תנ"ך על הפרק - במדבר ח - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר ח

125 / 929
היום

הפרק

העלאת הַנֵּרֹת, מעשה הַמְּנֹרָה, טהרת וכפרת הַלְוִיִּם, גיל עֲבֹדָתָם

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ׃וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִנְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת׃וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמְכ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַלְוִיִּֽם׃וְהֵנִיף֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֽה׃וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַ֠עֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַלְוִיִּֽם׃וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַהֲרֹ֖ן לְטַהֲרָֽם׃וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אל מול פני המנורה. מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה אר"ל למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות, ובספרי איתא, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה, שומע אני יהיו כל הנרות דולקים על כל המנורה, ת"ל אל מול פני המנורה יאירו שיהיו נרות מקבילים את המנורה ומנורה את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה ר' נתן אומר האמצעי מכובד, ע"כ. ומבואר מכאן דס"ל דמזרח ומערב היו מונחים, ומ"מ היו פונים כולם לאמצעי, והגר"א הגיה שלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, והוא משום דקשה לו שלמ"ד מזרח ומערב היו מונחים הלא לדידיה הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ובס' התוה"מ כתב דאין צורך להג"ה זו שלדברי הכל צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה, יעו"ש.
אכן יש להביא סמך ראיה להגהת הגר"א, כי במנחות צ"ח ב' ס"ל לר' אליעזר ב"ר שמעון דשלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, ובעלמא הולך ר"א בר"ש בשיטת אביו ר"ש, וידוע דסתם ספרי ר"ש, א"כ יש סברא קרובה לומר דהגירסא בספרי צ"ל כמו בגמרא בדברי ראבר"ש. .
(מגילה כ"א ב') וזה מעשה המנורה. תנא דבי ר' ישמעאל, מעשה המנורה היה קשה לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, דכתיב וזה מעשה המנורה בסיבת הקושי היה מפני רבוי פרטיה וצעצועי' של מנורה כמבואר בפ' תרומה, וסמיך על כמה דרשות אגדיות שהמלה זה מורה על ההוראה באצבע, כמו בסוף תענית ל"א א' על הפ' הנה אלהינו זה מלמד שמראים באצבע, ובירושלמי סוטה פ"א ה"י עה"פ אבל כבד זה למצרים דרשו מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, וכן נתבאר לפנינו בפ' בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, וכן דרשו כיוצא בזה בסוגיא כאן בפסוק דפ' בא החודש הזה לכם ובפסוק דפ' שמיני וזה לכם הטמא, יעו"ש לפנינו. ומה שיש עוד לדרוש בפסוק שלפנינו הובא לפנינו בפ' תרומה בענין מעשה המנורה, כי שם מקומו, יעו"ש. .
(מנחות כ"ט ב׳) והעבירו תער. תניא, הלוים מגלחין ותגלחתן מצוה, דכתיב והעבירו תער על כל בשרם גוהיא רק מצוה לשעה, דהיינו בשעה שנבחרו לשירות במדבר ואינה נוהגת לדורות. .
(נזיר מ' א') על כל בשרם. פרט לבית הסתרים דהוא שער בית השחי ובית הערוה, וי"ל בטעם הדרשה ע"פ מ"ש בקדושין כ"ה א' הכל מודים בלשון לענין טבילה דכטמון דמי, מאי טעמא ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, ואף הכא מדכתיב על כל בשרם משמע ליה על בשרו שבגלוי פרט לשער שבבית הסתרים, כמבואר. [פסיקתא רבתי] ופר שני וגו׳. מה ת"ל שני, אם בא ללמד שהם שנים, הרי כבר נאמר (פ׳ י"ב) ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלא שיכול יהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת, אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לכל מעשיה ת"ל ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, הא כיצד, דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהם כליל לאישים, מכאן שכל המקודש מחבירו קודם לחבירו הובסוגיא כאן צ"א ב' חקרה הגמרא אם היו לפניו מנחת נדבה ומנחת סוטה איזה קודם ולא איפשטא ולכן פסק הרמב"ם בפ"ט ה"י מתמידין שיקדים איזה מהן שירצה, ותמיהני שהרי במנחות מ"ט ב' אמרו בפשיטות תדיר ומקודש עדיף, והלא בודאי מנחת נדבה תדירה ממנחת סוטה והיא גם מקודשה [וראוי להעיר, כי בגמ' שם הלשון תדיר עדיף והוגה כן ע"י בעל ברכת הזבח, והוא טעות].
ועיין בכ"מ שם הלכה ו' כתב בשם הר"י קורקוס דהא דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת היינו רק אם נשחטו שניהם, החטאת והעולה, ואימורי שניהם לפנינו, אבל קודם שנשחטו שניהם מקריבין החטאת לגמרי הדם והאברים ואח"כ מקריבין העולה, עיי"ש. וטעמו נראה ע"פ מ"ד בסוגיא דזבחים כאן דגזה"כ הוא (פ' ויקרא) והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומשמע הקרבה שלמה בכל הפרטים. .
(זבחים פ"ט ב׳) ופר שני וגו׳. תניא, ר׳ שמעון אומר, מה ת"ל שני, אם ללמד שהם שנים והלא כבר נאמר (פ׳ י"ב) ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלא שיכול תהא חטאת נאכלת ללוים, ת"ל ופר שני – שני לעולה, מה עולה לא נאכלת אף חטאת אינה נאכלת ונראה דר"ש אינו פליג על הדרשה הקודמת אלא ס"ל דאפשר גם לדייק דרשה זו שדורש כאן מיתור לשון שני כמו שמבאר, כי המספר שני הוא מספר סדורי, ומספר כזה יבא על הרוב לדברים הדומים במעשיהם, וכאן הוא בא להורות שגם חטאת זה היה נשרף, דהו"א שתהיה נאכלת לכהנים כיון שהיתה חטאת חיצונה, ולכן אמר שני – שני לעולה, מפני שיש לה השתוות מצד זה שאינה נאכלת, הגם שאינו שוה לגמרי, כי אינה כליל על המזבח רק בחוץ. הרי הכתוב אומר על זה הכל עולה ויצדק לפי"ז המספר שני, ומ"ש נאכלת ללוים אין לזה באור, שהרי הלוים אינם אוכלים כלל חטאת, וע' מהרש"א, ואמנם בתו"כ פ' ויקרא ליתא כלל מלת ללוים, וכן צריך לגרוס הכא. .
(הוריות ה׳ ב׳) כי לי כל בכור. מכאן אתה אומר שקדשו ישראל בכורות במדבר זמשמע ליה הלשון כי לי כל בכור בארץ מצרים, עודם בארץ מצרים הם בקדושתם, ובא לאשמעינן אע"פ דכתיב בפ' בא והיה כי יביאך ה' אל הארץ והעברת כל פטר רחם משמע דמקודם לא נצטוו על מצוה זו, קמ"ל דגם במדבר קדשו, ומה דכתיב והיה כי יביאך והדר והעברת באה לדרשה אחרת, עשה מצוה זו כדי שתכנס לארץ, כמבואר לפנינו בפ' בא, יעו"ש. .
(בכורות ד׳ ב׳) כי לי כל בכור וגו'. וכתיב (פ׳ בא) והכיתי כל בכור בארץ מצרים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכאן שקודם שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורים חר"ל דכשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב למעלה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי, וכתיב בענין מכת בכורות שאמר הקב"ה ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל, ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו, אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה', ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים, למדנו ג"כ שקדושת הבכורים לעבודה לשמים היתה, ומכאן נתאמת הדבר הזה שתהא עבודה בבכורות.
ויש להוסיף באור, כי היה המנהג אצלם להקריב הבן הבכור לע"ז, כמש"כ (מ"ב ג') ויקח את בנו הבכור ויעלהו עולה, ואולי אל זה כיון הנביא (מיכה ו') האתן בכורי פשעי, וכנגד זה הקדיש הקב"ה את הבכורים לעבודתו יתברך. – .
(ירושלמי מגילה פ"א הי"א) ואתנה את הלוים וגו׳. תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, כהנים ולוים וישראלים מעכבים את הקרבן טישראלים הם הבעלים של הקרבן, ואם אין מעמד מכולם אין הקרבן עולה לרצון, דבעינן שיהיו הבעלים עומדים על קרבנם כפי שיתבאר לפנינו בר"פ פינחס בר"פ תמידין. , רבי תנחומא שמע לה מן הדא, ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל – אלו הלוים, לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד – אלו הכהנים יר"ל בני ישראל דכתיבי הכא קאי על הכהנים, ור"ל שיעבדו הלוים את עבודת הכהנים, ובכהנים כתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות. , ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש – אלו ישראל יאהעומדים על הקרבן כמש"כ באות ט', ועוד דריש כאן בירושלמי ולכפר על בני ישראל זה השיר, כלומר דהשיר שעל הקרבן מעכב את הקרבן, ודריש כן מפני שאין ללוים עבודה אחרת אבל לא קיי"ל כן כמו שנבאר בסמוך, ולכן השמטנו זה. .
(ירושלמי פסחים פ"ד ה"א) ולכפר על בני ישראל. תניא, ר' אלעזר אומר, מניין שהשירה ביום, דכתיב ואתנה את הלוים לאהרן וגו׳, ולכפר על בני ישראל, מה כפרה ביום אף שירה ביום יבר"ל מה הקרבת קרבנות שהם מכפרין אינן אלא ביום כמבואר לפנינו בס"פ צו בפ' ביום צותו, אף שירה שהיא עבודת הלוים אינה אלא ביום, וצ"ע ל"ל כל דרשה זו, תיפק ליה דכיון דאין אומרים שירה אלא על נסכים הבאים עם הקרבן וקרבן אינו נקרב רק ביום, כמבואר, א"כ ממילא אין שירה אלא ביום, ויתכן לומר דמפני זה השמיט הרמב"ם כל דין זה דשירה ביום, אשר לכאורה הוא דבר פלא, ודברי ר' אלעזר יש ליישב לפי מה דקיי"ל דשיר אינו מעכב את הנסכים, וא"כ הו"א שאם נסכו בלא שיר אז ימלאו את עבודת השיר בלילה, קמ"ל, ולפי"ז השמטת דין זה ברמב"ם עדיין צ"ע. .
(ערכין י"א א׳) ולכפר על בני ישראל. תניא, מניין שהשיר קרוי כפרה, דכתיב ולכפר על בני ישראל. – זה השיר יגוהיא עבודת הלוים, וע"כ זהו השיר, שהרי אין להם עבודה אחרת, ובסוגיא כאן איתא עוד דרשה שהשיר מעכב, וכבר כתבנו באות י"א דלא קיי"ל כן. .
(ירושלמי פסחים פ"ד ה"א) זאת אשר ללוים. תניא, יכול כשם שהלוים פסולין בשנים כך יהיו פסולין במומים, ת"ל זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו', זאת ללוים ואין אחרת ללוים ידר"ל אין דבר אחר מעכב בלוים, ופשוט דמדייק יתור המלות האלה, דהו"ל להשמיט המלות זאת אשר ללוים ולהתחיל מן מבן חמש ועשרים שנה והוי ידעינן דקאי אלוים, אחרי דכל הפרשה בלוים איירי. .
(חולין כ"ד א׳) זאת אשר ללוים. תניא, יכול כשם שהשנים פוסלין בלוים כך יהיו פוסלין בכהנים, ת"ל זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו', זאת ללוים – ולא לכהנים טוכמש"כ באות הקודם. .
(שם שם) מבן חמש ועשרים שנה. יכול אף בשילה ובבית עולמים כן, ת"ל (פ׳ במדבר) לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף טזפסוק זה כתיב בפ' במדבר בענין פסול הלוים בשנים, ולכן דרשינן דרק בעבודת הכתף הם פסולים בשנים, והיינו רק בזמן שהיו הלוים נושאים את המקדש ממקום למקום, וזה היה רק בזמן היותם במדבר, משא"כ בשילה ובית עולמים, ר"ל בביהמ"ק ונקרא בית עולמים ע"ש הכתוב (מ"א ח') מכון לשבתך עולמים היינו לדורות, היתה כל עבודת הלוים רק שוערים ומשוררים, שאז אין נפסלים בשנים רק בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. –
והנה לא נתבאר מפורש מאימתי הלוים כשרים לעבודה לדורות שאז אינם פסולים בשנים. ורמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש כתב, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש, שנאמר (ס"פ במדבר) איש איש על עבודתו, עכ"ל. והנה לא מצינו בשום מקום דרשה זו בסמיכות על זה הפסוק, ורק הרמב"ם בעצמו הביא לסמך פסוק זה כדרכו בחבורו. והנה לפי הנודע דבן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש א"כ כשר כל לוי בן י"ג שנה ויום אחד לעבודה, ומ"ד במשנה י"ג ב' אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, צ"ל לדבריו דהיינו פחות מבן י"ג שנה, אבל לא נתבאר לפי זה מה דאיתא בדה"י א' כ"ג שמנה דוד מספר הלוים לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה, יעו"ש, וצ"ע בזה. .
(שם שם) מבן חמש ועשרים שנה. הובא לעיל פ׳ במדבר (י׳, ג׳) בפסוק מבן שלשים שנה. ומבן חמשים שנה ישוב. תניא, א"ר אבא בשם ר׳ לוי, חנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל, שאמרה [ש"א א׳] וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, הוא שהכתוב אומר (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור יזושמואל לוי היה, וקשה לי דרשה זו בכלל, דהלא מצוה זו דאחר חמשים שנה ישוב אינה מצוה לדורות ורק לשעתה במדבר היתה, ולדורות אינו פסול רק אם נחלש מרוב זקנה כמבואר בדרשות בפ' הקודם, וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ואין משיבין על האגדה, ובכלל הענין מריבוי תפילה בארנו במקום אחר, ועיין ס"פ זו בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א) ושרת את אחיו. תניא, יכול הואיל דכתיב ישוב מצבא העבודה – כל עבודה במשמע, ת"ל ושרת את אחיו באהל מועד, מלמד שחוזר הוא לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון יחעבודת בני גרשון הוא טעינת עגלות, ומדייק זה משינוי הלשון ושרת כלפי הלשון הקודם צבא העבודה, ומשמע ליה דלשון שירות היא עבודה שאינה חשובה לעצמה, אלא רק שירות וסיוע לעבודות גמורות של אחיו הכהנים. [ספרי].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך