שלח לך אנשים. משל למלך שהיה לו כרם ועשה יין טוב אמר לעבדיו הכניסו ייני בביתי כיון שהחמיץ אמר להם הכניסוהו בבתיכם. כך הקב"ה כיון שהיו צדיקים אמר אספה לי שבעים איש וכיון שראה מעשיהם כעורים אמר שלח לך אנשים:
פסוק יא:
למטה יוסף למטה מנשה. תימא למה כתב כאן למטה יוסף עם בני מנשה ובכל שאר מקומות כתי' עם בני אפרים. וי"ל לפי שיוסף הוציא דבה על אחיו וכן עשו אלו הוציאו דבת הארץ. וא"ת כיון שידע משה שהמרגלים יוציאו דבה למה שלחם שהרי מצינו שהתפלל על יהושע. וי"ל דמשה לא ידע שיוציאו דבה ומה שהתפלל על יהושע לא התפלל שיושע מעצת מרגלים אלא התפלל על יהושע שלא יעשו לו הרשעים רעה כמו שכתוב לא רגל על לשונו. אמרו פעם אחת נכנסה בתו של ענק בפרדס ואכלה רמון והשליכה קליפתו והיו מרגלים טמונים בקליפה וסבורים המרגלים שהקליפה היתה מערה ונכנסו בתוכה י"ב מרגלים לאחר אותה שעה נזכרה הבת שאכלה רמון והשליכה הקליפה חוץ לפרדס שלא יראה אביה הקליפה ולא הרגישה מן ה"יב מרגלים שהיו בתוכה. אמרו זה לזה ראו כמה גדולה גבורה יש בנשים ק"ו באנשים ולכן הוציאו דבה. וא"ר יוחנן כל אותם מרגלים גובהם ששים אמה:
פסוק טז:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. לפי הפשט לא עתה נקרא אלא מתחלה כשנעשה משרתו מצא חן בעיניו ושנה שמו לטוב כמו שעשה הקב"ה לאברהם ולהבדיל בין קדש לחול בין טמא לטהור כן עשה פרעה ליוסף ונבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה. לפי שקורא אותו כאן הושע ובכל התורה כולה קורא אותו יהושע אומ' לך ששמו הושע אלא משה שינה שמו ומשבט לוי לא שלח מרגלים לפי שאין להם חלק בארץ ואין עליהם לרגל:
פסוק כב:
ויבא עד חברון. מוסב על האורב כי כמה אלפים קורא אותם בלשון יחיד כדכתי' ויקח כשלש' אלפי איש וישם אותם אורב:
פסוק כב:
ושם אחימן. לפי שעתידין לומר וגם בני ענקים ראינו שם פי' לך הכתוב בהיכן ראו אותם:
פסוק כב:
וחברון שבע שנים נבנתה. ומסתמא כשקדמה ישיבתה לצוען ז' שנים נתרבו דיוריה מדיורי צוען וחברון שבע שנים נבנתה ועדיין לא מתו הענקים שבה שהיו מימים קדמונים ובא הכתוב להכחיש המרגלים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא. כלומ' בני אדם אשר בה מתים בחצי ימיהם:
פסוק כג:
וישאוהו במוט בשנים. פי' בשני מוטות כיצד מוטות מפוצלים משני ראשין ושני בני אדם משימים צוארם בפיצול זה מכאן וזה מכאן וכן בפיצול שני. נמצא ארבעה נושאים במוט זה וד' במוט זה והיו שני מוטות קשורות זו לזו כך מפורש בירוש'. והאשכול היה קשור עליהם ותלוי למטה:
פסוק לב:
וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. כלומר מהא דכתב אוכלת יושביה לא מפני חלישותם כי גבורים הם משונים. אלא מפני שאוירה רע וכ"ש לחלשים. עוד י"ל לא מפני רוב אכילה ושתיה שדבר זה מזיק אדם מאד ומקרבו למות בחצי ימיו כי כולם אנשי מדות אוכלים ושותים במדה:
פסוק לג:
הנפילים. אנשים מופלאים שכל רואיהם נפלאו מהם. וי"מ שכל רואיהם יראים פן יפלו עליהם מרוב גובהם: