א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃ ג וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃ ד וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ ה לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃ ו לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ ז לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃ ח לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ ט לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃ י לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ יא לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ יב לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ יג לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ יד לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃ טו לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃ טז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃ יז וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃ יח וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ יט וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ כ וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃ כא וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃ כב וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃ כד לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כה וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ כו וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃ כז וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ כח אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃ ל וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃ לא וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃ לב וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ לג וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ וגו'. פירש"י ז"ל, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמ"ש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה וגו', ע"כ נאמר שאמר לו למשה שלח לך, לך אתה שולח לעצמך, כי בסבתם תמות בחוצה לארץ, כי אין ראוי לרועה שיכנס ויניח הצאן בחוץ, למה כשבאו לפניך ואמרו נשלחה אנשים, היה ל לומר להם למה אתם צריכים לשלוח, אם הוא כדאי שתראו אם היא טובה אם לא, ממה שעשה לכם כמה נסים וכמה נפלאות תדעו שכל מה שעשה אינו אלא מאהבתו אתכם, ואם הוא אוהב אתכם, ודאי שלא יתן לכם ארץ ציה וחרבה, אם מה שלא ייעד לכם הוא נותן לכם, כי לא ייעד לכם כשיצאתם ממצרים שיתן לכם מאכל מלאכים, שהוא המן והשליו והבאר וענני כבוד, ולא חסרת דבר, וכל זה נתן לכם שלא בייעוד, כ"ש מה שייעד, שנאמר ואומר אעלה אתכם וגו' אל ארץ טובה, א"כ למה אתה נמלך בי, ואם הוא כדי שיראו העם היושב בה אם הם גבורים וחזקים כדי להתחזק ולבא כנגדם, הלא הקב"ה נלחם מלחמותם שנא' ה' ילחם לכם, ואין מלחמתם בטבע העולם, א"כ אמור להם למה אתם שולחים לתור את הארץ ולמה אתה נמלך, כי אין המלכה צריך לזה, א"כ שלח לך לך אתה שולח, כי תחלת דבורי לך במראה הסנה וארד להצילו וגו' ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה, ופסוק לך ואספת את זקני ישראל ואמרת להם וגו', ואומר אעלה אתכם וגו' אל ארץ הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש, ואילו טובה ורחבה לא קאמר, שיאמר להם לא אמרתי לך טובה ורחבה, וכן אמר וייטב בעיני הדבר אשר דברו, ואמר לו ה' שלח לך כדי שלא יהיה חלול ה', לומר יודע העתידות למה לא מנען. והקב"ה לא רצה למנען, לפי שלא האמינו לדברו אחר שעשה עמהם כמה נסים וכמה נפלאות אמרו נשלחה אנשים לפנינו, ולזה לא נכתב כאן ויקרבו לפני משה ויאמרו נשלחה אנשים וגו, כדי שלא יאמרו בכוונה מכוונת עשה עמהם הקב"ה, לפי שאמרו נשלמה אנשים, והוא לא ענשם אלא על הבכיה ועל התלונה ועל האמירה, בכיה שנאמר ויבכו העם בלילה ההוא, תלונה שנאמר וילונו העם על משה ועל אהרן, ואמירה שאמרו ולמה ה' מביא אותנו וגו', לזה שלח לך. וכן אמרו במדרש, כשראה הזקנים כשרים, אמר אספה לי, קורא אותם על שמו, וכשראה המרגלים שעתידין לחטוא, קרא אותם על שמו של משה, אמר הקב"ה אני אמרתי להם שהיא ארץ טובה, והם לא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים, אמר הקב"ה אם אני מעכב עליהם הם אומרים לפי שאינה טובה לא הראה להם, אמר הקב"ה יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים, התחיל משה עומד ושוהה, אמר אי אפשי לעשות דבר זה עד שאמלך בשכינה, הלך ונמלך כו' אמר כך מבקשים בניך, אמר לו הקב"ה אין זו תחלה להם, עד שהיו במצרים הלעיגו לי, שנאמר זו לעגם בארץ, למודים הם בכך, אני איני צריך שנאמר ידע מה בחשוכא וגו', אלא אם בקשת שלח לך לעצמך, ע"כ:
פסוק ב:
ובמדרש תנחומא. אמרו ישראל נשלחה אנשים, אמר משה למה, אמרו לו כבר הבטיחנו הקב"ה ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב, שנאמר ובתים מלאים כל טוב, והרי שמעו שאנו נכנסים ועושים להם בתי מטמונים שטומנים בהם ממונם, ואנו נכנסים ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן אלא ויחפרו לנו, ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ, כיון ששמע משה כן, נלכד בידם שנא' וייטב בעיני הדבר, זהו שאמר הכתוב וישימו באלהים כסלם, ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר מהו כסלם, מחשבתם, שנאמר אשר על הכסלים, וחד אמר בטחונם, שנאמר אם שמתי זהב כסלי, ורבנן אמרי טפשותם, שנאמר הכסיל חובק את ידיו, ע"כ. מכאן תדע למה משה בא ונמלך בשכינה. ומה שאמר וישלח אותם משה על פי ה' הוא כמו שאמר הרמב"ן ז"ל, טעם שלח לך, כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה המנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש, וה' היודע העתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ שיהיו שוים בענין כל הגדולים, אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין שתהיה הגזרה שוה בכל העם וזהו טעם ע"פ ה' שיהיה במצות ה' ויהי' וייטב בעיני הדבר, שסבל רעתם והודה לעשותו, וה' צוהו שישלח איש אחד למטה. והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי ה' כאשר היה בפקודים ובחלוק הארץ, כי מצות ה' לא תביא קללה לעושיהם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא ית' צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר אלו ושלחן, והם גמלו לנפשם רעה, זהו קיצור דבריו ז"ל. עם זה יהיה פירוש לך אנשים, לך הם אנשים, פירוש הם כשרים, אבל לי הם כסילים. ויש מי שפירש שלח לך לתועלתך, והתועלת היא שיתארכו ימיו מ' שנה. שאלמלא נכנסו מיד, אי אפשר לו ליכנס מפני הגזרה. וח"ו מלהאמין זה שיבקש משה תועלתו בנזק ישראל, והוא נתן נפשו עליהם ואמר מחני נא, והגזרה של הצור עדיין לא היתה, כי הגזרה היתה על שמעו נא המורים, וזה היה במדבר צין שהוא מסע אחרון שמשם באו להם הר ההר, כמ"ש בפרשת מסעי ויחנו במדבר צין היא קדש ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום, ואם משום שאמר עתה תראה ודרשו ז"ל ולא מלחמת ל"א מלכים, זו היא דרשה:
פסוק ב:
או יאמר שלח לך אנשים, שאמר לו הקב"ה אע"פ שאתה רואה בנבואתך שיש היזק בשליחות זה, עכ"ז שלח כדי שישארו לך אנשים, ישארו עמך במדבר, א"כ לך אנשים כשרים, ואתה מביאם לעתיד לבא, שנאמר ויתא ראשי עם, ולך אנשים שהם ערב רב, שהן שלך ואתה הוצאת אותם, א"כ עד שיתמו וימותו כולם כמ"ש במדבר הזה יפלו פגריכם, שם יתמו ושם ימותו, יתמו, אלו ישראל, יתמו יושלמו, יתם שלימותם ויהיו כולם שלימים בתורה ובאמונה ויהיו שלך כמ"ש בזוהר, משה וס' רבוא כלהו מעלמא דאתי אינון, ושם ימותו, אלו ערב רב, וכה"א במדבר הזה יפלו פגריכם, אלו ערב רב שהם פגרים מתים בחייהם. לכל פקדיכם לכל מספרכם, אלו ישראל שנמנו מבן עשרים שנה, וכן אמר ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה, יפלו, כמו שאמרו בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה שאמר ליה ההוא טייעא לרבה בר בר חנה, תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלנא חזיתנהו כמאן דמבסמו וגנו אפרקדן, פירוש דומים כשתווי יין ופניהם למעלה, לזה אמר יפלו שהן נפולין שאין להם קבורה שלא זכו לקבורה, שכל ישראל נגנזו במדבר כמו משה רבם שנאמר בו ולא ידע איש את קבורתו, עד שיבא עמהם. ומה שאמרו במשנה דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא דברי ר' עקיבא, הוא על ערב רב, ר' אליעזר אומר עליהם הכתוב אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, שנאמר ויזבחו שלמים, וכתיב הנה דם הברית אשר כרת וגו', הוא על ישראל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ר' מנסיא אומר יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ופדויי ה' ישובון. מי שהם פדויי ה', ולא פדויי משה שהן ערב רב. אם כן לך אנשים שהם ערב רב עד שימותו ולא יזכר שמם עליך, לומר אלו הן שהוציא משה, ולך אנשים כשרים שיבואו עמך לעוה"ב ולעתיד לבא, א"כ ב' תועלות יש לך בשליחות זה, לזה שלח לך:
פסוק ב:
ויתורו את ארץ כנען. לא כמו שאמרו הם ויחפרו לנו את הארץ, שפיהם הכשילם שאמרו ויחפרו שעל ידי זה השליחות נגזר עליהם שימותו במדבר, והיו בכל לילה חופרים קבריהם ושוכבים בתוכם, ולמחר מכריזים הבדלו חיים מתוך מתים, אלא ויתרו כתיב, היתרון שיש לארץ כנען על שאר ארצות:
פסוק ב:
עוד ויתרו. רמז להם שיתרו ובניו הם נכנסים לארץ, והם אינם נכנסים, א"כ יש לו יתרון עליהם:
פסוק ב:
את ארץ כנען. ארץ ז' עממין הוא נותן להם, שנאמר ואומר אעלה אתכם אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי וגו', א"כ יאמר ויתורו לכנעני ולפרזי ולחתי וגו' וכן כולם., אלא רמז להם שעל הדבור לקה ונתקלל שנאמר ויגד לשני אחיו בחוץ, ויראו ויקחו מוסר:
פסוק ב:
עוד כמו שאמרו במסכת יומא פרק בתרא, אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שזוכין לבניהם ולבני בניהן עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לאהרן שראויין לישרף אלא שזכות אהרן גרמה להם, אוי להם לרשעים ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של ר"ג אלא חובת אביהם גרמה להם. לזה אמר כנען, לומר שלא יגרמו גם הם חובה לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות:
פסוק ב:
ובמדרש תנחומא. א"ר ברכיה בשם רבי סימאי מה ראה כנען ליזכר כאן, אלא אמר לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים האלה, אמר הקב"ה עונותיו ילכדנו את הרשע, ואין רשע אלא ז' עממין, שנאמר כי ברשעת הגוים האלה, ראה הקב"ה שאין לישראל זכות שיכנסו לארץ, נזכר ליצחק שהוליד אברהם לק' שנה ושרה בת צ' שנה. כנ"ען, כ' עשרים. נ' חמשים. ע' שבעים. ן' חמשים. הרי מאה ותשעים שנה ע"כ. לומר שברשעת הגוים ובזכות אברהם ושרה שאמר לזרעך אתן את כל הארצות האל הם נכנסים. זהו אשר אני נותן לבני ישראל, נתן כתיב כבר נתתיה ואיני יכול לחזור בה. לבני ישראל, ולא לכם:
פסוק ב:
עוד הזכיר כנען. לפי שאמר להם עלו זה בנגב, תרגום יבשה הארץ נגיבת ארעא, לומר אם זו שהיא ארץ יבשה, ולזה הקצוה לבית הקברות, כך, כ"ש שאר א"י, והיא חברון שנתנה לכנען להראות שבחה של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים וכו', כמו שפירש"י ז"ל, לזה ויתורו, מארץ כנען שהיא חברון יראו יתרון ושבח שלה על שאר ארצות. ולזה אמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, וקודם אמר ואלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ סתם, למה חזר ופירש לתור את ארץ כנען, אלא כמ"ש. איש אחד איש אחד, אלו יהושע וכלב, אותם תשלחו. אמר תשלחו וקודם אמר שלח לך בלשון יחיד, ואחר כך אמר בלשון רבים, רמז כאן על שנים אחרים של וישלח יהושע מן השטים שנים אנשים מרגלים, ואותם היו בדעתם של כל ישראל, לזה אמר תשלחו:
פסוק ג:
וישלח אותם משה ממדבר פארן. למה אמר ממדבר פארן, ודאי ששם היו שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, אפשר לומר שרמז כאן מה שאמר בתנא דבי אליהו ז"ל, וישלח אותם משה, א"ל משה לא תכנסו כמו הגנבים אם יאמרו לכם למה באתם אמרו להם על ה' תאנים ועל ה' רמונים ועל אשכול ענבים, כמ"ש בילקוט. זהו ממדבר פארן, כלומר שבאו בשביל פירות, ממדבר פארן, דבור של פירות:
פסוק ד:
ואלה שמותם. אחר שאמר כולם אנשים, שהיו אותה שעה כשרים. לזה אמר ואלה בוא"ו, לומר משמותם תדע שהיו כשרים, למטה ראובן שמוע, שנשמע תפלתו כשהיה מתפלל להקב"ה שיכפר לו על מעשה בלהה. בן זכור, שזכר לו הקב"ה ההשתדלות שהשתדל בהצלתו של יוסף וכפר לו. למטה שמעון שפט בן חורי, שעשה משפט באנשי שכם לפי שהן לא עשו משפטם שגנבו אחותו, ובן נח מצווה על הדינין והיא אחת משבע מצות ב"נ. בן חורי, כמו חורי יהודה, שפירושו שרים, כי הוא בן שרים, בן אברהם יצחק ויעקב. כלב בן יפונה, כלו לב. יפנה, שפנה לבו לשמים. יגאל, כמשמעו. פלטי, שנפלט אביו מחשד הגביע. גדיאל, שמגדל לאל. בן סודי, שהוא בעל סוד, שאינו מגלה סוד. גדי, שעושה עצמו כגדי שצריך לאמו. בן סוסי, שעשה עצמו כסוס לרכיבה. עמיאל בן גמלי שהוא גומל חסדים לעמו. סתור, שסותר עלבונו. מיכאל, שעשה עצמו מך ושפל. נחבי, הוא מחביא עצמו מרוב ענוה. בן ופסי, שעושה עצמו כאפס כלומר כלא חשיב. גאואל, שצפה לגאולתו של אל. בן מכי, שעשה עצמו מך. אבל אחר ששלחן והלכו להוציא דבה, כמו שארז"ל ויחפרו לנו את הארץ לא נתכוונו אלא לבשתה של ארץ ישראל, כתיב הכא ויחפרו וכתיב התם וחפרה הלבנה, שלא הלכו אלא להראות חרפתם ובשתם נהפכו שמותם לכוונה שהלכו בה, כמו שארז"ל אמר רבי יצחק מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ולא עלה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקב"ה ועשה עצמו מך, כלומר שכנה כלפי מעלה, א"ר יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי שהחביא דבריו של הקב"ה. א"כ לזה חזר ואמר אלה שמות האנשים, לעיל אמר ואלה שמותם לפי שאמר כולם אנשים כשרים ראשי בני ישראל, ואלה שמתם שם תם, אבל אחר שהלכו בעצה רעה, אמר אלה. לא אמר ואלה האנשים הידועים שהיו כשרים, ונהפכו שמות האנשים, שהיו אנשים אבל עתה הם חמורים לא אנשים, מאחר שהם כופרים בהקב"ה. לזה הוצרך להתפלל על יהושע שלא יהא ניסת עמהם בעצתם. ומה שהתפלל עליו ולא על כלב, לפי שהוא משבטו של יוסף שהוציא דבה על אחיו ועוד הוצרך להתפלל עליו, כי כשעלה משה להר ישב יהושע למטה הוא לבדו ממתין עד שירד משה, ונפרד מישראל ולא היה עמהם בעשיית העגל, ולזה אמר לו קול מלחמה במחנה וגו' אין קול וגו', כי לא היה עמהם ולא ידע, ולזה אמר משה הוא נתן עצמו עלי וישב יחידי ונפרד מעשיית העגל, אף אני אתן עצמי עליו ואתפלל עליו שיפרד ג"כ מעצת המרגלים. ולזה מנאו אחר שבט יששכר. ואמר מטה אפרים ולא אמר למטה יוסף כמו שאמר במטה מנשה, לפי שגדי בן סוסי הוציא דבה. וא"ת לא ישלחהו ולא יתפלל עליו, אלא שלחו כדי להוציא עצמו מן החשד, שהיו אומרים שלח אנשים שאינם הגונים כדי שיוציאו דבה ויתארכו השנים שני חייו של משה. לזה שלח תלמידו שהיה חביב עליו כנפשו, להוציא עצמו מן החשד. שמשה נקרא נאמן שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. ובמדרש תנחומא, מה ראה משה להוסיף י על שמו של הושע, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ, שנאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך אתננה, יהושע נטל שכרו חלק עשרה מרגלים, ולפי שהוסיף מצות ומעשים טובים נתוסף שמו:
פסוק יז:
עלו זה בנגב. אמר להם שיעלו עמהם זכותו של אברהם שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה, ולו נתנה א"י שנאמר לו כי לך ולזרעך אתן וגו'. זהו ועליתם את ההר, ההר הגדול שהוא אברהם, שהאבות נקראו הרים שנאמר אשא עיני אל ההרים, אל ההורים, וגם אמר להם שיזכרו זכות י"ב שבטים, יהו עלו זה, זה בגימ' י"ב, עלו זה, שיעלו במחשבתם זכות ז"ה. ובמדרש עלו זה בנגב, מטה שלו מסר להם כדי שינצלו מידם, ויש אומרים שם בן י"ב מסר להם, כענין שכתוב זה שמי, כדי שילכו בשלום בדרך וינצלו מהענקים, ע"כ. ולפי שעברו על מאמרו של משה שהוא אמר עלו זה בנגב ועליתם את ההר, שאמר להם שיעלו תחלה לחברון להשתטח על קברי האבות ולומר להם שהגיעה השבועה שנשבע להם לתת לזרעם א"י, כמו שעשה כלב, והם לא עשו כן אלא ויעלו ויתורו וגו' ממדבר צין עד רחוב לבא חמת, להביא חימה על ישראל, אחר כך ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ארז"ל ויבאו מבעי ליה, מאי ויבא מלמד שכלב לבדו נשתטח על קברי האבות שלא יהא ניסת לעצתם, והם כולם באו עד חברון, כי אי אפשר שיניחם בדרך ויבא הוא לבדו ולא ילכו אחריו או יאמרו לו להיכן אתה הולך, אלא כולם באו עד חברון, כמ"ש המדרש, ומשם נטלו האשכול, כי שם הוא נחל אשכול, אלא שלא הלכו למערת האבות להשתטח. ואע"פ שנאמר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, לפי שעיקר הארץ היא המערה, כי נקראת קרית ארבע על שם ד' זוגות הקבורים שם. ולפי שעוותו בשליחותם ולא הלכו כמו שאמר להם משה, נזוקו. כמ"ש המדרש אמר להם משה אל תכנסו כגנבים, אם יאמרו לכם על מה באתם אלינו, אמרו להם על ה' תאנים ועל ה' רמונים ועל אשכול א' של ענבים, או יאמרו לכם שמא לקוץ אילני ע"ז ולקוץ אשרה באתם אלינו, אמרו להם לאו. נכנסו כשלוחים ויצאו חמורים, ובאו לחברון ונטלו משם ה' תאנים ה' רמונים ואשכול אחד של ענבים, צווח בהם תלמי צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנפחים בפניהם ומנשבים באפם עד שנתיישבה דעתם עליהם, אמר להם על מה באתם עלינו והלא כל העולם כולו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו, שגרום בשלום ולא הרגום, ע"כ. ולפי שמשה מסר להם שם בן י"ב וראו שצווח תלמי ונפלו על פניהם מיד ולא הועיל להם השם שמסר להם, מכאן אמרו כי חזק הוא ממנו, כלפי השם שמסר להם, שהוא שם בן י"ב שיוצא מיברכך ה' וישמרך כמ"ש בפרשת נשא, והם היו כחמורים, שאמר להם אל תכנסו כגנבים אלא הראו להם פנים קודם, והם לא עשו כן, אלא הלכו נטלו ה' תאנים וכו' קודם כגנבים. ומשה ע"ה ניבא על מה שעתיד להיות ואמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, אין אומרים חזק אלא למי שהוא רפוי, ניבא שעתידין להתרפות מן הצווחה של תלמי, ועכ"ז והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, שתביאו מפרי הארץ:
פסוק יח:
וראיתם את הארץ מה היא. אם היא נוחה בעבודה, בחרישה ובזריעה, ואיך ידעו, האם הולכים לחרוש ולזרוע. לזה אמר להם את העם היושב עליה, אם הם חזקים תדעו שהארץ אינה נוחה לעבודה, ופירותיה ורבוי תבואתה אינו מחמת הארץ אלא מחמת האנשים שהם חזקים וחורשים בחזקה, כמ"ש ורב תבואות בכח שור, ואם הם רפויים, רבוי התבואה היא מחמת הארץ שהיא טובה והיא נוחה להתעבד. וכן המעט הוא אם רב, אם הם מעטים, מספיק להם מעט תבואה בערכם, אבל אם הם מרובים צריכים רבוי תבואה, וזה מחמת הארץ שמספקת להם כל כך תבואה. ואת העם היושב עליה, אמר להם שיראו בדיני המדינה ובנימוסיה, כמו שאמר אותו חכם, כשתכנס למדינה בדוק בדייניה, שאין פורענות באה למדינה אלא בשביל דייניה, כמו שאחז"ל במסכת שבת פרק רבי אליעזר דתולין, ר"י בן אלישע אומר אם ראית דור שהצרות באות עליו צא ובדוק בדייניו, שאין פורענות באה לעולם אלא על הדיינים המתעבים משפט כו'. וכשדייני המדינה צדיקים אנשיה ג"כ צדיקים, וכשהם רשעים אנשיה ג"כ רשעים, שנאמר מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ולזה אמר היושב עליה ולא אמר היושב בה, כמו שאמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, וכה"א אשר הוא יושב בה ישב כתיב, לומר שיישוב המדינה הוא מראשיה ודייניה, החזק הוא בדיניו ובמוסריו תדעו שזה גרם להם היותם בארץ ואתם באים להורישם אינו ברשעתם אלא בצדקתך, ואם הם רפויים בדיניהם ובנימוסיהם ואיש כל הישר בעיניו יעשה, תדעו כי ברשעת הגוים ההם וגו' מורישם מפניך לא בצדקתך וגו'. המעט הוא אם רב, כדאים הם ראשי המדינה ודייניה להרבות ולהמעיט. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הוא על המדינה שנבחרה להיות בירה למלכות להיות המלך דר בה. לעיל אמר ואת העם היושב עליה, על שאר ערים ושאר מדינות, שהן תחת ממשלת המלך, אבל כאן אמר ואת הארץ אשר הוא יושב בה, הוא על בירת המלכות, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הוא על הערים אשר סביבות בירת המלכות. הבמחנים, פצוחים בלא חומה עשוים לספק מזון לבירת המלך. אם במבצרים, ודאי עשאום לשמירה. ולפי שדבורו כאן על בירת המלכות, אמר הטובה היא, כי דרך בית הבירה להיות בה בנינים טובים ומהודרים. ומה הארץ השמנה היא, אם פירותיה שמנים, ואמר ג"פ ארץ, וראיתם את הארץ, ומה הארץ אשר הוא יושב בה, ומה הארץ השמנה, לפי שא"י נתחלקה לג' חלקים, יהודה, ועבר הירדן, והגליל. וראיתם את הארץ מה היא, הוא על ארץ שעתידה להיות ארץ יהודה, ואת העם היושב עליה החזק, לפי שבני יהודה הם חזקים, הרפה, לפי שנחלקה מהם המלכות. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הוא עבר הירדן, אשר הוא יושב בה, שעתידין להתאוות להם למושב לבני גד ולבני ראובן. הטובה היא, שהיא ארץ מקנה, אם רעה, שגרמו להם רעה מחמת שגלו בראש גולים קודם גלות י' שבטים מ' שנה. ואת המרים, שהיו להם ערים שיש להם שמות ע"ש ע"ז שלהם, כמו עטרות ודיבון ויעזר וגו' שנא' עליהם מוסבות שם. ומה הארץ השמנה היא, הוא על ארץ הגליל שהיא שמנה בפירות, ששם גינוסר, ושם נחלתו של אשר שנאמר בו מאשר שמנה לחמו, שהיו פירותיו שמנים, והוא יתן מעדני מלך, שהיו לוקחים מפירותיו למלכים. היש בה עץ, לפי שארץ הגליל אין בה אילני סרק אלא אילני מאכל, וההרים שבה יש בהם אילני אלונים לעצים לשרפה, אבל לעצים לבנין לעשות מהם קורות ודפים אין, ועל זה אמר היש בה עץ, אם יש בה עצים לבנין:
פסוק כא:
ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צן וגו' כמ"ש שלא עשו כדבר משה שאמר להם עלו זה בנגב תחלה, אמרו אולי לפי שהיא טובה והשאר אינן טובות, לזה הוא אומר ל שנעלה לה תחלה, הניחוה לבסוף. לזה ויעלו בנגב מוטעם, לומר בנגב שאמר להם משה. ויבא עד חברון, עם מה שארז"ל שכלב לבדו בא שם, נוכל לומר שכולם לא באו אלא פחדו מאחימן ששי ותלמי, וכלב קדם ונכנס, שכן עשה שבטו של יהודה בים, וכן עשה להם כלב לחזק לבם כדי שיכנסו, ונכנסו אחד אחד. לזה אמר ויבא ולא אמר ויבאו, כי לא באו כולם כאחד, והוא נכנס לבדו למערה כקבלת רז"ל. ויבאו עד נחל אשכול, מה צורך לומר אם הוא נחל או לאו, ועוד זמורה למה, הלא משה לא אמר להם אלא ולקחתם מפרי, ולא אמר לא זמורה ולא אשכול, ועוד אמרו ואשכול ענבים, הא סתם אשכול הוא של ענבים, ענבים למה. ועוד למה אמר משם. אלא יובן זה ממ"ש בזוהר שאמר להם משה אם תראו האילנות והפירות שהם כשאר ארצות אין לארץ ישראל יתרון על שאר ארצות, אבל אם תראו אותם משונים על שאר ארצות, משם תדעו שהיא מושגחת ממקום עליון מעתיקא קדישא שהוא אין, וזהו היש בה עץ אם אין. כי לא יש שום מדינה בלא אילנות. והתחזקתם, אמר אם תראו הפירות שהן מאין, צריך חיזוק שיבא עמכם, כי עדיין אין אתם ראוים לו. כשבאו לנחל אשכול וראו השינוי שהיה באילנות שינוי גדול יותר ממה שהיה בפירות, לפי שהזמורה כל שנה ושנה קוצצין אותה וחוזרת וגדלת, אין מניחין אותה עד שתתעבה, והזמורה היא רכה ביותר, כי העץ של הגפן הוא רך ואינו כמו שאר העצים, וכ"ש הזמורה, ובפרט אם היא גדלה בנחל אין לה קישוי כלל, כי של הר יש לה מעט קישוי, אבל של נחל היא רכה ביותר עד שבאיזה סכין יכול לחתכה. וראו כל כך שינוי בעץ הגפן, שאפילו הזמורה שהיא של נחל צריך קרדומות לכרתה כמו שכורתים עצי ארזים, א"כ ראו השינוי בזמורה יותר מן האשכול. לזה ויכרתו משם מהנחל שדרכה להיות רכה צריך לכרתה בקרדומות, אמרו זה צריך להראות קודם הפרי, זהו ויכרתו משם זמורה קודם, ואח"כ ואשכול ענבים שהיה בו ג"כ השינוי, לפי שהם הלכו בתמוז ובאו בח' באב, ואותם הימים עדיין אינו זמן ענבים אלא בקצת כרמים, כמו שפירש"י ז"ל ימי ביכור ענבים שהענבים מתבשלים בביכור, ואותם שהם מתבשלים בביכור הם אשכלות קטנים ודקים, וזהו השינוי הגדול, שהענבים שבכרו שהן אשכלות הקטנים והדקים כך, כ"ש הגסים והגדולים שאי אפשר לנושאם, זהו ואשכול ענבים אחד, כי אפילו אותם שמתבשלים בביכור לא יכלו להביא כי אם אחד וכרתו הזמורה עם האשכול שבה מחובר, כדי להראות עץ הגפן כמה הוא קשה, אם הזמו אי אפשר לכרתה אלא על ידי קרדומות, כ"ש עץ הגפן, וכ"ש וכ"ש שאר אילנות. ואולי על זה אמר להם היש בה עץ, כלומר אם עצי האילנות קשים לכרתם. והזמורה אחר שנכרתה באשכול מחובר בה, עשו אותה מוט להראות כחה, זהו וישאוהו במוט. ומה שאמר במוט בשנים, אמרו בזוהר בשנים זה יהושע וכלב, שבאו העשרה לישא אותו ולא ניטל עמהם, לפי שכוונתם לרעה, לומר כמו שאמרו כי עז העם ומהפרי תראו, זהו וזה פריה, לזה לא ניטלו עמהם, באו יהושע וכלב ונטלוהו, לומר שהן ראוים ליכנס לארץ ולאכול מפריה, כשראו כן רצו להרגם, עד שלחשו לאשכול שיקל עצמו, ונשאוהו ח' בשנים בב' מוטות. ומן הרמונים ומן התאנים, אחר שלקטו ה' רמונים וה' תאנים כמו שאמר להם משה כל אחד ואחד ה' רמונים ה' אנשים וה' תאנים בה' אנשים הרי י' ואחד נטל אשכול והוא כלב, ויהושע נער לא נטל שאין בו כח לפי שהוא משמש בבית המדרש, וכשהוצרכו ח ליטול האשכול השליכו ד' רמונים וד' תאנים ולקחו אחת אחת, ויהושע וכלב לא נטלו שום דבר, לפי שכוונתם בפרי להוציא דבה על א"י, זהו מן הרמונים ומן התאנים, מן ה' רמונים שלקטו נטלו אחת ומן חמשת תאנים אחת:
פסוק כד:
למקום ההוא קרא נחל אשכול. לא נקרא נחל רמון ולא נחל תאנה אלא נחל אשכול, לפי שראו שהיה השנוי בפרי מעץ, זהו על אודות האשכול שהוא הפרי, ובעץ אמר שהוצרך לכרתו בקרדומות, זהו אשר כרתו משם כמ"ש, אשר כרתו, כמו ואשר כרתו, כי באשכול שייך בצירה לא כריתה. וכן אמרו בזוהר שהאשכול הניחוהו מחובר בזמורה, וז"ל זמורה מאי קא בעו אלא אשכול הוה תליא ביה, ובעוד דהוה מחובר באתריה איקרי זמורה, לבתר דקצו יתיה קראוהו מוט, דכתיב וישאוהו במוט, ע"כ:
פסוק כד:
ובזוהר מפרש פרשה זו על הנשמות כששולחין אותם לזה העולם מה אומרים להם, וז"ל, א"ר שמעון מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא ואשתמעו מינה רזין יקרין ועילאין, ת"ח קב"ה משתבח באורייתא ואמר אזילו באורחוי ואשתדלו בפולחני, והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין עילאין, בני נשא לא ידעי ולא מהימני ולא מסתכלי, קב"ה אמר אזילו אלילו ההוא עלמא טבא ההוא עלמא עילאה דכסופא, אינון אמרי איך ניכול לאללא ליה ולמנדע כל האי, מה כתיב עלו זה בנגב, אשתדלו באורייתא ותחמון דהא היא קיימא קמייכו ומינה תנדעון ליה, וראיתם את הארץ מה היא, תחמון מינה ההוא עלמא, דהא ירותא דאחסנא דתנא עייל לכו בה. ואת העם היושב עליה, אינון צדיקיא דבגנתא דעדן דקיימין שורין שורין ביקרא עילאה בדרגין עילאין. החזק הוא הרפה, בה תחמון אי זכו לכל האי כד אתתקפו על יצריהון ותברו ליה אי לא, או כד אתתקפו באורייתא למלעי בה יממא ולילי או אי אתרפו ידייהו מינה וזכו לכל האי. המעט הוא אם רב, אי סגיאין אינון דאשתדלו בפולחני ואתקיפו באורייתא, ובגין דא זכו לכל האי אי לאו. ומה הארץ השמנה היא אם רזה מאורייתא, תדעון מה הארץ, מה ההוא עלמא אי אסגי טיבו עילאה ליתבהא, או הוא אזעיר מינה כלום. היש בה עץ אם אין, האית בה אילנא דחיי לעלם ולעלמי עלמין, או אי צרורא דחיי אשתכח בגווה או לא. ויעלו בנגב ויבא עד חברון, בני נשא סלקין בגווה בנגב, בלבא עצלא, כמאן דאשתדל במגנא בנגיבו, דחשיב דלית בה אגר, חמי דהא עותרא דהאי עלמא אביד, בגינה חשיב דכלא איהו בנגב, כד"א חרבו המים, נגיבו, לבתר ויבא עד חברון, עד דאתו מאתחברא בה קארי ושני בה. ושם אחימן ששי ותלמי, תמן חמי פליגין סגיאין טמא וטהור אסור ומותר עונשין ואגרין, אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא. ילידי הענק, דאתילידו מסטרא דגבורה. וחברון שבע שנים נבנתה, ואלין אינון שבעין ענקין, דאורייתא שבעין פנים אית לה, לכל סטר עשרא, וחברון דא אורייתא, מאן דאשתדל בה אקרי חבר. לפני צוען מצרים, תנינן אורייתא אית לקבל אורייתא, והיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, והאי חברון מתורה שבכתב נפקא כד"א אמור לחכמה אחותי את, והאי נבנית שבע שנים דבגין כך אקרי בת שבע. לפני צען מצרים, כד"א ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויבאו עד נחל אשכול, אלין אינון מלי אגדה דרשה דתליין מסטרא דמהימנותא. ויכרתו משם זמורה וגו' וישאוהו במוט בשנים, אולפן מתמן ראשי פרקין ראשי מלין, אינון דבני מהימנותא חדאן במלין ומתברכאן מלין בגווייהו ומסתכלן שרשא חד ועקרא חד ולא אשתכחא בהו פרודא, אינון דלא משתכחי בני מהימנותא ולא אולפי אורייתא לשמה, שוויין לי' למהימנותא בפרודא, הה"ד וישאוהו במוט בשנים בפרודא, מהו במוט כד"א אל יתן למוט רגלך. מן הרמונים ומן התאנים, כלא שוויין לסטרא אחרא מסטרא דימינא לסטרא דפרודא. וישובו מתור הארץ וגו', וישובו תייבין לסטרא בישא ותייבין מארחא דקשוט אמרי מאי איכפת לן עד יומא לא חמינא טב לעלמא אעמלנא ביה ביתא ריקם יתיבנא בקלנא דעמא ולההוא עלמא מאן יזכי ומאן יעול לגוויה, טב לן לא אטרחנא כולי האי ויספרו לו ויאמרו וגו', הא אעמלנא ולאינא בגין למינדע חולקא דההוא עלמא. וגם זבת חלב ודבש היא, טב הוא ההוא עלמא עילאה כמא דידענא באורייתא, אבל מאן יכיל למזכי בה. אפס כי עז העם, תקיף הוא דלא יחשוב כל עלמא כלל בגין דיהא ליה עותרא סגי לאשתדלא ביה מאן הוא דיזכי ביה ודאי. אפס כי עז העם היושב בארץ, מאן דבעי למזכי ביה בעי למהוי תקיף בעותרא כד"א ועשיר יענה עזות. וערים בצורות גדולות, בתיה מליין כל טובא דלא יחסרון מכל, ועם כל דא, וגם ילידי הענק ראינו שם, בעי גופא תקיף גבור כארי דישתכח תמן תדיר בגין דהיא מתשת חיליה דבר נש דאשתדל בההוא איסור והיתר טמא וטהור כשר ופסול, מאן יכיל בה, ועוד עמלק יושב בארץ הנגב, אי יימר דבר נש אפילו בכל דא יזכי, עמלק בארץ הנגב מקטרגא דבר נש דאישתכח תדיר בגופא. והחתי והאמורי, כמה מקטרגי משתכחי תמן בגין דלא יכיל בר נש למיעל בהאי עלמא כלל מאן זכי ליה ומאן יעול בגויה. במלין אלין, ויניאו את לב בני ישראל, בגין דאפיקו שום ביש עלה, כד"א ויוציאו דבת הארץ, אלין בני מהימנותא מאי קאמרי, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו, כיון דישתדל בר נש ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא ויסתמרון ההוא רשימא קדישא דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ אבל אך בה' אל תמרדו בעי דלא ימרדון באורייתא, דאורייתא לא בעי עותרא ולא מאני דכספא ודהבא. ואתם אל תיראו את עם הארץ, דהא גופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכלא הה"ד ולכל בשרו מרפא וכתיב רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכל אינון מקטרגין אינון מכרזן ואמרן פנו אתר לפלניא עבדא דמלכא, בג"כ אל תיראו כי לחמנו הם, אינון בגרמייהו מזמנן מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא כד"א ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, וכתיב והעורבים מביאים לו לחם ובשר. סר צלם מעליהם, מאן צלם דא תוקפא דדינא קשיא, מאי טעמא אעדו משום דה' אתנו אל תיראום, כלהו אעדין בגין אורייתא, זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא לשמה דהא מתקשרן בהקב"ה ממש ואקרו אחים ורעים הה"ד למען אחי ורעי אדברה נא וגו':
פסוק כה:
וישובו מתור הארץ. וישבו כתיב, שהיו רוצים להלוך יותר והשיבם הקב"ה, כמ"ש המדרש וכי במ' יום הלכו ארכה ורחבה והלא היא מהלך ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני י' פרסאות ליום הרי מהלך מ' יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה, אלא גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין להוציא דבה ויגזור עליהם יום לשנה, קיצר להם הדרך:
פסוק כו:
וילכו ויבאו אל משה וגו', מוטעם, לומר כמה הפרש יש בין ההליכה לביאה, בהליכה היו כשרים ובביאה רשעים, בהליכה אנשים ובביאה. חמורים השליחות היה מן משה שכן כתיב וישלח אותם משה, והם לפי שכונתם רעה באו למשה ולאהרן ואל כל עדת בני ישראל, שהיו הולכים מאחד לאחד ואומרים לו על חרפתה של א"י, כמו שאחז"ל ויחפרו לנו את הארץ יביאו לנו חרפתה ובשתה, והלכו אף לנשים, זהו ואל כל עדת בני ישראל. אל מדבר פארן, והלא במדבר פארן היו שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן, אלא שבאו בדבור רע בדבור של רפיון שרפו אותם באמרם אפס כי עז העם. קדשה, כד"א לא תהיה קדשה מבנות ישראל וגו', הלואי לא היתה קדשה. וישיבו אותם דבר, אתם דבר, השיבו ביניהם הדבר שבכל שנה ושנה היו מתים. ואת כל העדה, הם ערב רב, אחר שהלכו למשה ולאהרן ולכל עדת בני ישראל, הלכו ג"כ אצל ערב רב שהיו רחוקים ממחנה ישראל, ואחר שאמרו הלשון הרע הראום פרי הארץ לאמת דבריהם, לומר שמהפרי שיראו פרי הארץ ידעו אנשי הארץ כמה הם קשים וחזקים, ולערב רב הראו הפרי לא לישראל ולמשה ולאהרן, כי משה אמר להם ולקחתם מפרי הארץ ואמר להם אם פירותיה משונות משם תראו שיש לה יתרון על שאר ארצות והם לא הראום למשה ולאהרן, כי בזה היו מאמתים דבריהם אבל אחר שהלכו אצל כולם אמרו באנו אל הארץ וגו' וזה פריה, כדי לשכך רוגזו שלא יכעוס עליהם, וכדי לאמת דבריהם ולומר שאין כונתם לומר שקר אלא אמת, כמו שאמרו שהי זבת חלב ודבש, וכמו שאמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, שצריך חזוק גדול להביאו מחמת גדלו. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ, להם מבעיא ליה, שהרי נאמר ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, אלא לכל אחד ואחד היו אומרים לו כפי קבלתו למשה לא אמרו לשון הרע שידעו שאינו מקבלו, לזה ספרו בשבחה, ולזה ויספרו, ולא נאמר ויגידו או ויאמרו, לומר שספרו בשבחה לשון ספור, ואמר לו, לו דייקא, ואמרו שהיא זבת חלב ודבש וזה פריה. ואמרו בזוהר וזה פריה, אמרו משה אמר ארץ זבת חלב ודבש, חשבנו שפירותיה משונים בריח משונים בטעם, עתה שראינו שזה פריה, א"כ אין לה יתרון על ארץ מצרים, הואיל וזה פריה, ענבים הרבה יש במצרים, ואם של מצרים קטנים ואלו גדולים, הכל טעם אחד להם, א"כ וזה פריה בתמיה, כמו שאמרתם, ולקחתם מפרי הארץ וגו', אבל לאחרים ויוציאו דבת הארץ רעה וגנבו דעתו של משה. ובזוהר ויספרו לו, א"ר חייא מאי טעמא הכא ויספרו ולא כתיב ויגידו או ויאמרו אלא כל חד אוליף מלה בלחודוי, ואמרו לו דברים שיש להם שתי משמעות, ומה אמרו אפס כי עז העם, יש לפרש העם הם עם ישראל, לזה אמרו עם כדי שיובן על בני ישראל ועל יושב הארץ, ואמרו כי עז העם והיושב בארץ שהם ב' דברים, אחת שהעם עזי פנים, וכמה הכעסות הכעיסו למקום שנאמר וימרו על ים בים סוף, ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה, לזה אי אפשר שיזכו לארץ כזאת. ואחרת שהעם היושב עליה אנו רואים שיש להם כל כך ישוב בה, ואם לא היו ראוים לה היתה קצה בהם ומקיאתם ולא היתה מוציאה להם פירות כאלו. וגם ילידי הענק ראינו שם, שהאריכו כל כך ימים וכמה הרפתקאי עדו עלייהו, כמו שאמרו בגמרא רבי יוחנן הוה יהיב להו ידא (פי היה מסייע לזקנים), והקב"ה חולק כבוד לזקנים. עמלק יושב בארץ הנגב, בארץ שבחר בם אברהם אבינו שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה, והוא היה ראשון שעשה מלחמה בישראל, ויש לו השארות ויישוב בעולם, ודאי לית דין ולית דיין. והחתי והאמורי יושב בהר, מקוה שנעקד בו יצחק, מקום מקודש כזה יהיה להם בו יישוב, שסתם הר הוא הר המוריה. והכנעני יושב על הים, הברכה שנתברך בה זבולון לחוף ימים ישכון לקחה הכנעני, ועל יד הירדן שהוא הולך לפיו של לויתן שהוא מתוקן לסעודת הצדיקים:
פסוק ל:
ויהס כלב את העם אל משה. אמר למשה שאסור לשמוע דבריהם שהם לשון הרע, שכוונתם להוציא דבה, זהו ויהס. ועל מה שאמרו כי עז העם שאין להם זכות עליה, גם כנגד מה שאמרו שיושב הארץ יש להם כל כך יישוב בה, אמר נעלה, ורמז כאן ששנים ממנו יעלו שהם יהושע וכלב, ואותם הפירות שהיא מוציאה הוא כדי שנירש אותם, ולזה יש להם יישוב כדי שלא נירש ארץ חרבה ושוממה, ועל מה שאמרו וגם ילידי הענק שהאריכו כל כך, יכול נוכל, ואמר נוכל, לומר שגם העמלקי והאמורי שאמרתם נוכל להם בעזרת השי"ת:
פסוק ל:
ובסוטה פרק אלו נאמרין אמר רבא הסיתן בדברים, פתח יהושע והיה מוכיח אותם, אמרי ליה רישא קטיעא ימלל (פי' מי שאין לו בנים ידבר), אמר אי אפתח אנא מצערי נמי לדידי אימא מילתא דיחסמון (פי' ישתקו) כלהון, א"ל וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, סברי בגנותיה דמשה קא משתעי אישתקו, א"ל הוציאנו ממצרים קרע לנו את הים האכילנו את המן ואם יאמר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו, עלה נעלה. א"כ פירוש ויהס כלב את העם אל משה, כשאמר להם וכי זו בלבד עשה לנו משה שתקם בזה שחשבו שבגנותו הוא מדבר, ולפי שנתן לו הקב"ה כח שאמר זה ששמעו ס' רבוא ושתקו, לזה הסמ"ך רבתי:
פסוק לא:
והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל מקודם אמרו דברים מכוסים שאין ניכר בהם לשון הרע, כי לא פירשו הדברים אלא לערב רב, עתה שכלב פירש ואמר שכונתם היא לומר לשון הרע, פירשו הדברים ואמרו לא נוכל לעלות. ויוציאו את דבת הארץ וגו' אל בני ישראל, כי משה לא יקבלם ואמרו לבני ישראל, זהו לאמר, לומר להם כל מה שאמרו, וזה פריה לומר שאין לו אוכלים, שהיא ארץ אוכלת יושביה, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, שאילו לא היו אנשי מדות לא היו יכולין לשבת שם, אבל לפי שהן אנשי מדות שגבהה קומתם על האויר, לזה היה להם בה יישוב. או יאמר ארץ אוכלת, יושביה, לפי שטבע הארץ שהיא משכלת שאנשים חלשים וחולים, אבל זו ארץ אוכלת יושביה ואנשיה אנשי מדות בעלי קומה, מכאן תדעו שאילו לא היו כ"כ בעלי קומה לא היה להם יישוב בה:
פסוק לא:
שמעתי שנמצא כתוב, בשם הגאונים שהיה מנהגם של אמוריים שכשמת להם מת לא היו קוברים אותו אלא מניחים אותו בארון עד שימות אדם חשוב ואז קוברים אותם עמו כדי שיגן עליהם ויכנסו עמו לג"ע ואותו היום מת איוב והוציאו עם ארונו כמה ארונות לקברם עמו, והמרגלים ראו כל אותן ארונות, חשבו שכולם מתו כאחד, לזה אמרו ארץ אוכלת יושביה וגו':
פסוק לג:
ושם ראינו את הנפילים. למשה בספורם כדי לגנוב דעתו שאינם אומרים לשון הרע אמרו וגם ילידי הענק. אולי אין להם כל כח כי ילדים הם, לזה אמרו ילידי ולא אמרו בני הענק, אמנם כאן שגלו חרפתם שכונתם להוציא דבה הפליגו בדבר, ואמרו ושם ראינו את הנפילים הקדימו הראיה קודם וגם ילידי הענק ראינו, איחרו הראיה. ואמרו ראינו שראו דבר גדול, ראינו את הנפילים, והם לא היו נפילים, כי הנפילים הם בני האלהים שהפילה ה' מן השמים, ואותם אי אפשר לשום אדם לראותם כי מיד לבו נופל ומת, אבל כדי להפחידם אמרו כן, ומיד חזרו ואמרו בני ענק שהוא מן הנפילים, כדי שלא יאמרו להם אם א"א לראותם איך ראו אותם. ונהי בעינינו כחגבים, בכ"ף הדמיון, אבל בעיניהם כן היינו, כן כמו כן בנות צלפחד, כלומר בודאי ששמעום אומרים זה לזה נמלים בצורת אדם אנו רואים. והראם הקב"ה למרגלים כן לומר להם גדולתו ית' כמה בריות יש לו בעולמו וכמו אותן הבריות שהראה לרבה בר בר חנה כדאיתא בפרק המוכר את הספינה, כל זה לומר אע"פ שיש לו כמה בריות לא בחר אלא בישראל, וכולם כפויים להם לישראל כמו שאמר דהמע"ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך וגו', ואח"כ אמר מה אנוש כי תזכרנו, לברוא לו כל אלה, ולא די זה אלא ותחסרהו מעט מאלהים, בראת אותו בצלם ודמות ונתת לו חכמה ובינה ונחסר מעט שהוא צריכות המאכל שאלמלא כן היה עושה עצמו אלוה, זהו ותחסרהו מעט מהיותו אלהים, ועשה כן כדי שידע ערכו שאם לא יאכל ימות, והמשילו בכל מעשה בראשית, כי זהו שאמר תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים וגו', הרי שהמשילו על הבהמות ועל העופות ועל החיות, א"כ הואיל שלא ברא הקב"ה הכל אלא בשביל האדם והאדם לא נברא אלא לעובדו, א"כ למה לא ידע ערכו ויהיה כפוי טובה, ולזה אמרה תורה שיברך אחר אכילתו לומר שאילו לא אכל לא היה אפשר לו שיתקיים, וכן כשעושה צרכיו הצריכוהו חז"ל לברך ולומר אשר יצר את האדם בחכמה, והחכמה היא כדי שידע ערכו ולא יתגאה ולא יחשוב עצמו כאלוה, זהו שתקנו לומר שאם יסתם או יפתח אחד מהם אי אפשר לו להתקיים אפילו שעה אחת וכו':
פסוק לג:
והרמב"ן ז"ל פירש וגם זבת חלב ודבש היא, בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה, השיבו לו כי שמנה היא וגם זבת חלב ודבש, ועל שאלתו היש בה עץ, וזה פריה, כי כן צוה להם לראות. והנה בתחלה אמרו אמת, והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לומר והעם היושב בה, הערים בצורות, כי יש להם להשיב דברי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם, החזק הוא הרפה, הבמחנים אם במבצרים, אבל הרשיעו במלת אפס כאילו נמנע מן האדם, שא"א בשום ענין, כלשון האפס לנצח חסדו, אפס אלהים. ופירוש ויוציאו דבת הארץ, כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים לעם באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה, כי מתחלה כשהיו אומרים להם בפני משה ואהרן שהארץ היא זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק, וכלב היה אומר כי יכול נוכל לה, הוו העם פוסחים על שתי שעיפים, מהם בוטחים בגבורתם ומהם בעזרת ה' בגבורים, אז הוציאו להם דבת הארץ בפני עצמן עד שהלינו כל העדה, וזהו טעם מה שאמר וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ, וכן אמר משה ותרגנו באהליכם ותאמרו וגו'. כי באהליהם אמרו דברי נרגן. ופירוש ארץ אוכלת יושביה, ארץ שהיא, רעה והמים דלים ורעים והארץ עשכלת, לא תגדל אנשי מדות רק יהיו אנשיה דלים ונכאים שפלי הקומה חסרי הכח, אבל דבת הארץ ההיא לאמר, כי היא חזקת האויר כבידת הטבע ומימיה כבדים ופירותיה עבים וגסים וכבדים ויגדלו גידול גדול מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי הכח החזקים בטבעם, אשר הם עצומים בטבעם בגבהם ובקומתם, ולכן תגדל אנשים גבוהים עד מאד ותמית שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים, ועתה חזרו להפליג להם בי קת הענקים, כי מתחלה אמרו וגם ילידי ענק ראינו שם, ועתה הפליגו בהם לקרותם נפילים, ואמרו לעם ושם ראינו את הנפילים ג' בני הענק, והם מן הנפילים הקדמונים אשר שמעתם כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ולפי שהיה ענין הנפילים שבדור נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו הם מהם, כדי ליראם ולהבהילם ולהפחידם, ועוד הוסיפו ואמרו ונהי בעינינו כחגבים, ע"כ: