א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ ג וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ד וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃ ז וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ׃ ח וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִנְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת׃ ט וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמְכ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יא וְהֵנִיף֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֽה׃ יב וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַ֠עֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יג וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יד וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ טו וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃ טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יז כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יח וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יט וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃ כ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַהֲרֹ֖ן לְטַהֲרָֽם׃ כב וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כה וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃ כו וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה בהעלתך (השני), ...ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה וכו'. על השאלה, לשם מה מעלה, והרי כל גובהה של המנורה אינו אלא יח טפחים, ואדם ממוצע אינו זקוק אפוא למעלה, השיב ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "תפארת יהונתן" - כך סיפר לי ר' יהודה גרינשפן שי' - שזה משום שאסור לו לכהן גדול להרים ידיו מעל לציץ הזהב שעליו חרוט שם השם. והוא על־פי משנה (תמיד פ"ז, מ"ב). (פ' בהעלתך תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שמונה עשרה טפחים הוא גובה אדם עד הכתפים, ואין זה נוח לאדם לעבוד בגובה הכתפים.
פסוק ב:
רש"י ד"ה אל מול פני המנורה, אל מול נר האמצעי וכו'. נראה שרש"י מבין את תיבת "פני" במשמע עיקר, ודומה שיש עוד מקרים כאלה וצריך לרכזם. (פ' בהעלתך תשנ"ו) וראה דברי בעל "הכתב והקבלה" על אתר שכתב: "פני" הוא מענין "פנימי", הפך ה"חיצון", וזה היה באופן שראשי הפתילות מהנרות הצדדיים היו פונות כולם אל נר האמצעי. ע"כ.
פסוק ב:
רש"י ד"ה יאירו שבעת הנרות, ששה שעל ששת הקנים... ולמה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך. ע"כ. מסתבר שרש"י בא לומר, כי שבעת הנרות לאו דווקא, אלא הכוונה לשישה - שלושת המזרחיים ושלושת המערביים, וכל השבעה יחד יעידו שלא לאורה הוא צריך, שאילו לאורה הוא יתברך צריך, לא היה צריך להפנות את הפתילים לכיוון הנר האמצעי, אלא אדרבה לפזר האור. (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשנ"א, תשנ"ח, תשנ"ט) וראה "גור אריה" שמדייק בלשון הכתוב - לא נאמר "שבעה הנרות" שהוא שם מִסְפָּר המורה על שבעה פרטים, אלא נאמר "שבעת הנרות", שמשמעו קבוצה של שבעה, כלומר קבוצה זו של שבעת הנרות תאיר אל מול פני המנורה. לשון זו נכונה גם כשהכוונה לחלק מהקבוצה, שכן כך דרך הלשון, שאומרים "הסכין חותכת", למרות שלא כל הסכין חותכת אלא רק חודה.
פסוק ב:
וראה רשב"ם על אתר החולק על רש"י. לדבריו, מטרת המנורה היתה להאיר על השולחן, ואין חוששים למה שיאמרו. (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה (ספרי). ע"כ. לא ידעתי מאי הוה אמינא יש שישנה, והרי לכאורה אין כל סיבה לשנות. (פ' בהעלתך תשס"ב) וראה רמב"ן שכתב: וטעם "ויעש כן אהרן" לומר שהוא היה המדליק אותם כל ימיו. ואף על פי שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר: "יערֹך אֹתו אהרן ובניו" (שמות כז, כא), אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב. ע"כ. ולפי "משכיל לדוד" זה חוזר אל הדרשה המובאת בפסוק הקודם אודות המעלה שהיתה לפני המנורה. כלומר אף על פי שקומתו של אהרן היתה כארז הלבנון (ילקוט שמעוני רמז קפא), אף על פי כן לא שינה, הואיל והקב"ה ציוה כן. והרי שניים מן הביאורים הנוספים המובאים בספר "מעינה של תורה" על אתר: (א) בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא - אף על פי שזכה להגיע לגדולה כזו, לא נשתנה כלל בעיני עצמו ולא בא לכלל התפעלות וגאות אפילו כמלוא נימה, אלא נשאר גם להבא אותו עניו ושפל־רוח כמקודם. (ב) בשם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו "קדושת לוי" - אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי־משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי אפשר להשיגו. הערת ר' גרשון באס שי': הביאור האחרון, מקורו בספר "ישמח ישראל" (בהעלתך אות א) והוא מיוחס לרב הקדוש ר' יצחק מוורקא שמתאר מה היה קורה אילו היה הקב"ה מטיל על רבי לוי יצחק מצוה זו.
פסוק ד:
רש"י ד"ה וזה מעשה המנֹרה, שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר, "וזה". ע"כ. קצת מאוחר יותר באותו הפסוק, בד"ה כן עשה את המנרה, מביא רש"י מדרש אגדה: על ידי הקב"ה, נעשית מאליה. ואילו בשמות (כה, מ ד"ה וראה ועשה) אומר רש"י: ...מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. ע"כ. קצת תמוה לי שאין רש"י נשאר עקבי בזה. (פ' בהעלתך תשס"ד) וראה דברי "גור אריה" המובאים להלן (בד"ה כן עשה את המנרה).
פסוק ד:
רש"י ד"ה עד ירכה עד פרחה, ...חלול, כדרך מנורות כסף שלפני השרים. ע"כ. לא ידעתי מה עניין בחלול זה, לעשות הירך חלולה בשעה שהכל הוא "עשת של ככר זהב" (שם ד"ה מקשה). הניחא במנורות של שרים, אך כאן לשם מה? (פ' בהעלתך תשנ"ד) וראה "דבר אברהם" (ח"ג חיבת הקודש א אות יח) שאין הכוונה שהירך עצמה היתה חלולה, אלא מתחת לירך היה חלול עד הקרקע. כלומר המנורה לא היתה עומדת על הירך עצמה, אלא על רגלים היוצאות ממנה.
פסוק ד:
רש"י ד"ה עד פרחה, ...ודרך "עד" לשמש בלשון זה, כמו "מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים טו, ה). ע"כ. כלומר בדרך כלל לשון "עד" מגבילה את הדבר - "עד כאן ולא יותר" - אבל כאן הכוונה היא להכניס הכל בכלל, מעין האמור בספר שופטים, שכל מה שהיה בשדותיהם של פלישתים שרף שמשון באש - הן גדיש, הן קמה, הן כרם זית וכל שאר גידולי השדה. (פ' בהעלתך תשס"ב)
פסוק ד:
רש"י ד"ה כן עשה את המנרה, מי שעשאה... על ידי הקב"ה נעשית, מאליה. (תנחומא ג). ע"כ. קצת קשה לי: (א) שרש"י מביא מדרש זה אחר שהביא קודם, בד"ה וזה מעשה המנרה, את דברי הספרי "שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר 'זה'". כלומר אפילו ההמחשה שהקב"ה המחיש לתלמיד המצוין ביותר לא הועילה, ולמה אפוא להביא כאן את הדרשה באשר ל"זה"? (ב) הפסוק כולו לכאורה אין כאן מקומו, שהרי הדברים כבר נאמרו בספר שמות, ואין כאן משום חידוש? (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ו) באשר לשאלה (א) ראה "גור אריה" שמשה השליך הכיכר לאש וכשמשה היה מכה במקום הראוי לגביעים, לכפתורים או לפרחים, היתה המנורה מקבלת צורתה מאליה. ובאשר לשאלה (ב) כתב רמב"ן על אתר שפסוקנו בא ללמד שגם לדורות צריכה המנורה להיות מקשה, והדבר מעכב בה. כמו כן מצויין כאן שעל המנורה להיות עשויה זהב, ללמד שגם לדורות יש לעשות המנורה לכתחילה מזהב. וחזר הכתוב ואמר "מקשה הוא", ללמד שרק מקשה מעכב במנורה. עיין שם.
פסוק ה:
לפני שנכנסו הלויים לעבודת הקודש שלהם, טיהרו אותם כדרך שמטהרים טמאי־מת, על ידי הזאת מי חטאת (ראה להלן יט, יא-יג) ועל ידי העברת תער על כל בשרם וכבוס בגדיהם (פסוק ז). רק אחר כך הוקדשו לעבודה במעשה של הקרבת קרבנות מיוחדים (פסוק ח) ושל סמיכת ידיהם של ישראל עליהם (פסוק י) ושל סמיכת ידי הלויים על קרבנותיהם (פסוק יב), ולבסוף הניפו אותם תנופה לפני ה' (פסוקים יא ו־כא). הכהנים בסדר ימי מלואיהם (שמות כ״ט:כ״ד), וגם הנשיאים שהקריבו קרבנותיהם לחנוכת המזבח (למעלה ז, טז ואילך) - לא נזקקו לתהליך הטהרה לו נזקקו הלויים כאן. והסיבה לדבר היא, שרק לאחר שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (למעלה ה, ב), קיבלו דיני טומאה וטהרה אלה תוקף, ונתחייבו הלויים להטהר מטומאותיהם. כך כותב ר' יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא". (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק ו:
בפרשה זו חוזר הכתוב על תיבת "הלוים" (בלא דגש בלמ"ד) כמעט עשרים פעם, כמספר השימוש בכינויים שונים, והדבר תמוה וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק ו:
ושמא ניתן ליישב שאלה זו בדברי רש"י להלן (פסוק יט ד"ה ואתנה): "ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן" וכו', ואף כאן מעין זה, חיבה. וראה לזה במדבר רבה (טו, ג). (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק ז:
רש"י ד"ה והעבירו תער, מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. ע"כ. לעניות דעתי יש לתמוה טובא על דרשה זו של רבי משה הדרשן, שהרי ג' נקראים מתים, ולא עלה על דעתו של איש להזקיק עני או מי שאין לו בנים תגלחת שכזאת, ומאי נפקא מינה בין אלה ולזה? (פ' נשא תש"ן) מעין זה שאל רבי אברהם מנחם רפ"א בספרו "מנחה בלולה", שלא מצאנו בשאר עובדי עבודה זרה שנצטוו על התגלחת לשם כפרתם. והשיב, שדווקא עובדי העגל לקו בצרעת, וזאת בעקבות דברי חז"ל (במדבר רבה ט, מו) על הפסוק "וירא משה את העם כי פרֻע הוא" וגו' (שמות לב, כה), שבאותה שעה שלטה בהם הצרעת, ונאמר במצורע "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה).
פסוק ז:
רשב"ם ד"ה והעבירו, ויעבירו, אבל והעבירו הוא לשון ציווי וכו'. והרי כתוב והעבירו, לשון ציווי. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"ו) וראה רשב"ם בחומש "תורת חיים" ובהוצאת "חורב", שם מנוקד כך: וְהֶעֱבִירוּ - וְיַעֲבִירוּ. אֲבָל 'וְהַעֲבִירוּ' הוּא לְשׁוֹן צִיווּי. ע"כ. לפי זה אתי שפיר. וראה הערת ר' מאיר יצחק לוקשין שם (הערה ג) שכתב: יתכן שרשב"ם מדגיש נקודה זו כאן, כדי שלא נטעה לחשוב שהביטוי "והעבירו תער על כל בשרם" הוא המשך להוראות שכתובות לפני כן "הזה עליהם מי חטאת". משה נתבקש להזות עליהם מי חטאת, אבל הוא לא נתבקש להעביר תער על בשרם של הלויים.
פסוק י:
"וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים". מי הם השליחים שיעשו זאת? (פ' בהעלתך תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': לשאלה זו נדרש החזקוני וביאר שהבכורות הם אלו שסמכו את ידיהם על הלויים, שהרי הלויים באו במקומם לעבודה. ולפי בעל "העמק דבר" חלק מגדולי ישראל היו השליחים.
פסוק יא:
רש"י ד"ה והניף אהרן את הלוים תנופה, ...שלוש תנופות נאמרו בפרשה זו... לבני קהת... לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם... לבני גרשון... והשלישית לבני מררי. ע"כ. דברי רש"י באים לבאר את סדר הבאת המשפחות: התנופה הראשונה היתה לבני קהת שהיו נושאים את הדברים המקודשים ביותר (למעלה ג, לא), לכן נאמר בהם "והיו לעבֹד את עבֹדת ה'". התנופה השניה היתה לבני גרשון, שאמנם נשאו את היריעות והקרסים הנראים בבית קדש הקדשים (למעלה ג, כה), אך עבודה זו מועטת בדרגתה ממשא כלי הקודש עצמם, ולכן לא נאמרה בהם התוספת האמורה בבני קהת "לעבֹד את עבֹדת ה'", אבל נאמר בהם "והנפת אֹתם תנופה לה'" (פסוק יג). התנופה השלישית היתה לבני מררי שהיו נושאים את קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו (למעלה ד, לא), לכן נאמר בהם "והנפת אֹתם תנופה" (פסוק טו) בלבד. (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק יא:
וכיצד זה הניף אהרן הכהן לבדו 22,300 איש? והרי צריך תקופה ארוכה למדי לסיים מלאכה שכזו. (פ' בהעלתך תשנ"ז) וראה רבנו בחיי (בפסוק כ) שכתב: והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלויים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום, שיניף את הלויים שהיו שניים ועשרים אלף ביום אחד הוא לבדו. או היה זה בדרך נס. וראה "תורה שלמה" על אתר (אות פ) שהביא בשם "מאור האפלה" כי תנופת הלויים לא היתה כתנופה שבקרבנות, אלא הוליך אהרן את הלויים בעזרה, כשהשיר מכה לפניהם.
פסוק טו:
"ואחרי כן יבאו הלוים לעבֹד את אהל מועד". ולא כמו ביתר הפעמים - "את עבודת אהל מועד", השווה למשל פסוק יט. והנה רק תרגום יונתן בן עוזיאל משלים על ידי החלפת התיבה "ית" (את) בתיבה "פולחן" (עבודת), ועצם ההתעלמות מן הקושי (אפילו ב"דעת מקרא") תמוהה. (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק יז:
רש"י ד"ה כי לי כל בכור, שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים... עד שטעו בעגל וכו'. ומכיוון שלכאורה לא היתה נפקא מינה בין עבודת העגל של הבכורות ושל יתר בני ישראל, יש מקום לשאול, למה אפוא נענשו יותר. ואולי אפשר לומר שבגין מעמדם הרם היה מקום לצפות מהם שלא ישתתפו בעבודה זרה, ועל כן נענשו במיוחד. ועונש מיוחד זה עולה בקנה אחד עם תופעות דומות של תביעות מצוותיות דיפרנציאליות, כגון בצדקה (שכל אחד חייב בהתאם למצבו הכלכלי) ובתלמוד תורה (שכל אחד חייב ללמוד "לפי כוחו", כדברי הר"ן שראיתי אמש בקדומים במאמר הנפלא של ר' שלמה יוסף זווין זצ"ל - "תלמוד תורה וידיעתה" בספרו "לאור ההלכה"). (פ' בהעלתך תשנ"ה)
פסוק יז:
ושמא זה פשוט מפני שרק את הבכורות היה צורך להוריד ממעמדם, ולא מי שאין לו מעמד שכזה. (פ' בהעלתך תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לענישת הבכורות על עוון העגל יותר משאר בני ישראל יש לציין למשנה בסוף מסכת מנחות (פי"ג, מ"י), שם מפורש שכהנים שעבדו עבודה זרה בבית חוניו - אסור להם לעבוד במקדש. כלומר יש פה מניעה הלכתית מפורשת.
פסוק יז:
שם. כלל לא ברור לי, במה בא לידי ביטוי מעמדם המיוחד של הבכורות קודם הקמת המשכן. (פ' בהעלתך תש"ן) וראה דברי רש"י בספר שמות (יט, כב; כד, ה), שם מפורש שהבכורות הקריבו במעמד הר סיני. באשר לסדר הפרשיות ראה מש"כ בפרשת במדבר (למעלה ג, יב).
פסוק כד:
לפי רש"י על הלוי לבא לאהל מועד מבן חמש ועשרים שנה כדי ללמוד את מלאכת הלויים במשך חמש שנים, עד שיתחיל לעבוד בעצמו, ורק מגיל חמישים שנה ומעלה עוסק הלוי בעבודת שמירה. רשב"ם חולק על הסבר זה (מן הסתם בגלל שאין שום איזכור בדברי הכתוב לרעיון שהלוי חייב ללמוד במשך חמש שנים). לדבריו, פסוק כו שאומר שהלוי ישמור את המשכן אבל לא יעבוד, מדבר גם על לוי מגיל עשרים וחמש עד גיל שלושים, וגם על לוי מעל גיל חמישים. אך ראה גם רמב"ן שנדרש לדברי ראב"ע, שהם כדברי רשב"ם, אלא שהם בקיצור נמרץ - והוא מקשה עליו מהמסופר בספר דברי הימים. עיין שם. (פ' בהעלתך תשמ"ח)
פסוק כד:
ובאמת דברי רמב"ן באשר לציווי המנין מגיל שלושים ולא מגיל עשרים וחמש, הם קשים. לדבריו, כל אדם מכיר על עצמו ומכירים בו קרוביו כשהוא מגיע לעשיריות של שנותיו, מפני שבהן משתנות תכונותיו, אבל כשהוא מגיע לגיל עשרים וחמש שנה - אין הדבר ניכר עליו כל כך, וזה קשה, שהרי לגבי בהמה, צריך מי שחפץ להקריבה לדעת את הגיל אפילו ביחידות של שנים, כלומר "הנהלת חשבונות" מדויקת הרבה יותר מאשר לגבי בני אדם. ועוד: מה לגבי "בן י"ג למצוות, בן י"ח לחופה"? (פ' בהעלתך תשנ"ז)
פסוק כד:
רש"י ד"ה מבן חמש ועשרים, ...מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. ע"כ. והוא גמרא בחולין (כד ע"א). וקשה לי: (א) למה אין כאן מסקנה מאי־ראיית סימן יפה אחר חמש שנים? (ב) כיצד הדבר מוכח מכאן? והרי בסך הכל יש כאן משום נסיון להכריע בין שני כתובים המכחישים זה את זה? (ג) מה יש ללמוד בעבודת הלויים במשך ה' שנים? (ד) מי עשה את העבודות הללו בה' השנים הראשונות כאשר הכל למדו? (פ' בהעלתך תשס"ו) באשר לשאלות (ב-ג) כתב רא"ם: ממה שנתנה התורה שיעור חמש שנים ללימוד הלכות העבודה, הרי שזהו הקצה האחרון שצריך לשהות בלימוד. ולפי "משך חכמה" על אתר אם הצליח הלוי בלימודיו, יכול להכנס כבר מגיל עשרים וחמש, ואינו זקוק להשלמת חמש שנות לימודים. וראה "כסף משנה" על הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ג, ז). לדבריו, חכמת המוזיקה היא חכמה גדולה המצריכה לימוד חמש שנים.
פסוק כה:
רש"י ד"ה ולא יעבד עוד, עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו'. כלומר כתוב זה נאמר לגבי בני קהת בלבד, אשר לאחר היותם בני חמישים שנה לא יעבדו עוד עבודת משא בכתף, אלא עבודות אחרות של בני גרשון ומררי, כמו נעילת השערים ופתיחתם, שירת הלויים, וטעינת העגלות ופירוקן. (פ' בהעלתך תש"ן)
פסוק כה:
שם. ...וזהו ושרת את אחיו - עם אחוהי, כתרגומו. ע"כ. כלומר זה פירוש האמור בפסוק הבא. (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק כה:
ועתה קשה לי: (א) הרי בני קהת נשאו רק בידיים ולא בעגלות, ראה למעלה (ז, ט ורש"י שם), ולפיכך לא חזרו אלא לנעילת שערים? (ב) נשיאה בעגלות שייכת דווקא בשעת מסעי המדבר ונעילת שערים - דווקא בימי המקדש, ולכאורה רש"י מתעלם מזה. (פ' בהעלתך תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ב) - רש"י אמנם לא מציין שנעילת השערים שייכת דווקא בזמן הבית, אך דומה שסידור הדברים ברש"י מורה על כך: יש שלושה דברים שבני קהת חוזרים אליהם - נעילת שערים, שיר, וטעינת העגלות: הדבר הראשון - שייך רק לדורות, השני - בין לדורות ובין לדור המדבר, והשלישי - רק לדור המדבר.
פסוק כה:
(בר־מצוה של אתי ועדו שי') ההתרגשות בשמחה זו היא כפולה ומשולשת. הרי אצל כל נכד ונכד שנכנס למצוות איני יכול שלא להתרגש, קל וחומר אצל שניים. ההתרגשות השלישית היא מפני שאני חייב לברך גם בשם סבא משה פולק ז"ל. עם אתי ועדו ישבתי לא פעם (ואי"ה עוד אשב עמהם הרבה) ללמוד תורה ולא פעם השיבותי לאחד על שאלה שהשני שאל. שניהם יודעים שאיני אוהב כפולים, כפילים וכל הדומה, כי יש בזה משום המיותר, המשעמם, מין סטנציל (של פעם).
פסוק כה:
נתקלתי בשאלת הכפילויות, החזרות, גם בפרשת השבוע, בפרשיית טיהור הלויים והנפתם (למעלה ח, ה-כו) שנשמע מחר (מפי מי?), פרשה שמוזכרים בה "הלוים" שמונה עשרה פעם, ועוד שתים עשרה פעמים כינויים כמו "עליהם" או "אֹתם". תמהתי על שפע חזרות זה עד שראיתי את דברי רש"י לאחד מפסוקי פרשה זו, ושם ממין השאלה הזאת, אלא בצורה חריפה עוד יותר: "וָאֶתְּנָה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (למעלה ח, יט). בפסוק זה בולטת עד מאוד הכפילות המחומשת, וכך כותב רש"י (על פי בראשית רבה ג, ה) על כפילות זו: "חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה". משראיתי רש"י זה, חשבתי שגם את החזרה על "הלוים" אפשר ליישב בדרך זו - להראות חיבתם. מעין זה מוצאים אנו כבר בפרשת העקידה, שם אומר רש"י על המילים: "אברהם אברהם" - "לשון חיבה הוא שכופל את שמו". בדומה משיב גם רמב"ן על השאלה, מדוע זה חוזר הכתוב בפרשת נשא על מתנת הנשיאים אצל כל אחד בפרוטרוט.
פסוק כה:
החיבה היתירה שרוחש ה' ללויים מצויינת בדברי חז"ל (במדבר רבה טו, ג) כבר בראש הפרשה: "בהעלתך את הנרות" - את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח. שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצרין ואומרים, למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח? משל למלך שעשה סעודה, והיה קורא אומנויות (אומנים או חבורות־חבורות). היה אוהב אחד, שאוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהן. היה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום, שלא זמנני בכל סעודות האלו? כיוון שעברו אותן ימי סעודה, קרא אותו אוהב, אמר לו - לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אעשה סעודה. למה? שאת אוהבי. כך מלך מלכי המלכים הקב"ה, את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח וקבלן הקב"ה, שנאמר "קח מאתם", ושבטו של לוי לא הקריבו. כיוון שעבר חנוכת המזבח, אמר הקב"ה לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו חנוכה, ושבטך לא עשה. לכך, "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך", ואחר כך - "קח את הלוים". ע"כ.
פסוק כה:
כך גם בעצם הכפל הזה שלפנינו - אתי ועדו. אכן, חיבה יתירה לי אליכם ולא רק בגלל היותכם לויים.
פסוק כה:
בדרשת בר־המצוה שלכם עמדתם על כך שהנכם לויים, ושכחתם לציין שהוריכם היו קרובי משפחה עוד לפני שהתחתנו - אבא בן לוי ואמא בת לויה. ואף על פי שבתור לויים אין לכם נחלה בארץ ישראל, ד' אמות יש גם לכם בה וצריך לחבבן, וכדברי בעל אור החיים הק' (ויקרא כה, ב): "אין ביטול למתנת הארץ עד עולם".
פסוק כה:
ועוד כתב בעל אור החיים הק' על הצורך לחבב את הארץ הזאת בפירושו לפרשת שלח, כשהוא מנסה לענות על השאלה, מדוע המית ה' את עשרת המרגלים מיד ולא האריך להם אף, והוא כותב שם (יד, לו) לא פחות מחמש סיבות, והאחרונה ואולי החשובה שבהן: "מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על השלימות הטוב? אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם".
פסוק כה:
דיברנו וחזרנו ודיברנו על חיבה, ונחתום בחיבה - תחבבו את התורה, את העם ואת הארץ ותמשיכו לשמח את הוריכם היקרים, את כל בני המשפחה, וכולנו נחזיר לכם חיבה.
פסוק כה:
והרי החידה שהבטחתי לכם: מהי המצוה הראשונה שמקיים בר־מצוה?
פסוק כה:
על שאלה זו משיב "חתם סופר" על התורה (פרשת ויחי עמ' רמו): השמחה בעבודת ה' היא המצוה הראשונה שמקיים הנער מיד בכניסת שנת הי"ד בצאת הכוכבים - הוא שש ושמח שזוכה לקבל עול מצוות ה' אלקיו. והשמחה היא מצוות עשה דאורייתא - לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (דברים כח, מז - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" וגו'). (פ' בהעלתך תשנ"ה)