פסוק ב:א דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש"י מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם הלהב עולה אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי ועל זה פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בלשון להדליק שהוא לשון יותר מבורר על מה הוא הציווי ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמתי כדפירש"י שם קשה למה לא פירש שם כלום. יש לומר שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בלשון ציווי כדפרישית ודלא כפירש הרא"ם שפירש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הלשון ופעם יפרש קצת מהם ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומשום הכי לא פירש בפרשת אמור כלום אף על גב דכתיב התם להעלות נר תמיד עד כאן לשונו:
פסוק ב:ב ואף על גב דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. יש לומר דעיקר דרשא היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד והכא אגב גררא נקטיה ועוד יש לומר דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלתך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב במעלותך אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרווייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויבאו שניהם:
פסוק ב:ג ואם תאמר והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה ואם כן למה צריך למעלה. ויש לומר לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות ואם כן י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול דהיינו כנגד קומתו של אדם ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה:
פסוק ב:ד פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות על כרחך אפתילות קאי שהם המאירים דאי קאי אנרות שהם הבזיכין הוה ליה למימר אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. ואם תאמר והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששה. ויש לומר דהא ק"ל דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא פני המנורה וזה אי אפשר בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששה נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדים מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששת הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן מערביים. ויאירו שבעת הנרות פירוש שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת'):
פסוק ג:ה דאם לא כן ויעש כן אהרן למה לי וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה ה' על ידי משה. ואף על גב שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של הקדוש ברוך הוא. מכל מקום דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה:
פסוק ד:ו פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה:
פסוק ד:ט דק"ל דהכא משמע שלא היתה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה ובפרשת תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה:
פסוק ד:י כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה הכל היה מקשה ועד משמע לשון בין וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו':
פסוק ד:כ דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע ובמנורה אין שייך לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא צבע של מנורה. אי נמי כמראה הוא כמראה הנבואה כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש וזה אינו דהם לא עשאו של אש ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירוש כתבנית כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם דנקראת התבנית בשם מראה מפני שעל ידי הראיה נודע לו התבנית:
פסוק ד:ל ר"ל מי שעשה את כל הכלים והוא בצלאל:
פסוק ד:מ מפורש בפרשת תרומה וזה המדרש חולק על פירוש ראשון:
פסוק ו:נ לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם:
פסוק ז:ס לא מפני שאר טומאות שבשאר טומאות אין הזיה צריכה בהן:
פסוק ז:ע (מנחה בלולה) ואף על גב דבשאר עובדי עבודת אלילים לא הצריכם תגלחת אלו שאני שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן שלמדו גזירה שוה ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע:
פסוק ח:פ אף על פי דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד אבל הכא לא כתיב אחד אם כן אין נופל כאן לשון שני:
פסוק ח:צ ר"ל במה שפירש ר' משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן צבור בשביל עבודת אלילים משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בע"א:
פסוק ח:ק ר"ל מה שפירש אף חטאת לא נאכלת אף על גב ששאר חטאות נאכלין זו הוראת שעה היתה ותדע לך שהוראת שעה היתה דשעיר היה להם להביא לחטאת ע"א עם פר העולה כדין כל צבור העובדים עבודת אלילים ולמה הביאו פר לחטאת אלא הוראת שעה היתה הכי נמי הוראת שעה היתה. הרא"ם האריך שלא לומר שהיתה הוראת שעה שפנימית היתה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיתה של מלואים נשרפת ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפה ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיתה פנימית. הרא"ם:
פסוק ט:ר אף על פי שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים כדלעיל. מכל מקום כיון שהבכורות היו של כל ישראל קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל:
פסוק יא:ש דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה אל נא תהי כמת והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו עבודת אלילים שהיא קרויה זבחי מתים לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים:
פסוק יא:ת הא דלא מקשה רש"י על הקרא למה נאמר ג' תנופות משום דיש לומר דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן ג' פעמים אבל עכשיו שפרש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה וכו' ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם א' ואם כן ג' תנופות למה לי:
פסוק יז:א דק"ל איך אמר כי לי כל בכור דמשמע דעדיין הם שלו והא כתיב ואקח את הלוים משמע שכבר לקח ועל זה פירש שלי היו בקו הדין כלומר מן הדין. וכתב הרא"ם שתקן בזה שאין כי לי כל בכור ר"ל עתה שהרי נפסלו משטעו בעגל רק ר"ל היו שלו מתחלה והודיע גם כן הסיבה למה היו שלו בקו הדין משום שהגנתי וכו' ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה והוסיף וא"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי להורות שהם שני ענינים כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן ואמר ועכשיו ואקח שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם:
פסוק יט:ב והא דסמך רש"י זה לכאן משום דק"ל במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות והוא לשון עבר כלומר לקחתי אותם לי אז דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקדוש ברוך הוא והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל ומתרץ משום חיבתם ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאתם אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם השם יתברך לעבודתו תדע שהרי ה' פעמים הוזכרו בפסוק אחד והיא מפני חיבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגירסא ואתנה את הלוים וגו' ה' פעמים וכו' והוא יותר נכון:
פסוק יט:ג פירוש הרי מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש ולא יהיה וגו' שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא שיעבדו הם העבודה שלא יצטרכו ישראל לגשת והטעם כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה בהם נגף שזהו כוונת הכתוב לומר שהוא ההן ולאו דולא יהיה בבני ישראל נגף שהוא הלאו וכאלו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהיה בהם נגף הרא"ם. ועוד יש לומר דקשה לרש"י אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש והא כתיב והזר הקרב יומת ולכך פירש ולא יהיה בהם נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש דזולת זה יש לחוש שיהא בהם נגף בגשת אל הקדש:
פסוק כ:ד דלא תימא שכולן העמידו הלוים או כלם הניפו או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה משה העמידן וכו':
פסוק כב:ה דאם לא כן למה לי הא כבר נאמר ויעש משה וגו' כתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' משום הכי דרשינן שבח העושה והנעשה בהן אם כן ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימא לגופא הוא דאתא שקיים המצוה שנצטווה בה ולא להגיד שבחו וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן וכן בכמה מקומות שדרשו כן ונראה לי דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן אבל הכא אי לאו קרא דכאשר צוה לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן דהוה אמינא דלגופא אצטריך שקיימו המצוה דליכא למימר פשיטא דיש לומר דלאו מלתא דפשיטא הוא דהא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוצרך השתדלות לזה דקאמר למשה קח את הלוים ופרש"י קחם בדברים אשריכם וכו' מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם משום הכי אצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה אבל שבחן אין ללמוד מכאן לכך כתיב קרא דכאשר צוה לאשמועינן שבחן:
פסוק כד:ו דמסתמא לא נתנה התורה אלו הה' שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו אם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה:
פסוק כה:ז דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו אלא על כרחך לומר ולא יעבוד עוד עבודה בכתף וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר:
