שלח לך. כבר אמרו שנסמכה פרשה זו לפרשת מרים להודיענו רשעתם שלא לקחו מוסר. אע"פ שראו עונש מרים שלא נתכוונה ללשון הרע. והם כל עצמם לא הלכו שם אלא להוציא דבה על הארץ. באופן שעונם גדול מנשוא. אחר שעברת לה"ר היא שקולה כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. והטעם בזה כבר פירשתי בפרשת תורת המצורע עיין שם. ולפי דרכנו למדנו שהיו ישראל טבועים בטיט היון ויצאו מרעה אל רעה. ומהמסע הראשון מיד הלכו לאחור ולא לפנים. וחטאו במתאוננים עד שבאו להוציא דבה על המן. ולפי שהיה העת ההיא עת רעה. חטאו אהרן ומרים בהוצאת דבה על משה. ומשם נמשכו ישראל בענין המרגלים להוציא דבה על הארץ ולכן נסמכה פרשה זו לכאן. ומה שהקשו הקודמים איך אפשר שמעצת השם בשילוח המרגלים. נמשך רע גדול כמוזכר בפרשה. בעיני לא יפלא. כי אחר שמשה אמר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. ראוי היה שיאמר השם כדבריכם כן יהיה. ואם לא יאמר להם כן יאמרו כדי שלא נראה ערות הארץ מעכב על ידינו. וידוע כי השם יתברך הוא טוב וישר. וכבר כתב בתורתו ובחרת בחיים. ולא לצדיקים בלבד אלא אפילו לרשעים. כאומרו טוב וישר השם על כן יורה חטאים בדרך. וכל שכן שידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ופירוש זה יהיה על דרך שאמרו במדרש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו. וכי בשביל שגבר עלינו חסדו יהללוהו כל גוים. אבל אמרו כי פירוש הללו את ה' כל גוים. וכל שכן אנחנו שגבר עלינו חסדו. וגם לפי הפשט נראה שפירושו ברור. הללו את ה' כל גוים. אחר שגבר עלינו חסדו והרבה עלינו קרבנות שבעים פרים כנגד שבעים אומות. בענין שיהיו כפרה עליהם. ועם כל זה דרך הדרש היא דרך סלולה. ועל דרך זה נאמר אחר שהוא טוב מורה חטאים בדרך. וכל שכן שילמד ענוים דרכו. ואחר שהכתוב אמר וענוים ירשו ארץ. והמרגלים אעפ"י שיהיו חטאים השם מורה חטאים בדרך וכבר נשבע לתת להם ארץ טובה. אם היו ענוים. השם למד ענוים דרכו והדריכם בדרך גדולה נכונה. והם לא רצו והתריסו כנגד מאמר ה'. והלכו והוציאו דבה על הארץ. הם גרמו רשעתם ואכלו מפרי דרכם וניבם. ואחר כך על ה' יזעף לבם. ואיך נאמר שהשם נתן להם עצה רעה והם הם הגורמים. ואחר שהשם ירד לסוף דעתם. אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ולא אמר ויתורו את הארץ אלא את ארץ כנען. שהיא ידועה לכל העולם. והיא צבי לכל הארצות וארץ טובה ורחבה. ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים זה. והם לא האמינו לשמועתה. ואחר שהם רוצים לשלוח לבטלה יהיה איש אחד לשבט. ואולי לא יסכימו כולם בזה. ואחר שכולם הסכימו וישלח אותם משה:
ואמר שלח לך אנשים. לפי דעתי להנאתך ולטובתך כמו שדרשו בלך לך. והטעם בזה לפי שידוע כי משה מעת שליחות הראשון נגזר עליו שלא יכנס לארץ. כאומרו ועתה לך ואשלחך אל פרעה. לך בשליחות זה אבל לא תלך בשליחות אחר כמו שפי' במקומו. וכן אמרו חכמים ז"ל עתה תראה אשר אעשה לפרעה אבל לא תראה מלחמת ל"א מלכים. והוא עצמו אמר בשירתו תביאמו ותטעמו ולא אמר תביאנו. וכן השם א"ל במלחמת עמלק כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. וכאן נתן לו רמז שהוא לא יכניסם לארץ כמאמרם ז"ל ולא הרגיש. וכן בשביל מאמר הצאן ובקר ישחט להם. נאמר להם עתה תראה היקרך דברי אם לא. ולא תראה בכניסתם לארץ. ואחר שזה הדבר גלוי לפני השם והיה יודע דעתם של מרגלים. אמר לו שלח לך אנשים להנאתך ולטובתך. ולא גילה לו ה' זה הטוב עד שהדבר נתגלה מעצמו. ובאו ישראל והוציאו דבה על הארץ ומרדו בה'. ונגזרה עליהם מיתה ואמר במדבר הזה יפלו פגריכם. והשם חשש על כבוד הצדיק לפי שהוא נאמן ביתו וממלכתו. וא"ל שלך לך אנשים להנאתך ולטובתך. והטובה היא לפי שאין שבח למשה אחר שהוא מלכם ומנהיגם. שימות הוא במדבר ויכנסו ישראל לארץ. אחר שהם תלמידיו ובני חילו. ומה יאמרו העולם. תלמידיו נכנסו לגן עדן וארץ ישראל. והרב נשאר בחוץ. וכמו שאמרו שלא יהו תלמידיו וכו'. וכן אין שבת לישראל שיכנסו הם לא"י וישאר מלכם ומנהיגם חוצה לארץ. כי בני החיל שהלכו למלחמה ואבדו מנהיגם באיזה פנים יתראו. וכן המנהיג שאבד בני חילו ונשאר הוא לבדו. ראוי להרוג את עצמו ואל יראה ברעתו ובשתו. כמו שעשה שאול המלך כשראה באבדן מולדתו ובני חילו. הפיל עצמו על חרבו וזה בחר לגורלו. ואם כן אחר שמשה נשאר חוצה לארץ. ראוי לישראל שישארו עמו. וכן אחר שישראל נשארו ח"ל ראוי למשה ג"כ שישאר עמם. בענין שיהיו נאהבים ונעימים בחייהם וגם במותם ולא יתפרדו. ועל זה נאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. שהוא נאמר על משה שנקבר בח"ל. ובזה צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. כי אחר שהוא מנהיגן. שורת הדין והמשפט נותנת. שיהיה עומד עם עמו שהוציא ממצרים. ולכן אמר לו בכאן שלח לך אנשים להנאתך ולטובתך. כי מזה השליחות ימשך לך תועלת גדול כמו שאמרנו שישארו עמך במדבר. ולכן א"ל בכאן ברמז שלח לך אנשים להנאתך ולטובתך. וזהו שאמרו בילמדנו על פסוק לכן לא תביאו. אמר לו הקב"ה למשה באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ. משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבה הצאן ובקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. א"ל המלך אם אתה נכנס יאמרו הבריות אתה השביתה הצאן. אף כאן אמר הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא ממצרים וקברתם במדבר שאתה מכניס דור אחר. עכשיו יאמרו שאין לדור המדבר חלק לעוה"ב. אלא תהיה בצדם ותבא עמהם שנאמר ויתא ראשי עם. לכן כתיב לא תביאו את הקהל הזה שיצא עמך ע"כ יורה על מה שאמרתי:
והזכיר שמות הנשיאים. להורות על מאמרם ז"ל כי יש אנשים שנאים במעשיהם. ושמם מסכים על זה כמו מרדכי. ויש אחרים בהפך. ואלו היו רעים וחטאים ושמותיהם רעים. והנה יש לעיין בסדור אלו השבטים. שלא נסדרו בכאן לא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם. כי אחר שהזכיר משה לאפרים הפסיק במטה מנשה. וכתב בנימן וזבולון בנתים. ואח"כ חזר ואמר למטה יוסף למטה מנשה. ויותר היה ראוי לומר למטה יוסף למטה אפרים. וכן הזכיר למטה דן וסמך אצלו אשר שהוא הקטן. ואח"כ חזר לנפתלי והזכיר גד באחרונה. ולמה היה זה והלא משה בברכותיו סמכו ליששכר ואמר ולגד אמר ברוך מרחיב גד. והאומר שהזכירם לפי שבח מעלתם לא ישרו דבריו בזה. כי כבוד יוסף ומעלתו היה ראוי להקדים. ואם דברי דרש נקבל. אבל לפי הפשט אני אומר כי זה דבר הלמד מעניינו. כי אלו האנשים הלכו לתור את ארץ כנען לחבבה בעיני ישראל. וא"כ סדר המנין בכאן לא היה אלא לפי מעלת ארץ ישראל ולפי החבה שחבבו אותה. ולכן המאוחר בכאן הוא אשר איחר פעמי מרכבותיו לארץ ישראל כמו גד שנשאר חוצה לארץ. ולפי שהוא נתן עצה לראובן הזכירו בראשונה. ואמר ויאמרו בני גד ובני ראובן. ולפי שראובן היה הבכור הזכירו בראשונה אע"פ שלא היה ראוי אחר שנשאר חוצה לארץ. ומפני כבוד יהושע הקדים אפרים לזבולון. לפי שיהושע חבב את הארץ והנחילה לישראל. ולפי שתכלית ארץ ישראל היתה בשביל בית המקדש שהיה בחלקו של בנימן. הקדימו גם כן לזבולון וסמכו מיד אחר בנימין. ואחר זבולון היה ראוי לומר למטה יוסף למטה אפרים כי כן היה יותר ראוי מפני כבוד יהושע. אבל הטעם שאיחר למנשה לפי שלא חבב ארץ ישראל ונשאר בארץ טמאה עם גד וראובן. כי כן נאמר שם ולחצי שבט מנשה בן יוסף. והטעם שהזכיר יוסף עם מנשה ולא עם אפרים. לפי שיוסף אמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם. וראוי היה לו לחבב ארץ ישראל יותר ולהשביע לאחיו שיעלוהו לארץ ישראל כמו שהשביעו יעקב. ואם לא יניחום מצרים יעלו עצמותיו. והמצוה שבאה לידו יקיימנה. כמו משה שהבדיל שלש ערים בעבר הירדן אע"פ שאינן קולטות. והוא לא עשה כן אלא אמר והעליתם את עצמותי וגופו נקבר בחוצה לארץ. ומנשה בנו למד ממנו ונשאר בחוצה לארץ. ראוי שיהיו סמוכים בשילוח המרגלים שהיו הולכים לתור את הארץ. ואחר דן סמך לאשר להאיר אורו. והטעם שהקדים לאשר. לפי שארץ אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל דכתיב ברזל ונחושת מנעלך. ולפי שהוא היה שומר ארץ ישראל ראוי להקדימו לנפתלי. ואחר שהזכיר נפתלי הזכיר גד באחרונה. כי כן ראוי לו אחר שנשאר בארץ טמאה ולא רצה ליכנס לארץ ישראל. וזאת היתה בגידה גדולה ולכן אמרה לאה בא גד וכתוב בגד. להורות שבגד בגידה גדולה בארץ חמדה. ולכן ברכו יעקב והוא יגוד עקב שישאר באחרונה כמו העקב. וכן ברכו משה ברוך מרחיב גד. וסמכו לברכת יששכר שאמר בו עמים הר יקראו. כי בסבת זבולון היו הולכים שם בעלי הספינות עם פרקמטיא ומשם היו הולכים לירושלם לראות יפיה והדרה והיו נודרים נדרים וזבחים. וזה היו עושים אומות העולם. וגד שהיה מבני ישראל רצה לישב בארץ טמאה. לפי שהיא ארץ מקנה ורחבת ידים. וארץ ישראל קצרה מהכיל אותם. ולזה סמך ואמר ברוך מרחיב גד. כלומר ברוך שהרחיב גבולו והשביעו מארץ טמאה להיות תמיד כלביא שוכן על טרפו מיראת מלכים וכן היה שגלה בראשונה. ואמר וירא ראשית לו שהוא חשב שהיה ראשית הארץ הזאת לו. ולא היה כן אלא נחלה מבוהלת בראשונה וזהו ראשית לו. אבל היה אחרית. ולכן נשאר באחרונה כמאמר יעקב והוא יגוד עקב. ולכן מנאן בכאן באחרונה לפי שהיו הולכים לתור את הארץ. והוא היה עתיד להתרחק מארץ הצבי ונשאר באחרונה. זהו דעתי מסברא ומדעת וה' יכפר בעדי:
ואמר אלה שמות האנשים. להורות כי אחר ששמותיהם בלתי הגונים היה ראוי לספק במעשיהם. ולכן תיקן ביהושע מה שבידו לתקן וקרא שמו יהושע. הוסיף בו אות השם לומר יה יושיעך. וכן הוסיף יו"ד בענין שישתדל בזכות ישראל שמתחיל שמם ביו"ד. ויחבב לארץ ישראל שהיא ירושלם שתחילתה ג"כ יו"ד. והנה יש לספק בזאת הפרשה אם תחלה אמר וישלח אותם משה לתור את הארץ. כדי לתור הארץ בלבד. מה טעם אמר להם עלו זה בנגב. ומה לו אם יעלו בדרום או בצפון. ועוד מה לו לאלו הפרטים החזק הוא הרפה הטובה היא אם רעה השמנה היא אם רזה. ועוד מה הודיע לנו באומרו והימים ימי בכורי ענבים. ועוד מה צריך לומר ושם אחימן וששי וגו'. ועוד למה אמר וישאוהו במוט בשנים. כי מה לנו אם נשאוהו בשני מוטות או בשלשה. ועוד מה הודיע לנו באומרו למקום ההוא קרא נחל אשכול. ונראה כי כוונת משה בכל זה להדריכם בדרך השלימות בענין שלא יחטאו. ולכן אמר להם זכרו זאת והתאוששו והביטו אל אברהם אביכם כמה חיבב ארץ ישראל. וכל מסעיו היו לדרום ארץ ישראל להדבק בשם. כאומרו הלוך ונסוע הנגבה. ולכץ אמר להם עלו זה בנגב ועליתם את ההר. הוא ההר אשר חמד אלהים לשבתו. וזרז להם בכל אלו הפרטים כדי שלא יאמרו שהטעה אותם. ולא גילה להם כל הדברים הראויים לגלות להולכים לראות ערות הארץ והדברים הראויים להם לראות הם שנים. לראות הארץ והעם היושב בה. ותחת אלו השנים יכנסו פרטים רבים. וזהו וראיתם את הארץ ואת העם. והתחיל בעם כי זהו היותר צריך. ולכן אמר החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. כי לפעמים מצד הגבורה הם נוצחים. ולפעמים נוצחים מצד ריבויים. וכבר הארכתי בזה בפסוק גור אריה יהודה. ובענין הארץ ראוי לידע אם היא טובה ובריאה או להפך. וכן אם היא שמנה או רזה. ולפי שהעם לא יאמינו לדבריכם. צריכים אתם להביא אות ומופת לדבריכם. ולכן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כדי שיראוהו:
ואמר והימים ימי בכורי ענבים. להורות גודל השגחת השם עליהם. לפי שידוע שיותר יקפיד אדם על אשכול אחד בזמן שמתחילים הענבים לבכר. ממשא אחד בזמן האסיף. ולכן אמר שהזמן היה זמן בכורי ענבים. ואמר שעשה עמהם נסים גדולים שעלו בנגב ובאו עד חברון בזכות אברהם הצדיק. ואעפ"י ששם היו אחימן ששי ותלמי המה הגבורים אשר מעולם. באו עד נחל אשכול וכרתו משם האשכול. לא תאמר שהחביאו אותו תחת בגדיהם. אלא יש לך לידע שנשאוהו במוט בשנים בפרסום גדול. עד שלפי גודל הפרסום אמר שקרא למקום ההוא נחל אשכול על אודות האשכול. ועכ"ז השם הצילם ועשה עמהם נסים. והם נהפכו כקשת רמיה והפכו כל הדברים מטובה אל רעה. ואמרו טובה הארץ מאד מאד וזבת חלב ודבש היא. אבל מי יכנס אליה כי עז העם מצד עצמם. והערים בצורות גדולות מאד. ואפי' שלא יהיה העם עז ולא יהיו הערים בצורות. ילידי הענק הגבורים אשר ראינו שם. הם אנשי המלחמה ומי יוכל ללחום עמהם. ועוד רעה אחרת גדולה כי עמלק יושב בארץ הנגב. וכבר הכרתם אותו שלבו כלב האריה ונלחם בנו. כשהיו כל אנשי העולם יראים ממנו ושמעו עמים ירגזון. וכ"ש עכשיו שנתחבר עם כל אלו המלכים כנגדנו. שאין ראוי לנו לעלות שם. בענין שבזה כפרו בה' וביכלתו וחשבו שידם תושיע להם. ועכשיו שרפו ידיהם בזאת השמועה חשבו שאין להם מושיע ורב. ולפי שמשה היה רוצה לענות להם על אלו הדברים וראה שהעם התחילו לגמגם ולדבר אלו עם אלו. אמר ויהס כלב את העם אל משה שלא ידבר להם. ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה לפי שהיא מורשה לנו מצד שבועת האבות ובזכותם. ואפי' בלא זה יכול נוכללה מצד עצמנו. (ומה) [ולא כמו] שאתם אומרים נגד השם שנשבע לאבות חזק הוא ממנו. אחר שאין לו יכולת השבועה בטלה. ואמר ויוציאו דבת הארץ. להורות על רשעתם. כי אעפ"י שכפרו בה' וביכלתו. אם לא היו מכזיבים להוציא דבה רעה על הארץ שאינה רואה ואינה שומעת אולי היה להם תקוה. אבל אמר שהוציאו דבה על הארץ. ואמרו שהיא ארץ אוכלת יושביה. ואולי לפי שהם דלת הארץ רפי המזג ומסי ההרכבה. אינו כן אלא כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות גדולים וגבוהים גבורים וחזקים. ועכ"ז הארץ כ"כ רעה וקשה שאוכלת אותם. וזה היה מהשגחת השם עליהם כמאמרם ז"ל והם הפכו הדברים. וכן מה שעשה השם בהשגחתו שבזמן בכורי ענבים נשאו האשכול בפרהסיא לעיני כל הגבורים והענקים ולא הזיקו להם. הפכו הדברים ואמרו ונהי בעינינו כחגבים. כלומר אעפ"י שראינו שם הנפילים ושתקו. הסבה היתה לפי שלא העריכו אותנו לפי גבורתם בערך אנשים אלא כחגבים. וזהו וכן היינו בעיניהם. וכששמעו דבריהם ותשא כל העדה. עיניהם למעלה נגד השם. ויתנו את קולם. שלא מדעת ובתאוה רעה. בענין שיכנסו דבריהם באזני השם להכעיסו בקולם. ויבכו העם בלילה ההוא. בלי סבה כאומרם ז"ל הם בכו בכיה של חנם אני אקבע להם בכיה לדורות דכתיב בכה תבכה בלילה:
ובזוהר אמרו כי זאת הפרשה מורה על מעלת התורה. ואמרו שהקדוש ב"ה משתבח בתורה לפי שהיא עץ חיים. ובה יכולים להשיג מעלת עוה"ב. וזהו עלו זה בנגב. וראיתם את הארץ מה היא כמו שמוזכר שם. והתשובה היא באנו אל הארץ וגם זבת חלב ודבש. כי יש בה מרגליות ודברים טובים מתוקים מדבש ונופת צופים. אפם כי עז העם היושב בארץ לפי שהתורה יש בה סודות גדולים. והעם העוסקים בה צריכים להיות חזקים. כאומרו בשבט לוי ברך ה' חילו. וכן אמרו למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזו אפס כי עז העם וגו'. ועוד עמלק יושב בארץ הנגב זה רמז על יצר הרע שעומד על ימין האדם לשטנו עד כאן. רמז בזה כי התורה יש בה זהב ורוב פנינים ועניינים עמוקים. עד שכמעט האדם אי אפשר להשיגם לפי עמוק התורה. ורוב מניעות האדם מצד הזמן. עד שבזה אומרים וחושבים כי העוסקים בתורה ראויים להיות אנשים גדולים וחזקים ואנשים מיוחדים. וכ"ש כי יש להם תאוות גוברות מצד יצר הרע המכשילם. והמפתה אותם לילך אחר הבלי הזמן ואחר חיי שעה. אבל האיש השלם הדבק בדרכי ה' אמר עלה נעלה וירשנו אותה. ואע"פ שיהיו בה דברים עמוקים. נשתדל בה בכל עוז ונבין דבר מתוך דבר כמו שעשו הראשונים. ועל זה אמרו במדרש משלי ראמות לאויל חכמות. רבי פלוני אומר למה הדבר דומה לתלולית של עפר. הטפש אומר מי יוכל להסירו מכאן. והפקח אומר לא אדם אחד נתנו כאן. אני אסיר משפלה אחת היום ואחרת למחר כו'. ואחרים אומרים לככר תלוי בשמי קורה. הטפש אומר מי יעלה לשמים. והפקח אומר לא אדם אחד תלאה. אקשור קנה על קנה ואורידנה. ואחרים אומרים לקרסטל נקוב שמכנים בזה ומוציא בזה. הטפש אומר מה הנאה יש לי בזה. והפקח אומר לא שכר יגיעה אני נוטל. רמזו בזה מה שאמרנו כי ד"ת עמקו מאד. ולכאורה נראה שאי אפשר להשיגם ודומים לאדם כמו תלולית גדולה של עפר. והטפש אומר מי יוכל לעוקרה ולהסירה מכאן. והפקח אומר מעט מעט אגרשנו מן הארץ. ואני אלמוד היום הלכה אחת ולמחר פרק עד שאשיג עד תכונתו. כמו שאמרו נוצר תאנה יאכל פריה. למה נמשלה התורה לתאנה. מה תאנה אינה נלקטת כולה בבת אחת כך התורה וכו'. ואחרים אומרים לככר תלוי באויר. הנה הראשון דמהו לתלולית של עפר. לפי שהתורה לכאורה נראה שאין בה צורה וריח וטעם. אלא תלולית של עפר חומר בלי צורה. ואחר שעוסקים בה מוצאין בה ריח וטעם כמו הככר. וז"ש לככר תלוי בשמי קורה באופן שאומר מי יוכל להשיג הדברים העליונים שבה. אבל הפקח אומר וכי לא אדם אחר תלאה. ואחר שאדם אחר תלאה גם לי לבב כמוהו. בענין שאשתדל להשיג הדבר. וע"ד זה פירשתי ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע. ר"ל להבינו. כי סופו להשמע. ולהבינו אדם אחר. ואחר שאדם אחר יבינהו גם אני כמוהו ולכן יש לך להשתדל מיד בעיון נמרץ ולא תדחהו למחרת. וזהו אל תאמר לכשאפנה אשנה. וכן בכאן הפקח אומר והלא אדם אחר תלאו. ולכן אני קושר קנה על קנה ואשיגנו. וכן בענייני התורה צו לצו קו לקו. ובא אחר ואמר מה תועלת יש לי בכל זה. כי אע"פ שאלמד ואשתדל הרבה. אני כקרסטל נקוב שמכנים בזה ומוציא בזה. וכן אני השכחה מצויה בי. וכל מה שאני לומד ושומע בשנה אחת אני שוכח בשעה אחת. והפקח אומר אחר שאני אשתדל בכל כחי ואני אנוס בדבר זה. אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וז"ש וכי שכר יגיעה לא אני נוטל. וכל זה רמוז באומרו ראמות לאויל חכמות. שכל זה רמז על המניעות שאדם מוצא בענייני התורה. עד שאומר אפס כי עז העם וגו'. וכן עמלק יושב המעכב מלהגיע אל השלימות. ולא ידע שהתורה אמרה ואתה תמשול בו:
