שלח לך אנשים וגו׳. פרש״י לדעתך אני איני מצוה לך כו׳. ודאי לשון שלח לך אינו במשמע אלא כמו קח לך. לך לך. שהוא מצוה כמשמעו. אלא ההכרח לפרש הכי כמבואר בספר דברים שמתחלה אך המה ישראל בקשו זאת. אבל מכ״מ א״א לעקם גם זה המקרא לגמרי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד יש לשום לב מה ראו ישראל בכאן לזה ולא בהיותם בחורב. אלא כך הענין. דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השלוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץ. וכמש״כ הרמב״ן ז״ל וכמבואר בלשון ישראל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. וישיבו אותנו דבר. את הדרך אשר נעלה בה. ואת הערים אשר נבא אליהן. הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה. ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לא״י או לא. לא הסתפקו עדיין בזה כלל. רק לדעת איך יכבשו. וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה הוא בדרך הטבע. אבל אם הוא למעלה מה״ט כאשר הלכו עד הנה במדבר. אין מקום לשליחות כלל. שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית׳. והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לא״י. וא״צ לשליחות כלל. אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן. באשר עפ״י גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה׳ כמו שמדברים בפלטין של מלך. ותומ״י בא מלאכי מות ומשכלת. ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו. ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקב״ה. ע״כ בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהי׳ בקרבם במדת מלכות. וכמו שביארנו בספר דברים בפסוק פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. דמשמעו דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה׳ באותו פנים הקב״ה והשגחתו עליו. ע״כ הסכימו לשלח מרגלים ותהי׳ הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף עפ״י מאמר חז״ל דנבואת אלדד ומידד היה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כ״כ. ולא עלה ע״ד משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה. אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ. הוא גזירה לטובה על יהושע. ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כמש״כ בספר שמות ל״ג י״ב. ומעולם לא ביקש משה ע״ז כי אם שיכנס לא״י ולראות אותה. ולא בתור מכניס. מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם. דכ״ז שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור כמש״כ בס׳ שמות י״ז ג׳. אי אפשר לגרע כחו. ולא יגרע מצדיק עינו. ומש״ה במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו. נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב. מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע. ונדרש למרגלים. והנה בפ׳ דברים כתיב שבהיותם בחרב אמר הקב״ה באו ורשו את הארץ. אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו עלה רש וגו׳. אבל הקב״ה ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגלוי שכינה ובלי מרגלים. ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו כי לפי כחם ההכרח להיות כך. כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוה ועליונה כ״כ והקב״ה ג״כ צוה כמשמעו שלח לך אנשים. היינו לפי דרכם שאינם מוכשרים. ויראים המה לעמוד בהר ה׳ ובמקום קדשו. הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע. ועוד יבואר בהמשך הפרשה:
ויתורו את ארץ כנען. ובספר דברים כתיב ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה וכן כתיב להלן כ״א ל״ב לרגל את יעזר. וההבדל בין לתור או לרגל הוא. דההולך לראות איזה מקום טוב יותר לכבוש משם שייך לשון ויתורו דמשמעו מחפש איזה מקום הוא הטוב יותר לענינו. וע׳ מש״כ בפרשת ציצית בפסוק ולא תתורו וגו׳. ומש״ה בס׳ שופטים א׳ כתיב ויתירו בית יוסף בבית אל. הפי׳ שהלכו לראות מאיזה מקום נוח לכבשה. וכמבואר שם ששאלו הראנו נא את מבוא העיר. משא״כ ההולך למקום ידוע. רק להבין איך לכבש לא שייך לשון תור אלא וירגל שהולך ברגליו לראות תכונת זה המקום. מש״ה כשהלכו ביחוד לחברון או ליעזר כתיב וירגלו. וכן ביהושע ששלח ליריחו לדעת רוח אנשי המקום כתיב מרגלים:
כל נשיא בהם. מי שנשיא היינו גדול בישראל ויודע טכסיסי מלחמה הוא ילך. ולא הדיוט אע״ג שאפשר שיודע יותר טכסיסי מלחמה. ובקי בטיב הענין הנדרש יותר מכל מקום היה הצווי ליקח גדולי ישראל ויודעים לתור ולעמוד על הענין הנדרש ג״כ. בכדי שיהיו דבריהם נשמעים ביותר. ומזה יש לנו ללמוד בכל הליכות עולם לנו:
על פי ה׳. שהקב״ה בחר באנשים אלו. ולא מצדקתם ויושר לבבם. אלא מתבונתם שידע הקב״ה שמוכשרים לענין הנדרש לעמוד על ידיעת הדרך והערים:
למטה ראובן וגו׳. מונה והולך לא לפי סדר התולדה ולא לפי הדגלים. אלא לפי חשיבות השלוחים. וכ״כ הרמב״ן. וכיב״ז אי׳ בדה״י א׳ ט״ו שמנה דוד המלך ראשי הלוים מכל משפחה והקדים מררי לגרשום. וע״כ משום דערכי ראשי מררי היה אז גדול מראשי גרשום. כך הוא סדר פרשה זו. אמנם חשיבות בזה הענין לא היה תלוי בתורה ויראת ה׳ ובמעלה כמש״כ הרמב״ן אלא בהכשר ויתרון דעת השליחות לדעת הדרך והערים שראוי להחל בהם המלחמה:
למטה יוסף למטה מנשה. נכלל כל זרע יוסף על שבט מנשה ולא על מטה אפרים. הוא משום שכבר נתבאר לעיל ב׳ כ׳ דאע״ג שאפרים היה קודם למנשה במנין ראשון משום שהיו מתנהגים אז בהנהגה נסית. מכ״מ מאז נדרשו להליכות עולם הטבע היה מנשה גדול מאפרים ומש״ה במנין דפ׳ פינחס נמנה מנשה תחלה לאפרים. מעתה כאן שבקשו להכנס בעולם הטבע עשו עיקר למטה מנשה. ונקרא עליו כל מטה יוסף:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ידוע המדרש בפרש״י יה יושיעך מעצת מרגלים. והוא פלא אם ידע משה שמרגלים יקלקלו כ״כ לא היה לו לשלחם. אלא כך הדבר. דכבר נקרא יהושע במלחמת עמלק ומזה הטעם שהתפלל משה עליו שיושיעו במלחמתו. אך לא היה זה השם כי אם לשעה זו בשעת מלחמה. ואח״כ נשתקע זה השם וחזרו וקראו אותו הושע. עד אותה שעה שנתברר שיהושע מכניס ישראל לארץ אם ע״י נבואת אלדד ומידד. אם מזה שהבין משה שלא תהי׳ ביאתם לארץ בדרך נס נגלה כ״כ שהרי הסכים הקב״ה למרגלים. וא״כ יהי׳ ע״י יהושע ע״כ ברכו לחלוטין בזה השם. מיהו נסמך זה השם לכאן. ללמדנו שבזו התפלה נכלל מלחמת היצר ג״כ. אם תהיה עצתם לרעה יהיה נושע בה׳ גם בזה. וע׳ מש״כ ס׳ דברים ל״ב מ״ד:
לתור את ארץ כנען. הוא הארץ כולה. אך בתחלה עלו זה בנגב. הוא ארץ האמורי. ועליתם את ההר. הוא הר האמורי:
ואת העם. המה אנשי חיל:
החזק הוא הרפה. משמעו אם חזק הוא בדעתו או נרפה בלבו:
ומה הארץ אשר הוא. חיל המדינה:
יושב בה. לשמור המדינה:
הטובה היא אם רעה. יש ליזהר לכובשי המדינה לדעת מעמד רגלם במקום מוזר להם. אולי הוא רפש וטיט או בורות וכדומה:
הבמחנים אם במבצרים. ערי פרזות לא נקרא בשום מקום מחנים כי אם כאן שאינו מדבר אלא באנשי החיל. אם יושבי פרזות המה דרכם במחנה מקובצים ומזורזים יחד. משא״כ אם המה במבצר בטוחים המה שלא בנקל יגיע עליהם הרודף. עד שבין כה יתקבצו לעת הצורך:
ומה הארץוגו׳. עתה הזהיר על כלל הארץ. וזה אינו נוגע לעיקר שליחות. וגם ישראל לא בקשו כזה שבושו לשאול אחר שה׳ הבטיח שהיא ארץ זבת חלב ודבש. אלא משה רבינו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאופן אנשי חיל שבא״י. שהרי יודע שיש ענקים שמה. ויהי הכבוש עליהם למשא. ע״כ רצה להשביע עינם בטוב הארץ. שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה ואינו דומה ראיית העין לאמונה. עד שאמרו במדרש פ׳ תשא דלא שבר משה את הלוחות עפ״י דבר ה׳ עד שראה בעיניו את העגל ומחולות משום שאינו דומה שמיעה לראיה. דשורייקי דעינא בלבא תליא כדאי׳ בע״ז פרק ב׳. כך ביקש משה לפרש טובת הארץ ופרטיה למען תפוש את ישראל בלבם:
עד רחב לבא חמת. הוא קצה הצפוני של א״י. ואם כן הלכו כל א״י. שהרי החלו מנגב:
ויעלו בנגב. סיפור פרטי מה שהיה עם האנשים שהלכו בנגב. דבאמת לא הלכו כולם ביחד. אלא חלקו את הארץ לשנים שנים. ע״כ נשלם הליכתם בארבעים יום. ומעתה מדבר הכתוב בשנים שעלו בנגב. והמה כלב ועוד אחד:
ויבא עד חברון. אחד מהם והוא כלב בא בתוך העיר והמבצר. והשני ירא ליכנס לעיר מפני אימת בני הענק וגם במבצר קשה לנוס אם תהא השעה צריכה. אבל האחד בא בלי פחד וגם ראה את ילידי הענק ולא חת מפני כל:
וחברון שבע וגו׳. ואם כן היה מבצר ישן נעלה. דידוע שדרך לבצר את המבצר מדי שנה בשנה. וא״כ היה מאד חזק. ומכ״מ לא חש לדבר:
ויבואו. שניהם כלב וחבירו שהלכו בנגב:
עד נחל אשכל. שהיה בפרדס מחוץ לעיר:
וישאהו במוט בשנים. כמשמעו המה השנים נשאוהו עד אשר נתקבצו כל האנשים. ומשם נשאו את האשכול עד מדבר פארן. ואז נשאו שמנה אנשים כדאי׳ בסוטה. ואי לא כתיב בשנים ה״א דפירוש וישאוהו במוט. כל אחד מהם נשא מקצת הדרך. מש״ה פירש הכתוב דשניהם הניחו המוט על הכתף ביחד:
קרא. האחד שנתן נפשו על הדבר. והיה הענין של הכריתה אצלו דבר מסוים כי כרתו משם בני ישראל. בשליחות כל ישראל ולתועלתם ע״כ כדאי להקרא שם המקום ע״ז המעשה משא״כ השני לא נחשב בעיניו לענין כלל. ע״כ לא נשתתף בקריאת השם:
וישובו מתור הארץ. אין הכונה ששבו למשה. שהרי עוד כתיב במקרא וילכו וגו׳. אלא כאן הפי׳ ששבו איש איש ממקומו למקום אחד שיחדו להתקבץ שם. ואח״כ ילכו יחד למשה וישראל:
וילכו. מאותו מקום:
וישיבו אותם דבר. כל כת השיב דבר מה שראו בדרך הילוכם. לבד מה שנשתוו ובאו בעצה אחת להגיד בדרך כלל:
אשר שלחתנו. תחלת דברים הללו לנרגן. כי כך היה להם לומר אל הארץ אשר ה׳ נותן לנו. ולא אשר שלחתנו. ועדיין איננה שלנו:
כי עז העם. עז אינו במשמע חזק אלא חצוף כלשון עז כנמר. ומזה הוציאו כי לא נפל לבב אנשי המלחמה מאומה. ועומדים הכן למלחמה הוכחה גדולה על הנצחון כמו שהבין שאול בראותו את דוד יוצא לקראת הפלשתי בלב נכון בטוח כי יצלח ואמר לך וה׳ יהי עמך:
היושב בארץ. ולא אמרו כי עז עם הארץ. באשר בדעתם היה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ואנשי המלחמה שבה המה שכירים ממדינות אחרות כאשר יבואר לפנינו. מש״ה אמרו היושב בארץ:
וגם ילדי הענק ראינו שם. לבד בני הענק שראה כלב בחברון. ראו המה ילידי משפחה זו מפוזרים בארץ וראום שארי מרגלים:
והכנעני יושב על הים וגו׳. המה היו בטבעם סוחרים. מש״ה ישבו על אפיקי המים. ועפ״י זה נקרא סוחר כנעני כמש״כ בפ׳ מצורע ואמרו המרגלים בספורם שלא יאמרו לבא מצד מערב הארץ או ע״י הירדן במזרח. ולא בנגב כמו שחשבו מתחלה. דגם זה א״א. דהכנעני יושב שם אומה עזה מאד:
ויהס כלב. אמרו חז״ל דמש״ה לא החל יהושע. דבשעה שהחל לדבר אמרו ליה דין ריש קטיעא ממלל. ופירשו המפרשים באשר לא היה לו ב״ז אינו חש לכליון הדור והוא פלא. אם יאבד הדור חלילה מה יהיה ממנו. ואם לא יאבדו כולם כי אם הרבה מישראל אפי׳ אם היה לו ב״ז היה לו לבטוח שהם ינצלו כמו הוא בעצמו. אלא נראה דה״פ שחשדוהו שרוצה להכניס את ישראל לארץ למען יהא ראש לכל הדור כאשר נודע להם. משא״כ במדבר אינו אלא נשיא וראש בשבטו. וזהו משמעות ריש קטיעא. מנהיג קטן אשר בדעתו להיות ראש גדול ולא הגיע למטרת חפצו עדיין. מש״ה חשדו שאינו מדבר בשביל רצונו של משה רבן של ישראל. אלא לטובת עצמו. אבל כלב כשדבר הכל הבינו שאינו מדבר לטובת עצמו כי אם אל משה. באשר משה מנהיגם ולא לטובת יהושע או טובת עצמו:
עלה נעלה. מצד ההר האמורי כמו שחשבו תחלה. ולא נצרך להקיף ולבא אל הים או הירדן:
וירשנו אותה. בכבוש מלחמה:
לא נוכל לעלות. אפי׳ לעלות כלל לא נוכל:
כי חזק הוא ממנו. לפי הפשט חזק הוא מישראל ולא יניחום לעלות כלל. והדרש חזק הוא ממנו כ״י אין בעה״ב יכול להוציא כליו. ואין הכונה שלא יכול בשום אופן. והלא ראו גבורות ה׳ במצרים אלא עפ״י דרך הטבע והליכות מלחמה כפי שעלה בהסכמה א״א. ועדיין יש להעיר מה זה העלו חז״ל בדרשה זו. הלא גם לפי הפשט כי חזק הוא מישראל. כך הכונה כי ידוע שרצונו ית״ש להכניסם לארץ. ואחר שאומרים שלא יוכל ישראל לכבוש. הרי הוא הוא המאמר. כי אין ביד ה׳ להושיעם ולעזרם במלחמתם. אבל באמת היה עיקר התלונה הגלויה של ישראל היא בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמרי להשמידנו כמבואר בפ׳ דברים. ויבואר עוד לפנינו מקום המביאם לטענה זו. וא״כ היה מקום לומר שלא נמצא אז כלל אנשים קטני אמנה לחשוב שאין ביכולת כלל ח״ו. ע״כ פירשו חז״ל כי היו במרגלים עצמן גם קטני אמנה כאלה. ומסתמא נמשכו כמה מישראל אחריהם גם בזה. ועוד יבואר בסמוך שהיה עוד כת אחרת:
הארץ אשר עברנו בה לתור אותה. חקרנו ודרשנו טיבה כדרך התרים. משא״כ ראשית הדברים אפס כי עז העם וגו׳. אמרו אל הארץ אשר שלחתנו. ולא זכרו אשר עברנו בה לתור אותה כי זה אין צריך לחקירה. באשר העין רואה העם והערים. ע״כ אמרו רק אשר שלחתנו:
ארץ אוכלת יושביה היא. המה הנולדים ומתגדלים בה:
וכל העם. היינו אנשי חיל ובעלי מלחמה שע״ז בא עיקר החקירה המה אנשי מדות. מצוינים ומלוקטים אחד לאחד מכל הארצות. ואין מקבלים כי אם אנשי מדות. ובאשר המה עשירים ע״י פריה הטוב. ע״כ ראו מי גבור בארץ אחרת ושכרוהו:
ושם ראינו את הנפילים. גם המה לא נולדו ולא נתגדלו בא״י. אלא שכורי מלחמה המה:
בני ענק מן הנפלים. לבד הנפילים עצמם. היה א׳ מיוחד בהם שמו ענק והיו בניו ידועים לגבורי כח:
ונהי בעינינו כחגבים. שנפל לבבנו. וזה אות לנו שלא נכבשם כדכתיב בשאול (שמואל א׳ כ״ח) וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד. פי׳ ע״י שנפל מורא בלבבו. חרד לבו שאות הוא כי לא יצליח. וע׳ ס׳ בראשית ל״ב א׳:
וכן היינו בעיניהם. שלא נפל לבבם כלל וכמש״כ לעיל:
