א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃ ג וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃ ד וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ ה לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃ ו לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃ ז לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃ ח לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ ט לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃ י לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ יא לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ יב לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ יג לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ יד לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃ טו לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃ טז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃ יז וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃ יח וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ יט וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ כ וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃ כא וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃ כב וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃ כג וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃ כד לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כה וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ כו וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃ כז וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ כח אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ כט עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃ ל וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃ לא וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃ לב וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ לג וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
אין כאן לשון מרגלים, ולו פעם אחת. (פ' שלח תשס"ד) וראה מלבי"ם (ריש פרק יג) המבחין בין אנשים הבאים לתור את הארץ לעומת מרגלים, וזו לשונו: העם המבקשים להם מקום לשבת, שולחים תחלה לתור את הארץ, הטובה היא אם רעה. אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה, אז שולחים מרגלים (ראה יהושע פרק ב) לראות את ערות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כל כך לכבשה משם. הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערות הארץ. עיין שם עוד. ובספר דברים (א, כד) מבאר המלבי"ם מדוע בכל זאת מוזכרת לשון ריגול בפרשת דברים, וזו לשונו: כל ארבעים יום הלכו כפי שליחותם שהיה רק לתור לא לרגל, רק שבחזרתם שעלו ההרה שהוא הר חברון, שם ראו ערים בצורות וענקים, ושם הלכו כל אחד לבדו כמו שכתוב "ויבא עד חברון" (כי בעיר בצורה התיראו ללכת יחד בל יתפשו כמרגלים), ולכן לא באו בעצה אחת עד שבאו לנחל אשכול ששם התקבצו שנית והיו ביחד ואז נתנו דעתם להיות מרגלים ומוציאי דבה. (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הם תרים לטובת ישראל ומרגלים לרעת הכנענים.
פסוק ב:
רש"י ד"ה שלח לך אנשים, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. ע"כ. (תנחומא ה). חז"ל תופשים את עיקר חטא המרגלים כלשון הרע, וכן בערכין (טו ע"א), וברש"י להלן (לג, יח) ובדברים (א, א ד"ה וחצרות, בפירושו השני שם). (פ' דברים תשמ"ח)
פסוק ב:
פרשת שילוח המרגלים האמורה כאן, היתה לאחר פרשת מרים, כאשר נסעו העם מ"חֲצֵרוֹת" וחנו במדבר פארן (ראה למעלה יב, טז). ולפי רש"י בספר דברים (א, א ד"ה וחצרות) מחלוקתו של קרח המובאת להלן (בפרק טז) היתה ב"חֲצֵרוֹת" וקדמה לפרשת המרגלים. לפי זה שאלתו של רש"י כאן היא: מדוע נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים ואין הפרשיות כתובות כסדרן? והתשובה: יש כאן קשר ענייני - מרים נענשה על עסקי דיבה והמרגלים ראו ולא לקחו מוסר. (פ' שלח תשמ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': מכל מקום רש"י עצמו כותב בפרשת קרח (טז, ד) שמעשה קרח ועדתו התרחש אחרי פרשיית המרגלים ולא לפניה, וכך גם הסדר הפשוט של הפסוקים. כלומר דברי רש"י שבספר דברים (א, א) קשים (ראה "גור אריה" שם) ואין להסביר את שאלתו של רש"י כאן על פי דבריו הקשים שבספר דברים. וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות (עמ' 498).
פסוק ב:
ועל הטענה שלא לקחו מוסר קשה לי: הרי צריך להניח שלא פירסמו את כשלונם של מרים ואהרן ברבים, כלומר, הציבור ידע לכל היותר אודות צרעתה של מרים, אבל לא על סיבתה, שהרי היה זה עניין בין ה' ב"ה לבין משה רבנו ע"ה, מרים ואהרן, ואלה לא הדליפוהו, וכיצד אפוא יכלו לקחת מוסר בני ישראל? ואמר לי אחד הנכדים (או נתנאל שי' או אביעד שי') שבוודאי נודעה העובדה שמרים נצטרעה, שהרי בשלה נתעכבו ולא נסעו, וממילא הוזכר להם ענין לשון הרע (והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: הרי נצטוו לזכור את מעשה מרים, ובוודאי ידעו מה עליהם לזכור). ועדיין קצת קשה לי: כלום יש מקום להניח שאכן ידעו הכל על הקשר בין צרעת ללשון הרע? (פ' שלח תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': את הקשר בין לשון הרע לצרעת מוצאים אנו עוד לפני שיצאו ישראל ממצרים - משה רבנו לקה בצרעת על שדיבר לשון הרע על ישראל (ראה רש"י שמות ד, ו). ונראה שאף בני ישראל ידעו על קשר זה שכן משה אמר להם "בשבילכם לקיתי" (רש"י שם, ח). וראה מאמרי "מדוע נשתעבדו ישראל במצרים?" ("הדר התורה" על ספר שמות).
פסוק ב:
עתה ראיתי שהגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א שואל מעין שאלתי (בגליון "קול אליהו"), אבל מצד אחר: כיצד יכולים היו בני ישראל לקחת מוסר, והרי יש להבחין בין לשון הרע על אדם ובין לשון הרע על עצים ואבנים? ומסקנתו: לשון הרע על עפרה של ארץ ישראל אינה עבירה פחותה מזו שעל משה רבנו ע"ה! (פ' קרח תשנ"ה) הערת ר' זאב נוימן שי': ראה "דברי מרדכי" לראשל"צ הרב מרדכי אליהו (במדבר עמ' פז).
פסוק ב:
רש"י ד"ה שלח לך, לדעתך וכו'. ולא כמו למעלה (בראשית יב, א) "לך לך - להנאתך ולטובתך", אף על פי שלכאורה היה אפשר לומר כך גם כאן, שהרי משה רבנו ע"ה הוא היחיד שהרוויח במעשה המרגלים - ארבעים שנות חיים, שכן כבר נתנבאו אלדד ומידד, משה מת ויהושע מכניסם בארץ (יא, כח ד"ה כלאם). והשווה (שמות לד, א ולמעלה י, ב). (פ' קרח תש"ן)
פסוק ב:
שם. ...חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. ע"כ. אם אמנם כך אמר לו הקב"ה למשה, למה שלח את המרגלים? (פ' שלח תשמ"ט) הערת הרב איתן שנדורפי שי': במסכת סוטה (לד ע"ב) מבאר המהרש"א שאין כוונת רש"י לומר שכך היה דבר ה' אל משה. עיין שם.
פסוק ב:
לפי דברי רש"י כאן, האשמה על עוון המרגלים מוטלת על משה רבנו ע"ה, שכן הוא זה שהטיל ספק בטוב הארץ, שכן הוא - ולא בני ישראל - דרש לבדוק "הטובה הִוא אם רעה" (פסוק יט), וזה קשה. (פ' שלח תשנ"ח) ובספר דברים (א, כג) כתב רש"י (ד"ה וייטב בעיני הדבר) שבאמת לא הסכים משה עם המרגלים, אלא רק הודה לדבריהם כדי שיחזרו בהם כשיראו שאינו מעכב.
פסוק ב:
"...כל נשיא בהם". אין מדובר בהכרח על נשיאי השבטים, שכן רשימת הנשיאים שכאן שונה מרשימות הנשיאים האחרות (ראה פרק א, פרק ז ופרק לד). וראה להלן (טז, ב) "נשיאי עדה". (פ' שלח תשנ"ב) וכן מבואר בדברי ר"ע ספורנו שכתב: כל נשיא בהם - כל מי שהוא המעולה שבכל שבטו להכיר ענין הארץ. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הראשונים מתו בתבערה ואלה מתו כאן, חוץ מכלב ויהושע בן נון שנעשה ראש לכל בני ישראל.
פסוק ב:
ובאשר לבחירתם - אם על ידי ה' אם על ידי משה - ראה רשב"ם שלפיו נבחרו אלה על ידי משה מבין הגיבורים המתנדבים לפעולה המסוכנת של ריגול הארץ, ואילו הנשיאים שמנו את ישראל ואלה שהיו אמורים להכניסם לארץ נתמנו על ידי הקב"ה. (פ' שלח תשנ"ו) וראה מש"כ להלן (לד, טז-כט).
פסוק ג:
"כלם אנשים". ולבסוף (יד, לז-לח) - "וימתו האנשים", "מן האנשים ההם", אולי עם צליל אירוני, לעומת הפעם הראשונה, שם הוא בוודאי במשמע אנשים חשובים, וכדברי רש"י כאן. (פ' קרח תשמ"ז) וראה רא"ם המבאר שכלל זה נוהג דווקא כשהכתוב מבאר מיהו האדם, כמו כאן, שכן כבר נאמר (בפסוק ב) "שלח לך אנשים" וחזר הכתוב לתאר מי הם האנשים ואמר "כולם אנשים", אבל בשאר מקומות נאמר "אנשים" על צדיק כרשע.
פסוק ג:
שכני בבית הכנסת, ר' יהודה גרינשפן שי', מביא בספרו הנחמד "חיוכה של תורה" - מה היה הכתוב חסר בלי המילה "המה"? אלא, כיון שחשבו, שרק המה אנשים, ואחרים אין בלתם, לפיכך נכשלו וחטאו. עכ"ל. ראיתי קטע זה בבוקר ושימחתיו באומרי לו כן בבית הכנסת, ועוד יותר שימחתיו כשהראיתי לו שתי לשונות "המה" נוספות, בהמשך הדברים (יד, כז) - "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלֻנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי", וכאילו שם השימוש בתיבה זו הוא אירוני. (פ' שלח תשנ"ו)
פסוק ג:
רש"י ד"ה כלם אנשים, כל "אנשים" וכו', ואותה שעה כשרים היו. ע"כ. ואילו להלן (כו, ד"ה וילכו ויבאו) מביא רש"י דברי הגמרא (סוטה לה ע"א) - "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה", דברים שלכאורה סותרים את דבריו כאן, שהרי קשה לומר שהפכו לאנשי עצה רעה ברגע שהתקבצו ליציאה המשותפת. (פ' שלח תשמ"ה)
פסוק ג:
וראה חזקוני על אתר. לדבריו, כשרים היו בשעה שנבחרו, אבל מיד בתחילת הליכתם נעשו רשעים. (פ' שלח תשנ"ה) וראה "גור אריה" שאמנם כשרים היו מתחילה, אך משנשלחו והיו שלוחיהם של רשעים, למדו ממעשיהם ונעשו כמו המשלחים עצמם (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). והוסיף הרב זלמן סורוצקין בספרו "אזנים לתורה" שמכאן אנו למדים שבן אדם מסוגל להיות צדיק בבקר ולהמיר את הדת ח"ו בערב, כמבואר בקידושין (מט ע"ב) - "על מנת שאני צדיק... על מנת שאני רשע...", ועיין בש"ך (יו"ד סימן א סק"ח) לענין שוחט ובודק ששחט בבקר ויצא מן הדת, רחמנא ליצלן, בערב, שהבשר שנשאר משחיטתו כשר. וכך השיב הרב משה צבי נריה בספרו "נר למאור" (עמ' 340): האנשים כשרים היו, ואילו עצתם רעה היתה. עצתם רעה משום שהם החליטו להודיע לעם ולתאר לפניו את המציאות כמו שהיא, אמת לאמתה. זה היה חטא חמור. את כל האמת צריך לדעת רק משה רבנו - "שלח לך!". לעם - אין זה נוגע. מפקד צריך לדעת את המצב כמות שהוא. עתים ימסור על כך לחיילים, ישתף אותם, ולעתים יעלים מהם. כי יש אשר האמת תרפה את הידים, כבעת קרב קשה וקרוב לאיבוד. במקרה זה, מניעת האינפורמציה לציבור שמצבו קשה, מסייעת לניהול הקרב. רוח הגבורה והלחימה של הלוחמים אינה נפגעת. במצב זה דווקא אי הידיעה, יש בה סיוע לאפשרות נצחון. ע"כ.
פסוק ד:
שמות המרגלים, לשם מה פורטו? (פ' שלח תשמ"ז) על שאלה זו ניתן להשיב על פי מדרש תנחומא (האזינו ז), וזו לשון המדרש: לעולם יבדוק אדם בשמות, לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים: שמוע בן זכור - על שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו וכו', שפט בן חורי - על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ, יגאל בן יוסף - על שהוציא דבה על הארץ, לכך נאסף בלא עתו, פלטי בן רפוא - פלט עצמו ממעשים טובים ורפו ידיו, שהרי מת, גדיאל בן סודי - דיבר דברים קשים כגידין, גדי בן סוסי - הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא (הטיל דופי) וכו', עמיאל בן גמלי - העמה (החליש) כחו, על שאמר "כי חזק הוא ממנו" וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל, סתור בן מיכאל - על שהיה בלבו לסתור מה שכתוב "מי הוא כאל ה'" וכו', נחבי בן ופסי - החביא האמת ופסה (פסקה) האמונה מפיו וכו' לומר דברי כזבים על הקב"ה ונעשה מך. ע"כ.
פסוק ד:
ובאשר לסדר מנייתם, ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, הכתוב אינו מונה את השבטים, לא לפי סדר דגליהם, לא לפי צבאותם ולא לפי סדר לידתם, אלא לפי סדר מעלתם. והעיר הנצי"ב: אמנם חשיבות בזה הענין לא היה תלוי בתורה ויראת ה' ובמעלה כמו שכתב הרמב"ן, אלא בהכשר ויתרון דעת השליחות, לדעת הדרך והערים שראוי להחל בהם המלחמה. (פ' שלח תשנ"ה)
פסוק ד:
ומענין שכאן הסיומת "אל" בשמות או שילוב אחר של שם ה' נדירה הרבה יותר מאשר למעלה, אצל הנשיאים שבפרשת בהעלתך. (פ' שלח תשנ"ז)
פסוק ז:
"...יגאל בן יוסף". כרגע זכורים לי רק שני שמות שחוזרים בתורה - יוסף זה, וקרח. והרי זה סימן שמנהגנו ליתן שם על שם הדורות הקודמים אינו עתיק כל כך. (פ' שלח תשנ"ח) הערת הרב יחזקאל פייגלין שי': בתורה ישנם גם: חנוך, למך, ונחור בן תרח בן נחור. ובמקרא יש עוד רבים, כמו: שאול, שמואל, פינחס ועוד. והוסיף ר' גבריאל רוונה שי': במדרש בראשית רבה (לז, ז) אכן מבואר שבזמן הקדמונים קראו על שם המאורע ורק מאוחר יותר, כשלא יכלו ליתן על שם המאורע, נתנו על שם האבות, וכך לשון המדרש: הראשונים - על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו, שאין אנו משתמשין ברוח הקודש - אנו מוציאין לשם אבותינו. ע"כ.
פסוק ח:
"למטה אפרים". לא ידעתי למה הרי"ש שבאפרים קמוצה ולא פתוחה. (פ' שלח תש"ן) ומעין זה למעלה (א, לג). וראה מש"כ למעלה (ט, ב) על הפסוק "ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו".
פסוק ח:
"למטה אפרים הושע בן נון... למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". קשה לי: למה הכתוב מוסיף "למטה יוסף" רק אצל מטה מנשה (פסוק יא), ולא אצל אפרים (פסוק ח), אף שאפרים הוא המועדף על ידי יעקב אבינו. ואמר לי אפי סלוצקי מגני־טל דבר נחמד, אף שאינו משתמע כאמת: אפרים ומנשה הם היחידים מבין השבטים שלא נולדו בארץ ישראל. והנה מנשה המתייחס ליוסף, אינו צריך תפילה בעדו, מה שאין כן אצל אפרים, שעליו - על נשיאו־נציגו אצל המרגלים - צריך היה משה להתפלל, כמבואר ברש"י להלן (בפסוק טז). (פ' שלח תש"ן)
פסוק ח:
לפי "משך חכמה" היה גלוי למשה רבנו ברוח הקודש, שחצי מבני שבט מנשה יתיישבו בעבר הירדן וחציים בארץ ישראל. משה בחר נציג מאותו פלג שחיבב את ארץ ישראל והיה מוכן לוותר על נחלה מיידית בעבר הירדן. דבר זה רמוז בייחוס מנשה ליוסף, שכן כך היתה מידתו של יוסף, שחיבב את ארץ ישראל. עיין שם. (פ' שלח תשנ"ב) וראה חזקוני על אתר שכתב: אף על פי שבמקומות אחרים נקרא יוסף על שם אפרים (ראה יחזקאל לז, טז), כאן כללו על שבט מנשה, לפי ששניהם הוציאו דיבה, יוסף על אחיו ונשיא מנשה על הארץ (אבל נשיא אפרים הוא יהושע בן נון שלא הוציא דיבה), ומהאי טעמא בפרשת מסעי (להלן לד, כג) ובספר יהושע (יז, א) נקרא עוד יוסף על שבט מנשה, משום דשם משתעי בחלוקת הארץ, ועל הארץ היתה הדיבה, ולפי שנשיא אפרים לא הוציא דיבה, הפרידם כאן זה מזה. ע"כ. ומעין זה יש אצל רמב"ן (למעלה א, לב ד"ה לבני יוסף לבני אפרים), וכן אצל רבנו בחיי ו"דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר. וראה גם "העמק דבר" על אתר.
פסוק טז:
רש"י ד"ה ויקרא משה להושע וגו', התפלל עליו וכו'. כבר שאלו, מדוע לא התפלל גם על המרגלים האחרים, ולפחות גם על גיסו (בעל מרים אחותו) כלב בן יפונה? (פ' שלח תש"ן) לשאלה זו נדרשו כמה מרבותינו האחרונים. לפי בעל "משך חכמה" משה התפלל רק על יהושע שהיווה עבור בני ישראל סמל של גבורה מאחר שנלחם בעמלק וניצחם (שמות יז, יג), ואם ח"ו ימשך אחר עצת המרגלים לרפות ידי ישראל מלהלחם ביושבי הארץ, הרי תאבד תקוותם. לפי "באר בשדה" משה חשש שיהושע ימשך אחר עצת המרגלים ברצותו לעכב כניסת בני ישראל אל הארץ מתוך קנאה לכבודו של רבו שכבר התנבאו עליו שלא הוא יכניסם אל הארץ (ראה למעלה יא, כח). ולפי "גור אריה" משה התפלל דווקא על יהושע תלמידו כי גנאי גדול הוא לאדם כאשר תלמידו אינו נוהג כהוגן, שיאמרו אלמלא שלמד כך מרבו לא היה עושה מעשים כאלו. וראה מש"כ להלן (בפסוק כב).
פסוק טז:
וראה תרגום יונתן בן עוזיאל: "...וכדי חמא משה ענוותנותיה, קרא" וכו'. כלומר בזה היה יהושע שונה מכלב, ועל כן היה זקוק יותר לברכה־תפילה ממשה. רק קצת קשה, מנין לו ליונתן בן עוזיאל על ענוותנותו היתרה של יהושע, אלא אם כן הוא מניח שלמדה ממשה רבנו ע"ה, רבו המובהק. ועל כל פנים מסתבר שיונתן בן עוזיאל מבקש להשיב על השאלה דלעיל. (פ' שלח תשנ"ה) וראה דברי הרב משה ליב שחור בספרו "אבני שהם" על התורה (על אתר) שכתב: נראה לבאר לדברי התרגום יונתן, דכשראה משה ענוותנותו של יהושע קרא לו יהושע, דחשש משה שמא מתוך ענוותנותו תתרכך עמדתו ויחפש מוצא של פשרה עם חבריו המרגלים ולא יגלה תקיפות כלפיהם, ולפיכך קרא לו יהושע, שהתפלל עליו: י־ה יושיעך מעצת מרגלים (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). והוסיף ר' חזקי פוקס שי': בספר "שרת"י במדינות" מבואר שתרגום יונתן נאמן כאן לשיטתו, שכן למעלה (יא, כט) באר שאלדד ומידד התנבאו על משה שימות ויהושע יהיה זה שיכניס את ישראל לארץ. יהושע לא חפץ בזה, ואמר: "אדני משה כלאם", מוכח אם כן שהיה עניו ולא חפץ בכבוד שבהנהגת ישראל.
פסוק טז:
וראה רשב"ם הטוען כי לא רק עתה קרא משה רבנו ע"ה להושע בן נון יהושע, אלא מאז שנעשה משרתו, ואכן כך שמו כבר בסוף פרשת בשלח, במלחמת עמלק (שמות יז, ט). ע"כ. אך אם אמנם מתן שם זה כלל אינו קשור לפרשת המרגלים, למה הכתוב מזכירו רק כאן ולא הרבה יותר מוקדם, כגון בסוף פרשת בשלח? (פ' שלח תשס"ה) וראה רבנו בחיי שמה שמצאנו שכבר במלחמת עמלק שהיתה למעלה משנה קודם שליחת המרגלים, נקרא בשם "יהושע", הוא לכבודו של משה שכיון שעתיד היה לקרוא להושע "יהושע", לא הזכירו הכתוב בשם אחר כלל, וכאן הוזכר בשם הושע כדי לגלות שזה היה שמו הראשון. ולפי "משכיל לדוד" משה רבנו החליף את שמו של הושע כבר בשעה שעמד לפניו לשמשו, וכאן בא הכתוב לגלות שהטעם לקריאת שמו כך, הוא משום שידע משה רבנו שיהושע עתיד להיות בחברת רשעים בשליחות זו והתכוון בתפילתו עליו שינצל.
פסוק יז:
רש"י ד"ה עלו זה בנגב, הוא היה הפסולת של ארץ ישראל, שכן דרך התגרים וכו'. כלומר כשם שסוחרים מראים ללקוח את הפסולת תחילה ולאחר מכן את השבח כדי שייטיב הקונה להבין את ערכה של הסחורה המשובחת, אף כאן, לאחר שיראו המרגלים את הנגב יכירו במעלות שאר חלקי הארץ. אבל קשה לי: הרי אך טבעי הוא שיעלו בנגב כשבאים ממצרים? (פ' שלח תשנ"א) וראה "באר היטב" על אתר. מדבריו משמע שמכיוון שהנגב הוא מדבר, היה להם להקיף מעט ולהכנס דרך עבר הירדן המזרחי, שם הדרך נוחה יותר (הראני ר' חזקי פוקס שי'). ובאופן אחר השיב ר' שמואל עמנואל שי': דומה שהשאלה גופא היא התשובה לתמיהה, כלומר לכאורה כל הפסוק־הציווי מיותר, שכן זוהי הדרך הטבעית, לכן מבאר רש"י שהכתוב כאן מלמדנו מדרכי הבורא בהנחלת אהבת הארץ המובטחת.
פסוק יח:
רש"י ד"ה החזק הוא הרפה, סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין - חזקים הם, שסומכין וכו'. ועד היום הזה לא קיבל העם השב לציון סימן זה. פוק חזי מי יושב מאחורי גדרות. וחבל. (פ' בהעלתך תש"ן)
פסוק יח:
רש"י ד"ה הבמחנים, תרגומו הבפצחין וכו'. לכאורה היה דיבור זה צריך לבוא אחר ד"ה הטובה היא, ואצל ר' אברהם ברלינר אינו כלל, ובדפו"ר אין ד"ה, אבל יש "בפצחין, כפרים פתוחים מאין חומה". ואולי באמת זה פשוט המשך הדיבור הקודם, וכדברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י", בהערה שם. (פ' במדבר תשמ"ו)
פסוק יח:
וראה כיצד פיסק ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש. אך מכל מקום קשה שלפי דברי רש"י בד"ה החזק הוא יש כאן חזרה על אותה השאלה. (פ' שלח תשמ"ח)
פסוק כ:
רש"י ד"ה היש בה עץ, אם יש בהם אדם כשר וכו'. לא ידעתי מדוע צריך רש"י לשנות לשון הכתוב מן "בה" ל"בהם", אך גם בדפו"ר כך. (פ' בהעלתך תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ברגע שרש"י הסביר ש"עץ" הכוונה לאדם כשר, ממילא "הארץ" מתיחסת לאנשים, ולא לאדמה. והוסיף ר' שמואל עמנואל שי': לכאורה כל הפירוש "אם יש בהם אדם כשר" תמוה מאוד, שכן רש"י מפרש את כל ההוראות של משה למרגלים כפשוטן. מה ראה אם כן לפרש את המילים "היש בה עץ אם אין" לא כפשוטן?! ואולי דברי רש"י אלו מכוונים לנאמר בברית בין הבתרים: "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמֹרי עד הנה" (בראשית טו, טז). כלומר בני ישראל ידעו שזכותם לכבוש את ארץ כנען מותנית בכך שיכלו בה האנשים הכשרים. לכן מסתבר שמשה רבנו ציוה את המרגלים לבדוק גם את הדבר הזה (על פי זה מובן גם פירש"י ל"סר צִלם" - כשרים שבהם מתו). ושוב העיר הרב איתן שנדורפי שי': אכן כך מבואר ב"באר בשדה". ועיין עוד במפרשי רש"י (רא"ם, "באר היטב", "שפתי חכמים", "משכיל לדוד"), וראה גם דבריו של בעל "צדה לדרך" שהלך בדרך מיוחדת ושונה משאר המפרשים.
פסוק כא:
רש"י ד"ה ממדבר צן וגו', ...כמין גאם (L)... כמו שצוה משה: עלו זה בנגב (יז), דרך גבול דרומית מזרחית עד הים וכו'. כלומר הלכו מן הפינה הדרומית־מזרחית לפינה הדרומית־מערבית ומשם צפונה. וצורת גאם, לכאורה זוהי צורת כ"ף סופית הפוכה L, ואם כן הדבר, תמוה שרש"י נזקק ללשון יוון ללא הכרח, ולא כמו בספר שמות (כט, ב). (פ' שלח תשמ"ח)
פסוק כא:
בהערה 12 בחומש "תורת חיים" בשם רא"ם כתוב: הוא כמין רי"ש הפוכה. ומפני שאין בכתיבתנו רי"ש הפוכה נשתמשו עם אות היוונית. (פ' שלח תשנ"ב) וראה מש"כ בספר שמות (כט, ב).
פסוק כב:
רש"י ד"ה ויבא עד חברון, כלב לבדו הלך שם... שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם וכו'. צריך לומר שיהושע, אשר היה מקורב ביותר למשה רבנו ע"ה, לא היה צריך לזה, ולא עוד אלא שמשה רבנו ע"ה התפלל עליו (ראה רש"י למעלה בפסוק טז). וזה שלא התפלל גם על כלב, קרוב משפחתו, אינו צריך להפתיע, כי הניח שיהושע מקורבו יהיה נתון ללחצים מצד יתר המרגלים, בעוד שכלב יכול היה לשחק משחק כפול (ראה רש"י יד, כד). ומעניין שכלב התבלט במעשה המרגלים יותר מיהושע. כאן - "ויבא עד חברון", ולהלן (בפסוק ל) "ויהס כלב". ועם זאת משווה אותם הכתוב, ראה להלן (לו-לח), פעם בסדר אחד ופעם בסדר הפוך. וראה רמב"ן למעלה (פסוק ד) והערה 13 בחומש "תורת חיים". וראה גם להלן (פסוק כד). (פ' שלח תשנ"ט) וראה "אזנים לתורה" על אתר שכתב: ויבא עד חברון - לשון יחיד, כי חברון היתה בעיר מבצר ובה ישבו הענקים, ולא רצו לסכן ולשלוח לשם שני אנשים, שקשה להם להתחבא ולהשתמט, ולכן החליטו לשלוח שמה רק אחד. והאחד היה כלב, שהתנדב ללכת מפני שבדעתו היה להשתטח על קברי האבות הקדושים. ע"כ. ולהלן (בפסוק ל) כתב: ויהס כלב ויהושע היכן היה? ויש לומר על פי דרשת חז"ל "ויבא עד חברון", שרק כלב הלך לחברון להשתטח על קברי אבות. ויש אומרים שרק הוא ראה את הענקים, וסיפר לחבריו, לומר ראו שהארץ טובה, שהרי היא מגדלת ענקים (וגבורתם לא איכפת לו, שהרי ה' איש מלחמה, ומצינו לכלב שהשמיד את הענקים מחברון - יהושע יד, יב-יג), והמרגלים כדרכם השתמשו בזה לרעה, ושקר ענו, בשעה שאמרו "וגם ילִדי הענק ראינו שם", כי עיניהם לא ראו. ולכן יצא כלב במחאה גדולה, למה שהפכו את הטובה לרעה, אבל יהושע, שלא ראה את בני הענק, לא יכול להכחישם. ועיין "שמירת הלשון" (ח"ב פרק יט, פרשת שלח לך בהערה). שם מבאר מרן ה"חפץ חיים" כי שתי דרכים יש בעבודת ה' לעמוד כנגד אנשים תועים. האחת - פירסום השיטה האמיתית לעיניהם תוך עימות ישיר ובירור הדרך הנכונה. והשניה - שיתוף פעולה עם דרכם עד שתימצא הזדמנות לצאת ולברר ברבים את הדרך הראויה. יהושע, היתה דרכו, הדרך הראשונה, לכן היה זקוק לרחמי שמים שלא ייעצו עליו רעה, ולכן ברכו משה: "י־ה יושיעך מעצת מרגלים". כלב, לעומת זאת, נהג בדרך השניה ולא היה זקוק לברכה זו. לכן כשהגיעו לחברון וראו את אחימן ששי ותלמי ונפל פחדם עליהם והיתה דעתם להרע, התבונן כלב כיצד להתנהג, והחליט לשתף פעולה עמם, כדי שיוכל לבסוף להשתיקם ולברר לפני בני ישראל את השיטה האמיתית. כלב חשש שיכלו כוחותיו הפנימיים ויהיה ניסת אחריהם, לכן הלך והשתטח על קברי אבות. לבסוף, כששבו המרגלים, היה בכלב כוח להשתיקם בשל הליכתו עמם. והנה שתי הדרכים ישרות לפני ה', ולכן הקדים הכתוב לפעמים את יהושע ולפעמים את כלב, ללמד ששניהם שקולים. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק כב:
רש"י ד"ה שבע שנים נבנתה, אפשר שבנה חם... שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון... ואין לך מעולה בכל הארצות כמצרים... וצוען היא המעולה שבארץ מצרים, ששם מושב המלכים וכו'. ברם, נראה שההשוואה אינה מאוזנת, שהרי משווים מקום מעולה מבחינה חקלאית עם מקום מעולה למושב מלכים, ומושב מלכים אינו נבחר לפי יתרונו מן הבחינה החקלאית, ודווקא חברון תוכיח שהיתה בירתו הראשונה של דוד המלך ע"ה, והוא הדין ירושלים שאף היא אינה מצטיינת ביתרונות מן הבחינה החקלאית. (פ' שלח תשנ"א, תשנ"ט - מלון קרלטון ים המלח).
פסוק כג:
רש"י ד"ה וישאהו במוט בשנים, ממשמע שנאמר "וישאהו במוט" איני יודע שהוא בשנים?! מה תלמוד לומר "בשנים"? בשני מוטות. הא כיצד? שמונה נטלו אשכול וכו'. מסתבר שראייתו של רש"י־חז"ל היא לשון הרבים (בכתיב חסר) "וישאהו", ולכאורה אין זו ראיה נחרצת, כי אפשר שלשון הרבים מוסב על כל הנושאים מפרי הארץ כמוזכר בסיפא - "ומן הרִמונים ומן התאנים", ואפשר שאחד נשא האשכול במוט אחד. (פ' בהעלתך תשנ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': המעיין בדברי רש"י למסכת סוטה (לד ע"א ד"ה ממשמע) יגלה כי ישנן שתי גירסאות בדבריו: הגירסא הראשונה היא - "ממשמע שנאמר 'וישאהו' איני יודע שבשנים". כך גרס רש"י בלשון הגמרא, ולפי זה אכן קשה קושיית המחבר (ראה רא"ם). אלא שבגליון הש"ס שם, ישנה גירסא מ"ספרים אחרים", הגורסת - "ממשמע שנאמר 'במוט' איני יודע שבשנים", וכך היא נוסחת הגמרא שלפנינו. לפי זה הלימוד הוא מכך שיחיד אינו זקוק לשאת משא במוט, ועל כרחנו, אם היה מוט, נשאוהו שניים (ראה "ספר הזכרון" ו"גור אריה").
פסוק כג:
ב"מושב זקנים" על אתר מפורש שרש"י גרס "במוט", כמובא ב"גליון הש"ס", ור"י הקשה עליו וסבר שהגירסא היא 'וישאוהו'. כלומר נוסח "גליון הש"ס" הוא עיקר והנוסח הראשון הוגה על פי ר"י.
פסוק כג:
שם. ...ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם... וגמירי, טונא דמדלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים (משא שהאדם יכול להרים אותו לבדו ולהניחו על כתפו, אינו אלא שליש ממשקל המשא שהיה יכול לישא כשאחר מסייע לו בהרמתו). ע"כ. וקשה לי: סאה היא מידת נפח ולא מידת משקל ולא כל הדברים השווים בנפחם שווים גם במשקלם? (פ' שלח תשמ"ח) וראה "רש"י כפשוטו" שכתב: אם שיעור משא של אדם יחיד בדור ההוא היה ארבעים סאה, הרי שבסיוע אחרים מגיע שיעורו למאה ועשרים סאה, נמצא שהאשכול אשר נשאוהו שמונה אנשים יחד, היה משקלו רב מאוד... ואולם, גם כשנשער בדבר הקל הרי האשכול הזה ששמונה בני אדם נשאוהו - אשר כל זוג מהם היה יכול להרים דבר שיש בנפחו מאה ועשרים סאה - היה גדול מאוד. ע"כ.
פסוק כג:
ועוד: דרשת הגמרא (סוטה לד ע"א) כפי שרש"י מביאה, לכאורה, נראית לא הגיונית, כי לפיה צריך להשלים־להוסיף: לא רק במוט אחד כי אם אפילו בשנים, או מעין זה. (פ' שלח תשנ"ז)
פסוק כג:
ואפילו אם נשאו את האשכול בשני מוטות, לא צריך לזה אלא ארבעה אנשים. (פ' שלח תשס"ה) וראה רא"ם שלא מדקדוק המקראות למדו כן, אלא שהיה מקובל בידי חז"ל ששמונה אנשים נשאו את האשכול, ולא ידעו איך לפרש הדבר, ומאחר שדרשו מן המקרא שהיו שם שני מוטות, פירשו ששתי מערכות של שני מוטות היו שם.
פסוק כד:
"למקום ההוא קרא נחל אשכול". לכאורה צריך היה לומר "קראו", ואז הייתי מסב את לשון הרבים על קבוצת המרגלים, אם על כולם ואם על עשרה מהם. ומכיוון שהכתוב נוקט לשון יחיד, לא ברור מיהו זה שקרא. (פ' קרח תש"ס) וראה "העמק דבר" שכתב: קרא - האחד שנתן נפשו על הדבר (על כריתת הזמורה ואשכול הענבים). הערת ר' זאב נוימן שי': ראב"ע כתב: קרא - הקורא וכו'. ולפי "אור החיים" הק' הקב"ה קרא. עיין שם.
פסוק כה:
רש"י ד"ה וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, והלא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא... והם הלכו ארכה ורחבה וכו'. כלומר גם מן המזרח למערב וגם מן הדרום אל הצפון (כמבואר למעלה בפסוק כא), הרי שמונים יום להליכתם בלבד; הוסף עליהם עוד שמונים לחזרתם, נמצא מאה ושישים יום. והיאך חזרו "מקץ ארבעים יום"? (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק כה:
שם. ...אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה וכו'. ולכאורה צריך לומר שיגזור עליהם שנה ליום, אך מה לעשות וזהו לשון הכתוב עצמו להלן (יד, לד), ושם - ולא כאן - צריך לשאול. (פ' בהעלתך תשנ"א) וראה מש"כ שם. הערת ר' זאב נוימן שי': ביטוי זה חוזר בספר יחזקאל (ד, ו).
פסוק כה:
שם. ...אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך. ע"כ. הרי לך שקפיצת הדרך אינה רק לצדיקים. וכל הנושא קפיצת הדרך טעון מחשבה. מכל מקום יש כאן שימוש מסוים בעובדת ידיעתו יתברך את העתיד להיות, והשווה דברי רמב"ן למעלה (פסוק א) "...וה' היודע עתידות ציווהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל". (פ' שלח תשנ"ה) וראה אריכות דברים בנושא 'קפיצת הדרך' בספר "שפתי חיים" (אמונה והשגחה ח"א עמ' קמח), והרי עיקר הדברים: אחת מהמגבלות הטבעיות הגשמיות היא ההגבלה של מקום, דהיינו, האדם הגשמי ואפילו החסיד השלם מכיון שהוא בעל גוף בשר ודם אינו יכול להיות בזמן אחד בכל מקום, וגם אם הוא צריך מאוד להיות עכשיו בגופו במקום רחוק, הדבר בלתי אפשרי. הן אמת שמצינו בחז"ל שקיימת אפשרות של קפיצת הדרך, כמו שאמרו על יעקב אבינו (חולין צא ע"ב) "כי מטא - הגיע - לחרן אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא" (כאשר נתן דעתו לחזור קפצה לו הארץ), נמצינו למדים שיתכן לצדיק לבטל במידה מסוימת את הגבלת המקום (אבל אין זה ביטול גמור שהרי אינו יכול להיות בו בזמן בשני המקומות כאחד, אלא שיכול לשנות את מקומו כהרף עין) על ידי קפיצת הדרך, אבל מאידך גיסא מכך שחז"ל ציינו זאת אצל יעקב הרי שהיתה זאת תופעה חריגה, כי גם אצל צדיק ושלם כיעקב קפיצת הדרך אינה המצב הרגיל... כאשר הצדיק עובר ממקום למקום בקפיצת הדרך, הוא אינו עף באויר במהירות רבה באופן כזה שמי שיעמוד באמצע הדרך יראה את הצדיק טס בשמים, כי בלשון חז"ל לא כתוב שיעקב קפץ אלא הארץ היא שקפצה, ופירש רש"י (חולין שם ד"ה קפצה) שהארץ "נתקצרה ונתקמצה לו", ואפשר לפרש זאת שמכיון שההגבלה של המקום לא שולטת עליו אז הוא נמצא היכן שהוא צריך להיות. וכי תאמר איך הגיע לשם? הדברים מובנים לפי היסוד שביארנו בתחילת דברינו, שהקב"ה בורא כל רגע את כל הבריאה מחדש (אלא שלנו נראה הדבר כהמשך טבעי), אם כן ברגע הקודם נברא הצדיק במקום שהיה, וברגע שאחריו מכיון שהוצרך להיות במקום אחר רחוק מהמקום הראשון בורא אותו ה' יתברך במקום השני. וראה דברי הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ג עמ' 66 וח"ד עמ' 261).
פסוק כו:
רש"י ד"ה וילכו ויבאו... אף הליכתן בעצה רעה. ע"כ. ואילו למעלה (ג, ד"ה כלם אנשים) כתב "...ואותה שעה כשרים היו". (פ' שלח תשמ"ז) וראה מש"כ שם.
פסוק כו:
"ואת כל העדה". דומה שתיבת "עדה" היא מילת מפתח בפרשות שלח וקרח. היא משנה משמעות לעיתים קרובות, וראוי לבדוק. לידה מופיעה לעיתים המילה "עם" ולפעמים גם "קהל". ומעניין שבענין קרח מופיע בסוף (טז, כט) הכינוי "אֵלֶּה", לכאורה במשמע שלילי. עדה - יג, כו; יד, א, ה, ז, י; טז, ב, ג, ה, ו, ט, יא, טז, יט, כא, כב, כד, כו; יז, ו, ז, י, יא. דומה שרק במקום אחד מבאר רש"י כל העדה - סנהדראות (יד, א). (פ' שלח תשנ"ח) וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: המונח "עדה", במיוחד בספרנו, בא במובנים שונים. לפעמים הוא מציין את המנהיגות השופטת, כמו להלן לה, ג-כה ("ושפטו העדה... והצילו העדה"), או את המנהיגות המוסמכת הממונה על העם, כפי שניתן להבין מתוך הפסוקים שלהלן יד, א-ב... ואפשר ש"עדה" ו"בני ישראל" מציינים אותו גוף, ואין כאן אלא גיוון לשוני בלבד. ע"כ. וראה הערה 34 שם ומש"כ להלן (יד, כז). הערת ר' זאב נוימן שי': ולפי הנצי"ב, "כל העדה" - המה ראשי העם... ואילו "ויתנו את קולם" - אחר כך כל אחד שחזר לאהלו וכו'. עיין שם.
פסוק כו:
ואונקלוס מתרגם בכולם - כנישתא, וקשה אפוא, איך אפשר ללמוד דוקא מ-יד, כז שעדה היא עשרה? (פ' שלח תשנ"ה)
פסוק כח:
רש"י ד"ה בצרות... ובלשון ארמי כריך - עגול. ע"כ. בכך מפרש רש"י את דעת אונקלוס. ועצם הקפת המבצר בחומה עגולה בלא פינות, היא מדרכי המבצרים, שכן קל יותר לפרוץ פירצה בפינה־זווית מאשר בעיגול. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק ל:
רש"י ד"ה אל משה, ...צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? וכו'. ראה להלן (יד, כד ד"ה רוח אחרת) "...למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת" וכו'. (פ' שלח תשמ"ח)
פסוק ל:
שם. ...והגיז לנו את השליו. ע"כ. כלומר השליו נחשב כאן לנס חיובי. וראה מה שכתבתי למעלה (יא, לא-לג). (פ' שלח תשמ"ח)