חיבתם של בני ישראל שנכפלו בפסוק אחד חמש פעמים
נאמר בפרקנו (בפסוק י"ט):
וָאתנה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל, לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באֹהל מועד, ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקֹדש.
כתב על כך רש"י: "ואתנה וגו' - חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמישה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה".
דברי רש"י על חיבתם של ישראל נפלאים, אבל יש לשאול: מדוע דווקא כאן נאמרה חיבתם זו?
אכן שאל ה"גור אריה": "וקשה: מאי ענינו לכאן שמזכיר מעלתן של ישראל כאן"?
נאמרו על כך מספר תשובות במפרשים:
א. תשובתו הראשונה של ה"גור אריה"
כתב ה"גור אריה":
ויש לומר, דזהו דברי רצוי, שאמר ללויים: אשריכם שתזכו לכפר על בני ישראל, מזכיר הכתוב שמותן חמש פעמים בכתוב אחד, כנגד חמישה חומשי תורה, להודיע שישראל וחמישה חומשי תורה שוים, שבשביל שניהם נברא העולם, כמו שפירש רש"י בתחילת פרשת בראשית.
כוונת המהר"ל היא למה שכתב רש"י בפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו' (ירמיה ב ג)".
עולה מרש"י שבשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ!
ב. תשובתו השניה של ה"גור אריה"
עוד כתב ה"גור אריה":
ועוד יש לפרש, שהכתוב בא להזהיר את הלויים שיהיו שומרים המקדש, שלא יקרבו בני ישראל אל המשכן, שלא יהיה קצף על בני ישראל וימותו. שהרי כל אחד מישראל חשוב כחמישה חומשי תורה, ואם מת הרי כאילו נשרף ספר תורה, כדאיתא בפרק האורג (שבת קה ע"ב): 'העומד על יציאת נפש חייב לקרוע', ומפרש שם הטעם דאדם שמת - כספר תורה שנשרף, ומפרש רש"י: 'לפי שהיה יכול עוד ללמוד', וכיון שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף. ולכך הוי טעם שפיר 'ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו... ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש'', רוצה לומר: וכי תימא: מה איכפת אם יהיה קצף וימות? על זה אמר: הרי אחד מישראל כחמישה חומשי תורה, וכשמת נחשב כשריפת ספר תורה, ולפיכך הקפדתי על תקנתן.
לפי שני ההסברים של המהר"ל חיבתם של ישראל נאמרה כאן כלפי הלויים, שידעו שהם מכפרים על בני ישראל, שחשובים כמו ספר תורה, ושיזהרו לשמור עליהם כשם ששומרים על ספר תורה.
ג. תשובת ה"עיקר שפתי חכמים" וה"שפת אמת"
הסבר בכיוון אחר כתב ה"עיקר שפתי חכמים": "והודיע כאן חיבתן, כלפי שאמר קודם: 'ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל', שריחק את הבכורים וקירב תחתם את הלויים, לכן כפל שמותם חמש פעמים בפסוק אחד להודיע חיבתם".
כעין זה כתב ה"שפת אמת" (שנה תרלו) בשם חידושי הרי"מ: "על מה שכתב רש"י שנזכרו בני ישראל חמש פעמים בפסוק שחביבין כחמישה חומשי תורה. ולמה דוקא בפרשה זו? רק לפי שנבחרו הלויים, לא יחלש דעתן של בני ישראל בעבור זה, כי חביבין הם".
כלומר: חיבתם של ישראל נאמרה כאן כלפי בני ישראל, שלא יחשבו שמפני שהם נדחו מעבודת המקדש הם אינם חביבים יותר בעיני ד', אלא ידעו שאף על פי שהם נדחו מעבודת המקדש, הם חשובים כמו ספר תורה.
גם ה"משכיל לדוד" כתב כעין זה והוסיף: "והראיה שתורתו הקדושה, העולה על כל העבודות, נתנה לכל ישראל".
כלומר: לא רק שבני ישראל חשובים כמו ספר תורה, אלא עצם זה שניתנה להם התורה מלמד על חביבותם בעיני ד'. ואכן כך נאמר בפרקי אבות (פ"ג מי"ד): "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' (משלי ד, ב)".