פסוק ב:פירש״י ז״ל שלח למה נסמכה וכולי אין כוונת רש״י בכאן לשאול הטעם למה נסמכה דמעשה שהיה כך היה דבהדי׳ מוכח מקרא דלעיל שמיד כשנתרפא׳ מרים נסעו מחצרות ובאו למדבר פארן ומשם נשלחו המרגלי׳ וכיון דעובדא הכי הוה אין דרך רש״י להביא טעם לסמיכות הפרשיות כשהם כפי סדרן אלא היכא דאצטריך ליישב איזה דבר בלשון הכתובים וכבר הרגיש הרא״ם ז״ל בזה ונדחק טובא ע״ע (ועמ״ש בפרשת קרח) ונר׳ דהכא מרגיש רש״י תיבת לך דלכאורה אין לה שחר שהרי שליחות המרגלים לא היה למשה אלא לישראל כי משה היה מאמין בדברי הקדוש ברוך הוא ולא צריך למרגלים ועוד דמשה לא היה עתיד ליכנס לארץ ולמה א״ל הקדוש ברוך הוא שלח לך וכיון לתרץ רבינו עם המד׳ דבעי למה נסמך מעשה מרים למרגלים לפי שלקתה וכו׳ ובזה מובן שפיר הא דקא״ל שלח לך כלומר עכשיו אני אומר שלח לפי שיש להם מהיכן ללמוד שלא לדבר לה״ר מהמעשה שלך שאחותך לקתה בשביל שדברה כך ותהיה מלת לך בשבילך כלומר בשבילך אני אומר שלח. וכשעיינתי הדבר במקורו בל׳ המד׳ כמדומה לי מתוך הלשון שזוהי ג״כ אמיתות כוונת רבותינו ז״ל דז״ל ותדבר מרים ואהרן במשה ואחר כך שלח לך זש״ה לא ידעו ולא יבינו וכו׳ מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אלא שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיאמרו לה״ר על הארץ אמר הקדוש ברוך הוא שלא יהיו אומרים לא היינו יודעים עונש לה״ר לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא וכו׳ ע״כ. ואיכא למידק במאי דקאמר מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך דהול״ל מה ראה לומר אחר מעשה מרים מעשה מרגלי׳ ועוד מ״ש תחלה ותדבר מרים וכו׳ ואחר כך שלח לך כ״ז יתור נפיש אלא נר׳ בהדיא דדייק בעל המד׳ מלת לך מהו שלח לך ומתרץ דקאי אמאי דסמיך לעיל במעשה מרים שדברה במשה ולכך עכשיו אני אומר שלח שלא יוכלו עוד לומר לא היינו יודעים וכו׳. ובדרך זה דאמרן יובן דקדוק אחר בפסוק שבסוף הפ׳ דלעיל דכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן שהרי בפרשת בהעלותך כתיב וישכון הענן במדבר פארן הרי שהיו במדבר פארן קודם הליכתם לחצירות ואף על גב דכתיב שם קברות התאו׳ הרי כבר פירש״י התם דקברות התאוה במדבר פארן היה ומוכר׳ הוא דאל״כ קשו קראי אהדדי וא״כ ק׳ היכי כתיב הכא שמחצרות הלכו למדבר פארן ותהי להיפך אלא מוכרח לומר שמקומות הרבה היו במדבר פארן שמדבר פארן הוא שם כולל כל המקומות שהיו בו דהיינו קברות התאוה וחצרות ג״כ וגם המקום הזה שמחצרות נסעו בו ומעתה הואיל וחצרות ג״כ היו במדבר פארן היכי כתיב הכא שנסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן והלא מעיקרא נמי במדבר פארן הוו אלא שזה היה מקום אחר שבאותו מדבר עצמו ולפי האמת מקום זה היה שמו קדש כדכתיב בתר הכי בהך פרשתא וילכו ויבואו וכו׳ למדבר פארן קדשה ואף על גב דבפ׳ מסעי כתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה נקרא כן ע״ש לה״ר של מרגלי׳ כמ״ש רש״י שם וא״כ הכא הול״ל ויחנו בקדש א״נ ויחנו ברתמה ואמאי כתיב ויחנו במדבר פארן אלא שבא הכתוב להודיעך שלא היה מסע זה בריחוק מקום אלא קרוב לחצרות שהרי הכל הוא מקום אחד דאכתי מדבר פארן היה וזה בא להגיד הכתוב במ״ש ויחנו במדבר פארן דאף על גב שדרך קרוב היה ונמצא שלא עבר שום זמן בין מעשה מרים למעשה שליחות המרגלים אלא סמוך ממש בענין דלא מצו למימר אשתלאי ואפ״ה ראו ולא לקחו מוסר וקרוב לשמוע שגם לזה כיון רש״י להביא דרשה זו לכאן:
פסוק ב:שלח לך לדעתך וכו׳ לכאורה ממלת לך הוא דדריש הכי וכן ראיתי בדבק טוב אבל לכשתעמוד על מילואך בעיקרן של דברים דאי׳ בסוטה פ׳ אלו נאמרין אתה תחזה דא״א לומר כן וז״ל א״ר לקיש שלח לך לדעתך וכי אדם בורר חלק רע לעצמו ופירש״י לדעתך אני איני מצוה לך אבל ישראל הם אומרים לך וכו׳ וכי יש אדם כלו׳ אם הקדוש ברוך הוא ציוה כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה ע״כ ואם אית׳ דממל׳ לך הוא דדריש לדעתך א״כ למה זה הוצרך להוכיח שהקדוש ברוך הוא לא ציוהו מכח הסברא לפי שאין אדם בורר וכו׳ תיפוק לי דקרא כתיב בהדיא לך דר״ל לדעתך א״ו דמלך ליכא הכרח כלל לדרשה זו די״ל דלך אצט׳ למאי דדרשינן לעיל. והכא היינו כוונתו דק״ל דל׳ שלח משמע שהוא ציווי גמור וא״א לומר כן דלאיזה תכלית בא הציווי הזה בפרט דפשי׳ שהיה גלוי לפניו יתברך שעתידים היו לחטוא וכמ״ש בגמרא וכי אדם בורר וכו׳ ולכך משני דאין שלח זה ל׳ ציווי אלא לשון תשובה על מה ששאל לפי שבאו ישר׳ ואמרו נשלחה וכו׳ ומשה נמלך וכו׳ אם ישלח או לאו וא״ל הקדוש ברוך הוא שלח אם תרצה ושייך לכתוב כן בתשובת שאלה אף שאינו ציווי כמו וישאל דוד בה׳ האעלה וכו׳ ויאמר לו עלה שאין המכוון בו ל׳ ציווי אלא לתשובת שאלתו וכן רבים. וגם הרא״ם כתב כן דלאו ממלת לך דייק ע״ש ולא ידעתי למה לא הכריח הדבר מלישנא דגמ׳ כדאמרן. ושוב כשזכיתי איזה ימים להתענג באור הנח״י מצאתי שגם הוא ז״ל הביא ראיה מהסוגיא הנ״ל דלאו ממילת לך דריש וכדכתיבנא:
פסוק ג:על פי ה׳ ברשותו וכו׳ ה״נ ק״ל כקו׳ הגמרא דלעיל כלום יש אדם וכו׳ ולשיטתיה דלעיל אזיל וא״א לומר נמי דמאי דכתיב ע״פ ה׳ קאי על ברירת האנשים מי ומי ההולכים ולעולם ע״פ ה׳ לשון צווי כפשוטו דסוף סוף הדרא קושיין דכלום יש אדם וכו׳ הואיל דודאי גלוי היה לפניו שאלו עתידים לחטוא. ולכך מוכרח לפ׳ ברשותו ובזה מובן הכפל דקאמר רש״י ברשותו שלא עיכב על ידו דלכאורה היינו הך אלא דכוונתו לומר דאכולה מלתא קאי וכלפי עיקר השליחות קאמר ברשותו וכלפי המרגלים בעצמם מי יהיו קאמר שלא עיכב על ידו דמשה כשנמלך בהקדוש ברוך הוא נמלך ג״כ אם היו ראויים אותם האנשים לשליחות זה ואם ישלח אותם והוא ית׳ לא עיכב על ידו על פי שהיה גלוי לפניו שעתידים לחטוא ועפ״י ה׳ דכתיב בקרא קאי בין על עיקר השליחות ובין אקרקפתי דגברי ושוב מצאתי מבואר הדבר במדרש רבה וייטב בעיני וכו׳ מכאן שהיו צדיקי׳ בעיני ישראל ובעיני משה ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב״ה על כל א׳ וא׳ וכו׳ שנ׳ וישלח אותם וכו׳ ע״פ ה׳ ע״כ:
פסוק ג:כלם וכו׳ ובאותה שעה וכו׳ אין להק׳ דדילמא באותה שעה נמי רשעים ולישנא דחשיבותא דכתיבא בהו אנשים כלפי נשיאותם דאם איתא דרשעים הוו נסתלקה חשיבותם דלא מיקרי נשיא אלא בעושה מעשה עמך. א״נ אי להא לא אצטריך למכתב כלם אנשים דהא כתיב בהדיא ראשי בני ישראל המה ומה הוסיף באמרו כלם אנשים ומ״ש רש״י באותה שעה דייק לומר כן ולא כתב ובאותו זמן לומר באותה שעה דוקא אבל כשהתחילו לילך מיד נהפכו כמ״ש רש״י לקמן על וילכו ויבאו להקיש הליכתן לביאתן וכו׳:
פסוק טז:ויקרא וכו׳ נתפלל וכו׳ דק״ל מה ענין זה אצל שילוח מרגלי׳ להודיענו שמשה קרא שמו יהושע. ומשני שנתפלל עליו אך ק׳ דמה מהניא תפלה בזה. והא אמרי׳ הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ותו אם איתא דמהני רחמי אמאי לא התפלל על כלם ולכל הפחות הו״ל להתפלל ג״כ על כלב שהיה גיסו בעל מרים אחותו ולקו׳ קמייתא היה נראה לומר שלא היתה כוונת תפלתו שהקדוש ב״ה יצילהו מלחטוא אלא שישמרהו שלא יתייעצו שאר המרגלים עליו להמיתו כיון שהיה ברור לו שהוא לא ירצה להיות בחברתם להוציא דבה דהוה קים ליה בגויה הואיל וגדל אצלו שהיה תלמידו אלא דסוף סוף מה נאמר על מאי דפירש״י בתר הכי בכלב שנשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת וכו׳ והתם לא שייך לפ׳ כדאמרן לכך נ׳ דלעולם ה״נ כפשטה ואי קשיא לך כדלעיל. י״ל במאי דקי״ל הבא לטהר מסייעים אותו וביהושע שהיה תמיד אצלו והוה קים ליה בגויה כדלעיל לכך התפלל עליו אבל לא התפלל על האחרים שהיא תפלת שוא הואיל ולא ידע אם היה כוונתם לטובה. ועי״ל דמה שנתעצם לבקש רחמים על יהושע טפי הוא להסיר מעליו עקשות פה שלא יחשדנהו דמש״ה שלח יהושע כדי שיחטא ויאבד עם חבריו ובזה יהיה הוא מכניס את ישראל ולא יטול יהושע את מקומו ועוד נראה דתפלה זו לאו השתא הוא שהתפלל אלא כלומר דמעיקרא כבר קרא משה ליהושע בשם זה לפי שצפה שעתיד להיות בחברת רשעים בשליחות וכיון להטיל בו יו״ד של שם להצילו וזהו נתפלל עליו דקאמר. ובזה מתורץ ג״כ מה שמקשים המפ׳ דהא מקמי הכי נמי שמו יהושע כנרא׳ בפ׳ עמלק ובמ״ש ניחא. וקצת משמע הכי מלישנא דגמ׳ יהושע כבר בקש משה עליו רחמים וכולי ומלשון כבר משמע כדאמרן:
פסוק יז:עלו זה וכו׳ דק״ל מה בא לומר להם באיזה רוח ילכו וליזלו כל היכא דבעו ועוד דהרוח שפוגעים בה דרך הליכתם מוכרחים לילך בה תחלה ותו מאי עלו זה ומשני שכוונתו היתה לומר דהואיל שדרך הליכתם היתה כלפי מדבר צן שהיתה במקצוע דרומית מזרחית וא״כ כשיגיעו לשם יש לפניהם ב׳ דרכים רוח מזרחית ורוח דרומית ואילו לא צוה אותם משה כלום מסתמא היו פונים לרוח מזרחית דרך ימין הליכתם כדקי״ל כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ועל זה ציוה אותם עלו זה בנגב שלא ילכו תחלה אלא ברוח דרומית והטעם לפי שהיתה הפסולת וכו׳:
פסוק יח:וראיתם וכו׳ יש ארץ וכו׳ דאל״כ הו״ל לפ׳ איזה דבר כמ״ש אחר כך הטובה היא וכו׳ השמינה היא וכו׳. והכא מדלא פירש מידי אלא כתב סתם מה היא ש״מ דאין הכוונה על טובת הארץ מחמת עצמה אלא כלפי היושבים עליה והיינו דהדר מפ׳ קרא ואת העם וכו׳ החזק הוא וכו׳ המעט וכולי והיינו דדייק קרא למכתב ואת העם היושב עליה דאל״כ הוה סגי דלימא ואת העם ומאי היושב עליה אלא ה״ק כל אחד יהיה סהדותא לחבריה כי הארץ אם היא בערים בצורות או פתוחות זה יהיה לסימן על אנשי המקום אם הם חלשים או גבורים והם כלו׳ האנשים שבה הנס עדות על טבע הארץ אם היא מגדלת גבורים או חלשים וכן אם ממעטת וכו׳ והיינו דכתב אחר כך רש״י החזק וכו׳ סי׳ וכו׳ וה״ט נמי דסמיך רש״י מיד פירושו על הבמחנים והיפך סדר הכתובים להגיד שזה קאי על הוא וכו׳ דלעיל. והטעם שהפסיק קרא בנתיים הוא ללמדם הסיבה שבשבילה יפעול טבע הארץ אם לגדל גבורים או חלשים וכו׳ והיינו הטובה הוא במעינות כי כפי איכות המים כך ישתנה מזג הבריות אשר בה:
פסוק כ:היש בה עץ וכו׳. דאל״כ מאי נ״מ לידע אם יש בה עץ נטוע והלא אם הארץ שמנה אפילו לא יהיה בה שום עץ מה בכך הם יטעו כל מיני מגדים כשיכנסו בה ועוד דהול״ל עצים דעץ אחד אינו מעלה ולא מוריד לכך הוצרך לפרשו ע״ד דרש אדם כשר:
פסוק כא:ממדבר צן וכו׳ הלכו בגבוליה וכו׳ איכא למידק בדברי רש״י בזה דלכאורה יש יתור לשון וריבוי דברים בדיבור זה על חנם ודרך המלך אין לה שיעור זה שאין דרכו להביא דבר א׳ לבטלה וא״כ מאי קמ״ל במ״ש הלכו וכו׳ דרך גבול דרומית מזרחית עד הים שהים הוא גבול מערבי ומשם חזרו וכו׳ על שפת הים וכו׳ ים זה מאן דכר שמיה הכא איברא דקושטא הכי שהים הוא גבול מערבי כנראה מפ׳ מסעי מיהו לא היה צריך רבינו לכתוב זה לכאן והול״ל בקיצור שהלכו כל רוח דרומית ומשם חזרו והלכו כל גבול מערבי ומאי נ״מ לידע אם היה על שפת הים או לאו. ותו איכא למידק נמי במה שהוסיף אחר כך עד לבא המת שהיא אצל הר ההר ומאי נ״מ לדעת זה שהיה אצל הר ההר והוה סגי לומר שלבא חמת הוא במקצוע מערבית צפונית כמבואר בפ׳ מסעי אלא נראה שכוונת רבינו ליישב מהיכן למדו המרגלים לילך בדרך זה הן אמת שנראה שכוונתם היתה ללכת כל גבוליה באורך ורוחב לראות ולדעת כמה ארכה וכמה רחבה מיהו הא גופא קשיא מנא להו שבאותו מקום היה סוף הגבול בין באורך בין ברוחב ובשלמא מה שהתחילו ממדבר צן למדו כן מדברי משה שאמר להם עלו זה כלומר בדרך ישרה והרי קדש שמשם נשתלחו המרגלים היתה מכוונת במישור כנגד מדבר צן כנראה מגבולות הארץ ומיהו מהיכן למדו איה סוף מצר דרומי ולכך תי׳ באמרו עד הים שהיה גבול מערבי ובהא ליכא למטעי וכ״ת התינח לאורך אבל סוף גבול מערבי ברוחב מנא להו בהא נמי שפיר משני רש״י עד לבא חמת שהיא אצל הר ההר דאפשר שזהו מ״ש להם משה ועליתם את ההר כלומר כשתגיעו לההר הידוע דהיינו הר ההר שהיה משונה משאר ההרים שהיו ב׳ הרים זה ע״ג זה כדפירש״י בפ׳ חקת אזי תדעו שנשלם שם גבול ומצר רוח מערבית:
פסוק כב:שבע שנים וכו׳ אפשר וכולי עיין מ״ש בפרשת לך לך בפ׳ והכנעני אז בארץ:
פסוק כג:זמורה וכו׳ ממשמע שנאמר במוט וכו׳ הרבה נתחבטו בזה קמאי ובתראי ואענ׳ גם אני חלקי ולכאורה נראה לדייק מדסמך רש״י דברים אלו למה שהקדים זמורה שוכת גפן וכו׳ ולא כתב זה בדיבור בפני עצמו על הכתוב מזה נראה דהכי פירושו דמדכתיב זמורה דהיינו שוכת גפן א״כ הרי זה מוט אחד והדר כתיב וישאוהו במוט א״כ ממילא הרי הן ב׳ מוטות ואמאי הדר וכתב בשנים אלא לרבות עוד ב׳ מוטות אחרות אלא דפי׳ זה אינו עולה לפי מאמר רז״ל בסוטה דסתמא קאמר עלה ממשמע שנ׳ במוט אינו יודע שבשנים. ומ״ש הרא״ם ז״ל דר״ל אינו יודע שבשנים אנשים ולאו ממשמעות דמוט אלא מוישאוהו קא דריש שהוא לשון רבים ומיעוט רבים שנים אחר המחילה אינו נראה דהא וישאוהו קאי על רישיה דקרא ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו וכו׳ וישאוהו וכו׳ ומעתה שפיר אצטריך לכתוב בשנים בני אדם דאל״כ הוה אמינא דוישאוהו אכלהו קאי כמו ויצאו דלעיל ולא שייך הכא לומר מיעוט רבים שנים אלא נראה דה״פ דהא ודאי במוט אחד א״א לישא שום משאוי על גביו דמיד נופל אלא צריך לתלותו ולקשרו במוט א״כ לא הול״ל וישאוהו במוט אלא ויתלוהו או ויקשרוהו במוט וישאוהו בשנים ומדכתיב וישאוהו במוט משמע שהיה נושא ע״ג המוט וזה א״א במוט א׳ אלא על כרחך ב׳ מוטות היו ואמאי הדר וכתב בשנים אלא דר״ל בשני מוטות שכל מוט הרי למדנו שיש במשמעותו שנים א״כ הרי ד׳ מוטות הא כיצד ח׳ נטלו אשכול. ומ״מ איך שיהיה קשיא לי על דרשת רבותינו היכי מצינן למימר דבשנים ר״ל ב׳ מוטות והרי שם מוט לשון נקיבה כנראה מריבוי השם מוטות ונלמד גם כן מכינוי הנמצא בירמיה מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן וכו׳ ולא כתיב תחתיהם וא״כ הול״ל בשתים ואפ׳ דמוט לחוד ומוטה לחוד והתם בירמיה מיירי במוטה כדכתיב ויקח חנניה הנביא את המוטה וכולי והכא מוט ותדע דתרתי נינהו מוט ומוטה צא ולמד מדתנן בפ״ג דביצה לא יביאנה במוט ובמוטה. ואף על גב דבמוט נמי הריבוי מוטות דהכי אמור רבנן גופייהו בב׳ מוטות אין ראיה דהכי נמי אשכחן בריבוי אב אבות ומה שסמיך רש״י פירושו זה על מ״ש לעיל זמורה שוכת גפן נראה לפי שרוצה לומר יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמן להוציא דבה נתכוונו וכו׳ ואהא תיקשי מנ״ל שלהוציא דיבה נתכוונו דילמא לקיים מאמר משה ולקחתם מפרי הארץ לכך הקדים רש״י זמורה שוכת גפן ואם איתא שלא לקחו אלא לקיים ציווי משה זמורה אמאי להו דזמורה לאו פרי הוא א״ו להוציא דבה נתכוונו ולהפליג הדבר נטלו גם כן הזמורה כדי שיכבד יותר ויהיה נראה יותר תמוה בעיני העם. ומ״ש עוד רש״י ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי וכו׳ ק׳ דדילמא דוקא התם באבני׳ נטלו בכל כחם אבל הכא לא היה כ״כ כובדו לפי חשבון ק״ך סאה לכל א׳ ואה״נ שבפחות משמנ׳ הוו מצו לנשאו אלא שעשו כן להגדיל התמיהא הואיל וכל עצמם להוציא דבה נתכוונו. וי״ל דהוכחתו מדכתיב ומן הרימונים ומן התאנים ותו לא. ואם איתא שהיו יכולים לישא האשכול בפחות מח׳ הוו נטלו נמי איזה פרי אחר שהרי בז׳ מינים נשתבחה א״י והו״ל ליטול גם כן זיתים ותמרים דסתמא גם הם היו משונים כמו הרימונים ותאנים ואם כוונתם להגדיל בעיני האנשים האשכול ולכך נשאוהו בח׳ הו״ל להגדיל התמיהא טפי ולדלו כלהו עשרה האשכול לבד א״ו לא יכלו לישא האשכול בבציר מח׳:
פסוק כה:וישבו מתור וכו׳ והלא ת׳ פרסה וכו׳ ההרגש הוא דלא הול״ל אלא וישובו מקץ מ׳ יום דאטו לא ידעינן דמתור הארץ הוא ששבו אלא ה״ק לפי ששבו מתור הארץ הוא ששבו מקץ מ׳ יום לפי שהיה גלוי וכו׳ הא לאו הכי הוה בעי טפי ממ׳ יום טובא לפי החשבון די׳ פרסאות ליום:
פסוק כו:וילכו ויבאו מהו וילכו וכולי ההרגש שמבחוץ דכוליה יתירא הוא דהא כתיב וישובו מתור הארץ אלא מש״ה כתב להקיש וכו׳:
פסוק כז:זבת וכו׳ דבר אמת בתחלתו וכו׳ נ״ל דכאן מרגיש רש״י ז״ל שהרי דרך החכמים להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון והרי משה רבינו ציוה אותם תחלה וראיתם את הארץ מה היא ואת העם וכו׳ כלומר יש ארץ שמגדלת גבורים וכו׳ ולבסוף א״ל ומה הארץ השמנה וכו׳ ואם כן למה זה השיבו על אחרון ראשון הו״ל להשיב על האנשים תחלה ולזה תירץ רש״י כל דבר שקר שא״א דבר אמת בתחלתו וכו׳ ולכן הוכרחו להשיב תחלה זבח חלב ודבש וכו׳ לקיים השקר שיאמרו אח״כ:
פסוק כט:עמלק וכו׳ לפי שנכוו וכו׳ דק״ל בשלמא החתי והיבוסי וכו׳ ניחא שהזכירום לומר גבורים הם ולא נוכל לכבשם אלא עמלק למה להו לאדכור והא לא עליו הוו אזלי דעמלק לאו מז׳ אומות ניהו ומאי נ״מ שהוא יושב בארץ הנגב א״ו לפי שנכוו וכו׳:
פסוק ל:עלה נעלה אפילו בשמים וכו׳ הטעם שאמר כן לפי שידוע שכל אומה יש לה שר מלמעלה וכתיב יפקוד ה׳ על צבא המרום וכו׳ והדר על מלכי האדמה וה״ק אפי׳ בשמים אם יאמר לנו משה שצריכי׳ אנו להלחם עם השר שלהם בשמים ממעל אפ״ה נצליח:
פסוק לא:חזק וכו׳ כביכול וכו׳ דאל״כ הול״ל חזק הוא סתמא ותו דהא כבר אמרו כל זה למעלה אפס כי עז העם וכו׳ וגם ילידי הענק וכו׳ ומה הוסיפו בזה:
פסוק לב:אוכלת יושביה בכל מקום וכו׳ דאל״כ מצו למימר להו מנא ידעיתו דליכא למימר שכוונתם לומר שהארץ עצמה הכירו בה כך לפי שהמים רעים וכיוצא וממילא הארץ משכלת דאדרבא הרי אמרו וגם זבת חלב ודבש וכו׳ הרי שאמרו שהארץ מצד עצמה היא טובה ועוד דמכיון שאמרו כי עז העם וכו׳ ממילא כיון שמגדלת גבורים מוכרח שהארץ טובה לכך מוכרח לפ׳ דה״ק אף על גב דמצד טבע איכות הארץ לא מוכח הכי מכל מקום בעינינו ראינו שאוכלת יושביה לפי שבכל מקום וכו׳ וליכא למימר דשקורי קא משקרו ולא היו דברים מעולם דפשיטא שלא טפשים היו לומר דבר דמצו יהושע וכלב להכחישם על פניהם דאין החי מכחיש את החי אלא צ״ל דלעולם קושטא הכי הויא אלא שהקב״ה עשה כן לטובה וכו׳:
פסוק לג:ענק שמעניקים וכו׳ דליכא למימר כפשטיה בני חד גבר׳ דשמיה ענק או מפני גבהו נקרא כך שזה כבר אמרוהו למעלה וגם ילידי הענק ראינו שם ומה זה באו להוסיף אלא דהך בני ענק דהכא אינו רוצה לומר בנים ממש אלא כמו בני תמותה בני עונשין וכן רבים וה״נ כן בני ענק עלייהו קאי שהם עצמן מעניקים וכו׳:
