תנ"ך על הפרק - במדבר יג - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

במדבר יג

130 / 929
היום

הפרק

שליחת המרגלים, חזרתם וממצאיהם

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויתורו. פעל הרגול והחפוש נקרא תור ע"ש סופו, כי הוא המביא לידי התר ספק, כי תכלית המחפש להתיר לו מה שהוא מסופק בו ושאיננו יודע, וכאשר ראה או השיג אותו דבר המחופש כבר הותר ספקתו והעלמתו (אויפגעלאֶזט), ומזה גם כן ולא תתורו אחרי לבבכם דהיינו לכסות כל דבר שהלב נוטה אחריו מן הדברים הנראים טובים, אם טובים הם אם לאו, (רש"פ): לתור את הארץ. יש הבדל בין תר למרגל לרשד"ל, האיש אשר יתור הוא מבקש הטוב, לתור להם מנוחה, לתור לכם מקום לחנותכם, אל ארץ אשר תרתי להם, וכן ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לרדוף אחרי התענוגים; ובהפך המרגל יבקש את הרע, כמו מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם, וכן הלא בעבור לחקור ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך, וכן וירגל בעבדך אל אדוני המלך, לא רגל על לשונו, כולם ענינם גלוי הגנות והרע. והנה מרע"ה בשלחו שנים עשר אנשים לראות ארץ כנען, ידוע הדבר כי לא לצורך שלח אותם, כי היותה ארץ זבת חלב ודבש פי ה' דבר, והיות העם היושב עלי' חזק או רפה מה מעלה ומה מוריד וה' ילחם להם, אך שלחם לתור את הארץ למען יראו את טובה ויגידו כבודה אל עם הארץ, ויחזקו ידיהם ללכת אחרי ה', והמה השחיתו התעיבו עלילה והפכו מחשבת שולחם, ע"כ אנחנו קוראים להם בשם מרגלים, גם כי בפרשת שליחותם לא נקראו כ"א בשם תרים. ואולם במשנה תורה כתוב לאמר ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה, כי באמת כן היה הדבר, כי מעשה מרגלים עשו ולא מעשה תרים, גם כי לתור נשלחו ולא לרגל, ע"כ כתוב שם אחר הדברים האלה, ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה"א נותן לנו ולא אביתם לעלות, והנה למראה עינים העיקר חסר כי זה שלא אבו לעלות לא היה על אודות טובת הארץ אשר אמרו המרגלים כי אם בעבור אמרם אפס כי עז העם, ועפ"י דרכנו אין המקרא חסר דבר, כי באמרו וירגלו אותה, כבר הודיענו כי הוציאו עליה שם רע ולא נשאר לו להגיד רק את הטוב שאמרו, ע"כ הוסיף ואמר ויאמרו טובה הארץ, להזכירם כי גם כי הוציאו עליה דבה הנה לא יוכלו להכחיד תחת לשונם את יקר תפארתה. ובדברים אמר ויחפרו וע' מה שכתבתי שם: החזק הוא. חזק לב וכביר רוח (מוטהפאָלל, קיהן), הרפה רפה ידים ונמוג לב (מוטהלאָז), כמו רפתה דמשק, ורפו בה כל ידים; ולא אמר העצום הוא אם חלש, כי דבר כזה אין נקל למרגלי ארץ להתבונן, אבל נקל להכיר בין אביר לב לנכה רוח ונעצב (רל"ש): הבמחנים אם במבצרים. מחנה ישומש בלשון זכר ובלשון נקבה, אל המחנה האחת, מי לך כל המחנה הזה, בתוך המחנות, ולא יטמאו את מחניהם (וברבוי הזוגי, כמחולת המחנים) וכן כאן הבמחנים, וענינו קבוץ חיל החונים למערכת מלחמה (לאגער) והוא מוסב על ומה הערים. לפי שיש עיירות פתוחות מאין חומה ונוח לו לשונא לבוא עליהם. לכן חונים סביב העיר חוצה לה חיל אנשי מלחמה העומדים נגד האויב. וזהו הבמחנים, אם הערים הם במחנים, ששוכנים חוצה, להן מחנה באנשי חיל (לאגער), אם במבצרים, שהערים הם מוקפות חומה דלתים ובריח ואינם צריכים לשמירת חיל מחנות חוצה להן. ואם נפרש הבמחנים כתרגומו הבפצחין, ערי פרזות (אפענע שטאֶדטע) צריכים לדחוק מאד בהתקשרות המקרא כמו שאמר הרא"ם שהוא מוסב על החזק הוא הרפה. גם קשה לאונקלס מה נשתנה כאן ממקומות אחרות שבתורה שנקראו ערים פתוחות מאין חומה בשם חצרים, בחצריהם ובטירותם (חיי שרה כ"ה ט"ז) בתי החצרים (בהר כ"ה ל"א) דתרגומם פציחיא, וכן ערי פרזי (דברים ג' ה') תרגומו פציחיא. והיה לו לומר גם כאן הבחצרים, או הבפרזים: עד רחוב. תיב"ע עד פלטיות, נראה שפי' רחוב מענין רחובות קרי', וטעמו עד הרחוב שהיא במבוא חמת. והגר"א אמר לפי שיש עוד רחוב (יהושע י"ט כ"ח ל') ורחוב וחמון, ואפק ורחוב, לכן אמר כאן אותו רחוב שעל דרך חמת שהיא צפונית מערבית של ארץ ישראל כי הם הלכו אז לארכו ולרחבו, כי מדבר צין היא מזרחית דרומית, וחמת היא מערבית צפונית, וחמת אינו מערי א"י, ולעתיד יהיה גם הם מערי ארץ ישראל כמ"ש מדמשק עד חמת, דהיינו מדמשק שהיא בצפונית מזרחית עד חמת שהיא בצפונית מערבית: שבע שנים נבנתה. לרבותינו יודיענו במקרא זה שבחה של ארץ ישראל, כי עפר מדינת חברון הוא דק וקלוש ויבשה מטבעה, לזה לא היו חורשים וזורעים אותו תבואת מאכל אדם, כי איננו ראויה כ"א אל מרעה הצאן האוכלים עשבים הנצמחים שם, ובכל זאת היו פירותיה יותר משובחים מפירות הגדלים במדינת צוען המשובחת מאד בפירותיה, ולפי"ז מלת שנים דקרא הוא מענין ולא שנה לו (ש"ב כ' י'), שענינו כפילת הדבר (וויעדערהאָלען), כי גם שנה שהונח על המשך זמן שנים עשר חדש (יאהר) הוא מענין ההחזרה ההשבה ההכפלה, כי ממנו והלאה יחזרו וישובו ארבע עתות השנה לסדר מהלך טבעם (איין וויעדערקעהרען דער געוואֶנליכען נאטורערשיינונגען); וכן מלת נבנתה אין ענינו כאן בנין הבתים והחומות אבל ענינו בנין הגדולים והפירות (וכמ"ש רש"י מלשון אבנה ממנה), כלומר מיושבת בפירות, וכאשר יאמר גם האשכנזי על האדמה שנחרשה ונזרעה להוציא פירות (דאס לאנד בעבויען), ומלת לפני יבא כאן לענין הערך, כמו אל תתן את אמתך לפני בת בליעל (ש"א א'), וכענין והיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז') שהוא ענין חשיבות (געאכטעט), ולפי"ז יש לתרגם וחברון שבע שנים נבנתה לפני (חברון וואר זיעבענפאך פאָרציגליכער בעבויט אלס דאס מצראיטעשע צוען), והרא"ם נדחק בזה. ומסתייע דרז"ל בזה שבשבח פירות חברון דבר הכתוב, ממ"ש אחריו ויבאו עד נחל אשכול שהוא קרוב מאד לחברון (כאשר יודיענו כותבי גלילות הארץ), אשר כרתו משם האשכול היוצא בשבחו מגדר טבע פירות שאר הארצות: עד נחל אשכול. אף שעודנו לא היה שמו כך הזכיר שם זה לפי מה שנקרא המקום ההוא אחר כן על ידי אותו המעשה (הראב"ע), ולרבותינו (במדבר רבה) אשכול אוהבו של אברהם היה (ענר אשכול וממרא והם בעלי ברית אברם), ונקרא אשכול על אודות האשכול שעתידים ישראל לכרות ממקומו, לדעתם היה שמו כך מימים קדמונים בימי אברם והיה נקרא אז נחל אשכול (דער בעזיצטהום אשכול'ס), כלומר אחוזת נחלה וקנין של אשכול, נחל מענין ונחלו נחלה (אייגענטהום), אשכול הוא שם עצם פרטי לאוהבו של אברהם, ושם זה שהיה לו מקודם נשאר לו אבל לא לפי המכוון הראשון כ"א לשם כוונה אחרת ע"ש המאורע ע"ש האשכול אשר כרתו משם, וקראוהו נחל אשכול (דאס טהאל דער טרויבע), נחל ענין עמק ומישור, אשכול על הפרי; ואפשר שלכוונה זו אשכול הראשון הוא חסר וי"ו כמו שם עצם הפרטי שהוא חסר בלך לך (י"ד י"ג) גם (שם כ"ד), ואשכול השני שהוא על הפרי הוא מלא וי"ו, להורות על שנוי המובן שביניהם, וכבר מצאנו שם אחד למקום והוא לכוונת מתחלפות, באברם נאמר (וירא כ"א ל"א) קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם, וביצחק אמר (תולדות כ"ו), ויקרא אותה שבעה ע"כ שם העיר באר שבע (ע"ש בראב"ע וברמב"ן). ופי' אשכול ענבים, שריג שבו קבוץ ענבים (איינען קאם מיט וויינטרויבען), ולפעמים יבא מלת אשכול לבד בלא מלת ענבים אחריו ויורה על הפרי, כמו (ישעיה ס"ה) התירוש באשכול (מיכה ז'), אין אשכול לאכול: במוט בשנים. בהשתנות ובהתחלפות הנושאים (אין וויעדערהאָלטען אבוועכסלונגען), שהנושאים אותו עד"מ בפרסה הראשונה לא היו יכולים לנשאה גם בפרסה שניה מכובד משאו, אבל היו צריכים שנים אחרים לבוא ולהתעסק בו, וכן ממקום למקום היו נושאים מתחלפים זה עם זה, והוא מענין ולא שנה לו (ש"ב כ'), כסיל שונה באולתו (משלי כ"ג) שענינם כפילת פעולה אחת, ושנה את בגדי כלאו (ירמיה נ"ב) התחלפות (וועכסעלן), ומלת שנים שיורה על מספר הזוגי (צווייא) אינו רק כפילת האחד, דומה לזה תועבת ה' גם שניהם דמחיר כלב, שהוא לב"ש (תמורה ל' ב') שנוייהן, ויבע"ת תרין מנהון. דוגמא לדברי איתא במכדרשב"י דבתחלה נשאוהו כלב ויהושע ואחר כך נתנוהו לאחרים לנשאו, ובתלמוד גמגמו על זה שהוא למותר, כי הנשיאה במוט א"א רק בשנים, ופירשוהו בשני מוטות ושמונה נשאוהו: וישאוהו במוט. לפי הנראה הוא כמו ונתנו על המוט (במדבר ד') והוא עץ שנותנין עליו דבר לשאת אותה (באהרע) אמנם במכדרשב"י (ק"ס ע"ב) איתא אשכול הוה תליה בזמורה, ובעוד דהוה מתחבר באתריה אקרי זמורה, לבתר קרייה מוט, דכתיב וישאהו במוט ההוא דאשתמודע ההיא דכרתו. כי הבי"ת פתוחה כלידוע והזמורה עצמה הוא המוט: על אודות האשכול. אחרי שהוראת מלת על הוא על הסבה (וועגען), אל ירע בעיניך על הנער, על הברכה אשר ברכו, על עזבתם את תורתי, ואם נפרש מלת אודות גם כן מענין סבה (וועגען, אורזאכע), אם כן למה לנו שתי מלות להורות על הסבה, והיה די באמרו על האשכול, וגם אם נפרש אודות עסק וענין כתרגומו, עדיין אינו מיושב לגמרי, מהו עסק וענין האשכול הלא ענינו מפורש באר היטב במ"ש אחר כך אשר כרתו משם; ויתכן שיהיה מלת אודות דומה במובנו למלת מאד, שהונח להוראת הפלגת הדבר, אם בכמות אם באיכות, כמו והנה טוב מאד (זעהר, אויסעראָרדענטליך), וטעם על אודות האשכול, לסבת הפלגת האשכול אשר כרתו משם (וועגען דער אויסעראָרדענטליכען טרויבע) שהיה בכמותו ואיכותו יוצא מן המורגל הפשוט עד שהוצרכו שנים לנשאו, ולרבותינו שמנה; וביאור מלת אודות על ההפלגה מסכים עם מ"ש למעלה, בהעלותך (ל"ב א') בעל אודות האשה הכושית, להרחקה והפרשה, כי כל לשונות הבדלה והפרשה הם על שני דרכים, אם להבדיל בין דבר לדבר מבלי לתת יתרון לאחד מהם, וגם ענינו הבדלה לעלוי הדבר, כמו ויהי מבדיל בין מים למים, כי הבדיל אלהי ישראל אתכם, והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ונפלינו אני ועמך, כי כל דבר מיוחד שאינו מצוי הוא מופרש בענינו מאותו שמצוי תמיד ושכיח; וקרוב לומר שמענין אודות הפלגה לעלוי אמר ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, דלדעת המפרשים, מלת אודות שם גם כן מיותר שהוא כפל מלת סבה או עסק, מהו עסק ? ולפי המבואר טעמו בשביל להראותם הפלגת רוממות מעלת ישראל שהיו נבזים בעיני מצרים עשה בהם הנפלאות האלה, על אודות (דער פאָרציגליכקייט ישראל'ס וועגען); ובזה יובן מאמר תמר לאמנון (ש"ב י"ג) אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני (אשר להמפרשים שם הוא מסורס ומבולבל ע"ש רד"ק), וטעמו הלא הרעה הגדולה הזאת לשלחני יותר מופלגת ברעתה מאחרת וגו', וחסרון ה"א ההפלגה הוא מצוי בכתובים, והפלגה זו לרעה היא כמו והבדילו ה' לרעה, והפלה ה' את מכותך, ותרגום על אודות וגו' (איזט ניכט זאָנדערבארער); ויש מקום לבאר עד"ז גם שאר לשונות על אודות שבכתובים, כמו (תולדות כ"ו) ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, פי' אודות הבאר גם כן הפלגת הבאר, שהיה מובחר במימיו הטובים (אויסעראָרדענטליכען ברוננען) וכמו שלמדנו רז"ל (בבראשית רבה) שהיו מימיו מים חיים, וכבר אמר רמב"ן שם שהוא הבאר אשר כרה אברהם ע"כ שם העיר באר שבע ע"ש הבאר אשר קראה כן האב והבן, ע"ש. ולפי"ז מה שנאמר (וירא כ"א) והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר, יהיה גם כן פי' הפלגת הבאר במימיו שהיו מים חיים: וילכו ויבואו. אם מלת וילכו יורה על פעולת הליכה, הוא למותר דכבר אמר וישובו. לכן נראה דמלת וילכו יורה על הזריזות והתאמצות, כמו לכה נשקה את אבינו יין, דלשון לכה לא יורה על פעולת הליכה כ"א על זריזות פעולת נשקה הנאמר אחריו, וכן וילכו יורה על זריזות פעל ויבאו, כי בואם לפני משה לדבר בגנות הארץ היתה עדות גדולה מהם, כי הפוכו מפורסם, ושקר גמור דבורם אוכלת יושביה היא, דבאמת ידענו כי היתה מלאה מעמים רבים ככתוב (יהושע י"א) עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב, ונאמר ונשל גוים רבים מפניך שבעה גוים רבים ועצמים, לכן הקדים מלת וילכו, שזירזו עצמם לחצוף פניהם לבוא ולדבר דברי גנות: וגם זבת חלב. הרמב"ן הוסיף מלות ואמר, וגם חקרנוה כאשר צויתנו ומצאנוהו שהיא טובה; ולדעתי שמוש וי"ו במלת וגם תשמש במקום מלת ואם, כמו (מלאכי ו') ואמרתם במה בזינו, ואמרתם במה גאלנוך ואמרתם הנה מתלאה, ואמרתם עלי', ואמרתם במה הוגענו, שכולם מתורגמים ואם תימרון, וכן כאן וגם פי' ואם גם (וויא וואָהל, ווענן אויך) וטעמו אף שהאמת הוא שהארץ זבת חלב ודבש, אפס כי עז העם, יגיעתנו תהיה לריק להגיע אל הארץ הנחמדת, והסתכל שמשתי מלות אלה וגם, אפס וגו', מהם נתעורר כלב שכוונתם לרעה לכן השתדל להשתיקם: זבת חלב ודבש. כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו (רש"י ממדרש רבה וכ"ה במכדרשב"י דף קס"א) ותו איתא התם ר' חייא אמר הכי אמרו, עאלנא לההיא ארעא דהוית משבח לה כל יומא ואמרת דלית דכוותה, וגם זבת חלב ודבש היא וארימת שבחה על כלא, לאו הכי, דהא זה פרי', אתכלא חד מאינון זעירין קטפו, אמרו אי לדא אחסין קב"ה לישראל וסבלו כל אינון עקתין וליאותין, הא בארעא דמצרים אית אתכלין ואיבין דארעא יתיר על חד תרין, ע"כ. נראה דעתו לבאר מלת שלחתנו מענין תשלח קצירי' עד ים (תהלים פ') ענין התפשטות והתרחבות (אויסדעהנען, אויסברייטען) נפתלי אילה שלוחה על התפשטות והתרחבות ארצו, וכמו שמשמש על הכמות ככה ישמש על האיכות, דומה לשרש גדול, כמו גדלו לה' אתי, גדלה נפשי בעיניך. וכנוי נו ככנוי ארץ הנגב נתתני, שטעמו נתתי לי, ככה שלחתנו, כלומר הרחבת והגדלת את הארץ לפנינו (דאס דוא פאָר אונס אויסגעדעהנט) לרומם ולנשא אותה במעלות יתרות. - וכן מלת גם הוראתו כאן ענין תוספת ורבוי מעלה (ערהאבען) כמבואר בנח יו"ד כ"א ולשם יולד גם הוא, ע"ש. והוא מוסב על הארץ, כלומר הארץ אשר הרבית לרוממו והוספת לנושאו שזבת חלב ודבש הוא, ואינו כן, כי זה פריה הפחותה נגד פרי ארץ מצרים - לפי"ז מלת אפס שאמרו אח"ז אינו על שלילת הקודם, כ"א כטעם זולת, כמו אני ואפסי עוד דתרגומו בר מני (אויסער מיר) ואין עוד אפס אלהים (ישעיה מ"ה) תרגומו ולית עוד אלהא בר מינך. וטעמו כאן, זולת פחיתת הארץ מצד פירותיה, פחותה היא גם מצד יושביה: כי חזק הוא ממנו. (בסוטה ל"ה) אמרינן אל תקרא ממנו אלא ממנו, כביכול אפילו בעה"ב אין יכול להוציא כליו משם, וכ"ה (במנחות ל"ג, ובערכין ט"ו) ע"ש רש"י בסוטה, שאין הפרש קריאה בין ממנו שנאמר על יחיד (נסתר) שנדברים עליו, לממנו של רבים שאומרים על עצמם; ובתוס' ערכין כתבו א"ת ממנו רפי אלא ממנו דגוש, ושפיר כתב בת"ס שיש חלוף קריאה בין אנשי מזרח לאנשי מערב במלת ממנו, לאנשי מזרח כל לשון רבים נו"ן רפה, וכל לשון יחיד דגוש, ולאנשי מערב אין חילוק כי כולם דגושים, וידוע כי אנשי מזרח הם בני בבל, וה"ק א"ת ממנו לשון רבים בנו"ן רפה אלא ממנו לשון יחיד בנו"ן דגוש, כביכול וכו', ולדעתי אפשר לבאר מאמר זה גם לאנשי מערב ולספרינו שכל ממנו דגוש, והוא. למה שפירש"י משלי (כ"ט כ"א) ואחריתו יהיה מנון, מנון לשון שר ושליט, וכן חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים ס"א) תרגום מן מרי עלמא, וכלשון זה שמשוהו רבותינו, מנו ביתי' (ב"ב צ"א), לפי"ז יהיה טעם במאמר אל תקרא מִמֶּנּוּ בסג"ל וחיר"ק אלא מִמִּנּוׁ בפת"ח וחול"ם, ר"ל חזק העם יותר מן האדון המושל עליו, ושפיר בחר בעל המאמר לשון בעה"ב. דומה לזה אמרו במכדרשב"י (שמות י"ז א') רב ועצום ממנו, מאי ממנו, ר"ל ממנא דלהון, אינון אמרי בלבייהו דחילא ותוקפא דילהון רברבא ותקיפא ממנו משולטנא דילן. אמנם מה שהניע את בעל המאמר לאמר ככה, הוא לדעתי, כי אחרי שאמרו המרגלים קודם לזה אפס כי עז העם, והוא יורה על הכח שלא ינוצח ועל אמוץ הלב לנצח כל הקמים נגדו, כמ"ש בעלי הלשון בשרש עז, מה זה שחזרו לומר אחר כך כי חזק הוא ממנו, והוא לשון שמשמעותו התאמצות כח למטה הרבה מלשון עז, לכן ייחס בעל האגדה את מאמרם האחרון כלפי מעלה. ודע שיש לבעל הערוך גירסא אחרת באגדה זו, ובהפלאה שבערכין שיבח נוסחתו, ולא ראה בספר המעריך להחכם לונזאנו שהשיב על נוסחתו ועל פירושו, והועתקו דבריו במנחת שי: אנשי מדות. הרשיעו להתנכל בערמימות לחפוש בלבם עפוש הארץ בכלוי היושבים בה שהיא הגורמת מרוע טבעה ולא מסבת אחרות, וזה כי כבר היה אפשר שיהיו מעותדים אל הכליון לסבת עצמם היותם מתכונה נפסדת בלתי מסודרים בהנהגתם, משולחים אל בולמוס תאותם, מפליגים ברבוי המאכל והמשגל המזיקים את הגוף, וכן בכל שאר הפעולות המפסידות הבריאות, וכיון שהם בלי רסן והשערה גרמו בעצמם המיתה, עם היות טבע הארץ טוב, לזה אמרו כי אין הדבר כן, אלא הארץ עצמה אוכלת יושביה, היא ממש ולא לסבתם, כי אדרבה הם כולם כאחד מקטנם ועד גדלם אינם אלא אנשי מדות ולא יתנהגו כלל בשום ענין מעניניהם כ"א בהיות הכל עפ"י המדה הנאותה וההשערה מכוונת, לא יצאו נקודה אחת כלל חוץ מן המדה, אם כן אין זה כי אם רוע הארץ והיא היא האוכלת (רע"פ), ולפי"ז יש לתרגם אנשי מדות (מאֶסיגע מאֶננער):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך