תנ"ך על הפרק - בראשית יד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית יד

14 / 929
היום

הפרק

מלחמת המלכים

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם׃עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב ׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְצבייםצְבוֹיִ֔יםוּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר׃כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְצבייםצְבוֹיִ֔םוּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃וְעֵ֣מֶק הַשִׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי בימי אמרפל. א"ר לוי ואיתימא ר' יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי – אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי אמרפל – כתיב בתרי' עשו מלחמה אוכתבו המפרשים בטעם הדבר דכיון דמייחס הימים לאדם אחד כאלו לו לבדו הם ולא לכל העולם, ובאמת הול"ל ויהי בימים ההם, אלא ודאי משום שהם ימי צרה ומאתו יתברך לא תצאנה הרעות, לכך תלה באותו האיש שמענין הספור. .
(מגילה י' ב') אמרפל. פליגי רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את העולם כלו עליו במלכותו בטעם הדבר בכלל שהכריחם לומר דאמרפל היינו נמרוד פירש מהרש"א משום דבנמרוד כתיב הוא החל להיות גבור ציד, שפירושו שהוא הי' המתחיל ללחום מלחמות בעולם, והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ארבעה מלכים [וכמ"ש בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים, אמרפל וכו'] נמצא דנמרוד ע"כ הוא אמרפל שהתחיל, ואחד הוי שם העצם ואחד שם התאר, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', וע' בפי' הרא"מ. .
(עירובין נ"ג א') כדרלעומר. כדרלעומר שם אחד הוא, ואע"פ דפסיק להו ספרא בשתי תיבות, אבל בשתי שיטין לא פסיק להו גיש להעיר מה הכרח הוא זה, הא אפילו אי הוי פסיק בשתי שיטין ג"כ אפשר שיהי' רק שם אחד, דכן איתא לחד מ"ד בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד דשם בנימין הי' כתוב על אבני החושן בן על אבן אחת בסוף וימין על אבן אחת בראש, וי"ל דשאני שם בנימין שבהפרדו יש משמעות מובן בשני השמות, משא"כ שם כדרלעומר בהפרדו אין להם כל מובן, ולכן אם לא היו שני שמות אין באפשר לכתוב בשני שיטין. .
(חולין ס"ה א') ואת החורי. תניא, למה נקרא שמו חורי, אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שמריחים את הארץ דדריש חרי בהיפך אותיות מלשון ריח, וכמו כבש כשב, שלמה שמלה, אנקה נאקה, זעוה זועה, עולה עלוה, לשון עלגים, נלעג לשון. והענין הוא שהיו יודעין את סגולת ותכונת וטבע הארץ בריחה מה ראוי לגדל בה, וכעין מ"ש על הפ' דס"פ וישלח אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, עלא קנה זה לתאנים, כלומר, במקום זה ראוי לגדל זית ובזה גפן ובזה תאנה וכדומה. וענין הידיעה בריח הוא לשון מליצי על רוחב והפרזת ידיעה שאף בריח בלבד תופסין הידיעה הדרושה והמוחלטת, וכעין מ"ש מליצה כזו בסנהדרין צ"ג ב' במעלותיו של משיח דכתיב בי' והריחו ביראת ה' – שיהי' מורח ודאין, ופירש"י כשבאים שנים לדון הוא אך מריח בהם ויודע מי הוא החייב, ומה דנ"מ בכלל דרשא זו שלפנינו לדינא נבאר אי"ה בס"פ וישלח (ל"ו כ'). , ורב אחא בר יעקב אמר, שנעשו בני חורין מנכסיהם הכלומר, שנטרדו מנחלתם וכמש"כ (פ' דברים) ובני עשו יירשום ולא הוצרכו לעבוד אדמתם. ואולי גם במובן זה ע"ד שאמרו חז"ל על הכתוב ובעל השור נקי כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו (ב"ק מ"א א'). .
(שבת פ"ה א') ויבא הפליט. א"ר יוחנן, זה עוג מלך הבשן שפלט מדור המבול ולא נתבאר ההכרח לדרשא זו, וי"ל משום דבפ' דברים כתיב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, ובב"ר פ' ל"א דרשו הפסוק דאיוב הרפאים יחוללו מתחת מים, דקאי על דור המבול, וכן דרשו בסנהדרין ק"ח א' הפסוק רפאים בל יקומו (ישעי' כ"ו) דקאי על דור המבול [כלומר שאין להם חלק לעוה"ב], ומכיון דכתיב בעוג שנשאר מיתר הרפאים, לכן דרשו שנשאר מדור המבול. [ובא הפליט בה"א כלומר הידוע].
וע' בבעל הטורים פ' נח בפסוק וישאר אך נח, כתב וז"ל, אך נח – בגמטריא עוג, ונראה דראה לרמז כן כדי ליישב איך אפשר לומר בכלל שנשאר איש לבד נח וביתו מדור המבול אחרי דכתיב מפורש וישאר אך נח, לכן רומז שיש להשארתו רמז בלשון התורה. .
(נדה ס"א א') וירק את חניכיו. רב אמר שהוריקן בתורה, ושמואל אמר שהוריקן בזהב זכונת רב שהוריקן מן התורה מלשון והבור רק מפני הטרדה שטרדם במלחמה וכמבואר בדרשא הבאה, וגם יש לפרש שהוריקן בתורה שזרזן בדברי תורה שיתעסקו בהצלת נפשות, ודעת שמואל שהרבה להם זהב משלו כדי שלא יתנו עיניהם בממון במלחמה ויתעסקו רק בהצלת נפשות. .
(נדרים ל"ב א') וירק את חניכיו. א"ר אבהו א"ר אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנה, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו חשהוציאם למלחמה, וע"י זה בטלם מתורה, וכפי הנראה ס"ל כמ"ד בדרשא הקודמת דהלשון וירק את חניכיו ענינו שהוריקן בתורה, שע"י טרדת המלחמה נתרוקנו מן התורה, וגם מפרש הלשון את חניכיו – את אלה שחנכן לתורה. [נררים ל"ב א']. שמונה עשר ושלש מאות. א"ר אמי בר אבא, אליעזר כנגד כולם, איכא דאמרי, אליעזר הוא, דחושבני' הכי הוי טשמספרו עולה שי"ח, ור"ל דרק הוא ואליעזר היו מהרודפים. ונראה דהאיכא דאמרי אינו חולק על ר' אמי בר אבא אלא מפרש ונותן סימן לדבר מניין לו שהי' שקול כנגד כולם משום דמספר אותיות שמו – שי"ח, ונראה דאין הכונה דזולת אליעזר לא הי' איש אתו, דבודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא הכונה שהיה שקול כנגד השי"ח עבדים אחרים, אם בצדקתו או בחכמתו ומעשיו, וכעין מ"ש משה שקול כנגד שבעים ואחד סנהדרין, אבל רש"י בפי' התורה כתב שבאמת רק אליעזר לבדו הי', וצ"ע. ועיין מש"כ לקמן בפסוק כ"ג אם מחוט ועד שרוך נעל. .
(שם שם) וירדוף עד דן. א"ר יוחנן, כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו, ראה בני בניו שעתידים לעבוד עבודת כוכבים בדן, שנאמר (מ"א י"ב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן ינראה דדריש כן משום דכפי הידוע עדיין לא הי' באותו הזמן מקום ששמו דן אשר נקרא ע"ש שישב בו שבט דן, ואע"פ דמצינו בעלמא שקרא הכתוב שם דבר על שם העתיד [כמבואר לעיל בפ' בראשית בפסוק מן הארץ ההיא יצא אשור], אך זה הוא רק בדבר שלא הי' לו מקודם שם אחר, לכן כנוהו עתה ע"ש העתיד, משא"כ הכא דעד שנשתנה שמו לשם דן הי' נקרא בשם ידוע, ליש או לשם, כנודע, וא"כ למה קרא אותו בשם מאוחר, לכן דריש שראה בנבואה שעתידים ישראל לחטוא שם ותשש כחו, ולכן לא רדפם עוד משם והלאה. –
ואמנ זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט נראה לפרש ע"פ המבואר אצלנו כ"פ דמדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף תיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה כשדרושה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בהתיבה השניה או בסוף התיבה הראשונה, כמו בלילה הוא (פ' ויצא) במקום בלילה ההוא, עזי וזמרת יה במקום עזי וזמרתי יה, השמרו לכם עלות בהר במקום מעלות בהר, לא תקח האם על הבנים במקום מעל הבנים, לא יוכל שלחה במקום לשלחה, ויכתב ספר זכרון (מלאכי ב') במקום ויכתב בספר, ידעתי כי כל תוכל במקום כי יכול תוכל, והרבה כהנה, וגם הכא אפשר לומר דהד' ממלת עד משמש גם לתחלת מלת דן, וכמו שכתוב עד דדן, והוא שם מקום שהיה בימי אברהם הנקרא ע"ש אחד מבני נח, ככתוב בפ' נח (י' ז') ובני רעמה שבא ודדן, ובירמיה (מ"ט) הובא המקום הזה בפסוק יושבי דדן, וביחזקאל (כ"ז) בני דדן רכליך. –
ובזה ניחא מה שיש להעיר בכתובות י' ב' דטרח שם למצוא מקום בתורה שכתב קרא ע"ש העתיד, ולכאורה קשה למה אינו מביא מכאן [אם יהי' הפירוש עד דן ממש], אך לפי המבואר דכוון הפסוק אל המקום דדן אין שייכות להביא ראי' מכאן, כיון דהמקום הזה באמת הי' בעת כתיבתו, ודו"ק. .
(סנהדרין צ"ו א') ויחלק עליהם לילה. א"ר יוחנן, אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם – לילה שמו, שנאמר (איוב ג') והלילה אמר הורה גבר יאהוציא המלה מפשטה משום דלפי פשוטו הוי באור הענין שנתחלק הוא ועבדיו עליהם בלילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן, וכפירש"י בפסוק זה, וא"כ הול"ל ויחלק עליהם הוא ועבדיו בלילה, ומפרש דהמלאך הממונה על הלילה נלחם בעדו, ומסמיך מלשון והלילה אמר הורה גבר, ואולי הכונה שאותו המלאך הורה גבורה במלחמה, וצ"ע.
ויותר מזה נראה דלא גרסינן כלל כאן האי שנאמר והלילה אמר וגו', ונשתרבב הלשון כאן מענין אחר ממ"ש בנדה ט"ז ב' אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, שנאמר והלילה אמר הורה גבר, ולכי תידוק בסוגיא שם תמצא סמוכים דלא גרסינן זה כאן, יען דעמלו שם למצוא דרשא על פסוק זה לבד אותה דרשא שהבאנו ולא זכרו כלל הדרשא שלפנינו. ושוב ראיתי בד"ס נוסחת ש"ס כת"י באמת חסר כאן האי שנאמר והלילה וכו', וב"ה כי הנחני בהשערה אמתית, וכן ליתא זה במנורת המאור במקום שהביא אגדה זו. , ורבי יצחק נפחא אמר, שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר (שופטים ח') מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם יבר"ל שנלחמו עמו כוכבי לילה כמו בסיסרא. .
(סנהדרין צ"ו א') והוא כהן. א"ר זכריה משום רבי ישמעאל, ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאה מאברהם, שנאמר, ברוך אברם וגו' וברוך אל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו, מיד נתנה לאברהם יגלכאורה הלשון צריך תקון קצת, דהא כבר אמר הסבה שנתנה לאברהם, מפני שמלכי צדק [הוא שם] הקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה, אך צ"ל הכונה דמקודם מבאר הסבה שנטלה משם ואח"כ מפרש למה נתנה לאברהם ולא לאחר. , והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן ידואע"פ דגם אברהם מזרעו של שם הוא, צ"ל דהכונה דעל כל בניו קאי, שאין כל זרעו כהנים זולת אברהם, וע' בתוס'. ובגמרא מפרש עוד ע"פ אגדה זו את הפסוק דתהלים ק"י לדוד מזמור נאם ה' לאדוני, וכתיב בתרי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק – על דבורו של מלכי צדק, והבאור הוא דאברהם נקרא אדון כמ"ש רב בברכות ז' ב', (ועי' בפי' הרא"ש כאן) ואמר לאברהם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלומר, שעל דבורו של מלכי צדק שהקדים ברכת אברהם לברכת הקב"ה נטלה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם. .
(נדרים ל"ב ב') קונה שמים וארץ. שמים וארץ הם אחד מקניני הקב"ה שקנה בעולמו, שנאמר קונה שמים וארץ טור"ל הם אחד מן הדברים החביבים ביותר לפני הקב"ה כאלו קנאם, כמו שהחפץ הנקנה חביב להקונה, כמ"ש (ברכות ה' א') הקונה שמח. .
(פסחים פ"ז ב') קונה שמים וארץ. אברהם היא אחד מקניני הקב"ה שקנה בעולמו, שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ טזעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. וצ"ע היכא מרומז זה בכתוב ולכן יש אשר השמיטו את המאמר הזה באבות. וע' בסוטה ד' ב' אמרו בהמשך הדברים שם, אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי' (פ' כ"ב) הרימותי ידי אל ה' וגו' קונה שמים וארץ וכו', וצ"ע למה תלו תאר זה באברהם והלא מבואר כאן שגם מלכי צדק תארו כן, וי"ל משום דאברהם הזכיר בזה שם הוי"ה. וזולת זה הפרסום המוחלט נעשה ע"י אברהם כדכתיב בי' (פ' וירא) ויקרא בשם ה' ואמרו במדרשים שהי' הולך ומכריז על אמונת ה' ויחודו בעולם. [אבות פ"ו מ"י] ויתן לו מעשר. עיין מש"כ בס' דברים בפ' ראה בפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך. תן לי הנפש. א"ר יוחנן, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך יזואברהם הסכים לזה, ואם הי' מחזיק לעצמו הנפשות הי' מכניסן תחת כנפי השכינה. .
(נדרים ל"ב א') קונה שמים וארץ. מלמד שאברהם אבינו הקנה להקב"ה שמים וארץ יחכלומר ששבחו בשבח שהוא שליט על הכל, על כל יש ונמצא בעולמות העליונים והתחתונים, שכל אלה כלולים בשמות שמים וארץ, שהם היסוד והבסיס לכל הנבראים בתבל, כמ"ש ביומא נ"ד ב' תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו, ועיין מש"כ לעיל אות ט"ז השייך לענין זה. .
(סוטה ד' ב') אם מחוט וגו'. דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי' מצות, לחוט של תכלת ולרצועה של תפלין יטפירש"י בשביל שהבריח עצמו מן הגזל, עכ"ל, ולכאורה אינו מבואר, מאי רבותי' דאברהם בזה, וגם קשה הרי אין כאן גזל, כיון דמן הדין זכה בהרכוש, כמו דקיי"ל המציל מן העובד כוכבים ומן הלסטים הרי הוא שלו, וצ"ל דעשה בזה כדי לקדש השם, ובאופן כזה חייבים להחזיר בכל אופן, וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' רס"ו, דהיכי דיש קדוש השם צריך להחזיר אבידה לעובד כוכבים אף לאחר יאוש, ומכיון שרצה אברהם כאן לקדש השם הי' מחוייב מן הדין להחזיר, וזה גופא היתה זכותו, שמשום קדה"ש התחייב עצמו במה שהי' יכול לפטור.
ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזכות אברהם הי' בזה, משום דכפי המתבאר מענין הפרשה נצח אברהם את המלחמה לא בדרך טבעי, שהרי לא היו אתו כי אם שי"ח איש, ומכש"כ למ"ד שלא הי' אתו רק אליעזר לבדו [ע"ל בפ' י"ד], וכן מבואר לעיל בפ' ט"ו שמלאך וכוכבי לילה נלחמו בעדו, ומבואר מכל זה שנצח בדרך נסי, ומבואר במס' תענית כ"ד א' שאסור ליהנות ממעשי נסים, והי' זה זכותו, שבזה שלא רצה ליהנות מהשלל הורה שלא תלה נצחונו בכחו ועוצם ידו אלא בדרך נס מהקב"ה, ולכן לא נהנה מפני שאסור ליהנות ממעשי נסים. –
ודע דבפרטי מצות ציצית חולקים רש"י ורמב"ם, דלרש"י צריך להטיל שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, ולרמב"ם צריך שלשה חוטין לבן. וחוט אחד תכלת [וע' מזה בתוי"ט פ"ד מ"א דמנחות], והנה אם כי אין להביא ראי' מכרחת מדברי אגדה, בכ"ז נהירין פשטות הלשון שזכה אברהם לחוט של תכלת – כדעת הרמב"ם, דמדין מצות ציצית היא רק חוט אחד של תכלת, ורש"י פירש כאן לחוט של תכלת – לציצית, עכ"ל, ויחכן שהרגיש במה שהערנו, ולפי שיטתו דבעינן שני חוטין של תכלת, לכן פירש דכונת הלשון לחוט של תכלת – למצות ציצית סתם, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש הלשון בדקדוק נמרץ, ודו"ק. –
ודע כי בילקוט ותנחומא הובאה ברייתא בזה וגריס בה זכו לחוט של תכלת ולמנעל של חליצה, וי"ל דלא ניחא לאותה ברייתא הענין רצועה של תפילין מפני שאין זה מרומז יפה בלשון נעל [רק משום דזה וזה עור הוא], ולברייתא שלפנינו לא ניחא הענין מנעל של חליצה מפני דפורענות היא ולא שייך כ"כ הלשון זכו, ודו"ק. .
(שם י"ז א') רק אשר אכלו. א"ר אבא, קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים כאין הכונה שלא הי' אברהם רוצה להחזיר גזל ממש הנאכל, דחלילה לומר כן, וצ"ל ע"פ מש"כ בפסוק הקודם, דהא שלא רצה אברהם לקחת מהשלל הי' לא מעיקר הדין, משום דמן הדין הי' זוכה בהן ממש, כמש"כ שם, אלא לפנים משורת הדין, ולכן י"ל שהי' דן שאינו כדאי לעשות לפנים משוה"ד בגזל הנאכל, ויהי' לפי"ז הפירוש קשה גזל הנאכל בעלמא – בסתם אנשים, שאפילו אברהם אבינו שהי' עושה כל מעשיו לפנים משוה"ד לא מצא לנכון להחמיר בגזל הנאכל לעשות ולהשיב לפנים משוה"ד. וכעין זה פירש מהרש"א באופן אחר. .
(חולין פ"ט א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך