א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃ ג וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ד וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ו קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃ ז וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ׃ ח וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִנְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת׃ ט וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמְכ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יא וְהֵנִיף֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֽה׃ יב וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַ֠עֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַלְוִיִּֽם׃ יג וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ יד וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ טו וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃ טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יז כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃ יח וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יט וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃ כ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַהֲרֹ֖ן לְטַהֲרָֽם׃ כב וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כה וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃ כו וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
וידבר ה' אל משה וגו' בהעלותך את הנרות. כשראה אהרן שנתמעט מהדבור, שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, למעט את אהרן, וישמע את הקול מדבר אליו, למעט את אהרן, וחזר פעם אחרת וידבר אליו, למעט את אהרן. כשראה כ"כ מיעוטים ובפרט שביום ראשון שנבחר לכהונה שהוא יום ר"ח ניסן שנתעטר בעשר עטרות ואחד מהם ראשון לכהונה, ואותו היום מתו שני בניו שני סגני כהונה שני בחורים גדולים ומתו בשרפה מיתה משונה, ואחר כך הקריבו י"ב נשיאים על ידו ולא נזכר שמו ביניהם לומר ויקרב אהרן את קרבן נחשון את קרבן נתנאל, או לסוף יאמר שהיה על יד אהרן ובניו, כשראה שלא נזכר לא אהרן ולא בניו, מצא עצמו גרוע, ובפרט ממה שאז"ל כשראה שלא הקריב לא הוא ולא שבטו אמר שמא עדיין לא נתכפר לו מעשה העגל, ובסבתו לא שם בלב של שבטו להביא קרבן כמו ששם בלב של כל אחד ואחד מהנשיאים, והביאו כולם קרבן, כמו שהביא זה כן הביא זה וזה ודאי אינו אלא סיוע אלוה והתעוררות מאתו ית', ושבטו נחסר מזה, חשב שהחסרון הוא מסבתו. אמר הקב"ה למשה דבר אל אהרן אחיך, כמו וידבר על לב הנערה, דבר אל לבו ואמור לו ששלו גדול משלהם. בהעלותך כאילו אמר בה עלתך, בזה הוא עלויך, שעל ידך ועל ידי הדלקתך נרות של מטה נדלקין נרות של מעלה שהן למולן, זהו בה עלתך, ב"ה בגימ' ז', יאירו ז' הנרות העליונות. וכן ז' ככבי לכת שהם חנכ"ל שצ"ם אינם מאירי' ומנהיגי' העולם אלא על ידך. וכן אמרו במד' למה ז' נרות כנגד ז' מזלות וכנגד ז' ימי בראשית, כוונו ז"ל באמרם כנגד ז' ימי בראשית לומר שימי בראשית היו כולם אור שלא נזכר בהם לילה, והיה אורם מבהיק מסוף העולם ועד סופו, וכל יום ויום היה לו אור בפ"ע מה שלא היה בחבירו שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, הם ז' ימי בראשית, זהו מה שאמר לאהרן יאירו שבעת הנרות העליונים שהם ז' אבני הבנין. ואמר לו ב"ה שהוא בגימ' ז' עלותך שיכוין בהדלקתו כל אחת ואחת, ועל ידו יאירו ויששפיעו למטה לכל העולמות כולם, ולזה יאירו ז' הנרות מלא, שהן רמז לנרות של מעלה, אם כן שלך גדול משלהם. הם כוונתם בקרבנות לקרב הכחות ולעלותם ממטה למעלה, ואתה כונתך להוריד שפע וברכה מלמעלה לכל העולמות. ולזה אמר בפרשת שמיני וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם, שהיא ברכת כהנים, ואחר כך אמר וירד מעשות החטאת ועולה והשלמים. אמר ויברכם וירד, לומר שעל ידי הברכה היה מוריד השפע והברכה היתה עם הקרבן, לרמוז למ"ש, א"כ יש לך עלוי גדול מזה:
פסוק ב:
עוד אמר בהעלותך ולא אמר בהדליקך, לרמוז לאביי שהיה מסדר סדר המערכה שאמר דשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת ה' נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, א"כ ההדלקה היתה נעשית ב' פעמים, פעם ה' נרות ופעם ב' נרות, וכל זה מרוב חבת הדלקת המנורה שמאריכין בהדלקתה שלא ידליקנה כולה בבת אחת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תמידין וז"ל לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמש נרות ומפסיק ועושה עבודה אחרת ואחר כך נכנס ומטיב השתים כדי להרגיש את כל העזרה, ע"כ. אם כן לזה אמר ב"ה שתים וחמש, בה עלתך שלא יטיבם בבת אחת. וכן בהטיבו ב"ה טיבו את הנרות וגו', וקודם ה' ואח"כ ב', ה' רומז לה' עליונות שהתחלתם מה', אחרונה ואחר כך השתים שהן רמז לזרועות שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והתורה התחילה דבריה מלמעלה למטה, התחיל מן השתים שאמר בה עלותך ב' קודם, למעלת השתים העליונות, והתורה שהיא למעלה דבריה מלמעלה למטה, והכהן שהוא למטה עשייתו וכונתו ממטה למעלה. וזה אי אפשר לכהן אחר אלא לאהרן שהוא נגד הכהן העליון והקב"ה כביכול נכסף למעשה ידיו שנא' למעשה ידיך תכסוף, לזה דבר אל אהרן ואמרת אליו ולא לבניו:
פסוק ג:
ויעש כן אהרן וגו'. פירש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ע"כ. ותימה איך ישנה בצווי של הקב"ה, אלא כמ"ש שהתורה התחלה מן השתים שאמרה בהעלותך, והוא התחיל מן החמש כמו שאמר אביי הטבת ה' נרות קודם לדם התמיד וכו', ע"כ אינו שנוי אלא אדרבא שבח לו שהוא התחיל מלמטה שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש, שמשם הוא עלייתו, והעלה וכוון אפילו לדברים שאמרם הקב"ה למשה ומשה לא אמרם לאהרן שמרוב עלויו רמזן. שהקב"ה היה אומר למשה רמז הענין, והיה אומר לו זה תאמר, זהו לאמר, ודברים אחרים היה מלמדו כפי ערכו, ואפילו ערך נשמתו היו כבושים תחת ידו, ואהרן כוון להם, זהו כאשר צוה ה' את משה, זהו ויעש כן אהרן, כן כמו כן בנות צלפחד וגו'. וזה מעשה המנורה. אם תאמר מאין הבין אהרן לכוין אפילו דברים שלא נאמרו לו, הבין ממעשה המנורה שנעשית על ידי הקב"ה שנא' כן עשה את המנורה מי שעשאה. ולזה סמך כאן מעשה המנורה:
פסוק ג:
ובזוהר זה לשונו, ת"ח בשעתא דכהנא רבא אתכוון לאדלקא בוצינין לתתא והוה קריב קטורת בוסמין בההוא שעתא כדין בוצינין עלאין נהרין ואתקטר כלא כחדא וחדו וחדוותא אשתכח בכלהו עלמין הה"ד שמן וקטרת ישמח לב, וע"ד בהעלותך את הנרות את דייקא, ע"כ. מעשה המנור"ה גי' ש', שהשם בחלופו באתב"ש ש' הוא עשאה. ובא הגימטריא בחלוף לומר שנתחלפה כמה חלופים עד שנתגשמה, לזה ב"פ, מעשה המנורה, כן עשה את המנורה, לומר שהיו בה הרבה עשיות:
פסוק ד:
וזה מעשה המנורה. היל"ל מעשה המנורה קודם להדלקה. ועוד שכבר נאמר בפרשת תרומה ענין עשייתה, אלא לפי שפייס אהרן בהדלקת המנורה כמ"ש, לזה אמר לו לא תחשוב שהוא דבר קל ענין המנורה, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה, שנעשית בקושי גדול עד שמשה נתקשה בה ונעשית ע"י הקב"ה, א"כ לא יהא נקל בעיניך הדלקתה:
פסוק ו:
וידבר ה' אל משה וגו קח את הלוים. לפי שאהרן נצטער על שלא הקריב עם הנשיאי' דבר על לבו ואמר לו בהעלותך, בזה הוא עלויו כמ"ש, וניחמו ולקח נחמה ונחת רוח בזה אבל שבטו שבט לוי מה נחמתו על זה על שלא היה לסם חלק עם הנשיאים, ולזה אמר קח את הלוים קחם בדברים והבדילם מתוך בני ישראל. וטהרת איתם לומר שהם ממחנה המלך מלכו של עולם ובחר בהם, וכמו שהוא טהור כן חפץ שיהיו הם גם כן טהורים:
פסוק ז:
וכה תעשה וגו' והעבירו תער. לא אמר כמו שאמר במצורע וגלח את כל שערו כן יאמר כאן וגלחו את כל שערם מראשם ועד רגלם, אלא אמר והעבירו תער, לפי שבני לוי כלי חמס מכרותיהם שחמסו החרב בענין שכם שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו, לא אמר איש חרב אלא חרבו שלקחו לעצמן לפי שעה, לזה אמר להם אביהם כלי חמס, כשחטאו ישראל בעגל ובני לוי לא חטאו אמר להם כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו וגו' אותה חרב שלקחתם לעצמכם, עתה יש לה צורך. והחרב היא מכחו של סמאל, ולזה אמר דוד המע"ה הצילה מחרב נפשי, שבה מטמא הבריות ועושה אותם אבי אבות הטומאה, לזה אמר והעבירו תער הוא הכח שקבלו מאיש שעיר בלקיחת החרב, זהו וכבסו בגדיהם, הבגד שבגדו בלקיחת החרב שאינה להם שהיא מכחו של סמאל. וכבר כתבנו בפרשת צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, שמיתת המשרתים בבית ה' אינה על ידי סמאל, כי כשאחד ממחנה המלך עשה עון שנתחייב עליו הריגה אין הורגין אותו ע"י הקוסטינר שהורג שאר בני אדם כגון הלסטים והגנבים, אלא יש אחר נכבד ממנו. תער, בגימ' הוא הכח שקבלוהו מסמאל עם ארבע מלות והכולל, ולזה והעבירו תער על כל בשרם, שלא ישאר אפילו שער אחת שגדל בחלקו דסטרא אחרא, כמו שאמר בזוהר על האשה הנדה שצריכה קודם שתטבול לחתוך צפרניה ושער ראשה שגדלו בימי טומאתה, ולאחר טבילה תשרפם, לא קודם, שעדיין לא יצתה מרשותו, ולזה עשאם סבלים נושאי המשכן להתיש אותו הכח. מבן שלשים שנה, בן ל' לכח. ומבן חמשים שנה ישוב, בן חמשים לעצה, שיושב בעצת הזקנים ואינו ראוי להיות סבל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות כלי המקדש, ומבן חמשים שנה ישוב, אינו אלא בזמן שהיו נושאים המשכן, שאינה מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוים נפסלים לא בשנים ולא במומין אלא בקול שיפסל קולו מרוב הזקנה, ע"כ. זה רמז למ"ש, לפי שבאותו זמן קבלו כח מסטרא אחרא, לזה יהיו נושאי המשכן להתיש אותו הכח. ולזה י"ח פעמים נזכרו הלוים בפרשה של קח את הלוים, לפי שהיו קרובים לסטרא דמותא, לזה נאמר י"ח פעמים הלוים ליתן להם חיות מסטרא דימינא, ולזה ניתנו לאהרן שהוא מסטרא דימינא שנאמר ואתנה את הלוים לאהרן ולבניו, ולזה והניף אהרן, שהעבד נקנה בהגבהה, כדי שיהיו קנוים לו ולא יערער עליהם סמאל לומר שהם מחלקו, וכנגד ג"פ שנטמאו בחרב, א' כשמלו אנשי שכם שמלו אותם בחרב שהאיזמל של מילה נקרא חרב שנאמר עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל וגו', ואחת כשהרגו אותם שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר, ואחת בעגל שנאמר שימו איש חרבו על ירכו וגו', וכנגד זה נאמר בהם ג"פ תנופה, ולזה אמר ג' פעמים והקרבת את הלוים לפני אהל מועד, וחזר והקרבת את הלוים לפני ה', והעמדת את הלוים וגו' ואחרי כן יבאו הלוים. ולזה נאמר בהם ג"פ טהרה, קח את הלוים וטהרת אותם, וכבסו בגדיהם והטהרו ואחרי כן וטהרת אותם:
פסוק ז:
ורש"י ז"ל פירש ג' תנופות נאמרו בפרשה לפי שהלוים הם ג' משפחות קהת גרשון ומררי, ראשונה לבני קהת לכך נאמר בתנופתם לפני ה' לעבוד את עבודת ה', שהרי בני קהת הם נושאי המקדש ודברים המקודשים הארון והשלחן והמזבחות, וכתיב כי עבודת הקודש עליהם, שניה לבני גרשון לכך נאמר בה תנופה לה' שאף הם היו נושאים יריעות המשכן והקרשים הנראים בבית קדשי הקדשים ועבודת הקודש עליהם ג"כ, שלישית לבני מררי שהיו נושאים קרשי המשכן ועמודיו ואדניו שהן כלי הנחושת, והעלים ואמר בהם תנופה סתם ולא הזכיר לפני ה' ולא לה', ע"כ:
פסוק ז:
ועוד יכולין לומר שהצריכם תגלחת לשנותם ולשנות צורתם שלא יהיו ניכרים לסטרא אחרא. והיתה התנופה ע"י אהרן ולא ע"י משה כדי שהיום ומחר לא יתגאו עליו לומר שהם נלקחו תחת הבכורות והעבודה היתה בבכורות א"כ הם ראוים לכהונה יותר ממנו, שהם לא היו בעגל ואהרן עשה העגל ועל ידו חטאו, לזה אמר והניף אהרן את הלוים, לומר שאינם נכנסים ללויה אלא על ידו, לזה אמר שיניפם ויגביהם כמו העבד שנקנה בהגבהה. זהו אומרו ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו לעבוד, לומר שהן כעבד שנקנה בהגבהה ולא יתגאו עליו כמו שעשה קרח. עוד היתה התנופה ע"י אהרן על דרך ויעקוד את יצחק, שהלוים הם מצד הגבורה ואהרן מצד החסד, וכדי שיהיה גובר החסד על הדין לזה אמר לאהרן שיגביהם מעל הארץ ויורידם, לומר שאין להם שום ישוב והעמדה אלא על ידו, ולזה היתה התנופה מעלה ומוריד ולארבע רוחות לומר שכל מקום שהם פונים יהיה מצד החסד, ולזה היו חונים סביב המשכן ואהרן ובניו היו עמהם מצד מזרח והכל ברמז, זהו והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו כעבדים לפני הרב:
פסוק יג:
והנפת אותם תנופה לה'. תנופה ראשונה שאמר והניף אהרן את הלוים אותה תנופה היתה כדי שיהיו קנוים לו וכדי שלא יתגאו עליו, לזה אמר לפני ה', אבל אחר שקבלו עליהם כל מה שנעשה בהם אמר תנופה לה', שנעשו משרתים לה', זהו שאמר אח"כ והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלויים:
פסוק טז:
כי נתונים נתונים המה לי. כפל נתונים, אחת כאן אחר עשיית כל אלו הדברים, ואחת בענין העגל שאמר מי לה', ולזה נתנים כתיב שהם נתנו עצמן ג ואני לקחתי אותם לי תחת כל בכור, כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. לפי שאמר הקב"ה ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם וגו', ומלאך המשחית רצה לנגוף בכורי ישראל, לפי שאמר לו ומת כל בכור ולא פירש בכורי מצרים עד שאמר לו הקב"ה בארץ מצרים, מי שהם מארץ מצרים, כי כשאמרתי ומת כל בכור בארץ מצרים, אין הכונה בארץ מצרים ולא שאר ארצות, כי שאר ארצות, מה חטאו עד שצריך למנעו מהם, אלא מה שאמרתי בארץ מצרים הכונה היא על המצרים, אבל אלו הם שלי, זהו אומרו כאן ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי:
פסוק כד:
זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא. כאן הראה להם שלא יעלו אלא דרך שער בית המלך שהיא זאת. ולזה מבן כ"ה שממנה נכנסים הנביאים שהיא נקראת כה. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, שעלה ליובל ושם העבדים יוצאים לחרות. שהעבודה היא לת"ת ואלו עלו ליובל. וכן לוי למ"ד ו"ו יו"ד גימט' ק"ו, לומר שעבודתם לקו, ואחר נ' עלו. ותמצא בפרשה זו נזכרו הלוים ב"פ ובפרשה הקודמת י"ח פעמים הרי עשרים פעמים, לומר שנתקדשו ועלו לכתר שהיא בגימ' עשרים. זהו ככה תעשה ללוים במשמרותם, משמר תם שהם ב' משמרות כהונה שהן מלכות ובינה, שאחר שעלו לבינה עלו לכתר, ששלשתם חשובים כאחת, שאחר שעלו לנ' אינם צריכין עוד שימור. תעשה ללוים במשמרתם, בגימ' שמואל דוד תקנו משמרות: