לוויים: הטהרה הנלווית אל הקודש
בתחילת מסעם של ישראל במדבר, "ארץ תלאבות", נתנה התורה הוראות אחרונות לגיבוש כוח הקודש על מנת להאיר את הדרך באור התורה ועבודת ה' ולחסן את כוח טהרתם של ישראל מפני ההשפעות הקשות והמרעילות המצויות בסביבה.
שלוש הוראות נמצא לפנינו בשלושה נושאים שונים, המתייחסים אל שלושת מישורי הקודש המרכיבים את בית ישראל: כהנים לוויים וישראלים:
א. מצוות הדלקת הנרות, השייכת למשפחת הכהונה;
ב. מצוות סדר טהרתם של הלוויים.
ג. מצוות פסח שני, הכוללת גם את הטמאים והרחוקים שבישראל בעבודת ה'.
בפרשת פרה אדומה אנו מוצאים את הפסוק "ואסף איש טהור את אפר הפרה", ומתוך הדברים מובן שאין הכוונה לכהן שנזכר קודם לכן אלא לאיש אחר. ניתן ללמוד מכאן שלצד הכהנים, אנשי הקודש, עומדים השותפים הנלווים אליהם לשרתם – הם הלוויים, אנשי הטוהר – ושניהם כאחד בונים את עבודת ה'. תפקידם של אנשי הקודש הוא עצם העבודה, ותפקידם של אנשי הטוהר הוא להכשיר את סביבתם ולסייע בכל הנדרש לצורך העבודה.
דרישת טהרה נוספת מופנית כלפי הלוויים עצמם, שקרבתם אל אנשי הקודש ותפקידם כמעבירי הכוח התורני הפנימי העולה מעבודתם אל כל חלקי האומה מחייב טהרה ושמירה יתרה, פן ידבקו סיגים שונים – הבאים מחמתם – באורות הקדושים העוברים דרכם.
בפרקנו באה מצוות טהרתם של הלוויים, הכוללת מרכיבים אחדים:
א. טהרה מטומאת מת (באפר פרה אדומה), שעניינה זהירות מחולשות טבעיות הקשורות אל הגוף.
ב. גילוח כל שער הגוף בתער. בדברי חז"ל מצאנו כי השער מסמן את המעבר מן הילדות אל הנעורים (שתי שערות) ומן הנעורים לבגרות שלמה (מילוי הזקן), שבה הוא נעשה מוכשר לחיי חברה משפחתיים, משא-ומתן בכל תחומי הקניין וכיוצא באלו. אם כן, בכלליות ניתן לומר כי השער מסמל את כוחותיו הפרטיים ונטיותיו האישיות של אדם, המתפתחים ומתבשלים עם תהליכי התפתחות החיים. גילוח השער כולו, אפוא, מסמל את ביטולם של אלו ומכשיר את הלוי להתמסרות מלאה לחיי הקודש.
עוד מצאנו בדיני התורה כי גילוח השער מעיד על מעבר ממדרגה רוחנית אחת למדרגה גבוהה הימנה, כמו במצורע הנטהר מנגעו, בנזיר העובר מנזירות טמאה לנזירות טהורה ובאשת יפת תואר הנכנסת אל קהל ישראל. לאור זאת, אפשר לומר שגילוח השער ראוי בעת הכניסה לתפקיד החדש, המחייב התנערות מכל מה שנקלט קודם לכן במציאות האדם ולא נעשה בכוח הקדושה הראוי.
הבאת קרבנות. לאחר הטהרה, המטפלת בסילוק החלק השלילי, הגיעה העת לחלק החיובי בהכשרתם של הלוויים, שעל ידו נמשכת ההשגחה העליונה אל בניינם הפנימי המחודש.
ג. עם הקרבת הקרבנות בא גם המרכיב האחרון בטהרת הלוויים: מעמד בני-ישראל, הסומכים את ידיהם על הלוויים ומעידים בכך על השליחות הכללית המיועדת להם בשם כל ישראל. כדי לבטא את ייעודם זה הניף אהרן את הלוויים תיכף לסמיכתם, ובכך הרימם מעל חיי המעשה הקשורים אל הקרקע ונישאם אל ייעודם החדש: עבודת ה' בשם ישראל – "והיו לעבד את עבדת ה'".
כעת מודיעה התורה כי שליחותם של הלוויים ממלאת את מקומו של כל בכור במשפחות ישראל, ולמעשה מאספת את כוחות הקודש הטבעיים הגנוזים בבית-ישראל לשם ריכוזם בעבודת הקודש.
הלוויים בכוח קדושתם המרוכז, שאינו סובל כל טומאה, הם המוכשרים והמתאימים להגן על ישראל מפני מגע בלתי אחראי בקרבתם אל הקודש. תפקיד זה, של שמירת הקודש ועמידה בפרץ כנגד כל זר ומציק, מחייב גבורה גופנית הנלווית אל אומץ הנפש; ועל כן הגבילה התורה את משך עבודתם של הלוויים לשנות הכוח של האדם – מבן חמש ועשרים שנה ועד בן חמישים שנה.