעומר, וכדרלעומר היה מלך עילם, ועילם הוא מבני שם. (פ' לך תש"ס)
פסוק יח:ור' בנדרים (לב ע"ב) "...ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר "והוא כהן לאל עליון". כיוון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם" וכו'. (פ' לך תשס"ד) ור' לבוש האורה שאמרו חז"ל כי מלכי צדק הוא שם בן נח, משום שכתוב כאן "והוא כהן" ולא מצאנו מי שהקריב קרבנות מזמן המבול עד הנה, רק נח כשיצא מן התבה, ונח עצמו בעל מום היה (ראה רש"י למעלה ז, כג), על כרחנו לא הקריב אלא על־ידי אחר, וקיבלו חז"ל שצוה את שם, בנו החשוב, להקריבם, ומאז ואילך היה הכהן לאל עליון עד שניתנה הכהונה לאברהם כדלהלן.
פסוק כ:רש"י ד"ה ויתן לו, אברם. מעשר מכל אשר לו, לפי שהיה כהן. ע"כ. הקושי שלפני רש"י הוא בזיהוי נושא הפועל "ויתן" וזיהוי הכינוי שב"לו", ועל כן הוא מפרש שנתן אברהם לשם, אף־על־פי שלכאורה הנושא שבכאן הוא מלכי צדק המוזכר ברישא. וראה שפתי חכמים (אות ב). (פ' לך תש"ן)
פסוק כ:ברם, קשה להניח שבצאתו למלחמת־רדיפה זו לקח אברהם אבינו עמו לפחות עשירית מכל אשר לו, כך שיוכל עתה לתת "מעשר מכל" למלכי צדק. (פ' לך תשנ"א)
פסוק כ:ושמא "מכל אשר לו" מכוון לשלל המלחמה? (פ' לך תשס"ב)
פסוק כ:לא כי, שהרי מזה נשבע לא לקחת מאומה. (פ' לך תשס"ו)
פסוק כ:רש"י ד"ה מעשר מכל, אשר לו, לפי שהיה כהן. ע"כ. מסתבר שעד כה לא נתן, לפי שלא היה לו למי לתת. וגם מסתבר שלא היה זה מעשר מגידולי קרקע דוקא, שהרי נאמר "מכל", וכך גם נאמר אצל יעקב (כח, כב) "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ומשני המקומות יוצא על כל פנים שהפרשת מעשר היה משהו מקובל וטבעי. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק כא:"תן לי הנפש והרכש קח לך". בקשה זו (שאינה מנוסחת בלשון בקשה) קצת תמוהה, שהרי למעלה (טז) כתוב "...השיב וגם את הנשים ואת העם", ומהו השיב, אם לא את השבויים למקומותיהם כאנשים חופשיים. וצ"ע. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק כב:רש"י ד"ה הרמתי ידי, לשון שבועה... וכן (כב, טז) "בי נשבעתי" - נשבע אני, וכן (כג, יג) "נתתי כסף השדה קח ממני" - נותן אני לך כסף השדה. וקחהו ממני. ע"כ. נראה שרש"י בא לבאר שני דברים, (א) הביטוי "הרמתי ידי", משמעותו שבועה. (ב) הזמן - לא עבר כי אם הווה, ועל כך מביא רש"י ראיה משני פסוקים. (פ' לך תשנ"ה)
פסוק כב:שאלה אחרת היא, מה היה ההכרח להישבע, והרי לכאורה די בו בסירוב מנומס אבל החלטי, ולא ראיתי הערה בנדון. ואולי צריך לומר שזו היתה הדרך היחידה להימנע מוויכוח בענין זה. (פ' לך תשנ"ז)
פסוק כג:"אם מחוט ועד שרוך נעל... ולא תאמר" וגו'. שאל משה מרדכי שי', למה כאן סירב אברהם אבינו בצורה מוחלטת כל כך, ואלו מפרעה (יג, ב) ומאבימלך (כ, יד) קיבל וקיבל. וביקש ר' בנציון קריגר שי' לומר שכאן זה נראה כמעין מסחר, ולענ"ד בשני המקרים האחרים עוד יותר, וצריך עיון. (פ' לך תשנ"ג - אחר בריתו של אברהם בניה שי')
פסוק כג:והקושיה מתחזקת מסוף דברי רש"י: שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר ואברכך וגו'. והרי אמירה־הבטחה זו קדמה גם לעניין פרעה. (פ' לך תשנ"ח) ור' גור אריה שמלך סדום נתן רק מפני צרתו, שנלקח בשבי, ואין זה בכלל "ואברכך", כי ברכה היא זו הבאה מתוך ברכה ולא מתוך צרה. אבל פרעה נתן לכבודו של אברהם ובכך נתקיימה ברכת ה' לאברם "ואברכך", שיהיה מכובד עד שיתנו לו הכל מתנות. ואמנם גם פרעה נתן בשל צרתו - מחמת המכות שבאו עליו, אלא שהיה זה בשביל כפרתו.
פסוק כג:רש"י ד"ה אם מחוט וגו', אעכב לעצמי מן השבי. ע"כ. והביטוי "שבי" לא שייך כאן, היה צריך לומר מן השלל, השוה רש"י במדבר (לא, יא). (פ' לך תשמ"ח)
פסוק כד:רש"י ד"ה הנערים, ...ולא נאמר והלאה (אלא "ומעלה"), לפי שכבר ניתן החוק בימי אברם. ע"כ. וקשה להלום את הכתובים בשמואל א' (ל, כד-כה) לאבחנה זו בין הלאה ומעלה. (פ' לך תשנ"ו)