הופעת ערכו העולמי של אברהם
אברהם חי את חייו השקטים, בעלי האופי האמוני וצורת החיים הראויה, אולם חייו אינם מצטמצמים אל המישור האישי של עבודת ד', אלא הולכים ומקבלים את ערכם האמיתי, הכלל־עולמי. ארץ־ישראל, שבה קבע את מושבו, מתגלה כזירת מאבק עולמי על השלטון ועל קביעת האופי התרבותי הראוי לאנושות כולה.
קבוצת מלכי הצפון, המאוגדים בהנהגה אחת, מביאים תחת שבט שלטונם את כל ארצות העמים המתפתחים מבני נח. אצל מלכי הצפון התפתחה האידיאולוגיה של דור הפלגה – שלטון שבמרכזו עומד האדם, ולשם ביסוסו הוא בונה לו א-לילים שעניינם לבטא את רוחו ודעותיו. זאת להבדיל מתורת ישראל המאמינה בא-להי עולם נצחי, שמילוי שליחותו הוא זכות לאדם.
חטאם של בני דור הפלגה ממשיך את מחשבת הנחש בגן־עדן, הקוראת לאדם להיות כא-להים ולהתעלם ממלכות ד'. שיטה חברתית זו, למרות הרשעות הצפונה בתוכה, קוראת כלפי חוץ להסכמה חברתית וכיבוד האדם באשר הוא במסגרת המוסר החברתי, מוסר שהוא פרי רוחו של האדם ואינו מוכתב מלמעלה.
בארץ־ישראל, לעומת זאת, קמו מלכויות רשע – חמשת מלכי סדום ועמורה - שהיו כרוכים אחר תאוותיהם הפרטיות ושקועים בהנאות העולם. הם הקימו מסגרות מרושעות ששללו כל הטבה לזרים בדרך קשה ואכזרית, וסיכנו את שלומם של אלו משכניהם שלא הלכו בדרכם המרושעת.
ארבעת מלכי הצפון, מתוך חזון המתיימר להנהגה עולמית, רצו לקבוע סדר כללי על פי שיטתם ומתוך כך השתלטו על מלכי סדום ועמורה. אלו האחרונים התקשו לקבל את עול השלטון המבקש להגביל את תאוותיהם, ובהזדמנות הראשונה מרדו במשעבדיהם. כך נפתח מסע מלחמה עולמי, כאשר ארץ־ישראל משמשת לשתי הסיעות הללו כזירת קרב.
אברהם, איש האמונה והצדק הנמשכים משמי שמים, איננו מוצא מקום להתערב לטובת אחד הצדדים, ששניהם גם יחד רחוקים מדרכו – דרך ד'. אולם ההשגחה מתערבת על מנת להכריח אותו למלא את ייעודו העולמי כמתקן ומכוון, ייעוד שאיננו מאפשר לו לעמוד מן הצד. במלחמה שהייתה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים ניצחו מלכי הצפון, ומלכי סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה נפלו לתוך בֶּאֱרֹת֙ החֵמָר (י) [אפשר שבארות אלו רומזות לחומר, המבורך מצד עצמו, שמלכים אלו שקעו בתוכו באורחות חייהם, ומשום כך בו הייתה מפלתם].
לוט, כזכור, קבע את מושבו בסדום, ומשום כך נשבה בעת מפלתה יחד עם שאר יושביה (יב). הדבר נודע לאברהם על־ידי הַפָּלִ֔יט, בשעה שהיה עסוק בתפקידו החינוכי עם חֲנִיכָ֜יו בעלי בריתו (יג). מיד יוצא אברהם להצלת בן־אחיו, ובכך הוא מלמד את חֲנִיכָ֜יו כי דרך האמונה איננה שוללת את קשרי הטבע, הנמשכים גם הם מתוכה (יד). גם אם עזב לוט את דרך ד', דרכו של אברהם; הרי מצד ההשגחה הא-להית המסדרת את קשרי המשפחה קרוב הוא אליו, וההתחייבות הטבעית הנמשכת מקשר זה מחייבת אותו להיחלץ לעזרתו גם כשיש צורך להתבטל עקב כך מדברי התורה.
במאבק קשה רודף אברהם אחר מלכי הצפון אל תוך הלילה, וליד דמשק, בגבולה של ארץ־ישראל (טו), הוא מכה אותם ומשיב את לוט אחיו ואת כל השבויים אל הארץ (טז). אברהם איננו ממשיך לרדוף את המלכים הלאה, מכיוון שבשלב זה אין הוא מתיימר לתקן את העולם כולו. הוא מסתפק בעמידה על משמר ערכיו ואמונתו בתוך תחומה של ארץ־ישראל.
ניצחונו של אברהם עושה רושם גדול בין תושבי הארץ לא רק מצד גבורתו ויכולתו המעשית, אלא קודם כל מצד ההכרה בצדקת דרכו המחברת את המעשה ואת החיים לאמונה בא־ל עליון קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ. מתוך כך שורה על אברהם ברכתו של מַלְכִּי־צֶדֶק, וממשיכה אליו גם את ברכת ד' המצליח דרכו (יט-כ).
בצדקותו של אברהם, המחנכת להסתפקות במועט ולמאיסת תאוות החומר, הוא משיב למלך סדום את כל רכושו ומברר בכך את עומק עבודתו המכוונת אל ד' ללא בקשת תועלת עכשווית מזדמנת (כג). יחד עם זאת, אברהם מבין שדרישותיו המוסריות אינן הולמות את חניכיו, ולכן הוא דואג לצורכיהם החומריים ואינו מחמיר עליהם כפי שהחמיר על עצמו (כד).