פסוק ב:בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:
פסוק ב:בהעלתך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב:
פסוק ב:אל מול פני המנורה. אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:
פסוק ב:יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
פסוק ג:ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שנה:
פסוק ד:וזה מעשה המנורה. שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:
פסוק ד:מקשה. בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו) עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקרנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים על ידי חבור:
פסוק ד:עד ירכה עד פרחה. ירכה היא השדה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:
פסוק ד:עד ירכה עד פרחה. כלומר גופה של מנורה כלה וכל התלוי בה:
פסוק ד:עד ירכה. שהוא אבר גדול:
פסוק ד:עד פרחה. שהוא מעשה דק שבה — הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית:
פסוק ד:כמראה אשר הראה וגו'. כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו':
פסוק ד:כן עשה את המנורה. מי שעשאה ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:
פסוק ו:קח את הלוים. קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:
פסוק ז:הזה עליהם מי חטאת. של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם:
פסוק ז:והעבירו תער. מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
פסוק ח:ולקחו פר בן בקר. והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה:
פסוק ח:ופר שני. מה תלמוד לומר שני, לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים. ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:
פסוק ט:והקהלת את כל עדת. לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:
פסוק יא:והניף אהרן את הלוים תנופה. כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקדש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:
פסוק טז:נתנים נתנים. נתונים למשא נתונים לשיר:
פסוק יז:כי לי כל בכור. שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:
פסוק יט:ואתנה וגו'. חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חמשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה:
פסוק יט:ולא יהיה בבני ישראל נגף. שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:
פסוק כ:ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. משה העמידן ואהרן הניפן וישראל סמכו את ידיהם:
פסוק כב:כאשר צוה ה' וגו' כן עשו. להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב:
פסוק כד:זאת אשר ללוים. שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם:
פסוק כד:מבן חמש ועשרים. ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:
פסוק כה:ולא יעבד עוד. עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו:
פסוק כו:לשמר משמרת. לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:
